הרבה שירים כבר לא נשמעים אותו הדבר מאז אותה שבת ארורה. אנחנו שומעים שיר ברדיו או באפליקציית המוזיקה שלנו ופתאום המילים מקבלות משמעות שונה לחלוטין. מאז השביעי באוקטובר יש לי נטייה (די מובנת) להקשיב למוזיקה יותר שקטה ומינורית. באחד הימים התנגן אצלי על הטלפון Saturday Sun של ניק דרייק. חשבתי על אותה שבת שמשית ופסטורלית שהתחילה כמו הרבה שבתות לפניה, על הרוקדים בפסטיבל נובה שקיבלו את הזריחה בריקוד, ועל איך שהכל בהרף עין התהפך עלינו. לקראת בסוף השיר דרייק שר:

Saturday sun has turned to Sunday’s rain 

ניק דרייק חי חיים די אומללים. מעטים האנשים ששמעו את שיריו והעריכו אותו בזמן אמת, הוא שקע בדיכאון והתאבד (יש הטוענים שזו לא היתה התאבדות) בגיל 26. אפילו למועדון ה -27 המפוקפק הוא לא הצליח להגיע. עברו לא מעט שנים עד שהוא התחיל לקבל את ההערכה הראויה. 

Nick Drake

אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם קולו המלטף. הייתי חייל, ובדרך הביתה מהבסיס קניתי את תקליט האוסף Heaven in a wild flower. זה היה ב 88, בתקופה בה החלה התעוררות מחודשת ביצירתו והיא נחשפה לקהל שלא ידע את יוסף.

מאז נעשו לא מעט אלבומי מחווה לברנש המלנכולי. לפני שנה הקדישה המוזיקאית Valerie June אלבום שלם לשיריו, והשנה יצא אלבום מחווה בשם The endless coloured way. זה אלבום מצויין בו יופי של אמנים מרשים לעצמם להתרחק מהמקור ולהתחרע בלי רגשות אשמה. קחו למשל את שיר שפותח את האלבום, Cello song. החבורה האירית הצעירה Fountains DC נותנת ביצוע רוקיסטי נפלא שמרחת מאוד מהליריות של המקור. דוגמא אחרת זה השיר Three hours, אותו מבצעים ג׳ון פאריש (שותפה ליצירה של פי ג׳י הארווי) ואלדוס הרדינג, בסגנון שמזכיר את הקראוטרוק של להקת Neu! 

השיר Saturday sun הוא לאו דווקא מהבולטים של דרייק. הוא מסיים את אלבומו הראשון, Five leaves left, אבל לא נכנס לרוב הקומפילציות המאוחרות. באלבום שיצא השנה, מבצעים את השיר גאי גארווי, סולן להקת Elbow, יחד עם מייק לינדסי (מ Tunng). הביצוע שלהם מצליח להעביר בצורה מוזיקלית את מה שקרה באותו יום נורא. הקקופוניה ורעשי הדיסטורשן בסוף השיר, כשאותה שבת שמשית הופכת למשהו כל כך נוראי, נותנים לשיר משמעות מצמררת. ממליץ לכם להקשיב לביצוע הזה עד סופו. 

Guy Garvey

 

בתקווה שנזכה בעתיד להרבה שבתות שמשיות, כשכל החטופים משוחררים, תושבי העוטף והצפון חוזרים לחיות בשקט ובביטחון, ושהגשם של יום ראשון יגיע רק כדי להשקות את השדות.

Saturday Sun

Saturday sun came early one morning
In a sky so clear and blue
Saturday sun came without warning
So no one knew what to do

Saturday sun brought people and faces
That didn’t seem much in their day
But when I remembered those people and places
They were really too good in their way

In their way
In their way
Saturday sun won’t come and see me today

Think about stories with reason and rhyme
Circling through your brain
And think about people in their season and time
Returning again and again

And again
And again

But Saturday’s sun has turned to Sunday’s rain
So Sunday sat in the Saturday sun

and wept for a day gone by

The N & Y of CSNY

 לפני כמה חודשים נרדמתי בשמירה. אני רגיל להיות די מעודכן כשמוזיקאים שאני אוהב מגיעים לשכונה, אבל את הביקור של גרהאם נאש בסנטה קרוז פיספסתי בגדול. כל ניסיונותי למצוא כרטיסים עלו בתוהו. השבוע גיליתי ששוב אני ממודר. גרהאם נאש הגיע שוב, הפעם לברקלי, ולא היה לי שמץ. שלוש הופעות במועדון קטן שמעולם לא הייתי בו, ושלושתן סולד אאוט חודשים מראש. רק שהפעם היה לי מזל של מתחילים והשגתי את הכרטיס האחרון בהחלט להופעה הראשונה. המקומות לא מסומנים, וכדי לתפוס מקום טוב הגעתי שעה לפני ההופעה, ממש כשפותחים את הדלתות. הייתי אופטימי. כשהגעתי השתרך כבר תור גדול לפני. כולם אגב פחות או יותר בגילו של נאש. מעולם לא הרגשתי צעיר יותר. רבאק, אין לכם חיים? כשנכנסנו התברר שחששותי היו לשוא, זה אולם קטן ותכלס כל המושבים טובים.

נאש עלה בדיוק בזמן (בכל זאת, בריטי…) ונתן סט נפלא. סיפר סיפורים מחייו בין השירים, היה  מאוד תקשורתי ואפילו צנוע. ממש לא כוכב רוק שמילא בסוף שנות השישים אצטדיוני ענק עם CSN&Y. הוא שר שירים עוד מתחילת דרכו כשהיה ב Hollies וגם שירים מאלבומו האחרון שיצא ממש עכשיו. בגיל 81 הוא עדיין בכושר, חיוני ויוצר, הלוואי עלי. הוא עשה ביצוע מהמם ל Day in the life (בחירה מפתיעה למדי), נתן כבוד לקרוסבי, וגם עשה מחווה לג׳וני מיטשל ושר את Case of you. הוא גם סיפר על הטריוויאליות הבנאלית לעיתים של כתיבת השירים. קחו למשל את השיר Our house הנפלא. הוא נכנס עם מיטשל לביתם שבלורל קניון ביום שבת גשום אחד ואמר לה: ״אני אדליק את האש, את תשימי את הפרחים בואזה החדשה שקנית״, והופ יש לנו שיר… 

כשהוא עלה להדרן השני (בראשון הוא ביצע את Everyday של באדי הולי), הוא סיפר שהגיטרה שעליה הוא מנגן עכשיו היתה הגיטרה של ג׳רי גארסיה, עליה ניגן בהקלטות של אמריקן ביוטי (מרטין D-18). הגיטריסט Shane Fontayne שהיה איתו על הבמה (גיטריסט נהדר, אחד שליווה את ספרינגסטין ואת כל המי ומי) ניגן על גיטרה אחרת של ג׳רי - ״אליגטור״, הסטראט עם המדבקה. קיביצר, רוחו של ג׳רי היתה באוויר. נאש גמר לספר וסיים את ההופעה עם Teach Your Children האופטימי (שבו ג׳רי גארסיה תורם מכשרונו ל CSN&Y בפדאל סטיל). 

