שפתיים לוהטות

עוד כחודש הפעמונים יצלצלו, התפוח יתגלגל לצלילי הספירה לאחור של המוני האדם העומדים בכפור הניו-יורקי וכולנו נתנשק את הנשיקה המסורתית. כמובן שיש לא מעט מסיבות וארועים שחוגגים את השנה החדשה וגם לא מעט הופעות מעניינות. אחת מהן היא של להקת Primus, להקה מאוד ייחודית ומגניבה (ויש הטוענים שהבסיסט שלהם הוא הטוב בעולם) אבל לא עליהם אני רוצה לכתוב הפעם.

אנחנו הולכים יחד עם כמה חברים לראות ולשמוע את אחת הלהקות הכי יצירתיות ומוחרפנות שקיימות כיום - The Flaming Lips. בדרך כלל אני מעדיף לכתוב ביקורת לאחר שראיתי את ההופעה, אבל הפעם לא התאפקתי. זה מעין introduction ללהקה הצבעונית הזו.

הפלמינג ליפס הוקמה אי שם בתחילת שנות השמונים באוקלהמה ומאז עברה הרבה גילגולים. היוצר המרכזי והרוח החיה מאחורי הלהקה לאורך כל השנים הוא Wayne Coyne. בהתחלה גם אחיו של ווין היה בלהקה אבל די מהר הוא פרש.

אני לא ממש מכיר את החומר שלהם מהשנים הראשונות, והאלבום הראשון בו נתקלתי היה The Soft Bulletin מ 1999 שגם הפך להיות ההצלחה המסחרית הראשונה שלהם (הוא אפילו קיבל את תואר "אלבום השנה" במגזין מוסיקלי נחשב). https://www.youtube.com/watch?v=bs56ygZ plQA אמנם היתה להם הצלחה מסויימת בקולג'ים בזכות אותם גיקים שתמיד מחפשים את מה שאף אחד לא שמע לפניהם (על ראש הגנב בוער הכובע...), ואפילו להיט אחד פופלרי מ1993 - She don't use Jelly - אבל רוב החומר שלהם לא ממש כוון להצלחה מסחרית. אגב בעקבות הצלחת השיר הם שולבו בפס-קולים של סדרות טלוויזיה כגון Beverly Hills 90210 ו - Beavis and Butthead. הם גם חיממו את Red Hot Chilly Pepper באותה תקופה.

קצת קשה להגדיר את הסגנון המוסיקלי שלהם. הכי פשוט לתייג אותם תחת הכותרת "רוק אלטרנטיבי" (שלא כל כך ברור לי מה זה אומר). לפעמים הם עושים קקופוניה פסיכדלית מחרישת אזניים ולפעמים מוסיקה ממש מלודית שעושה נעים בעור התוף. אבל עזבו הגדרות, החבר'ה מאוקלהומה מלאי יצירתיות, חושבים מחוץ לקופסה ולרוב לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש להם נטייה להתרחק מהצליל ה"מושלם" ולהעדיף סאונד מלוכלך ולעיתים אף מעוות. מלות השיר she don't use jelly הם דוגמא מצויינת לצד השטותי שלהם:

I know a girl who thinks of ghosts

She'll make ya breakfast

She'll make ya toast

She don't use butter

She don't use cheese

She don't use jelly

Or any of these

She uses vaseline

Vaseline

Vaseline

I know a guy who goes to shows

When he's at home and he blows his nose

He don't use tissues or his sleeve

He don't use napkins or any of these

He uses magazines

Magazines

Magazines

I know a girl who reminds me of cher

She's always changing

The color of her hair

She don't use nothing

That ya buy at the store

She likes her hair to be real orange

She uses tangerines

Tangerines

Tangerines

 

https://www.youtube.com/watch?v=AfpyoGFJNNE

אחד הפרוייקטים לפני הפריצה המסחרית נקרא Zaireeka וכלל ארבעה דיסקים שנועדו להשמעה סימולטנית. כמובן שרק פסיכים בודדים יטריחו את עצמם להשיג ארבעה נגני דיסקים, ללחוץ על play בו-זמנית ולהקשיב ליצירה. לא מסחריים כבר אמרנו?

עוד פרוייקט מהימים ההם הוא "ניסוי מגרש החניה" בו חולקו קסטות לארבעים מתנדבים שניגנו את החלק שלהם ביצירה במכונית עם דלתות פתוחות והוראות מדוייקות לגבי הווליום, הבסים והטון כך שהמאזינים במגרש החניה יוכלו לשמוע יצירה שלמה.

הלהקה ידועה בהופעות החיות המשוגעות שלה שהן בעצם מעין מסיבה שטותית למדי וקצת פרועה. אני ראיתי אותם לראשונה במסגרת פסטיבל שנערך ב Treasure Island לפני כמה שנים. המופע החל בנגינת קטע פתיחה כשהבמה חשוכה ומסך ענק מקרין מעל הבמה בחורה ערומה שהולכת הלוך ושוב לאורך המסך. רק הרזולוציה הנמוכה של הפיקסלים, סטייל עבודות של רוי ליכטנשטיין, מנעה מזה מלהפוך לסרט פורנו. באיזה שהוא שלב הבחורה התיישבה, פיסקה רגליה, והמצלמה עשתה זום-אין. לפתע הגיחו חברי הלהקה כשהם מתגלשים לבמה ממגלשה שמוקמה בדיוק בין רגליה הפסוקות. הפיוז הפמיניסטי כמובן קופץ למראה המניפולציה הפופוליסטית הזולה, ובצדק. אבל אפשר גם לקחת את זה למקום אחר. הרי מדובר במקור החיים וכולנו הגחנו בדיוק משם (טוב, חוץ מאלה שנולדו בניתוח קיסרי), אפילו אם אנחנו לא ממש זוכרים את הרגע הזה . תהא השקפתכם אשר תהא, תודו שזו דרך מקורית לפתוח הופעה. שנים אחר כך Miley Cyrus העתיקה את הקונספט (בתוספת אלמנט רולינג סטוני): היא הקרינה תקריב פנים ענק שלה על המסך והתגלשה לבמה מתוך לשונה החרוצה. לא, לא ראיתי קונצרט של האנה מונטנה, יש גבול, אבל אחזור אליה בהמשך.

במהלך ההופעה הפליימינג ליפס "ניגנו" במסור חשמלי, ווין הסולן נכנס לכדור שקוף ענקי ושר מתוכו בזמן שהצופים בקהל מקפיצים אותו מעל ראשיהם, ונשפכו טונות של קונפטי. בקיצור היה שמח.

פרוייקט מטורף נוסף שלהם כלל USB drive עם ארבעה שירים שנטמן במעין מח בתוך גולגולת אדם העשוייה כולה מ gummy bears. הגולגולת המוסיקלית יצאה במהדורה מוגבלת. מה אני מספר לכם? בטוח קניתם…

אחרי ההצלחה של ה soft bulletin הם עשו אלבום קונספט המתאר את מאבקה של ילדה יפנית בשם יושימי, אלופה באמניות לחימה, ברובוטים מרושעים ואיימתניים בצבע ורוד (!) שמנסים להשתלט על העולם. עמוק, נכון? אגב, הלהיט הגדול מהאלבום - "Do you realize" הפך להיות שיר הרוק הרשמי של מדינת אוקלהומה. כבוד.

הנה הקליפ היפהפה של השיר: https://www.youtube.com/watch?v=lPXWt2ESxVY

והנה יושימי והרובוט הורוד: https://www.youtube.com/watch?v=ZdDHi5SSIlM

לפני די הרבה שנים יצא לי לראות סרט דוקומנטרי על הלהקה. מסתבר שדרכם להצלחה לא היתה קלה. הרבה התמכרויות לסמים קשים, אחד מחברי הלהקה כמעט מת מעקיצת עכביש (זו לפחות הגירסה שלו, גרסה אחרת טוענת שמדובר במחט הזרקה מזוהמת), חברים טובים מתים סביב, ושאר צרות. הפתיעה אותי ההערכה הרבה ללהקה כבר בשלב מוקדם בקרב מוסיקאים דוגמת בק וג'ק וויט או השחקנית ג'ולייט לואיס.

