Saturday, October 25, 2014

מה שבן אדם אחד יכול לעשות

לפני כעשר שנים, כשעוד היינו ממש טריים באזור, עוד עם הכיסוי של הניילונים, התגלגלנו די במקרה לארוע קטן ומאוד ייחודי בסן פרנסיסקו - Trolley Dances. מאז אותו ביקור, כל שנה אנחנו מסמנים ביומן ומשתדלים לא להחמיץ את הדבר המדליק הזה. מה זה Trolley Dances ? או, אני שמח ששאלתם, כי באופן מפתיע בדיוק התכוונתי לספר. אז ככה, מדובר באוסף של ריקודים קצרים שהם site specific כלומר כל ריקוד מתאים את עצמו לחלל בו הוא מתקיים או שהחלל נבחר, באותה שכונה ספציפית, בהתאם לאופי הריקוד. כל שנה נקודת המפגש היא בשכונה אחרת ובערך כל חצי שעה יוצאת קבוצה (עם סרטים על היד ומדריכים מלווים) לסיור בעיר שכולל כששה-שבעה קטעי מחול קצרים ומאוד מגוונים. זה יכול להיות מופע קאפאוורה בכנסייה, מחול מודרני בחלל משרדים שננטש לסוף השבוע, דמויות מחופשות שנעות בתוך חלון ראווה או קטע קברטי על אי תנועה ברחוב סואן. פעם אחת אפילו ראינו מופע אופרה תוך כדי ירידה בסנפלינג מבניין גבוה ופעם אחרת מופע שחייה צורנית בבריכה במתנ"ס סטייל אסתר וויליאמס. הארוע כולל גם מעבר בתחבורה ציבורית (MUNI או BART) לשכונה אחרת בה נערך החלק השני של הריקודים/מופעים/מיצגים או איך שאתם רוצים לקרוא לזה.
השנה נפגשנו ליד חנות ירקות מקומית בNoe Valley, ראינו חבורת בנות לבושות שחור שעשו מופע במגרש כדורסל של ביה"ס מקומי וניצלו בעיקר את קיר הבטון בשיפולי המגרש. משם עברנו למופע ריקודים קובני חושני ברחוב כשהזוגות הרוקדים יוצאים מחצר בית עם גדר מעוטרת בציורים צבעוננים.



אח"כ צפינו במופע שנערך כך שהקבוצה נמצאת בפינת רחוב אחת והרקדנים מצד שני של הצומת ובאמצע עוברות מכוניות והולכי רגל אקראיים שלא מבינים לאן הם נקלעו. לקחנו את החשמלית לאזור אחר בעיר ובתוך קולג' מקומי ראינו חבורת סטודנטים שניצלה את המדשאה של הקמפוס ורקדה לצלילי להקה מקומית. משם נכנסנו לתוך הבניין וראינו רקדניות פלמנקו, ולסיום מופע בכריאוגרפיה של מפיקת הארוע - קים אפיפני ובו זיהינו כמה רקדנים מהשנים הקודמות כולל רקדן שחום עור וגבוה שלמרות היותו חרש יש לו חוש קצב מדהים. בסוף קים הצליחה לסחוף את הקהל לעלות לרחבה ולרקוד עם להקת הרקדנים.
IMG_3718.JPG

כל הארוע הזה הוא פרוייקט של אשה אחת שיום אחד החליטה לעשות מעשה. קים אפיפני ביקרה בסן דייגו וראתה ארוע דומה שנערך על קרונות הtrolley המפורסמים והחליטה להתאים את הקונספט לסן פרנסיסקו. היא שילבה את אהבתה למחול עם אהבתה לעיר ובזכותה אנחנו נפגשים לא רק עם אמנים שלא היה שום סיכוי שהיינו פוגשים אחרת, אלא גם עם שכונות מעניינות בעיר שלא נמצאות על מפת התיירות הסטנדרטית. כל הארוע הוא חינם ומבוסס על התנדבות הרקדנים, שותפות עם הקהילה המקומית וכמובן זמנה, מרצה וכשרונה של קים.