יומיים אחרי ההופעה למדתי את הסיפור המלא מאחורי הגיטרות: אחרי שג'רי תרם מכישרונו בנגינה ב Teach your children, במהלך ההקלטות של Déjà vu. נאש רצה להודות לו (ג'רי לרגע לא חשב לדרוש כסף), והביא לו במתנה גיטרה סטרטוקואסטר לבנה. ג'רי הדביק עליה מדבקה של אליגטור, ומכאן גם שמה. דד-הד שהוא גם אספן ובעל הגיטרות, הגיע להופעה ופינק את נאש ושיין בגיטרות המדוברות. נאש עשה את המתבקש, הרי מה ראוי יותר מלסיים את ההופעה עם הגיטרות האיקוניות והשיר הנ"ל… 

ואם אנחנו בענייני CSN&Y וג'רי גארסיה, ביום שבת של אותו שבוע הגיע לברקלי ניל יאנג, ובאותו סופ״ש גם ה Dead & Company מגיעים לשלוש הופעות אחרונות בהחלט. אמנם ג׳רי כבר מזמן לא איתנו (וגם קרוסבי בעט בדלי לאחרונה), אבל החבר׳ה לא מתעייפים. שרים ומנגנים כאילו שנות השישים עדיין כאן. רק שימשיכו, אמן.

ועכשיו לניל יאנג וההופעה בשבת…

ניל יאנג עושה מה שבז**ן שלו. הוא החליט לצאת לסיבוב סולו ולהתמקד בשירים שקיבלו פחות תשומת לב בקריירה הכל כך פורייה שלו. או כמו שהוא הגדיר את זה: ״שירים שהתחבאו בתחתית הערימה״. לא הרבה אמנים מצליחים להחזיק הופעה שלמה ולרתק ללא אף נגן ליווי. אבל ניל יודע להחזיק קהל. בהופעה בברקלי הוא היה מאוד תקשורתי וקשקש לא מעט בין השירים. למשל כל פעם שהוא ניגש לאיזשהו פסנתר על הבמה, הוא סיפר איך הוא קנה אותו במחיר מציאה בבית משכון או בחנות יד שנייה. אגב הוא עבר בין הפסנתרים על הבמה כמעט באותו הקצב בו הוא החליף מפוחיות. יאנג כבר לא צעיר. בגיל 77 ההליכה קצת יותר איטית, הזיכרון לא משהו (הוא היה צריך לגשת לרשימה ולבדוק אחרי כל שיר מה השיר הבא), והוא אפילו הסתלבט על עצמו ואמר שגם אם סט השירים זהה בכל ההופעות, הוא לא זוכר כלום, ככה שמבחינתו הכל חדש… הוא עשה כמה שירים מימי באפלו ספרינגפילד, ולקראת הסוף גם פינק אותנו בכמה קראוד פליזרז נהדרים. נתן ביצוע מפתיע ל Mr. Soul, שר את ״אוהיו״ הנוקב (שרלוונטי גם היום, לפחות בפרספקטיבה ישראלית…) ולא שכח לתת לנו לב זהב. 

הקהל אהב אותו, למרות האיתגור לשמוע לא מעט שירים פחות ידועים, וניל העניק לקהל אהבה בחזרה. הוא אפילו עלה להדרן שני וניגן את Comes a Time. אכן יאנג הגיע בזמן, וסגר לי בצורה מושלמת שבוע שהתחיל עם חבר אחר מעברו, גרהאם נאש. מכיוון שכדי לפגוש את קרוסבי אצטרך את חפירה, נותר רק לארוב לסטפן סטילס כדי לסגור את המעגל…

תפסתי ראש על הבר (סיפור יומולדת)

אני רוצה לשתף איתכם סיפור שקרה לי אתמול. הכל אמיתי, אמיתי (כמו כל מה שאתם קוראים פה באינטרנט)

הלכתי לבר לחגוג יומולדת. לפני שאני מזמין משקה הברמן מבקש תעודה. נראה לי קצת מוזר, אני כבר בן 206, אבל עדיין צייתן וקונפורמיסט, אז נתתי לו. 

בחורה שישבה לא רחוק על הבר, צפתה במתרחש ולא הבינה את הקטע. ״הזוי״ היא אומרת לי, איך ברמן מבקש תעודה בגילך? התחלנו לדבר. סיפרתי לה שאני עובד כשפן נסיונות. כמעט כל תרופה, או סם או ניסוי פסיכיאטרי, דורש בסוף ניסויים על בני אדם. אז אני כאן בשביל המדע. יש המון ניסויים: למשל צוות חוקרים מפרינסטון הזריק לי חומרים מעכבי גדילה החל מגיל 14. רק בגיל 59 התחלתי להתגלח. כיום, בגיל 206, אני עדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול.

מה את עושה? התעניינתי. אני פיה. המממ, אוקי… איזה סוג? זה תלוי בשיבוץ, לפעמים דיסני, לפעמים שיניים. פיית שיניים זה סיוט, לעבור מבית לבית, להיכנס בשקט, לדחוף את היד מתחת לכרית בלי שיקום עלי איזה תכשיט של אמאל׳ה, יתעורר ומיד יתחיל עם צרחות ודרמה. רק זה חסר לי. עכשיו אני בחופש, אבל אני צריכה השלמת הכנסה. פיה זה נשמע זוהר אבל השכר ממש לא משהו.

בואי תצטרפי לניסויים, הצעתי. תכלס, לא תמיד זה כזה כיף, לפעמים זה אפילו לא נעים. ואם הניסוי ממש גרוע, אז מתים (לי זה קרה כבר שלוש פעמים), אבל הכל שטויות, משלמים מעולה. 

רק חשוב לדעת שברגע שאת בפנים, אי אפשר להתנגד, חייבים לעשות את כל הניסוי עד הסוף. הרבה כסף מושקע בזה. רק עכשיו תקעו לי ניסוי מהגיהנום. הוכרחתי לצפות בערוץ 14 במשך 24 שעות ברציפות. היה מתקן שהחזיק את העיניים שלי פתוחות כל הזמן, ואחות היתה מזליפה לי נוזל לרשתית. אחרי הצפייה, נתנו לי שאלון עם שאלות על רולקסים או מי השמיד יותר יהודים: חמלניצקי, רוג'ר ווטרס, סטאלין או אהרון ברק.