בשנים האחרונות הם התחילו טרנד חדש - לקחת יצירות מופת מוסיקליות ולעשות אותן במלואן. בד"כ אמנים נזהרים מלגעת ביצירות כאלו מתוך הדרת כבוד ומתוך ידיעה שאין להם סיכוי לעשות את זה טוב יותר. הפליימינג ליפס חושבים אחרת. ב 2009 הם עשו את The dark side of the moon, ב 2012 את In the court of the crimson king האגדי של מלך הארגמן וב 2013 את תקליט הבכורה של ה Stone Roses. לפני כחודש הם שחררו את "With a little help from my fwen" (הטעות במקור) שהוא אלבום כיסוי לסרג'נט פפר. הם לא מפחדים להחריב בצורה מזעזעת/משעשעת את היצירה המופתית הזו, מפציצים צלילים פסיכדליים ומביאים אוסף מרשים של אמנים אורחים. כנראה שהפעם הם לקחו חומרים חזקים במיוחד… אחת האורחות היא מיילי סיירס שעושה ביצוע מעניין, יחד עם Moby ל Lucy in the Sky with Diamonds ובהמשך גם ל Day in the life.

מופע סוף השנה ייערך בסן פרנסיסקו במועדון The Warfield (מוסד ותיק בעיר שאירח רבים וטובים) ב 30 וב 31 לדצמבר ויוקדש ברובו לסרג'נט פפר. מי שחשקה נפשו לסיים את השנה עם משהו קצת פרוע, שטותי, שמח  ומחורפן, זה המקום.

Bicycle

בתנו הקטנה למדה לאחרונה לרכב על אפניים ומאז היא רוכבת בהתלהבות בכל הזדמנות. היא כבר מראה לנו שהיא יודעת לקפוץ מהמדרכה, לנסוע בלי ידיים ושאר טריקים שהורים שפויים לא היו מאפשרים. לפני שבוע נצלנו את סוף השבוע השמשי והיפה, העמסנו את האופניים ונסענו עם הקטנה העירה לגולדן גייט פארק.

רכבנו להנאתינו והקפנו אגם חביב. נראה שכל העיר החליטה להתאוורר ולהנות מהשמש החמימה, פיקניקים בכל מקום, משפחות, צעירים וצעירות, יום יפה. התגלגלנו למקום בו זוגות מכל הגילאים רקדו לצלילי טוויסט ומשם המשכנו למוזיאון דה-יאנג. נעלנו את האופניים בכניסה ונכנסנו. כשיצאנו גילינו שהמנעול נחתך, שני זוגות האופניים של טלי ושלי נגנבו (זוגות אופני הרים מקצועיות ולא זולות). רק אופני הברבי הוורודות של הקטנה נשארו. באסה אמיתית. קצת קשה להסביר את זה, אבל זה הרבה יותר מהאובדן הכספי. נו מילא, ננצל את ההזדמנות לעשות שדרוג לאופניים חדשות וטובות יותר.

סליחה על הפתיח המבאס אבל נושא הפוסט הפעם הוא אופניים.

כבר די הרבה שנים שאני רוכב כמעט כל סופשובע יחד עם כמה חברים רכיבת שטח (אופני הרים). נפגשים די מוקדם בבוקר ובוחרים כל פעם מסלול אחר. בתור אחד ששונא להשכים, מפתיע אותי כל פעם מחדש איך אני מכריח את עצמי לקום דווקא ביום בו אפשר להתפנק עד מאוחר במיטה, לצאת, להתאמץ ולהזיע בעליות. מה שבטוח, אני לא הפסיכי היחיד. נדמה שכל ה-Bay Area מפוצץ ברוכבי אופניים. אגב גם בישראל הסצינה חזקה מתמיד. למה בעצם אנחנו עושים את זה לעצמנו? טוב, כמו בכל ספורט אפשר להרחיב את יתרונות הפעילות הגופנית והאנדרופינים שהיא משחררת. במקרה של אופני הרים נוסף לזה אלמנט הטיול בהרים היפים שיש סביבנו והאדרנלין בירידות ובקטעים הקשים. קצת כמו סקי אבל הרבה יותר נגיש.

ברכיבה פוגשים כל מיני טיפוסים ואנסה לאפיין כמה מהם:

הרוכב המדוגם - את הרוכב המדוגם אף פעם לא תמצא לא מוכן. שיחה איתו תגלוש בדרך כלל לדגם החדש של הגיר, איזה ברקסים כדאי לשים ואיך להשתמש בבולם הזעזועים. הוא לא ישכח להגיד carbon, suspensions ו-shimano לפחות שלוש פעמים בכל שיחה. חומר מרתק, נכון? בדרך כלל הוא ילבש ביגוד טיפ טופ כשהמגדילים לעשות אפילו רוכבים עם חולצת הרכיבה של USPS (הספונסרית של הקבוצה האמריקאית שניצחה בטור דה פראנס). אולי הם חושבים שלבישת החולצה הזו עוזרת לשפר ביצועים, מי יודע? אם הם לפחות היו מחזיקים חבילה או מכתב ביד היה ללבוש הצדקה ראויה….

אפרופו לבוש, כל אופנת ההלבשה של רוכבי האופניים היא די מגוחכת. הטייץ סטייל אגם הברבורים עם הריפוד סביב החבילה (מישהו זוכר את אנדריי צינורוב מהמערכון של לול?), החולצה הזוהרת עם הכיסים מאחור, יותר גרוע מסינדי לאופר באייטיז. מזל שאני לא מסתכל בראי לפני שאני יוצא לרכב.

החובב - בדרך כלל מדובר ברוכבים מתת היבשת אבל זה לא מחייב. אפשר לראות סלסלת פיקניק תלוייה על הכידון ואת נעלי הרכיבה מחליפות נעלי בית צבעוניות. קצת פאדיחות כשאחד כזה עובר אותך בעלייה בקלילות ועוד יש לו מספיק אוויר לחייך ולהגיד בוקר טוב...

הפנסיונר/הקשיש - יש לא מעט רוכבים באזור שמסתכלים על יומולדת 60 מהצד השני. חבר'ה שכבר פרשו לגימלאות ומבלים את זמנם ברכיבה בהרי האזור. חלקם נמצאים בכושר מדהים וחולפים על פנינו בעליות בזזזזז בזזזזז כמו זמזום של דבורים. הלוואי עליי כזה כושר בגילם.

המתאבד - רוכב בעיקר בשביל הסלעים המאתגרים, שורשי העצים המזדקרים באמצע המסלול וכמובן הירידה. אפשר לראות אותו טס בירידות בארבעים מל"ש כאילו אין מחר. לא משנה כמה התרסקויות הוא עבר וכמה הגוף שלו מלא בפלטינות, הוא לא שמע על הדברים האלה שנמצאים משני צידי הכידון ונקראים ברקסים.

האמת שאני לא מהרוכבים התחרותיים. אני אמנם אוהב להציב לעצמי אתגרים ולהעפיל בעלייה תלולה שלא הצלחתי לעשות לפני כן, אבל עיקר המוטיבציה שלי באה מהקפה שאחרי. אין כמו טעם הקפה אחרי שעתיים מיוזעות של רכיבה.