הסיפור של קים מוביל אותי למפגש בו נכחה אשתי בשבוע שעבר עם מריומה מבית השאנטי. מריומה היא אשה שבאה מבית הרוס שהחליטה לעשות מעשה ולעזור לנערים ונערות שמכל מיני סיבות נפלטו לרחוב כמוהה.
ודאי רובכם שמעתם על בית השנטי בדרום תל-אביב בשכונת נווה צדק, ועל העבודה הנפלאה שמריומה והמתנדבים עושים שם. לאחרונה היא גם פתחה מקום נוסף, "שנטי במדבר". לא מדובר בסטארט אפ שמקבל מימון מקרנות הון סיכון ומנסה להנפיק או להמכר ו"לעשות מכה". מדובר בפרוייקט חיים שהתחיל מכלום ובעזרת יזע ולא מעט דמעות קרם עור וגידים וכל מטרתו לתת בית חם ותקווה לאותם פליטים משולי החברה שבחיי היום יום אנחנו בכלל לא סופרים.
בית השנטי מחזיר אותי למפגש עם אשה אחרת - מימי סיברט. לפני שנה, אולי יותר, במסגרת תוכנית גוונים, ערכנו סיור קהילות בסן פרנסיסקו ואחת התחנות, זו שהשאירה עליי את הרושם העז ביותר, היתה פרוייקט שיקום האסירים ב - Delancey Street.
מימי היא אישה יהודיה, קטנה ושברירית, כבר לא צעירה ולא בריאה. הדמות האחרונה שאפשר לקשר עם אסירים קשוחים מפותחי שרירים וקעקועים שיושבים על עבירות קשות כגון רצח ושאר מרעין בישין.
במפגש איתה היא סיפרה על חוויה משמעותית בחייה. בצעירותה היא שהתה כמתנדבת בקיבוץ בצפון, עבדה בקטיף אגסים, ונטמעה בחיי הקהילה הקיבוצית. היא למדה קרימינולוגיה בברקלי בשנות השישים הסוערות והחליטה לעשות משהו מהפכני - לנסות לשקם אסירים כאשר חלק מהעקרונות המובילים אותה בניהול חיי המקום מתבססים על הרעיונות בהם נתקלה בקיבוץ.
היא הבינה דבר מאוד בסיסי בטבע האדם - הצורך במשמעות, להרגיש חיוני ובעל ערך. במקום לנסות לעזור ו"לעשות טובות", מימי הבינה שמה שיעזור הרבה יותר לאסירים להשתקם זה לתת להם כבוד ותחושת ערך עצמי. או בקיצור לתת להם לעזור לעצמם. היא השיגה שטח (שאגב היום זוהי חתיכת נד"לן בפריים לוקיישן, בקצה רחוב אימברקאדרו על המים) והאסירים שהבינו קצת בבניה לימדו את האחרים ויחד הם הקימו קומפלקס לתפארת.
יום אחד, בזמן שחבורת אסירים חסונים העלתה לקומה השנייה את הפסנתר שלה, נפל לה האסימון, למה שלא יפתחו moving company? גברים חסונים בקרב האסירים הרי לא חסר והם יכולים להתחרות בחברות המובינג המקומיות, לשבור את השוק ולפרנס את עצמם בכבוד. בהמשך גם נפתחו במקום מוסך ואפילו בית קפה ומסעדה. אנשים שמעולם לא שירתו לקוחות. עוברים הכשרה בחדר האוכל של המתחם ואחר כך יוצאים לעבוד כמלצרים במסעדה הפתוחה לקהל הרחב.
המקום מתחזק את עצמו כלכלית ולא נזקק לכספי משלם המיסים. אפילו צוות פסיכולוגים אין במקום. המשתקמים הוותיקים חונכים את החבר'ה החדשים שרק הגיעו.
האסירים "מרוויחים" את דרגות החופש שלהם עם הזמן, בהתאם להתקדמות שלהם בשיקום ולבסוף יוצאים לעבוד בעיר כשהמתחם משמש אותם רק לאכסניית לילה. מימי גאה באחוז המשתקמים הגבוה בהרבה מתוכניות השיקום של בתי הכלא. המקום הפך סיפור הצלחה ואבן שואבת לסלברטיאים, נשיאים וראשי ממשלות (ברק אובמה וטוני בלייר ביקרו שם) שרוצים להוסיף פוטו-אפ סקסי לקמפיינים הפוליטיים שלהם. מדינות אחרות בארה"ב ובעולם לקחו את הרעיון ולאחר התאמות מקומיות שיכפלו את המודל.
מימי סיפרה לנו על קבלות השבת וסדרי פסח שהיא עורכת במקום. האמת שדי משעשע לדמיין חבורת אסירים קשוחים, חלקם בטח עונדים צלב על הצוואר או שעל זרועם יש קעקעוע של ישו, יושבים על קערת מרק קניידלך ושרים מה נשתנה וחד גדיא…אחד מעוזריה הנאמנים של מימי, אסיר ממוצא פורטוריקני שהוביל את הסיור בו נכחנו, עונד בגאווה שרשרת עם מגן דוד מוזהב.
די מדהים מה שאשה אחת קטנה וצנועה (שגרה בדירת חדר קטנה במתחם) יכולה לעשות.