אבל יש גם ניסויים מגניבים. קחי למשל את ניסוי עוגות היומולדת והמשאלות. בא פרופסור, מחבר לי אלקטרודות למח, ונותן לי עוגת יומולדת עם נרות והכל. אחרי שאני מבקש משאלה ועושה פוווו גדול, הוא מבקש ממני לרשום את המשאלה. אחר כך בודקים כמה משאלות התגשמו, ואם יש קורלציה למידת ההתכוונות שלי בזמן הנשיפה על הנרות. בהתחלה ביקשתי דברים נורא כלליים: שנהיה מאושרים, אהבה, להיות רגוע ושליו. לפעמים העוגה תפסה אותי לא מוכן, אז הייתי מבקש משהו בנאלי כמו: רק שישאר כמו עכשיו. אבל הפרופסור ביקש להיות יותר ספציפי. ביקשתי סוכריות ליקריץ, כאלה עם השבלולים, הסנדביץ׳ בשלושה צבעים והנקודות הצבעוניות. הוא ביקש שאהיה עוד יותר קונקרטי, משהו עם תאריך תפוגה. ביקשתי ש XRP יעלה ב 87% עד ה 15 ביולי. כאלה משאלות הוא אהב.

נראה לי שניסוי עוגת היומולדת הדליק אותה. אם היא מצטרפת ואומרת שהיא הגיע דרכי, אני מקבל בונוס.

כמה פעמים בשנה אתה מכבה נרות? התעניינה. לא יודע, איזה ארבע או חמש פעמים. הם צריכים לתת למשאלה הזדמנות להתגשם.

 

רגע אז בעצם אתה לא בן 206 אם חוגגים לך כמה ימי הולדת בשנה. נורה גדולה הבהבה לי מעל המצח, בדיוק במקום בו מחברים לי את האלקטרודות. וואלה, כשאת מציגה את זה ככה, יכול שכל השנים האלו בניסוי של הצוות מפרינסטון אני בכלל עם פלצבו.

בין פסיכדליה ופרוג - פינק פלויד לייב, 1970

 הרבה  דברים טובים מגיעים במקרה. הייתי בדבלין בשבוע שעבר, אחרי שוטטות תיירותית ברחובות, רגלי דאבו ושמתי פני למנוחה במלון. פתאום ראיתי מולי סמטה ובה שוק חביב. התעלמתי מנסיונות התיקון של המפה של גוגל, ומצאתי את עצמי נשאב לחנות תקליטים קטנה באמצע השוק. בין המדפים נתקלתי באלבום הופעה חיה כפול של פינק פלויד שהוקלט במונטריי, שוויץ, ומעולם לא שמעתי עליו, ורשימת השירים עוררה את סקרנותי. הקטע זה שממש לא תכננתי לקנות תקליטים ואפילו לא הייתי בטוח שהאלבום יכנס לי לטרולי. אבל מי אני  שאתן לזוטות שכאלה לעמוד בדרך.

אני מודה שקצת התלבטתי אם לכתוב על האלבום הזה. להקת פינק פלויד, שאף פעם לא סבלה ממחסור ביחסי ציבור, קיבלה בזמן האחרון עם כל חגיגות היובל לדארק סייד, חשיפת יתר די פסיכית. תוסיפו לזה את הדושיות והצדקנות המאוסה של ווטרס (ולאו דווקא בהקשר הישראלי), ככה שחששתי שבמקום מנת שף אקזוטית, תקבלו פיצה קרה לארוחת בוקר.

אבל (כן, עכשיו חייב לבוא ״אבל״…) פינק פלויד של האלבום הזה היתה בתקופה מרתקת בעיני. רגל אחת עדיין נטועה בפסיכדליה של שנות השישים והשנייה כבר מתקדמת לכיוון הפרוג. תכלס, הם לא היו היחידים, 1970 היא מן שנת מעבר שכזאת. 

זמן קצר לפני ההופעה יצא Atom Heart Mother. באמתחתם כבר היו חמישה אלבום. מתוכם אחד ורבע עם סיד בארט, אחד פסקול לסרט (More), אחד כפול (Ummagumma) ואפילו תרמו לפסקול הסרט ״נקודת זבריצקי״. הספק ממש לא רע ללהקה שהוציאה אלבום ראשון רק שלוש שנים קודם. אגב, ארבע מהשירים בהופעה כבר הופיעו לפני כן לייב בתקליט הראשון של אומהגומה.  

פינק פלויד הגיעו לשוויץ אחרי סיבוב הופעות ארוך בארה״ב ואירופה והיו משופשפים וחזק באלמנט. הסיפור העגום עם בארט היה מאחוריהם (לפחות ברמה הפרקטית, מה שהם הרגישו בפנים זה כבר סיפור אחר) וגילמור כבר היה בן בית ולא שחקן החלפה. החבורה בנתה פלייליסט שכלל כמה קלאסיקות, ולצדם כמה שירים שדי נזנחו ונשכחו בצד הדרך. שילוב מנצח.

האלבום הזה הוא בעצם סוג של בוטלג, ואני יודע, בוטלגים זה לא יפה ולא נאה. אבל בניגוד לדיסק שיצא כמה שנים קודם עם הקלטה שעשה מישהו שהיה בקהל, כאן מדובר בהקלטה מסודרת שנעשתה ע״י תחנת רדיו. ככה שזה בעצם סוג של חצי בוטלג. או לפחות זה הסיפור שסיפרתי לעצמי כשקניתי את האלבום... מסתבר שכבר יצאו כמה גרסאות בוטלג להופעה הנ״ל ברמות שונות של איכות הקלטה, ובסדר שירים שונה. האלבום שקניתי הוא מהוצאה מ 2021, באיכות טובה יחסית. כשהגעתי הביתה גיליתי להפתעתי שהויניל צח כשלג, מה שנראה כמו ניסיון קצת מגושם של ההוצאה ״להלבין״ את הסיפור… 

 זה גם לא שמדובר כאן בלהקה נשכחת של היפים מזדקנים שגרים בדירת שיכון עלובה בעוד שולי פנינים עושים עליהם קופה ללא ידיעתם, אלא בחבורה מדושנת ועשירה למדי, שאי קבלת הכנסה מהקלטה שכזו לא תגרום לאף אחד מהם לבטל את ההזמנה לחופשה הבאה ב White Lotus. שוב, זה הסיפור שאני מספר לעצמי, אנד איי סטיק טו איט…

אז מה יש לנו כאן? 