איך אפשר לסיים פוסט כזה בלי השיר Bicycle של קווין. יש סיפור די משעשע מאחורי השיר: קווין נסעו לאיזה כפר בצרפת לעבוד על התקליט החדש - "Jazz" כשפתאום חלפו על פניהם רוכבי הטור דה פראנס. מילות השיר די מטופשות למען האמת ורובן מעין אסוציאציות חופשיות של פרדי מרקורי סביב דבר והיפוכו. יש שורה אחת בשיר:"Fat bottom girls they'll be riding today so look out for those beauties, oh yeah" שפותחה אחר כך ללהיט בפני עצמו העונה לשם Fat bottom girls (כמה מפתיע). השורה מתייחסת לפנטזיה מינית שהיתה לפרדי בו מככבות חבורת נשים ערומות רוכבות על אפניים. נוטים לחשוב שהוא היה הומו, אבל האמת שהוא פשוט היה בנאדם שמאוד אהב "להעניק אהבה" ללא קשר לדת, גזע ומין, או בשפה יותר עממית, לזיין כל מה שזז. לעטיפת התקליט של האלבום "ג'אז" גם צורף פוסטר של נשים עירומות על אופניים. מאוד פוליטקלי קורקט - הא? תקליטים ועטיפות שלהם הוא נושא לפוסט בפני עצמו, אבל מיותר לציין את הרושם שהותיר הפוסטר הזה על נער מתבגר בקיבוץ בסוף שנות השבעים...

כשקווין צילמו וידאו-קליפ לשיר, פרדי החליט לממש את הפנטזיה. הם שילמו לכמה עשרות דוגמניות שהסכימו להצטלם בעירום, חכרו את איצטדיון ווימבלדון ליום אחד, שכרו זוגות אופניים ויצאו ליום צילומים. מספרים שכשחנות ההשכרה שמעה על אופן השימוש באופניהם, הם הכריחו את קווין לקנות את כל מושבי האופניים. מעניין כמה כסף קווין היו יכולים להרוויח מזה היום אם הם היו מציעים את מושבי האופניים למכירה ב-ebay …

התחלתי בגניבה מבאסת של זוגות האופניים שלנו בסן פרנסיסקו וסיימתי בפנטזיה מינית על דוגמניות ערומות על אופניים, מי שהתמיד וקרא עד הסוף - הרוויח.

Neil Young and the Bridge School Benefit Concert

כל מי שחי ב bay area כבר כמה שנים וחייזרים לא חטפו אותו מכדור הארץ באופן קבוע בחודש אוקטובר ודאי שמע על מופע ההתרמה שעורכים ניל יאנג ואשתו (לשעבר) פגי. אני אתחיל ברכילות - ביולי האחרון התגרשו ניל ופגי אחרי 36 שנה ביחד. ניל, שהוא כבר לא ילד, יוצא עכשיו עם פרגית (או יותר נכון בתולת ים) שצעירה ממנו בהרבה, השחקנית דריל האנה. או קי, עכשיו כששמנו את זה בצד, let's get back to business.

מדובר במופע שמגייס כסף למען ביה"ס לילדים עם מוגבליות קשות, רובן מגבלות פסיולוגיות ותקשורתיות - The Bridge School. הכל התחיל מזה שלפגי וניל נולד ילד עם מוגבליות דבור ותפקוד קשות בשם בן. פגי לא מצאה לבן מסגרת טיפולית ראויה וביחד עם רופאה לבעיות דיבור ואדם נוסף הקימו את הבריג' סקול בקליפורניה באמצע שנות השמונים. כיוון שעלויות האחזקה של ביה"ס כזה הן גבוהות במיוחד (צוות מטפלים גדול, ציוד יקר וכו'), ניל ניצל את קשריו עם אמנים אחרים ומאז 1986 כל שנה הוא לוקח את האמפי הענק בshoreline לספשבוע אחד ועורך קונצרט בו הוא מזמין אמנים מהשורה הראשונה לבוא ולהופיע למען המטרה החשובה. תושבי הסיליקון וואלי מרוויחים מופע שכולל ליין-אפ מעולה במחיר מאוד עממי (כרטיס ישיבה על הדשא עולה $25, אפילו פחות מהמופע של הפיתות בJCC...). רוב האמנים חורגים מהרפרטואר הרגיל שלהם ונותנים מופע בעל אופי אקוסטי, לפעמים מזמינים אמנים אחרים לדואט או מבצעים שיר יחד עם ניל יאנג.

רשימה חלקית של מוזיקאים שהופיעו בשנים האחרונות (והתמזל מזלי לראות) כוללת את Tom Waits, Arcade Fire, Elvis Costello, Jack Johnson, My Morning Jacket, Heart, The Killers, Jack White,The Flaming Lips, K.D. Lang, Guns'N'Roses, Beck, Dave Matthews, Mumford & Sons, Santana, Foo Fighters, Elton John, The Smashing Pumpkins, Fleet Foxes ועוד רבים וטובים.  

אז מה היה לנו בסופ"ש שעבר? לאחר כמה רקודים אינדיאניים מסורתיים (פגי רוכשת הרבה כבוד לתרבות האינדיאנית ומזכירה לנו שהאדם הלבן לא בדיוק גילה את אמריקה), עלה בן יאנג לבמה על כסא גלגלים והזמין את אבא שלו לעלות לשיר (תוך שמוש במכשיר דיבור שמחובר ללפטופ). ניל עלה לשני שירים. הוא תמיד אוהב לפתוח את המופע עם sugar mountain שהוא אחד הראשונים שהוא כתב. אחריו עלתה פגי יאנג עם הלהקה שלה (לא משהו לכתוב עליו הביתה…) ואחריה עלתה נורה ג'ונס. נראה לי שניל ונורה מיודדים כי זאת לא הפעם הראשונה שהיא מתנדבת להופיע ותמיד ניל יאנג מצטרף אליה לדואט. הפעם הם עשו ביצוע יפהפה ל down by the river.

https://www.youtube.com/watch?v=NJNKQpojtes

הבאים בתור היו Band of Horses. מי שמכיר אותם יודע שהחבר'ה המזוקנים מסיאטל יודעים לתת בראש עם הגיטרות ככה שהסט האקוסטי שלהם היה די מפתיע. משיר לשיר הם העלו את הקצב עד לסיום סוחף עם is there a ghost. הבאים בתור היו Soundgarden. השנה היתה נוכחות גבוהה במיוחד ללהקות מסיאטל. אולי ההפקה חסכה בעלויות הסעה ודחפה את כולם על אוטובוס אחד… דוקא יכול להיות מעניין לראות איזו תוצאה מוזיקלית היתה יוצאת אם היו שמים את בנד אוף הורסס, סאונדגארדן ופרל ג'ם למסע דרומה מסיאטל לסן פרנסיסקו לאורך החוף המערבי על Highway 1 . שווה ניסוי…

קריס קורנל, כריזמטי כתמיד, נתן יחד עם שאר חברי הסאונדגארדן יופי של שואו ולא שכח לצ'פר את הקהל עם black hole sun.

האמן הבא היה לא פחות ולא יותר מאשר סיר תום ג'ונס (מה לעשות, הדון ז'ואן הבריטי קיבל כבוד מהוד מעלתה). עושה רושם שניל יאנג מוציא מהנפטלין כל שנה אמן עתיק ונותן לו כבוד. לפני שנה זה היה Tony Bennett ולפני כן ג'רי לי לואיס. השנה היו שניים כאלה. תום ג'ונס סיפר איך אלויס הזמין אותו ללאס וגאס ואפילו שר שיר שהם ביצעו יחד בימי וגאס העליזים. בחורה בריטית שעובדת איתי סיפרה לי השבוע איך בחורות היו זורקות לעבר תום את התחתונים (בטח באותה תקופה לא זרקו חוטיני אלא משהו שיותר דמה לוילון...) ואיך אלויס היה מקנא בתום על הצלחתו בקרב בנות המין היפה. האמת, לא נראה לי שהיה צריך לרחם על אלויס בקטע הזה. תום ג'ונס כבר בן 75 ועדיין נראה מצויין (מה שכסף ובוטוקס יכולים לעשות…). לסיום הוא שר את Delilah והקהל עמד על הרגליים והצטרף בהתלהבות. הזוי.