ממימי אני רוצה לעבור למפגש הכרות ראשוני שנערך שלשום בפאלו אלטו עם אשה מקסימה בשם סימה.
סימה באה מעולם ההי טק ואפילו הקימה סטארט אפ ועמדה בראשו. לאחר שעשתה לביתה, החליטה לעזוב הכל ולתרום ממרצה ומכשרונה לעולם. היא התחברה לפנימייה בנתניה של נערים ונערות בסיכון גבוה שנפלטו מבתים הרוסים וארגנה משלחת  לכפר "מייבשי הדמעות" ברואנדה (שהקימה אשה יהודיה מדהימה מבוסטון - אן היימן), כפר המיועד לילדים רואנדים יתומים או שעברו מסכת חיים קשה במיוחד. כמו מימי, גם סימה הבינה את הכוח הטמון במתן עזרה לאחר ותחושת הערך העצמי שנגזרת מכך. קצרה היריעה מלספר על הפרוייקט המרגש הזה (כתבות רבות נעשו עליו בכלי התקשורת השונים). עכשיו היא ממשיכה את התנופה, ובנחישות של אחת שכבר הצליחה להרים כמה פרוייקטים "בלתי אפשריים" בחייה, היא מארגנת קבוצת בני נוער ישראלים/יהודיים מהמפרץ שיצאו לסייע למדינת עולם שלישי כלשהי, יזהו צורך ויעשו פרוייקט שיסייע לאוכלוסייה המקומית.
(מצורף כאן לינק לסידרה ב ynet על כפר "מייבשי הדמעות" --
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-9463-50291,00.html )

אני יכול רק להסיר את הכובע בפני כל אלו שקמים ועושים שינוי בעולם בלי להתבייש ובלי לחכות ש"מישהו שם למעלה יעשה משהו בנידון" . לא כל שינוי חייב להיות משהו שמצדיק פרס ישראל או ביקור מתוקשר של שועי עולם, גם ריקוד על אי תנועה באמצע העיר שמצליח לרגש ולהעלות חיוך זה משהו.

להתראות בפוסט הבא.