אנחנו ממריאים עם הפייפר היישר לשערי השחר עם ביצוע נהדר ל Astronomy Domine. ממשיכים עם Fat old sun, שיר טרי ברפרטואר שכתב גילמור ונכנס ל Atom heart mother. הצד השני נפתח עם Cymbaline, שיר של ווטרס מהפסקול של More. באמצע השיר הנגינה מפסיקה, ונשמעים כל מיני צעדים על הבמה, טריקת דלתות ושאר רעשים. אני לא יודע מה הלך באותו זמן מבחינה ויזואלית, אבל הקהל היה בשקט לא אופייני לקונצרט רוק. או שהאפקטים ריתקו אותם, או שפשוט מדובר בקהל שוויצרי ממושמע ומנומס. הקטע הבא, Embryo, לא נכנס לאף אלבום רשמי. לקראת סוף השיר יש קטע של מעין צווחות בלהות בטון גבוהה, שכאילו יצאו מתוך בית קברות בלילה אפל, אפקט שיככב בהמשך כמוטיב מרכזי ביצירה Echoes. בסוף צד ג׳, אחרי Green is the colour ו Careful with that axe, Eugene (שהוקלט עוד ב 68 ונכנס לפסקול של נקודת זבריצקי), אנחנו מקבלים אפקטים דומים ב Set the control for the heart of the sun הקלאסי (אגב, ביצוע מעולה).  

צד ד׳ מתחיל בהשתוללות רעשים חסרת עכבות עם היצירה האוונגרדית A saucerful of secrets, ומסתיים בשוס: קטע בלוז ממש לא אופייני בשם Just another twelve bar שלא נכנס לאף אלבום. גילמור נותן בראש והקהל מלווה את הבלוז במחיאות כפיים. הייתי צריך לבדוק פעמיים שזה אכן קטע של פינק פלויד ולא רצועה שהתגנבה בטעות מהופעה של ג'ון מאייל והבלוז ברייקרס… 

אחד הקטעים מההופעה שמשום מה לא נכנס לאלבום הוא קטע הנושא מ Atom heart mother. דווקא חבל שלא הוסיפו תקליט שלישי עם היצירה הזו, זה היה יכול להיות קטע סיום נהדר שרומז לנו שפינק פלויד עם הפנים קדימה, לא מנסה לשחזר את ימי סיד בארט בלעדיו, אלא עושה יצירות מורכבות יותר, ומוסיפה אלמנטים אוונגרדים, קלאסיים, וג׳אזיים.

בקיצור, אם אין לכם אובר דואוז פינק פלויידי, ממליץ לכם להאזין לסט לייב משובח מאחת התקופות היותר מעניינות בחיי הלהקה.  

הרציונלים

 לפני כמה חודשים, בזמן טיול סביב ללייק טאהו,  נתקלתי בפוסטר שהיה תלוי על הקיר באחד מבתי הקפה שעל האגם. הפוסטר היה כרזה להופעה של ג'מי הנדריקס בדטרויט וחיממו אותו MC5, והסופט מאשינז. אבל היתה עוד להקת חימום אותה לא הכרתי, קראו להם The Rationals. היות ולא הכרתי, הדבר הכי רציונלי לעשות היה לחפור אודותם, להכיר, ובתקווה גם להתיידד. אגב, תביטו על הפוסטר, לא הייתם משלמים שלוש וחצי דולר כדי לראות את הנדריקס (ועוד עם כזאת סוללה של "מחממים")??? יש לי הרגשה שהייתי לארג' ובשביל מקום טוב ליד הבמה הייתי משלם אפילו חמש וחצי דולר…

אן ארבור, מישיגן, היא עיירת סטודנטים קטנה ומקסימה. יצא לי לבקר בה בקיץ האחרון כי בתי עשתה שם מחקר. שילמו לה כדי לשבת שמונה שעות ביום במשך חודשיים רק כדי לנפק הוכחה אחת במתמטיקה. go figure… אן ארבור היא גם מקום הולדתה של להקת הסטוג'ס. גם MC5 הוקמה לא רחוק משם בפאתי דטרויט, אולי חצי שעה נסיעה מהעיירה האוניברסיטאית המנומנמת. אבל את איגי, הסטוג'ס, MC5 והצליל של דטרויט נשאיר לפעם אחרת (ואני מניח שחלקכם מכיר). אני כאן כדי לספר על ה Rationals שגם הם מאותה עיירה, ואפילו הקדימו את שתי הלהקות שהזכרתי כאן. הם היו פופולריים מאוד במישיגן, אבל לא הצליחו לפרוץ ברמה הלאומית או הבינלאומית. חבל. עם קצת מזל הם היו מצליחים יותר בגדול. הגיע להם.

החבורה התגבשה ב 1964 וכמו להקות גראז' אחרות, חברי הלהקה הושפעו מאוד מהפלישה הבריטית. היו בה סקוט מורגן וסטיב קורל על הגיטרות, ביל פיג על התופים, וטרי טרבנדט על הבס. כולם חוץ מהמתופף גם שרו. מי שלקח אותם תחת חסותו היה סטודנט צעיר בשם Hugh “Jeep” Holland שגם היתה בבעלותו חנות תקליטים בעיר. סקוט מורגן קיבל הצעה להצטרף ל Blood, Sweat & Tears אך הוא סירב ונשאר נאמן לחבריו הרציונלים. אופס…

הם שיחררו כמה סינגלים בשנות השישים ואפילו זכו להצלחה מינורית עם קאבר ל Respect של אוטיס רדינג (עוד לפני שהביצוע של אריתה פרנקלין שם את השיר ואותה על המפה). רק בתחילת 1970 הם שחררו אלבום ביכורים. כשהוא יצא, פסיכדליה, לא כל שכן הצליל הגארז'ניקי שלהם, כבר ממש לא היו באופנה והאלבום עבר מתחת לרדאר. אבל זה לא אומר שהוא היה גרוע, ממש לא. תקשיבו למשל לאנרגיית הנעורים בשירים שפותחים את האלבום Barefootin', Temptation 'bout to get me או Guitar Army. אגב, סטייה קטנה מהנושא, Guitar army זה גם שם אחד מספריו של ג'ון סינקלייר, המשורר והאקטיביסט שניהל את MC5, והיה קורבן למלחמת החורמה של הממשל האמריקאי בסמים (הוא אפילו זכה לשיר של ג'ון לנון ולנסיון חטיפת המיקרופון של אבי הופמן בזמן הופעת The Who בוודסטוק, בנסיון לעורר מחאה על מעצרו). 

נחזור לרציונלים. השיר הרביעי, Something's Got a Hold on Me הוא קאבר לשיר של אטה ג'יימס. הרבה שנים מאוחר יותר גם כריסטינה אגילרה תכסה אותו, ואפילו ה Black Eyed Peas יצטטו אותו בתחילת הלהיט I got a feelin בלי לתת לה קרדיט. אבל מה לנו ולאגילרה או לאפונים שחורי העין…  כל מי שלא רק יקרא, אלא גם יקשיב לאלבום, ישים לב שלהקה מסיימת כמעט כל שיר באיזה שלושים שניות של טרנזישן, מין סלואו דאון רגוע, כמעט מוסיקת מעליות. מן קטע מאפיין כזה, סוג של טביעת אצבע מוזיקלית.