הבא ברשימה היה בריאן ווילסון, הסולן של הbeach boys. בניגוד לתום ג'ונס בריאן כבר לא בשיא כושרו. הוא נתן רפרטואר מתחנף למדי עם כל להיטי הביץ בויס אבל נעזר בזמר צעיר בקטעים הקוליים היותר מאתגרים דוגמת good vibrations. למרות הפטתיות שבדבר, אם משאירים את הציניות בצד, איך אפשר להשאר אדישים ל california girls,  Surfin in the USA ו good vibrations? ענני המריחואנה באויר בהחלט תרמו את חלקם…

הערב כבר ירד מזמן והגיע הזמן לתת את הבמה לדור הצעיר. Florence and the Machine עלו, השאירו את הגיטרות החשמליות מאחור ונתנו סט אקוסטי, כולל נגן נבל. יש לפלורנס קול עוצמתי שלא שומעים כל יום. ניל יאנג עלה וביצע איתה את southern man הקלאסי.

https://www.youtube.com/watch?v=PYf3RCmdDxo

הלילה כבר עמד לקראת סיום כשאדי ודר ושאר חברי פרל ג'ם עלו ונתנו אחלה הופעה. אדי הזמין את כריס קורנל לביצוע משותף של hunger strike. כמו תמיד, את הערב סיים ניל יאנג. שנה שעברה הוא עלה עם קרוסבי סטילס ונאש ויחד הם ביצעו כמעט את כל שירי Deja Vu האלמותי. לפני שנתיים הוא עלה עם הCrazy Horse ולפני כן יחד עם Buffalo Springfield. הפעם הוא בא בלי להקה מפורסמת ולסיום, כמו כל שנה העלה את כל האמנים לשיר אחרון (שלשם שינוי לא היה Rockin' in the free world). היחידים שלא הצטרפו היו תום ג'ונס ובריאן ווילסון שבטח כבר מזמן עלו על פיג'מות והלכו לישון...

כל זמן ההופעה, ילדי ביה"ס, שלכבודם הארוע נערך, ישבו על הבמה מאחור על כסאות גלגלים יחד עם מלווה מהמשפחה. אנחנו יושבים על הדשא עם חברים ונהנים מהופעה ושוכחים לגמרי שהחבר'ה הצעירים האלה מתמודדים באופן יומיומי עם פעולות שלנו נראות כל כך טריויאליות. מנחמת העובדה שלפחות אותם ילדים זוכים לטיפול ראוי ב Bridge School. גם זה משהו.

מה שבן אדם אחד יכול לעשות

לפני כעשר שנים, כשעוד היינו ממש טריים באזור, עוד עם הכיסוי של הניילונים, התגלגלנו די במקרה לארוע קטן ומאוד ייחודי בסן פרנסיסקו - Trolley Dances. מאז אותו ביקור, כל שנה אנחנו מסמנים ביומן ומשתדלים לא להחמיץ את הדבר המדליק הזה. מה זה Trolley Dances ? או, אני שמח ששאלתם, כי באופן מפתיע בדיוק התכוונתי לספר. אז ככה, מדובר באוסף של ריקודים קצרים שהם site specific כלומר כל ריקוד מתאים את עצמו לחלל בו הוא מתקיים או שהחלל נבחר, באותה שכונה ספציפית, בהתאם לאופי הריקוד. כל שנה נקודת המפגש היא בשכונה אחרת ובערך כל חצי שעה יוצאת קבוצה (עם סרטים על היד ומדריכים מלווים) לסיור בעיר שכולל כששה-שבעה קטעי מחול קצרים ומאוד מגוונים. זה יכול להיות מופע קאפאוורה בכנסייה, מחול מודרני בחלל משרדים שננטש לסוף השבוע, דמויות מחופשות שנעות בתוך חלון ראווה או קטע קברטי על אי תנועה ברחוב סואן. פעם אחת אפילו ראינו מופע אופרה תוך כדי ירידה בסנפלינג מבניין גבוה ופעם אחרת מופע שחייה צורנית בבריכה במתנ"ס סטייל אסתר וויליאמס. הארוע כולל גם מעבר בתחבורה ציבורית (MUNI או BART) לשכונה אחרת בה נערך החלק השני של הריקודים/מופעים/מיצגים או איך שאתם רוצים לקרוא לזה.

השנה נפגשנו ליד חנות ירקות מקומית בNoe Valley, ראינו חבורת בנות לבושות שחור שעשו מופע במגרש כדורסל של ביה"ס מקומי וניצלו בעיקר את קיר הבטון בשיפולי המגרש. משם עברנו למופע ריקודים קובני חושני ברחוב כשהזוגות הרוקדים יוצאים מחצר בית עם גדר מעוטרת בציורים צבעוננים.

אח"כ צפינו במופע שנערך כך שהקבוצה נמצאת בפינת רחוב אחת והרקדנים מצד שני של הצומת ובאמצע עוברות מכוניות והולכי רגל אקראיים שלא מבינים לאן הם נקלעו. לקחנו את החשמלית לאזור אחר בעיר ובתוך קולג' מקומי ראינו חבורת סטודנטים שניצלה את המדשאה של הקמפוס ורקדה לצלילי להקה מקומית. משם נכנסנו לתוך הבניין וראינו רקדניות פלמנקו, ולסיום מופע בכריאוגרפיה של מפיקת הארוע - קים אפיפני ובו זיהינו כמה רקדנים מהשנים הקודמות כולל רקדן שחום עור וגבוה שלמרות היותו חרש יש לו חוש קצב מדהים. בסוף קים הצליחה לסחוף את הקהל לעלות לרחבה ולרקוד עם להקת הרקדנים.

כל הארוע הזה הוא פרוייקט של אשה אחת שיום אחד החליטה לעשות מעשה. קים אפיפני ביקרה בסן דייגו וראתה ארוע דומה שנערך על קרונות הtrolley המפורסמים והחליטה להתאים את הקונספט לסן פרנסיסקו. היא שילבה את אהבתה למחול עם אהבתה לעיר ובזכותה אנחנו נפגשים לא רק עם אמנים שלא היה שום סיכוי שהיינו פוגשים אחרת, אלא גם עם שכונות מעניינות בעיר שלא נמצאות על מפת התיירות הסטנדרטית. כל הארוע הוא חינם ומבוסס על התנדבות הרקדנים, שותפות עם הקהילה המקומית וכמובן זמנה, מרצה וכשרונה של קים.

הסיפור של קים מוביל אותי למפגש בו נכחה אשתי בשבוע שעבר עם מריומה מבית השאנטי. מריומה היא אשה שבאה מבית הרוס שהחליטה לעשות מעשה ולעזור לנערים ונערות שמכל מיני סיבות נפלטו לרחוב כמוהה.

ודאי רובכם שמעתם על בית השנטי בדרום תל-אביב בשכונת נווה צדק, ועל העבודה הנפלאה שמריומה והמתנדבים עושים שם. לאחרונה היא גם פתחה מקום נוסף, "שנטי במדבר". לא מדובר בסטארט אפ שמקבל מימון מקרנות הון סיכון ומנסה להנפיק או להמכר ו"לעשות מכה". מדובר בפרוייקט חיים שהתחיל מכלום ובעזרת יזע ולא מעט דמעות קרם עור וגידים וכל מטרתו לתת בית חם ותקווה לאותם פליטים משולי החברה שבחיי היום יום אנחנו בכלל לא סופרים.

בית השנטי מחזיר אותי למפגש עם אשה אחרת - מימי סיברט. לפני שנה, אולי יותר, במסגרת תוכנית גוונים, ערכנו סיור קהילות בסן פרנסיסקו ואחת התחנות, זו שהשאירה עליי את הרושם העז ביותר, היתה פרוייקט שיקום האסירים ב - Delancey Street.

מימי היא אישה יהודיה, קטנה ושברירית, כבר לא צעירה ולא בריאה. הדמות האחרונה שאפשר לקשר עם אסירים קשוחים מפותחי שרירים וקעקועים שיושבים על עבירות קשות כגון רצח ושאר מרעין בישין.