Wednesday, October 15, 2014

Angus & Julia Stone

סן פרנסיסקו מהווה צומת מעולה לחובבי מוזיקה. אין כמעט אמן או להקה שלא שמים אותה על מפת ההופעות שלהם. הפיתויים הם רבים ופשוט קשה לבחור. הכי קשה העובדה שהרבה פעמים אין ברירה וצריך להגיד לא. אני אוהב במיוחד ללכת למועדונים הקטנים ולראות אמנים עוד לפני שההצלחה עלתה להם לראש.
ביום רביעי שעבר ראינו את Angus & Julia Stone במועדון קטן וחביב בשם The Independent. זה אחד המועדונים שאני יותר אוהב בעיר. אולי אין לו את ההיסטוריה המפוארת של מקומות כמו ה Fillmore או ה Warfield ולא נראה לי שהגרייטפול דד או ג'ניס ג'ופלין ניגנו בו, אבל בעלי המקום בוחרים אחלה אמנים והעמידה כל כך קרוב לבמה נותנת תחושה של הופעה כמעט בבית בסלון.
אפרופו ה Fillmore, מישהו בעבודה סיפר לי פעם שבשנות השישים הם היו מגישים לקהל סיר פונץ ענקי שלתוכו מהלו בנדיבות טיפות אל אס די. כיום לעומת זאת מציעים סלסלת תפוחים אורגנים.על זה נאמר
...Times they're a changin
הסיפור של אנגוס וג'וליה הוא די מעניין. מדובר באח ואחות, היא כבת שלושים והוא צעיר ממנה בשנתיים, שנולדו להורים מוזיקאים שגרו והופיעו כצמד פולק בסידני, אוסטרליה. בעיני זאת כבר התחלה טובה. בטיול התרמילאים שעשיתי אחרי הצבא ביליתי כעשרה חודשים באוסטרליה. סידני היא בעיני אחת הערים היפות ומעניינות בעולם. משהו בשילוב של הבנייה הויקטוריאנית הישנה עם בניה חדשה (ולא פלצנית מדי), הים שניגלה מכל מפרץ והאנשים הנעימים והחפים מאידיאולוגיות עשה לי את זה.
בתיכון ג'וליה ניגנה בחצוצרה ואנגוס בטרומבון. מילא להיוולד עם השם אנגוס, אבל טרומבון??? ועוד בגיל שבו הדבר שאתה הכי רוצה זה להיות קול ולהרשים את הבנות. ישר טלפון לרשויות הסעד. לא רחוק מהבית שלנו יש תיכון ושומעים כמעט כל ערב את תלמידי התזמורת מתאמנים במגרש הספורט. ליבי עם כל נגני הטובה, טרומבון וקרן היער. זה בטח עושה צלקות לשנים. טוב, חזרה לענייננו.
ההורים התגרשו והאחים עברו לגור עם האב. אחרי התיכון ג'וליה לימדה חצוצרה ואנגוס הסתובב בעולם עם הגלשן והסקייטבורד. הוא למד לנגן על גיטרה, וכשג'וליה הצטרפה אליו לטיול בדרום אמריקה הוא השמיע לה חומר שהוא כתב והיא מאוד התלהבה. בבוליביה היא קנתה גיטרה ואחיה עזר לה ללמוד לנגן. כשהם חזרו לאוסטרליה היא הפצירה בו להופיע בפאבים מקומיים והוא התנה את הסכמתו בזה שהיא תופיע איתו ותלווה בקולות רקע. בהמשך הם הוחתמו לחוזה הקלטות וכיום באמתחתם שלושה אלבומים משותפים ועוד כמה אלבומי סולו.
האמת שאני מלא בהערכה מהולה בקנאה לאנשים כאלה. יש לי שני אחים מוכשרים מוסיקלית. אחות שניגנה בכינור בצעירותה ועכשיו , בעקבות לימודי הכינור של בתה חזרה לנגן. אחי הוא אוטו דידקט שלימד את עצמו לנגן על גיטרה בס, חשמלית ואקוסטית. הוא חי באחד האיים הקריביים ועושה מדי פעם ג'ם סשנים עם רסטה-מנים מקומיים ואישתי מנגנת בחליל צד. רק אני מסוכסך עם הגיטרה כבר שנים. אני תקוע עוד לפני מלון קליפורניה, לא רחוק מבית השמש העולה. למדתי לנגן גיטרה בכיתה ה' ופסגת היצירה שלי זה השיר "פרי גני". אז אם אתם מתכננים מסיבת שבועות, אני פנוי להזמנות... (רק אל תצפו שאני אמשיך ל"סלינו על כתפינו" , זה הרבה מעבר ליכולתי). חזרה להופעה.
האחים סטון ניגנו הרבה שירים מהאלבום האחרון שיצא לא מזמן (אוגוסט) והוא מצויין בעיני. ג'וליה היא יפה שזה ממיס וגם אחיה נראה טוב אם אפשר בכלל לראות אותו מתחת ערימות השער והזקן. אני לא טוען שצריך להיות יפה כדי להופיע אבל מראה טוב אף פעם לא הזיק (פורטיס, סליחה). באיזשהו שלב בהופעה ג'וליה הפתיעה ועשתה קאבר לשיר You're the one that I want של אוליביה ניוטון ג'ון (שאגב גם היא אוסטרלית) מתוך גריז. קאבר מעולה נוסף שהם עשו בהדרן היה של להקה שאני מאוד אוהב - The National. להקת הליווי שלהם כללה ארבעה נגנים שגם הם ארוכי שיער ומזוקנים. אנגוס ניגן על גיטרה ושר וג'וליה שרה ודילגה בין הגיטרה ,הפסנתר והחצוצרה. ההרמוניה הקולית ביניהם היתה מופלאה ובחירת המינון בין הפולק הרגוע לרוק היותר קצבי היתה לעניין. בקיצור היה ערב מדהים.

ועכשיו למוזיקה. גרסת כיסוי לגריז:



שניים מהאלבום האחרון:



ושניים מתחילת דרכם המוסיקלית:




ביי בינתיים.