עברו הרבה מאוד שנים עד שמישהו נזכר לנער את האבק מהמאסטרים.  ב 2009 יצאה קומפילציה עם קטעים שלא שוחררו  Think Rational בשם 

  גם אלבום הביכורים זכה לריאישיו ב 2011. נחמד לדעת שסוף סוף הם קיבלו קצת הערכה בתקופה בה להקות גראז' ופסיכדליה החלו להתגלות לדור שלא ידע את יוסף 

אני שמח שבזכות פוסטר אקראי בבית קפה על האגם יצאנו לנו להיפגש. מקווה שגם אתם תאהבו

סיפור בשחור לבן

 ה״מטפלת״ האהובה עלינו ביותר בילדותינו היה ברני. כן, אתם יכולים לצקצק בלשון על המונח ״מטפלת״ כשמדובר בגבר, אבל זאת היתה השפה, שגם שיקפה את המציאות, אי שם בסוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים. מי שטיפל בבני העשרה הצעירים כשחזרו מבית הספר והעבירו את שעות אחר הצהריים בבית הילדים היתה, או היה, ״מטפלת״. אגב, ברני הוא ברני פינק, אמן מוערך שעבודותיו מקשטות לא מעט חדרי אוכל ופינות זיכרון בקיבוצים, ואף יצר את האנדרטה המרשימה לזכר קורבנות הפרטיזנים, הנמצאת מחוץ למוזיאון יד ושם. זה פסל עשוי אבן שיש כהה גדול ומרשים (ברני נסע למחצבות קררה באיטליה כדי לחצוב את השיש לעבודה) המורכב משישה משושים, היוצרים בתוכם חלל בצורת מגן דוד ובמרכזם חנית, או רומח, המזדקר גבוה לשמים. גם היום ברני ממשיך ליצור ועושה יופי של עבודות.

בקיבוץ של אז, להיות אמן היה נחמד מאוד, אבל צריך גם ״לעבוד״, כך שמעבר לשעות היצירה בסטודיו, ברני הוצב לדאוג לחינוך הדור הצעיר. כפי שכבר הזכרתי בהתחלה, עבורנו ברני, שהוא גם אביו של ערן, אחד מבני הכיתה, היה הרבה יותר מסתם מטפלת, ועל מעלליו אפשר לכתוב רבות. אבל בואו נעזוב את זה כאן, זו לא הסיבה שלשמה התכנסנו פה הערב. 

יום אחד ברני החליט ללמד אותנו שיר. אני כבר לא זוכר את הסיבה, אבל השיר שלמדנו היה Scandalizing my name, בלוז ישן המספר על תקיעת סכין בגב ע״י מישהו אותו חשבנו לחבר. עד היום אני זוכר היטב את המילים (וזו גם היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בפועל scandalizing…).

ברני בחצר הסטודיו בקיבוץ

כמה שנים קדימה, אני בבית הורי בקיבוץ, נובר באוסף התקליטים הדי-סטנדרטי שלהם. לצד תקליטי הגבעטרון, חווה אלברשטיין ואילן ואילנית, יש כמה תקליטים בהם מככב אריק איינשטיין: אחד כחלק משלישיית גשר הירקון, אחד עם החלונות הגבוהים, ואחד סולו, סע לאט. היו כמה קלאסיים: מוצרט, בטהובן וגם מיסה קריאולה, אלבום שכנראה היה פריט חובה בכל בית ישראלי באותם ימים. לצד כל אלה אני רואה אלבום בשחור לבן של נגן שחור האוחז בגיטרה, Josh White שמו. הסקרנות הרגה את החתול ואני מניח את המחט. יחד עם רעש הפיצפוצים המלווה כל תקליט רב פז״ם, בוקעים שירי פולק ובלוז ישנים מלווים בגיטרה פשוטה ומוגשים בקול חם ונעים. כשאני מגיע לשיר השלישי בצד הראשון, אני קולט משהו מוכר. כן, זהו אותו Scandalizing My Name, הישן והחביב שלמדתי מברני המטפלת. 

התקליט הזה, יחד עם תקליטים נוספים שבילו שנים רבות במחשכי הבוידעם של הורי, זכה להיכנס למזוודה, לחצות את האוקיינוס, ולהגיע לארון התקליטים הצנוע שלי בקליפורניה. 

הערב, בזמן שאני מכין מרק, וגשם נעים של דצמבר מטפטף בחוץ, נתתי לו סיבוב, ותוך כדי האזנה החלטתי שהגיע הזמן לספר את סיפורו המטורף של יוצרו.

ג׳ושוע דניאל ווייט, או בקיצור, ג׳וש ווייט, נולד ב 1914 בשכונות השחורות של העיירה Greenville שבדרום קרוליינה. כבר בגיל צעיר היה עד לחוסר צדק משווע. הדרום היה אז תחת חוקי ג׳ים קרואו הידועים לשמצה, ולינצ'ים בשחורים היו עניין שבשגרה. אביו של ג׳וש היה חייט שגם שימש ככומר לעת מצוא בכנסייה המקומית. איש לבן שטען שהוא חייב לו כסף, הגיע מלווה בחברים לבנים נוספים לביתם, והכה את האב באכזריות לעיני ג׳וש הקטן. האב נכלא, ניסה למחות ולטעון לחפותו, אך היות והיו לו התקפי אפילפסיה, הובל לאשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש שם גם מצא את מותו. אתם ודאי יודעים מה צפוי לקרות בהמשך כשחוסר צדק מוצג במערכה הראשונה…

בגיל שמונה הבין ג׳וש שעול פרנסת המשפחה מוטל על כתפיו הצנומות. הוא עזב את הבית והחל לעבוד עם מוזיקאים שחורים שקיבצו נדבות. מסתבר שהיו לא מעט כאלו. הם היו יושבים בפינת רחוב ומנגנים, ותפקידו של ג׳וש הקטן היה לגרום לעוברים ושבים לזרוק מטבע לכובע ולשמור שגם לא יגנבו. העיוור הראשון איתו עבד היה Blind Man Arnold. ווייט עבד יחף ולבוש מכנסיים קרועות. ארנולד סירב לקנות לו נעליים או בגדים חדשים כי זה עזר בקיבוץ הנדבות. ארנולד אמנם היה עיוור, אך קלט בחושיו שמדובר בילד כשרוני בעל חוש מוזיקלי מפותח, וג'וש הקטן החל להיות חלק ממופע הרחוב כשהוא שר, רוקד, ומנגן בטמבורין. עם השנים הוא עבד ברחוב גם עם עיוורים נוספים, ותוך כדי עבודה למד מהם לנגן בגיטרה, כולל טכניקות שונות של נגינת בלוז, גוספל ופולק. העיוורים ידעו לנצל את הילד הקטן, ובעוד העיוור מבלה את הלילה במלון של שחורים, ג׳וש ישן בשדות הכותנה או באורוות ורעב ללחם.