במפגש איתה היא סיפרה על חוויה משמעותית בחייה. בצעירותה היא שהתה כמתנדבת בקיבוץ בצפון, עבדה בקטיף אגסים, ונטמעה בחיי הקהילה הקיבוצית. היא למדה קרימינולוגיה בברקלי בשנות השישים הסוערות והחליטה לעשות משהו מהפכני - לנסות לשקם אסירים כאשר חלק מהעקרונות המובילים אותה בניהול חיי המקום מתבססים על הרעיונות בהם נתקלה בקיבוץ.

היא הבינה דבר מאוד בסיסי בטבע האדם - הצורך במשמעות, להרגיש חיוני ובעל ערך. במקום לנסות לעזור ו"לעשות טובות", מימי הבינה שמה שיעזור הרבה יותר לאסירים להשתקם זה לתת להם כבוד ותחושת ערך עצמי. או בקיצור לתת להם לעזור לעצמם. היא השיגה שטח (שאגב היום זוהי חתיכת נד"לן בפריים לוקיישן, בקצה רחוב אימברקאדרו על המים) והאסירים שהבינו קצת בבניה לימדו את האחרים ויחד הם הקימו קומפלקס לתפארת.
יום אחד, בזמן שחבורת אסירים חסונים העלתה לקומה השנייה את הפסנתר שלה, נפל לה האסימון, למה שלא יפתחו moving company? גברים חסונים בקרב האסירים הרי לא חסר והם יכולים להתחרות בחברות המובינג המקומיות, לשבור את השוק ולפרנס את עצמם בכבוד. בהמשך גם נפתחו במקום מוסך ואפילו בית קפה ומסעדה. אנשים שמעולם לא שירתו לקוחות. עוברים הכשרה בחדר האוכל של המתחם ואחר כך יוצאים לעבוד כמלצרים במסעדה הפתוחה לקהל הרחב.

המקום מתחזק את עצמו כלכלית ולא נזקק לכספי משלם המיסים. אפילו צוות פסיכולוגים אין במקום. המשתקמים הוותיקים חונכים את החבר'ה החדשים שרק הגיעו.

האסירים "מרוויחים" את דרגות החופש שלהם עם הזמן, בהתאם להתקדמות שלהם בשיקום ולבסוף יוצאים לעבוד בעיר כשהמתחם משמש אותם רק לאכסניית לילה. מימי גאה באחוז המשתקמים הגבוה בהרבה מתוכניות השיקום של בתי הכלא. המקום הפך סיפור הצלחה ואבן שואבת לסלברטיאים, נשיאים וראשי ממשלות (ברק אובמה וטוני בלייר ביקרו שם) שרוצים להוסיף פוטו-אפ סקסי לקמפיינים הפוליטיים שלהם. מדינות אחרות בארה"ב ובעולם לקחו את הרעיון ולאחר התאמות מקומיות שיכפלו את המודל.
מימי סיפרה לנו על קבלות השבת וסדרי פסח שהיא עורכת במקום. האמת שדי משעשע לדמיין חבורת אסירים קשוחים, חלקם בטח עונדים צלב על הצוואר או שעל זרועם יש קעקעוע של ישו, יושבים על קערת מרק קניידלך ושרים מה נשתנה וחד גדיא…אחד מעוזריה הנאמנים של מימי, אסיר ממוצא פורטוריקני שהוביל את הסיור בו נכחנו, עונד בגאווה שרשרת עם מגן דוד מוזהב.

די מדהים מה שאשה אחת קטנה וצנועה (שגרה בדירת חדר קטנה במתחם) יכולה לעשות.

ממימי אני רוצה לעבור למפגש הכרות ראשוני שנערך שלשום בפאלו אלטו עם אשה מקסימה בשם סימה.

סימה באה מעולם ההי טק ואפילו הקימה סטארט אפ ועמדה בראשו. לאחר שעשתה לביתה, החליטה לעזוב הכל ולתרום ממרצה ומכשרונה לעולם. היא התחברה לפנימייה בנתניה של נערים ונערות בסיכון גבוה שנפלטו מבתים הרוסים וארגנה משלחת  לכפר "מייבשי הדמעות" ברואנדה (שהקימה אשה יהודיה מדהימה מבוסטון - אן היימן), כפר המיועד לילדים רואנדים יתומים או שעברו מסכת חיים קשה במיוחד. כמו מימי, גם סימה הבינה את הכוח הטמון במתן עזרה לאחר ותחושת הערך העצמי שנגזרת מכך. קצרה היריעה מלספר על הפרוייקט המרגש הזה (כתבות רבות נעשו עליו בכלי התקשורת השונים). עכשיו היא ממשיכה את התנופה, ובנחישות של אחת שכבר הצליחה להרים כמה פרוייקטים "בלתי אפשריים" בחייה, היא מארגנת קבוצת בני נוער ישראלים/יהודיים מהמפרץ שיצאו לסייע למדינת עולם שלישי כלשהי, יזהו צורך ויעשו פרוייקט שיסייע לאוכלוסייה המקומית.

(מצורף כאן לינק לסידרה ב ynet על כפר "מייבשי הדמעות" --
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-9463-50291,00.html )

אני יכול רק להסיר את הכובע בפני כל אלו שקמים ועושים שינוי בעולם בלי להתבייש ובלי לחכות ש"מישהו שם למעלה יעשה משהו בנידון" . לא כל שינוי חייב להיות משהו שמצדיק פרס ישראל או ביקור מתוקשר של שועי עולם, גם ריקוד על אי תנועה באמצע העיר שמצליח לרגש ולהעלות חיוך זה משהו.

להתראות בפוסט הבא.

Angus & Julia Stone

סן פרנסיסקו מהווה צומת מעולה לחובבי מוזיקה. אין כמעט אמן או להקה שלא שמים אותה על מפת ההופעות שלהם. הפיתויים הם רבים ופשוט קשה לבחור. הכי קשה העובדה שהרבה פעמים אין ברירה וצריך להגיד לא. אני אוהב במיוחד ללכת למועדונים הקטנים ולראות אמנים עוד לפני שההצלחה עלתה להם לראש.

ביום רביעי שעבר ראינו את Angus & Julia Stone במועדון קטן וחביב בשם The Independent. זה אחד המועדונים שאני יותר אוהב בעיר. אולי אין לו את ההיסטוריה המפוארת של מקומות כמו ה Fillmore או ה Warfield ולא נראה לי שהגרייטפול דד או ג'ניס ג'ופלין ניגנו בו, אבל בעלי המקום בוחרים אחלה אמנים והעמידה כל כך קרוב לבמה נותנת תחושה של הופעה כמעט בבית בסלון.

אפרופו ה Fillmore, מישהו בעבודה סיפר לי פעם שבשנות השישים הם היו מגישים לקהל סיר פונץ ענקי שלתוכו מהלו בנדיבות טיפות אל אס די. כיום לעומת זאת מציעים סלסלת תפוחים אורגנים.על זה נאמר

...Times they're a changin

הסיפור של אנגוס וג'וליה הוא די מעניין. מדובר באח ואחות, היא כבת שלושים והוא צעיר ממנה בשנתיים, שנולדו להורים מוזיקאים שגרו והופיעו כצמד פולק בסידני, אוסטרליה. בעיני זאת כבר התחלה טובה. בטיול התרמילאים שעשיתי אחרי הצבא ביליתי כעשרה חודשים באוסטרליה. סידני היא בעיני אחת הערים היפות ומעניינות בעולם. משהו בשילוב של הבנייה הויקטוריאנית הישנה עם בניה חדשה (ולא פלצנית מדי), הים שניגלה מכל מפרץ והאנשים הנעימים והחפים מאידיאולוגיות עשה לי את זה.

בתיכון ג'וליה ניגנה בחצוצרה ואנגוס בטרומבון. מילא להיוולד עם השם אנגוס, אבל טרומבון??? ועוד בגיל שבו הדבר שאתה הכי רוצה זה להיות קול ולהרשים את הבנות. ישר טלפון לרשויות הסעד. לא רחוק מהבית שלנו יש תיכון ושומעים כמעט כל ערב את תלמידי התזמורת מתאמנים במגרש הספורט. ליבי עם כל נגני הטובה, טרומבון וקרן היער. זה בטח עושה צלקות לשנים. טוב, חזרה לענייננו.