Monday, October 6, 2014

שיחה על כוס קפה

לא כל יום החיים מזמנים דרמות. להפך, שגרת היום יום בהחלט יכולה להיות מעניינת אבל לא תמיד מספקת חומר לכתיבה. הפעם אני רוצה לכתוב על משהו מאוד מאוד בנאלי: שגרת ההשכמה בבית משפחת שמי.
אף אחד מאיתנו לא קם עם שיר חדש בלב. נהפוכו, אנחנו מעדיפים לכבות את השעון, להסתובב לצד שני ולהמשיך לישון. בית הספר והעבודה לא בורחים לשום מקום, זה בדוק, ואיינשטיין כבר מזמן הוכיח שאפשר לכופף את הזמן.
אז הנוהל הוא כזה: הגדולה קמה ראשונה באופן עצמאי. היא מכינה לעצמה אוכל לביה"ס ובכלל דואגת לעצמה, שזה בהחלט מעורר השראה בגיל ההתבגרות. אני קם, שם מים לשוקו וקפה ומעיר את הקטנה והאמצעית (רק אל תגידו "בינונית", לילדי סנדוויץ יש מספיק תסביכים גם ככה. שמעתי לאחרונה את המונח "המרכזית" אבל זה כבר נראה לי היסחפות קלה לצד השני. טוב, אני סוטה מהנושא, חזרה להשכמה). אחרי שאני מעיר את הבנות אני חוזר לעוד כמה דקות נמנום. טלי קמה קצת אחרי, מכינה שתייה לכולם (ועל כך ארחיב עוד מעט), מכינה ארוחת צהריים בקופסאות לבית הספר ובקיצור מתפעלת את הבית בזמן שהאפנדי נכנס להתקלח. אמנם את כולנו מלמדים ש - breakfast is the most important meal of the day אבל אצלנו לא ממש מקשיבים להמלצה. בקושי חוטפים משהו קל ותמיד נמצאים בלחץ (לפעמים גם בעצבים) לצאת ולא לאחר לכיתה.
עכשיו אני רוצה לשתף אתכם בבעיה מטרידה: בזמן שאני מתקלח להנאתי, טלי עושה שוקו לבנות, כוס קפה לעצמה ואחת לי. אלא שעד שאני יוצא מהמקלחת הקפה שלי כבר קר. אני חוזר ומבקש ממנה לא לעשות לי קפה אבל היא שוכחת כל פעם מחדש ואני מתעצבן. אתם בוודאי אומרים לעצמכם - איזה מניאק כפוי טובה. אשתו משקיעה ומכינה לו קפה והוא במקום להגיד תודה עוד בא בטענות. אתם צודקים. הבעיה היא במבחן התוצאה: אם היא לא היתה עושה לי קפה, עוד היו מספיק מים בקומקום, וכך יוצא שאני גם צריך לשפוך לכיור את כוס הקפה שהתקררה ולשטוף אותה,גם למלא מים בקומקום ועוד לחכות שירתחו מחדש. אכן תמונות קשות...
ניסיתי ביקורת בונה: אני מאוד מעריך את הכוונה. תחפשי ביו-טיוב, יש שם הסברים לכל דבר. אני בטוח שתמצאי סרטון הסבר איך לא להכין קפה. ניסיתי לתת דוגמא אישית: בזמן שאת הכנת לבנות צהריים אני הספקתי במקלחת לא לעשות לפחות שלוש כוסות קפה. כלום לא עוזר. בוקר אחד היא אפילו עשתה לי כוס, שפכה אותה, ועשתה לי כוס שנייה שגם היא הספיקה להתקרר.
אתם בודאי מכירים את השאלה הפילוסופית: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?
שמעתי השבוע ציטוט על אותו משקל: אם גבר אומר משהו ואשתו לא בסביבה, האם הוא עדיין טועה?
אז במקרה שלי די ברור לי שאני טועה וצריך לפרגן, אבל עד שאישתי תלמד לא לעשות לי קפה בבוקר צפויים לנו עוד הרבה בקרים קשים…

יום טוב שיהיה לכם.





תוספת מאוחרת:
בעקבות מספר תגובות, נראה לי שאין ברירה, אני צריך לתת הסבר בסגנון "למה התכוון המשורר באומרו..."

אני רואה הרבה לינקים למאמרים פוליטים או לעוולות שנעשות ברחבי העולם, אבל כשזה מגיע לשיתוף בחיינו הפרטיים, נעדיף להציג את עצמנו כאילו אנחנו חיים בז'ורנל. זה כמעט תמיד תמונות נבחרות מהטיול המהמם שעשינו, מהשולחן העמוס כל טוב מהמסעדה המצויינת בה אכלנו או תמונות עם חברים שמראות איזה מקסימים אנחנו והחברים שלנו.
בפוסט הזה רציתי להראות ש
לא הכל כזה ורוד. אני נותן קרדיט לקוראים ומניח שאנשים מבינים שאנחנו לא באמת רבים על זה שאשתי עושה לי קפה ולא נלך על זה לרבנות (התחתנו בנשואים אזרחיים...). בסך הכל רציתי להוסיף אנקדוטה משעשעת שתתן קצת צבע לסיפור.
אבל מכיוון שכמו כולם גם אני רוצה שיאהבו אותי, הנה תמונה שמראה אותנו כמה שעות אחרי הקפה של הבוקר...