אחד העיוורים איתם עבד היה Blind Joe Taggart, מוזיקאי בלוז מוכשר שצבר פופולריות. ג'וש וויט הגיע עם ג'ו העיוור לשיקגו להקלטות ונפגשו עם מפיק בפארמונט רקורדס. אותו מפיק שם עין על הצעיר המוכשר ונתן לג'וש עבודה כנגן וזמר אולפן. בליינד ג'ו וג'וש ווייט אף הקליטו סינגל יחד בשם "Scandalous and a Shame", מה שהפך את ווייט למוזיקאי הצעיר ביותר שהקליט בימי ה "Race music". 

** כמה מילים על "Race music": בשנות העשרים של המאה העשרים הטכנולוגיה איפשרה הקלטות באולפן נייד. אולפנים היו מפרסמים הודעה בעיתון על סשן הקלטות במקום כלשהו, ומוזיקאים מקומיים היו מגיעים מהחוות או העיירות הנידחות ומקליטים, לרוב בטייק אחד, סינגל במהירות 78. המוזיקה של השחורים נקראה race music (הם עשו בעיקר גוספל ובלוז) בעוד ששירי הלבנים נקראו ״שירי הילביליז״. 

חזרה לג'וש ווייט. בליינד ג'ו טגארט הנצלן לא שילם לוויט אגורה שחוקה על ההקלטות עד שאותו מפיק מפאראמונט איים עליו שידאג שייכנס לכלא אם לא ישלם לנער את חלקו בזכויות היוצרים. בזכות אותו תשלום ג'וש יכל להרשות לעצמו סוף סוף לקנות בגדים ונעליים ואף לשכור חדר בביתו של המפיק, אותו חלק עם מוזיקאי נוסף, שגם הוא למרבה ההפתעה היה עיוור… (בליינד בלייק שמו). מכאן המצב החל להשתפר. ווייט עבד במשך שנתיים בשיקגו באולפן ההקלטות עד שבגיל 15 החליט לחזור הביתה לגרינוויל אל אימו ואחיו הצעירים. 

מנהלי הלייבל ARC רקורדס שמעו את ההקלטות של ג'וש, התלהבו, והחלו במסע חיפושים אחריו כדי להחתימו אצלם. כעבור שנתיים, בשלהי 1930, הם מצאו את ג'וש בביתו בגרינוויל כשהוא שוכב במיטה עם רגל שבורה. אותם עסקנים הצליחו לשכנע את אימו של ג'וש להחתים את הנער על חוזה, תוך הבטחה לאם הדתייה שהוא ישיר רק שירי גוספל או ספיריטואלס ולא מוזיקת בלוז, השייכת לעולמו של השטן. ARC שיווקו את הנער תחת השם "ג'ושואה ווייט, הנוצרי המזמר". כשווייט רצה להקליט גם שירי בלוז, מנהלי ARC אפשרו זאת, אבל תחת שם הבמה Pinewood Tom. ב 1936, קרתה תאונה בה ג'וש נתן אגרוף לדלת זכוכית במהלך קטטת ברים, מה שניטרל לחלוטין את ידו השמאלית. הבחור חשב שכבר לא יוכל לנגן יותר בגיטרה והחל לעבוד בעבודות שונות כגון נער מעלית או עובד נמל. לילה אחד, במהלך משחק פוקר, ידו חזרה לתפקד (כנראה היתה לו יד טובה באותו ערב...). ג'וש המאושר חזר מיד לנגן על הגיטרה ואף קיבץ סביבו חבורת נגנים מקרב אחיו וחבריו והם הופיעו תחת השם Josh White and His Carolinians, בעיקר במסיבות פרטיות באזור הארלם.

במאי שהעלה את המחזמר "ג'ון הנרי" וחיפש שחקן לתפקיד הגיטריסט העיוור שמוביל את סיפור העלילה (כן, שוב פעם עיוור, זה כבר הופך להיות מוטיב בעלילה…), נקלע לאחת המסיבות בהארלם, התרשם מכישוריו של ווייט, והציע לו את התפקיד הנכסף. ווייט, תחת השם Pinewood Tom, עבר את האודישן בהצלחה, רק שנותרה משוכה אחרונה, הוא היה צריך להתמודד על התפקיד עם מוזיקאי אחר שהוזמן לאודישן: Josh White, The Singing Christian … 

המחזה הועלה בברודווי כשלצד ווייט משחק בתפקיד ג'ון הנרי המוזיקאי פול רובסון (אגב, זה אותו פול רובסון שהיה הראשון לשיר את Scandalizing my name, השיר שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה). המחזה אמנם לא נחל הצלחה גדולה, אבל חשפה את ווייט לקהל גדול יותר, וחשוב מכך, למוזיקאים דוגמת וודי גת'רי, בילי הולידיי או Leadbelly שהזמינו אותו לשיר איתם. ג'וש ווייט ו Leadbelly הפכו לצמד והיה להם גיג קבוע במועדון ה Village Vanguard בניו יורק. לד-בלי הוותיק ייצג את הבלוזיסטים של הדור הישן, בעוד ווייט שימש כנציג הדור החדש. 

Josh White with Leadbelly

שיתוף פעולה מעניין במיוחד, ומאוד שערורייתי לשנות הארבעים, היה עם הזמרת והשחקנית הלבנה ליבי הולמן. ליבי, יהודייה, שמאחורי גבה ליחששו הרכילים כי היא רצחה את בעלה העשיר, הפכו להיות הצמד המעורב הראשון. הצמד הופיע, הקליט ואף שיחק יחד בסרטים במשך כשש שנים. 

אחת הנשים שהתלהבה מהמוסיקאי השחור המבטיח היתה אלינור רוזוולט. ווייט אפילו הוזמן לשיר בטקס ההשבעה של בעלה הנשיא פרנקלין רוזוולט. בזמן מלחמת העולם השנייה, ג'וש וליבי הגישו בקשה להתגייס למאמץ המלחמתי ולבדר את החיילים בחזית. למרות מכתב המלצה מאת הליידי הראשונה, בקשתם נדחתה. יש גבול למה שהצבא האמריקאי מסוגל לספוג… 

ג'וש ווייט היה עתה כבר זמר מפורסם. גבר שרמנטי בשנות העשרים לחייו, מיודד עם אשת הנשיא ובעלה, בעל רקורד מכובד של אלבומים ושיתופי פעולה, מופיע בפני קהל לבן מעריץ, סמל סקס. 