ההורים התגרשו והאחים עברו לגור עם האב. אחרי התיכון ג'וליה לימדה חצוצרה ואנגוס הסתובב בעולם עם הגלשן והסקייטבורד. הוא למד לנגן על גיטרה, וכשג'וליה הצטרפה אליו לטיול בדרום אמריקה הוא השמיע לה חומר שהוא כתב והיא מאוד התלהבה. בבוליביה היא קנתה גיטרה ואחיה עזר לה ללמוד לנגן. כשהם חזרו לאוסטרליה היא הפצירה בו להופיע בפאבים מקומיים והוא התנה את הסכמתו בזה שהיא תופיע איתו ותלווה בקולות רקע. בהמשך הם הוחתמו לחוזה הקלטות וכיום באמתחתם שלושה אלבומים משותפים ועוד כמה אלבומי סולו.

האמת שאני מלא בהערכה מהולה בקנאה לאנשים כאלה. יש לי שני אחים מוכשרים מוסיקלית. אחות שניגנה בכינור בצעירותה ועכשיו , בעקבות לימודי הכינור של בתה חזרה לנגן. אחי הוא אוטו דידקט שלימד את עצמו לנגן על גיטרה בס, חשמלית ואקוסטית. הוא חי באחד האיים הקריביים ועושה מדי פעם ג'ם סשנים עם רסטה-מנים מקומיים ואישתי מנגנת בחליל צד. רק אני מסוכסך עם הגיטרה כבר שנים. אני תקוע עוד לפני מלון קליפורניה, לא רחוק מבית השמש העולה. למדתי לנגן גיטרה בכיתה ה' ופסגת היצירה שלי זה השיר "פרי גני". אז אם אתם מתכננים מסיבת שבועות, אני פנוי להזמנות... (רק אל תצפו שאני אמשיך ל"סלינו על כתפינו" , זה הרבה מעבר ליכולתי). חזרה להופעה.

האחים סטון ניגנו הרבה שירים מהאלבום האחרון שיצא לא מזמן (אוגוסט) והוא מצויין בעיני. ג'וליה היא יפה שזה ממיס וגם אחיה נראה טוב אם אפשר בכלל לראות אותו מתחת ערימות השער והזקן. אני לא טוען שצריך להיות יפה כדי להופיע אבל מראה טוב אף פעם לא הזיק (פורטיס, סליחה). באיזשהו שלב בהופעה ג'וליה הפתיעה ועשתה קאבר לשיר You're the one that I want של אוליביה ניוטון ג'ון (שאגב גם היא אוסטרלית) מתוך גריז. קאבר מעולה נוסף שהם עשו בהדרן היה של להקה שאני מאוד אוהב - The National. להקת הליווי שלהם כללה ארבעה נגנים שגם הם ארוכי שיער ומזוקנים. אנגוס ניגן על גיטרה ושר וג'וליה שרה ודילגה בין הגיטרה ,הפסנתר והחצוצרה. ההרמוניה הקולית ביניהם היתה מופלאה ובחירת המינון בין הפולק הרגוע לרוק היותר קצבי היתה לעניין. בקיצור היה ערב מדהים.

ועכשיו למוזיקה. גרסת כיסוי לגריז:

שניים מהאלבום האחרון:

https://www.youtube.com/watch?v=nV50lmpVk1E

https://www.youtube.com/watch?v=JHhV9TPNmTI

ושניים מתחילת דרכם המוסיקלית:

https://www.youtube.com/watch?v=26AV4sAZWpE

https://www.youtube.com/watch?v=Ly0fz0T_lQE

ביי בינתיים.

שיחה על כוס קפה

לא כל יום החיים מזמנים דרמות. להפך, שגרת היום יום בהחלט יכולה להיות מעניינת אבל לא תמיד מספקת חומר לכתיבה. הפעם אני רוצה לכתוב על משהו מאוד מאוד בנאלי: שגרת ההשכמה בבית משפחת שמי.

אף אחד מאיתנו לא קם עם שיר חדש בלב. נהפוכו, אנחנו מעדיפים לכבות את השעון, להסתובב לצד שני ולהמשיך לישון. בית הספר והעבודה לא בורחים לשום מקום, זה בדוק, ואיינשטיין כבר מזמן הוכיח שאפשר לכופף את הזמן.

אז הנוהל הוא כזה: הגדולה קמה ראשונה באופן עצמאי. היא מכינה לעצמה אוכל לביה"ס ובכלל דואגת לעצמה, שזה בהחלט מעורר השראה בגיל ההתבגרות. אני קם, שם מים לשוקו וקפה ומעיר את הקטנה והאמצעית (רק אל תגידו "בינונית", לילדי סנדוויץ יש מספיק תסביכים גם ככה. שמעתי לאחרונה את המונח "המרכזית" אבל זה כבר נראה לי היסחפות קלה לצד השני. טוב, אני סוטה מהנושא, חזרה להשכמה). אחרי שאני מעיר את הבנות אני חוזר לעוד כמה דקות נמנום. טלי קמה קצת אחרי, מכינה שתייה לכולם (ועל כך ארחיב עוד מעט), מכינה ארוחת צהריים בקופסאות לבית הספר ובקיצור מתפעלת את הבית בזמן שהאפנדי נכנס להתקלח. אמנם את כולנו מלמדים ש - breakfast is the most important meal of the day אבל אצלנו לא ממש מקשיבים להמלצה. בקושי חוטפים משהו קל ותמיד נמצאים בלחץ (לפעמים גם בעצבים) לצאת ולא לאחר לכיתה.

עכשיו אני רוצה לשתף אתכם בבעיה מטרידה: בזמן שאני מתקלח להנאתי, טלי עושה שוקו לבנות, כוס קפה לעצמה ואחת לי. אלא שעד שאני יוצא מהמקלחת הקפה שלי כבר קר. אני חוזר ומבקש ממנה לא לעשות לי קפה אבל היא שוכחת כל פעם מחדש ואני מתעצבן. אתם בוודאי אומרים לעצמכם - איזה מניאק כפוי טובה. אשתו משקיעה ומכינה לו קפה והוא במקום להגיד תודה עוד בא בטענות. אתם צודקים. הבעיה היא במבחן התוצאה: אם היא לא היתה עושה לי קפה, עוד היו מספיק מים בקומקום, וכך יוצא שאני גם צריך לשפוך לכיור את כוס הקפה שהתקררה ולשטוף אותה,גם למלא מים בקומקום ועוד לחכות שירתחו מחדש. אכן תמונות קשות...

ניסיתי ביקורת בונה: אני מאוד מעריך את הכוונה. תחפשי ביו-טיוב, יש שם הסברים לכל דבר. אני בטוח שתמצאי סרטון הסבר איך לא להכין קפה. ניסיתי לתת דוגמא אישית: בזמן שאת הכנת לבנות צהריים אני הספקתי במקלחת לא לעשות לפחות שלוש כוסות קפה. כלום לא עוזר. בוקר אחד היא אפילו עשתה לי כוס, שפכה אותה, ועשתה לי כוס שנייה שגם היא הספיקה להתקרר.

אתם בודאי מכירים את השאלה הפילוסופית: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?

שמעתי השבוע ציטוט על אותו משקל: אם גבר אומר משהו ואשתו לא בסביבה, האם הוא עדיין טועה?

אז במקרה שלי די ברור לי שאני טועה וצריך לפרגן, אבל עד שאישתי תלמד לא לעשות לי קפה בבוקר צפויים לנו עוד הרבה בקרים קשים…

יום טוב שיהיה לכם.

תוספת מאוחרת:
בעקבות מספר תגובות, נראה לי שאין ברירה, אני צריך לתת הסבר בסגנון "למה התכוון המשורר באומרו..."