Sunday, October 5, 2014

ברוכים הבאים לבלוג

עקב בקשות חוזרות ונשנות מהקהל החלטתי לפתוח בלוג. רק שלא תגידו שאני לא קשוב לרחשי הציבור… האמת שכל העניין נראה לי קצת אגו מניאקי ולא כל כך ברור לי מי יעשה subscribe. הרשת הרי מלאה בפיתויים. איך אני יכול להתחרות בסרטוני parkour עוצרי נשימה של אנשים שנוסעים על סקייטבורד ברוורס על מעקה גג גורד שחקים ביום סערה, בחתולים צמריריים שממש בא ללטף או בילד קטן ומתוק שהולך בחצר האחורית ואופס, נופל לבריכה וטובע (שזה אגב צחוקים חבל על הזמן…). אז למה שמישהו יקרא את הקישקושים שלי? בקיצור, אתם ממש ממש לא חייבים להרשם.
אבל רק שתדעו, מי שנרשם ומגייס שלושה חברים תוך 24 שעות יזכה לעושר, ברכה ומזל ומי שלא, אני לא רוצה בכלל לדעת לאיזה צרות הוא עלול להקלע.
סתם דוגמא: ג'ו מארקאנסו התעלם מהבקשה ולפתע ביום שמשי ויפה הוא הוכה במכת ברק, נפל על הארץ ומת. לעומתו איילת מפאלו אלטו (השם המלא לא שמור במערכת) נרשמה והזמינה לא פחות מחמישה חברות וחברים. היא אמנם עדיין לא יודעת את זה, אבל מחר היא הולכת לזכות בלוטו (שזה לא רע בשביל מישהי שאפילו לא קנתה כרטיס). אז כפי שכבר אמרתי, ממש לא חייבים להרשם.


שם הבלוג הוא: jokers to the right
למה? בגלל המשפט שבא אחריו בשיר המפורסם של Stealers Wheel (תקשיבו בעצמכם ותבינו על מה אני מדבר)
בינתיים כינסתי קצת דברים קודמים שכתבתי (חלקם ממש מזמן), כולל כמה המלצות מוזיקליות על מוזיקה ישראלית לא כל כך מוכרת שכתבתי בזמנו לעיתון BAinyanim.

אני לא מתחייב לכתוב כל שבוע, לא מתחייב לשעשע או להחכים ובכלל אני לא תחייב לכלום (ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את אשתי...). אז היום אין שום דבר חדש אבל בקרוב יהיה (שזו התחייבות מאוד רצינית מאדם שהרגע הצהיר שהוא לא מחוייב לכלום).

אז יאללה ביי, נפגש בקרוב.