פרנקלין ואלינור רוזוולט

את התהילה ניצל ווייט כדי לקדם את זכויות השחורים, שעדיין סבלו מהפרדה גזעית (segregation) ואפליה. להיטו הגדול ביותר נקרא One Meatball. מי שהקשיב למילים הבין שמדובר בבחור שהוא כל כך עני שכשהוא מגיע למסעדה, כל מה שהוא יכול להרשות לעצמו זה להזמין כדור בשר אחד עלוב. ווייט גם שר את Strange Fruit (שהתפרסם בביצוע בילי הולידיי) עם הקורבנות שניתלו על העץ בלינץ' והופקרו למאכל העורבים כאילו היו פירות מוזרים, ושירי מחאה נוספים. אגב, שכחתי לציין שווייט נכנס להיסטוריה לא רק כמוזיקאי השחור הצעיר ביותר שהקליט עד אותה תקופה, הראשון להופיע יחד עם זמרת לבנה, והשחור הראשון להופיע בבית הלבן, הלהיט One Meatball היה הסינגל הראשון של מוזיקאי שחור שמכר יותר ממיליון עותקים (בהמשך השיר יזכה לקאברים מקשת רחבה של אמנים החל מ בינג קרוסבי וכלה ב Ry Cooder).

ב 1938 נפתח בווילג׳ בניו יורק Cafe’ Society. זה היה המועדון הראשון בו יכלו לשבת לבנים ושחורים יחד, לאכול, לשתות, לרקוד, ולהנות ממופעים. המקום הפך להצלחה מסחררת ופקדו אותו כל המי ומי, אם זה פוליטיקאים, כוכבי הוליווד, אנשי עסקים או סופרים ומשוררים. בעלי המקום זיהו את הכישרון, הכריזמה והסקס אפיל של ווייט, והוא הפך שם למעין אמן הבית. שם גם הלבישו אותו בווסט הקטיפה השחור הפתוח שהפך לסמל ההיכר שלו. היו שמועות על רומנים שניהל בחשאי עם עשירות החברה הגבוהה.

זו היתה תקופת השיא שלו. החברות הקרובה עם הרוזוולטים הפכו אותו לבן בית בבית הלבן. פרנקלין רוזוולט אף שימש כסנדק של בנו, ג׳וש ווייט ג׳וניור. כשרוזוולט נסע לביקור באירופה, הוא צירף אליו את ווייט. שיא הביקור היה בשטוקהולם, שם חמישים אלף איש הגיעו לאצטדיון כדורגל בגשם שוטף כדי לשמוע את נאום הנשיא ואת שירתו של ווייט. 

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה,  החלה המלחמה הקרה שהביאה איתה את גל הפרנויה האמריקאי מכל מה שהריח קומוניזם, מה שהוביל בתחילת שנות החמישים לעליית המקארתיזם. מועדונים כגון קפה סוסייטי, בהם התרועעו לוחמי זכויות אזרח, ליברלים ואנשי שמאל, הפכו לחשודים המיידיים כתאי אויב קומוניסטים. החברים של ג'וש ווייט החלו להיחקר עם דרישה שיספקו שמות של פעילים קומוניסטים. ווייט הבין לאן נושבת הרוח, והתיישב לכתוב מעין הצהרה או מניפסט בו תיאר את קורות חייו, עם דגש על היותו פטריוט אמריקאי, שאמנם תומך בשוויון בין שחורים ללבנים, אבל אינו קומוניסט כלל וכלל. הוא הראה את ההצהרה לאלינור רוזוולט והתכוון להקדים תרופה למכה, ללכת להיפגש בוושינגטון עם חברי HUAC, אותו גוף חוקר שעסק בחיפוש ורדיפה אחרי חשודים בקומוניזם ובפעילות אנטי פטריוטית, ולשכנע אותם בטוהר כוונותיו. אלינור רוזוולט יעצה לו לא לעשות את הצעד הזה. היא צדקה. הסיכוי של אמן שחור, פעיל זכויות אזרח שהתרועע עם אנשי שמאל, לצאת זכאי, דומה לסיכויו של מרצה ערבי באוניברסיטה לשכנע את חברי ״אם תרצו״ שהוא ישראלי פטריוט ולא בוגד... ווייט הופיע בפני הוועדה מלווה באישתו קרול, שטח באריכות את סיפור חייו, אבל כלום לא עזר, הוא נכנס לרשימה השחורה הידועה לשמצה, ובעצם נחסמה ממנו כל אפשרות לשיר, לשחק בסרטים ובכלל להופיע בציבור ולהתפרנס. פרסונה נון גראטה (זוכרים את חוסר הצדק מהמערכה הראשונה?…). הוא ברח ללונדון, שם קיבלו אותו בסבר פנים יפות ואף נתנו לו לארח תכנית רדיו ב BBC. באירופה הוא נחל הצלחה רבה, הופיע בכל רחבי היבשת, וב 1960 אף הופיע בישראל (אני מניח שההופעה בארץ היא זו שגרמה להורי לקנות את התקליט שמסתובב אצלי על הפטיפון). בעוד כוכבו זוהר באירופה, בארה״ב הרחוקה הוא נשכח מכל לב. רק ב 1963, עם היבחרו של קנדי, נמחקה הרשימה השחורה, וג׳וש ווייט הרגיש בטוח לחזור הביתה. באותה תקופה הוא כבר סבל מבעיות בלב שעם הזמן רק הלכו והחריפו. בספטמבר 1969, סיבוכים בלב הובילו לניתוח לב פתוח בבית חולים בניו יורק, ושם מת על שולחן הניתוחים כשהוא בן 55 בלבד. 

 Senator Joseph McCarthy

** התקליט Josh at Midnight אותו הכרתי בבית הורי הוקלט ב 1955. ווייט היה בגיחה קצרה לארה״ב, וז׳אק הולצמן, הבעלים של הלייבל אלקטרה, היה מוכן לקחת את הסיכון ולהפיק לו תקליט. האלבום הוקלט כמעט במחתרת, עם ציוד בסיסי, בכנסייה נטושה, במשך שני לילות, אליו מצטרפים רק בסיסט וזמר הנותן קול שני. למרבה ההפתעה האלבום הצליח בענק, והפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בלייבל.

אחרית דבר: ב 1983 בנו הבכור כתב וביים מחזה עטור שבחים על חייו של אביו ששוחק ע״י התיאטרון הציבורי של מדינת מישיגן. במישיגן אפילו הוקדש יום מיוחד כ״יום ג׳וש ווייט״ (ולא סתם יום, ה 20 באפריל…). בשנת 1998 שירות הבולאים האמריקאי הנציח את פועלו על בול.