אני רואה הרבה לינקים למאמרים פוליטים או לעוולות שנעשות ברחבי העולם, אבל כשזה מגיע לשיתוף בחיינו הפרטיים, נעדיף להציג את עצמנו כאילו אנחנו חיים בז'ורנל. זה כמעט תמיד תמונות נבחרות מהטיול המהמם שעשינו, מהשולחן העמוס כל טוב מהמסעדה המצויינת בה אכלנו או תמונות עם חברים שמראות איזה מקסימים אנחנו והחברים שלנו.
בפוסט הזה רציתי להראות שלא הכל כזה ורוד. אני נותן קרדיט לקוראים ומניח שאנשים מבינים שאנחנו לא באמת רבים על זה שאשתי עושה לי קפה ולא נלך על זה לרבנות (התחתנו בנשואים אזרחיים...). בסך הכל רציתי להוסיף אנקדוטה משעשעת שתתן קצת צבע לסיפור.

אבל מכיוון שכמו כולם גם אני רוצה שיאהבו אותי, הנה תמונה שמראה אותנו כמה שעות אחרי הקפה של הבוקר...

ברוכים הבאים לבלוג

עקב בקשות חוזרות ונשנות מהקהל החלטתי לפתוח בלוג. רק שלא תגידו שאני לא קשוב לרחשי הציבור… האמת שכל העניין נראה לי קצת אגו מניאקי ולא כל כך ברור לי מי יעשה subscribe. הרשת הרי מלאה בפיתויים. איך אני יכול להתחרות בסרטוני parkour עוצרי נשימה של אנשים שנוסעים על סקייטבורד ברוורס על מעקה גג גורד שחקים ביום סערה, בחתולים צמריריים שממש בא ללטף או בילד קטן ומתוק שהולך בחצר האחורית ואופס, נופל לבריכה וטובע (שזה אגב צחוקים חבל על הזמן…). אז למה שמישהו יקרא את הקישקושים שלי? בקיצור, אתם ממש ממש לא חייבים להרשם.

אבל רק שתדעו, מי שנרשם ומגייס שלושה חברים תוך 24 שעות יזכה לעושר, ברכה ומזל ומי שלא, אני לא רוצה בכלל לדעת לאיזה צרות הוא עלול להקלע.

סתם דוגמא: ג'ו מארקאנסו התעלם מהבקשה ולפתע ביום שמשי ויפה הוא הוכה במכת ברק, נפל על הארץ ומת. לעומתו איילת מפאלו אלטו (השם המלא לא שמור במערכת) נרשמה והזמינה לא פחות מחמישה חברות וחברים. היא אמנם עדיין לא יודעת את זה, אבל מחר היא הולכת לזכות בלוטו (שזה לא רע בשביל מישהי שאפילו לא קנתה כרטיס). אז כפי שכבר אמרתי, ממש לא חייבים להרשם.

שם הבלוג הוא: jokers to the right

למה? בגלל המשפט שבא אחריו בשיר המפורסם של Stealers Wheel (תקשיבו בעצמכם ותבינו על מה אני מדבר)

בינתיים כינסתי קצת דברים קודמים שכתבתי (חלקם ממש מזמן), כולל כמה המלצות מוזיקליות על מוזיקה ישראלית לא כל כך מוכרת שכתבתי בזמנו לעיתון BAinyanim.

אני לא מתחייב לכתוב כל שבוע, לא מתחייב לשעשע או להחכים ובכלל אני לא תחייב לכלום (ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את אשתי...). אז היום אין שום דבר חדש אבל בקרוב יהיה (שזו התחייבות מאוד רצינית מאדם שהרגע הצהיר שהוא לא מחוייב לכלום).

אז יאללה ביי, נפגש בקרוב.

חוטיני ורוד

פוסט שממש לא קשור ליום כפור. הבטחתי לשתף, אז הנה, אני מקיים (לפחות היום…)

אחרי הברנינג מן התלבטתי עד כמה אני יכול לשתף את החבר’ה בעבודה בחוויות מהמדבר. מצד אחד אני עובד כבר הרבה זמן באותו מקום ומכירים אותי ואת השטויות שלי, אבל מצד שני לך תדע, יש כל מני אנשים שבאים מכל מיני רקעים תרבותיים שונים ואין לי רצון לפגוע, לזעזע או להסתבך עם אף אחד.

דברתי רק עם מי שהתעניין והראיתי קצת תמונות (כאלו שעברו צנזורה בסיסית, יעני PG13)

כבר שכחתי מהעניין עד שהגיע יום שלישי (אגב, זה אותו יום שלישי בו הגשמתי את החלום הרטוב שלי, למי שקרא את הפוסט הקודם…). יום שלישי אחה”צ, אני יושב במעבדה וכותב קוד. לא שום דבר מעניין לכתוב עליו הביתה. פתאום מתקשר אלי איזה סמנכ”ל בכיר. אמנם מדובר באיש נחמד אבל זה מריח צרות. במקרה הטוב זאת סתם שאלה טכנית ובמקרה הגרוע איזו בקשה לריפורט או נתוח נתונים. היי איתי, מה נשמע? יש לך חצי שעה פנויה? או או, זה לא נשמע טוב… אבל אז מגיעה התפנית: יש כאן מישהו שעושה מצגת על הברנינג מן וחשבנו שתרצה להשתתף. טוב, עכשיו זה כבר די ברור שיש לי חצי שעה פנויה, אפילו חצי יום….

אני עולה לחדר ישיבות די קטן שמכל המקומות ממוקם דוקא בלב מחלקת משאבי אנוש. חבורה טיפוסית של אנשי הי-טק מחוייטים למחצה מקבלת את פני. בפינה יושב בחור צעיר לבוש זרוק, תספורת מוהוק וכתובת קעקע מרשימה על הזרוע. הוא לוחץ לי את היד בחום ואנחנו מדברים. לרגע נמוגים כל המחוייטים מסביב ואני שוב נושם את אבק המדבר. החלפנו כתובות. הוא מ7:30 ו-E ואני ב-5:15 ו-J.

נעצור לרגע להסבר קצר: החברה בה אני עובד קנתה חברה קטנה שיושבת בלאס-וגאס ונותנת פתרונות בענן. אותו ברנר צעיר (להלן ה"מוהוק") הוא מייסד החברה. הוא התנה את תאריך המיזוג לאחרי הברנינג מן פשוט כי היה יותר מדיי עסוק בפרוייקטים שלו על הפלאיה אבל על כך בהמשך.

המצגת מתחילה. אנחנו מקבלים הסבר קצר על עקרונות הב"מ תוך כדי צפייה בסרטון יו-טיוב של העיר ממעוף הציפור (או יותר נכון מזל"ט). יצאתי החוצה כדי להזמין את העובדים בצוות שלי לשמוע. מה יש? חצי שעה לא תהרוג אף אחד. העבודה יכולה לחכות.

המוהוק ממשיך בצילומים של מיצגי אמנות מעניינים מהפלאיה וצילומים מהמקדש לפני שהוא עובר לתמונות מהמאהל שלו. די מהר אני קולט שבהקמת המחנה שלו משתתפים גברים בלבד, רובם חסונים ומטופחים והחיבוקים בינהם חמים במיוחד...למחנה בו המוהוק השתתף קוראים Comfort & Joy והוא נראה מרשים למדי. דגלים צבעוניים, זולה מוצלת גדולה שמשמשת כמועדון רקודים בלילה ובשעות היום "חדר מנוחה למבוגרים" כפי שהוא כינה זאת (וטען שמעט הנשים שבאו לבקר שם נסו במהרה…). המאהל מציע לתושבי העיר חדר כושר מדוגם שכולו צבוע ורוד, כבשה ענקית עם ערסלים בתוכה שהכניסה אליה דרך פי הטבעת שלה ועוד כהנה וכהנה מתקנים. בקיצור מחנה הומואים מדוגם. התרומה האישית של המוהוק הוא מבנה בצורת גזר ענקי אשר מואר בלילה במאות נורות LED הנטענות בטעינה סולארית.