חוטיני ורוד

פוסט שממש לא קשור ליום כפור. הבטחתי לשתף, אז הנה, אני מקיים (לפחות היום…)
אחרי הברנינג מן התלבטתי עד כמה אני יכול לשתף את החבר’ה בעבודה בחוויות מהמדבר. מצד אחד אני עובד כבר הרבה זמן באותו מקום ומכירים אותי ואת השטויות שלי, אבל מצד שני לך תדע, יש כל מני אנשים שבאים מכל מיני רקעים תרבותיים שונים ואין לי רצון לפגוע, לזעזע או להסתבך עם אף אחד.
דברתי רק עם מי שהתעניין והראיתי קצת תמונות (כאלו שעברו צנזורה בסיסית, יעני PG13)
כבר שכחתי מהעניין עד שהגיע יום שלישי (אגב, זה אותו יום שלישי בו הגשמתי את החלום הרטוב שלי, למי שקרא את הפוסט הקודם…). יום שלישי אחה”צ, אני יושב במעבדה וכותב קוד. לא שום דבר מעניין לכתוב עליו הביתה. פתאום מתקשר אלי איזה סמנכ”ל בכיר. אמנם מדובר באיש נחמד אבל זה מריח צרות. במקרה הטוב זאת סתם שאלה טכנית ובמקרה הגרוע איזו בקשה לריפורט או נתוח נתונים. היי איתי, מה נשמע? יש לך חצי שעה פנויה? או או, זה לא נשמע טוב… אבל אז מגיעה התפנית: יש כאן מישהו שעושה מצגת על הברנינג מן וחשבנו שתרצה להשתתף. טוב, עכשיו זה כבר די ברור שיש לי חצי שעה פנויה, אפילו חצי יום….
אני עולה לחדר ישיבות די קטן שמכל המקומות ממוקם דוקא בלב מחלקת משאבי אנוש. חבורה טיפוסית של אנשי הי-טק מחוייטים למחצה מקבלת את פני. בפינה יושב בחור צעיר לבוש זרוק, תספורת מוהוק וכתובת קעקע מרשימה על הזרוע. הוא לוחץ לי את היד בחום ואנחנו מדברים. לרגע נמוגים כל המחוייטים מסביב ואני שוב נושם את אבק המדבר. החלפנו כתובות. הוא מ7:30 ו-E ואני ב-5:15 ו-J.
נעצור לרגע להסבר קצר: החברה בה אני עובד קנתה חברה קטנה שיושבת בלאס-וגאס ונותנת פתרונות בענן. אותו ברנר צעיר (להלן ה"מוהוק") הוא מייסד החברה. הוא התנה את תאריך המיזוג לאחרי הברנינג מן פשוט כי היה יותר מדיי עסוק בפרוייקטים שלו על הפלאיה אבל על כך בהמשך.
המצגת מתחילה. אנחנו מקבלים הסבר קצר על עקרונות הב"מ תוך כדי צפייה בסרטון יו-טיוב של העיר ממעוף הציפור (או יותר נכון מזל"ט). יצאתי החוצה כדי להזמין את העובדים בצוות שלי לשמוע. מה יש? חצי שעה לא תהרוג אף אחד. העבודה יכולה לחכות.
המוהוק ממשיך בצילומים של מיצגי אמנות מעניינים מהפלאיה וצילומים מהמקדש לפני שהוא עובר לתמונות מהמאהל שלו. די מהר אני קולט שבהקמת המחנה שלו משתתפים גברים בלבד, רובם חסונים ומטופחים והחיבוקים בינהם חמים במיוחד...למחנה בו המוהוק השתתף קוראים Comfort & Joy והוא נראה מרשים למדי. דגלים צבעוניים, זולה מוצלת גדולה שמשמשת כמועדון רקודים בלילה ובשעות היום "חדר מנוחה למבוגרים" כפי שהוא כינה זאת (וטען שמעט הנשים שבאו לבקר שם נסו במהרה…). המאהל מציע לתושבי העיר חדר כושר מדוגם שכולו צבוע ורוד, כבשה ענקית עם ערסלים בתוכה שהכניסה אליה דרך פי הטבעת שלה ועוד כהנה וכהנה מתקנים. בקיצור מחנה הומואים מדוגם. התרומה האישית של המוהוק הוא מבנה בצורת גזר ענקי אשר מואר בלילה במאות נורות LED הנטענות בטעינה סולארית.
מאוד הרשימה אותי הטבעיות בה הוא דיבר עליו ועל חבריו ה "queers" והחופשיות בה הראה תמונות של עצמו כלגופו חוטיני זעיר בלבד (בצבע ורוד כמובן...). כבר נתקלתי בלא מעט גייז שיצאו מהארון או שמעולם לא התחבאו בשום ארון אבל בכל זאת, הבנאדם בפגישת עבודה ראשונה עם החברה שרכשה את החברה שלו. במקום לשחק אותה "איש חשוב" כצפוי, הוא זורם הכי בטבעיות עם מי ועם מה שהוא בלי פוזה ובלי צורך להתנצל.
זה מחזיר אותי ללבטים הפוליטיקלי קורקטיים שלי מתחילת הפוסט. אולי באמת לא צריך כל כך לחשוש. את המוהוק יקבלו כ"ההומו בעל החוטיני הורוד והגזר הענק" וזה לא יגרע בכלום מהערכתו כעובד בחברה.
אולי מחר אני אחליף את תמונת ה wallpaper על הלפ-טופ שלי מהתמונה של הבנות לתמונה מהפלאיה עם כובע נוצץ של סרסורים ומכנסי נמר.
או שלא...