מעניין שהגעתי לשיר ולאלבום בזכות ברני האמן והמטפלת, שהגיע לקיבוץ עם גרעין “הבונים” מדרום אפריקה. עלייתו ארצה לא היתה רק ממניעים ציוניים אלא גם מתוך סלידה מהאפרטהייד. ברני אף סומן במעין ״רשימה שחורה״ֶ של המשטר בגלל שהיו לו חברים שחורים. 

ג׳וש ווייט, שהתחיל מהתחתית של התחתית, נלחם כל חייו למען זכויות השחורים ואפילו הופיע בבית הלבן, בטוויסט הזוי בעלילה נכנס לרשימה השחורה שהרסה לו את הקריירה, ועמעמה את מקומו הראוי בהיסטוריה, רק בגלל כמה לבנים חשוכים ש Scandalized his name… 

לבד ביחד

העיירה הקטנה Grass Valley היא עיירה טיפוסית להרי הסיירה נבאדה. בימי הבהלה לזהב היה כאן מכרה זהב גדול ומשגשג. אני לא יודע אם זה לגמרי מקרי, אבל המתיישבים שהגיעו הנה עם חלומות על התעשרות מהירה נתנו לה שם נבואי וכיום זה איזור עם לא מעט חוות לגידול גראס… (ועד כמה שאני יודע, גם לא מעט ישראלים מגיעים לכאן לתקופת הקטיף כדי לצבור קצת מזומנים, ולהמשיך הלאה לטייל). עצרנו לקפה בדאון טאון. הצצה חטופה מעבר לרחוב, ואני קולט חנות ספרים יד שנייה שנראית מבולגנת ומזמינה. נשאבתי פנימה. עוד לפני שאני שם יד על ספר כלשהו, אני מגלה חדר צדדי עם ערימות על ערימות של תקליטים ישנים. המשפחה יכולה לחכות. שיסתובבו בדאון טאון, בטח ימצאו שם משהו מעניין. ביי. 

אני רוצה לכתוב על אלבום שדגתי במערום הויניל ומודה שלא הכרתי. יש מצב שאני לא היחיד שלא מכיר אותו, אז בואו ננסה להתיידד איתו יחד.

דייב מייסון (Dave Mason) היה הגיטריסט של טראפיק. הוא אפילו כתב ללהקה את הלהיט הענק  Feelin’ Alright (שהתפרסם מאוחר יותר בגרסה של ג'ו קוקר) ואת הממתק הפסיכדלי Hole in my Shoe, אחד משירי הרוק הראשונים ששילב סיטאר. אגב, את הסיטאר הוא קיבל מג'ורג׳ הריסון. ב 1970 הוא פרש מהלהקה ויצא לדרך עצמאית. אבל עוד לפני שעזב את טראפיק הוא רעה בשדות זרים. מייסון היה מיודד עם ג׳ימי הנדריקס ואף ישב איתו יחד בדירה כשהם הקשיבו לראשונה ל ״ג'ון ווסלי הרדינג״ של דילן והתלהבו מ All along the watchtower. מייסון גם ניגן בגיטרת 12 מיתרים בהקלטה של השיר שנכנסה לאלקטריק ליילנד. הוא ניגן ב Beggars banquet של הסטונס וליווה את סיבוב ההופעות של דילייני ובוני יחד עם אריק קלפטון וג'ורג׳ הריסון. הרומן עם הריסון וקלפטון לא נגמר שם. הוא ניגן ב All things must pass והצטרף לחלק מההקלטות של דרק והדומינוס (אלבום שחגג ממש לא מזמן יובל). כשהשתחרר מטראפיק ויצא לקריירת סולו הוא עשה כמה שירים כש Family מלווים אותו, ומשם המשיך לאלבום סולו ראשון בשם Alone Together, אותו שלפתי מהערימה ועליו באתי להמליץ.

כשהקשבתי לאלבום הזה בפעם הראשונה חשבתי שאני מקשיב לאלבום של סטפן סטילס. אבל בעוד סטילס נכנס לפנתיאון, יש לי הרגשה שמייסון עף מתחת לרדאר. מייסון דווקא גייס להקלטות סוללת נגנים מכובדת: ליאון ראסל היה שם, בוני ברמלט (ההיא מהצמד דילייני ובוני אותם הזכרתי קודם), המתופף ג'ים קפלדי, חברו לטראפיק משכבר הימים, הזמרת ריטה קוליג׳ (אז אשתו של כריס כריסטופרסון), והמתופף ג׳ים גורדון איתו ניגן בדרק והדומינוס. אגב  זה אותו ג׳ים גורדון שמאוחר יותר, בשנות השמונים, בהתקף פסיכוטי, ירצח את אמו וייכנס לכלא ל 16 שנה.

ב 1970ֶ פסיכדליה כבר היתה קצת פאסה. הרבה להקות פזלו לכיוון הקאנטרי רוק (קחו למשל את הגרייטפול דד, או הבירדס, אם לציין את הדוגמאות הראשונות שעולות לי לראש), הרוק הכבד נתן בראש, היו ניצני פרוג. גם דייב זרם עם רוח התקופה ולא נצמד לפסיכדליה. זה אלבום רוק ישיר עם סאונד שהוא הרבה יותר סבנטיז מאשר סיקסטיז. הדבר הכי פסיכדלי באלבום זה ההדפס הצבעוני על הויניל עצמו. אפשר להתמסטל רק מלהביט על התקליט המסתובב… 

יש כאן איזון מוצלח בין אקוסטי לחשמלי, ויופי של מלודיות שאם קצת יותר מזל היו מתנגנות בתחנות הרדיו ומכאן מגיעות לקהל גדול יותר. נגינת הגיטרה של דייב היא פשוט נהדרת. תקשיבו למשל לסולו הגיטרה בסוף השיר שמסיים את האלבום Look at you, look at me. בהמשך הקריירה מייסון הלך לכיוון יותר ״בורגני״ ועשה דברים שאפשר לקטלג כ yacht rock (קחו למשל את הלהיט הקיטשי מ 77 We just disagree) אבל את היציאה הראשונית הזו אי אפשר לקחת לו. 

ב 2020, במלאת יובל לאלבום, אי שם במעמקי הסגרים של הפנדמיק, מייסון חושב שהוא לא כל כך אוהב את השירה של עצמו כשהיה בן ה 22, וגם יש לו כמה רעיונות חדשים לגבי העיבודים, והוא מחליט להקליט את האלבום מחדש. הוא אוסף חבורת נגנים ומוציא את Alone together again. 

קיביצר, לבד או ביחד, לא ממש משנה, ממליץ לכם להניח את המחט או ללחוץ על פליי בטלפון ולתת צ'אנס לדייב מייסון ולאלבום הזה. אני הגעתי אליו לגמרי במקרה ואהבתי, מקווה שגם אתם.