מאוד הרשימה אותי הטבעיות בה הוא דיבר עליו ועל חבריו ה "queers" והחופשיות בה הראה תמונות של עצמו כלגופו חוטיני זעיר בלבד (בצבע ורוד כמובן...). כבר נתקלתי בלא מעט גייז שיצאו מהארון או שמעולם לא התחבאו בשום ארון אבל בכל זאת, הבנאדם בפגישת עבודה ראשונה עם החברה שרכשה את החברה שלו. במקום לשחק אותה "איש חשוב" כצפוי, הוא זורם הכי בטבעיות עם מי ועם מה שהוא בלי פוזה ובלי צורך להתנצל.

זה מחזיר אותי ללבטים הפוליטיקלי קורקטיים שלי מתחילת הפוסט. אולי באמת לא צריך כל כך לחשוש. את המוהוק יקבלו כ"ההומו בעל החוטיני הורוד והגזר הענק" וזה לא יגרע בכלום מהערכתו כעובד בחברה.

אולי מחר אני אחליף את תמונת ה wallpaper על הלפ-טופ שלי מהתמונה של הבנות לתמונה מהפלאיה עם כובע נוצץ של סרסורים ומכנסי נמר.

או שלא...

חלום רטוב

חלום ופיש(רו)

=========

אתמול נתקלתי בסרטון חיפושי העבודה של שמעון פרס. חשבתי שזה עשוי נחמד ושלחתי את הלינק לכמה חברים. חבר חזר אלי: הלו, אתה לא בפייסבוק? זה מסתובב כבר שבועיים...

איך הולך השיר? העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שבועיים, והנה נשארת מאחור.

הגעתי למסקנה שזה באמת לא בסדר. אנשים מצלמים את צלחת ארוחת הבוקר שלהם או משתפים את כולם במיאו האחרון של החתול הפרוותי שלהם ורק אני מנותק. כל זה הולך להשתנות. מהיום, גם אני במשתפים...

אז ככה, מוקדם בבוקר חלמתי חלום: איזה יצור גובלין מניאטורי מחכה לי כדי ללכת לאיזו אסיפת שבט מסתורית אבל אני חייב להשתין. אני משתין ומשתין בזמן שהוא מחכה בחוסר סבלנות בחוץ. התעוררתי. אפוף משינה, הפסיכואנליטיקן המתוחכם שבי ניתח את החלום והגיע למסקנה שכנראה אני באמת צריך לעשות פיפי ואכן גררתי את עצמי לשרותים. מכירים את הרגשת ההקלה אחרי ריקון שלפוחית בריא? כייף, לא?

בדרך חזרה למיטה צלצל פתאום פעמון בולבול הקבולבול על הקסדה שלי והגעתי להארה: אם חלמתי שאני משתין ואחר כך קמתי במציאות ובאמת הלכתי להשתין, מה זה אומר? נו, מה זה אומר?

הגשמתי חלום...

הופעות

בתקופה האחרונה יצא לנו לראות די הרבה הופעות שכל קשר ביניהם הוא מקרי בהחלט. זה התחיל עם הPixies . את Surfer Rosa קניתי בתחנה המרכזית בעפולה לגמרי במקרה. הייתי חייל שבוז בדרך הביתה, נכנסתי לרגע לחנות "סגנון וצליל" ולא יכלתי להתעלם מהחזה המופלא של רקדנית הפלמנקו על העטיפה, לא היה לי מושג מי הלהקה אבל העובדה שהם היו חתומים בלייבל הבריטי 4AD גרמו לי לבקש השמעה מהמוכר. נדלקתי משמיעה ראשונה. זה היה בעידן תרום אינטרנט ולא היה לי מושג אפילו אם פיקסיס זה שם התקליט או שם הלהקה. רק חודשיים אח"כ קראתי איזה ביקורת בעיתון ולמדתי שזאת להקה חדשה מבוסטון. כבר ראינו אותם לפני כמה שנים בברקלי, אבל זה היה בשעות אחה"צ עם שמש בעיינים, לא בדיוק התנאים האופטימלים למופע רוק. הפעם הצפיות היו גבוהות ולכן קצת התאכזבנו. אמנם הם נגנו פליי ליסט מצויין והבסיסטית שהחליפה את קים דיל היתה אחלה, אבל לא היתה שום תקשורת עם הקהל. לא “how are you doing San Francisco?” בנאלי, ואפילו לא thank you בין השירים. אולי תפסנו אותם אחרי איזה ריב מאחורי הקלעים, אבל זה נתן קצת טעם נפגם. מן תחושה של "כוורת חוזרת" ולא להקה שנהנית ממה שהיא עושה.
מופע אחר שראינו לאחרונה היה של Kraftwerk . למי שלא מכיר מדובר בחברה גרמנים שהמציאו את המוזיקה האלקטרונית בתקופה שעוד לא היה בכלל כזה מושג. בזמן שפינק פלויד הקליטו את הצד האפל של הירח וג'נסיס יצרו את Selling England החבורה הזאת עשתה נסויים בסינטיסייזרים ושרה בקול רובוטי מונוטוני. גם הפעם זה היה מעין כוורת חוזרת, לא בדיוק להקה עכשוית. המוזיקה האלקטרונית התקדמה מליוני שנות אור מאז, אבל קרפטוורק ניצלו את ההתקדמות התכנולוגית ויצרו מופע 3D. האמת שזה לא דמה לשום דבר אחר שראיתי. קיבלנו משקפיים מיוחדות וראינו ארבעה אנשים דמויי רובוטים נטועים במקום בשורה עם לפטופים ואורות מרצדים על החליפה. הקטע הכי מדהים היה עניין התלת ממד. מטוסים , חלליות ועצמים בלתי מזוהים עפו להם בחלל האולם וכמעט כיסחו לנו את הראש. בקיצור טריפ אמיתי נטול אל אס די. כשחזרנו הביתה הבנות סיפרו לנו בהתרגשות שאיזה כוכבת יו-טיוב פופולרית היתה לידינו בקהל ואפילו Lorde בכבודה ובעצמה (שהופיע שם למחרת). מעניין אם גם הן יעשו פוסט נרגש על איך שהם עמדו לידינו בקהל ופשוט לא היה להן מושג...
למופע הבא הלכנו עם גל. להקה בשם 21 Pilots בתוספת חימום של חברה שבדים עם סולנית יפה העונים לשם No No No ועוד להקה מגניבה ששכחתי את שמה. 21 pilots הם בסך הכל קלידן (שמנגן על יוקלילי מדי פעם) ומתופף שנותנים בראש שילוב של היפ הופ, רוק, מוזיקה אלקטרונית ומה לא. הם יודעים לתת שואו מטורף עם קפיצות לוליניות, גימיקים לשלהוב הקהל ומוזיקה מלאת אנרגיה. בניגוד להופעות הקודמות, הם תקשרו יפה עם הקהל ונתנו את עצמם עד הסוף. גל אמרה שזאת ההופעה הכי טובה שהיא ראתה. גם אנחנו יצאנו בהיי.
אתמול ראיתי, יחד עם כמה חברים, מופע שהיה הכי רחוק מהפיקסיס שאפשר. Hugu Laurie הידוע יותר כ Dr House מסדרת הטלויזיה העונה לאותו שם עשה הסבה מקצועית ועכשיו הוא מוזיקאי במשרה מלאה עם שני אלבומים באמתחתו. יחד עם להקה של שבעה נגנים הוא הביא בלוז וג'ז שחורים ישר ממטעי הכותנה של המיסיסיפי. הוא גם איש מאוד מצחיק שיודע לתקשר עם הקהל. המופע היה בVilla Montalvo שמתחבאת בתוך הטירות של סרטוגה. מקום מגניב להופעות מלא דשאים ויערות מסביב.

טוב, קשקשתי מספיק לערב אחד,
יאללה ביי.

00:28