חלום רטוב

חלום ופיש(רו)
=========
אתמול נתקלתי בסרטון חיפושי העבודה של שמעון פרס. חשבתי שזה עשוי נחמד ושלחתי את הלינק לכמה חברים. חבר חזר אלי: הלו, אתה לא בפייסבוק? זה מסתובב כבר שבועיים...
איך הולך השיר? העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שבועיים, והנה נשארת מאחור.
הגעתי למסקנה שזה באמת לא בסדר. אנשים מצלמים את צלחת ארוחת הבוקר שלהם או משתפים את כולם במיאו האחרון של החתול הפרוותי שלהם ורק אני מנותק. כל זה הולך להשתנות. מהיום, גם אני במשתפים...
אז ככה, מוקדם בבוקר חלמתי חלום: איזה יצור גובלין מניאטורי מחכה לי כדי ללכת לאיזו אסיפת שבט מסתורית אבל אני חייב להשתין. אני משתין ומשתין בזמן שהוא מחכה בחוסר סבלנות בחוץ. התעוררתי. אפוף משינה, הפסיכואנליטיקן המתוחכם שבי ניתח את החלום והגיע למסקנה שכנראה אני באמת צריך לעשות פיפי ואכן גררתי את עצמי לשרותים. מכירים את הרגשת ההקלה אחרי ריקון שלפוחית בריא? כייף, לא?
בדרך חזרה למיטה צלצל פתאום פעמון בולבול הקבולבול על הקסדה שלי והגעתי להארה: אם חלמתי שאני משתין ואחר כך קמתי במציאות ובאמת הלכתי להשתין, מה זה אומר? נו, מה זה אומר?
הגשמתי חלום...

הופעות

בתקופה האחרונה יצא לנו לראות די הרבה הופעות שכל קשר ביניהם הוא מקרי בהחלט. זה התחיל עם הPixies . את Surfer Rosa קניתי בתחנה המרכזית בעפולה לגמרי במקרה. הייתי חייל שבוז בדרך הביתה, נכנסתי לרגע לחנות "סגנון וצליל" ולא יכלתי להתעלם מהחזה המופלא של רקדנית הפלמנקו על העטיפה, לא היה לי מושג מי הלהקה אבל העובדה שהם היו חתומים בלייבל הבריטי 4AD גרמו לי לבקש השמעה מהמוכר. נדלקתי משמיעה ראשונה. זה היה בעידן תרום אינטרנט ולא היה לי מושג אפילו אם פיקסיס זה שם התקליט או שם הלהקה. רק חודשיים אח"כ קראתי איזה ביקורת בעיתון ולמדתי שזאת להקה חדשה מבוסטון. כבר ראינו אותם לפני כמה שנים בברקלי, אבל זה היה בשעות אחה"צ עם שמש בעיינים, לא בדיוק התנאים האופטימלים למופע רוק. הפעם הצפיות היו גבוהות ולכן קצת התאכזבנו. אמנם הם נגנו פליי ליסט מצויין והבסיסטית שהחליפה את קים דיל היתה אחלה, אבל לא היתה שום תקשורת עם הקהל. לא “how are you doing San Francisco?” בנאלי, ואפילו לא thank you בין השירים. אולי תפסנו אותם אחרי איזה ריב מאחורי הקלעים, אבל זה נתן קצת טעם נפגם. מן תחושה של "כוורת חוזרת" ולא להקה שנהנית ממה שהיא עושה.
מופע אחר שראינו לאחרונה היה של Kraftwerk . למי שלא מכיר מדובר בחברה גרמנים שהמציאו את המוזיקה האלקטרונית בתקופה שעוד לא היה בכלל כזה מושג. בזמן שפינק פלויד הקליטו את הצד האפל של הירח וג'נסיס יצרו את Selling England החבורה הזאת עשתה נסויים בסינטיסייזרים ושרה בקול רובוטי מונוטוני. גם הפעם זה היה מעין כוורת חוזרת, לא בדיוק להקה עכשוית. המוזיקה האלקטרונית התקדמה מליוני שנות אור מאז, אבל קרפטוורק ניצלו את ההתקדמות התכנולוגית ויצרו מופע 3D. האמת שזה לא דמה לשום דבר אחר שראיתי. קיבלנו משקפיים מיוחדות וראינו ארבעה אנשים דמויי רובוטים נטועים במקום בשורה עם לפטופים ואורות מרצדים על החליפה. הקטע הכי מדהים היה עניין התלת ממד. מטוסים , חלליות ועצמים בלתי מזוהים עפו להם בחלל האולם וכמעט כיסחו לנו את הראש. בקיצור טריפ אמיתי נטול אל אס די. כשחזרנו הביתה הבנות סיפרו לנו בהתרגשות שאיזה כוכבת יו-טיוב פופולרית היתה לידינו בקהל ואפילו Lorde בכבודה ובעצמה (שהופיע שם למחרת). מעניין אם גם הן יעשו פוסט נרגש על איך שהם עמדו לידינו בקהל ופשוט לא היה להן מושג...
למופע הבא הלכנו עם גל. להקה בשם 21 Pilots בתוספת חימום של חברה שבדים עם סולנית יפה העונים לשם No No No ועוד להקה מגניבה ששכחתי את שמה. 21 pilots הם בסך הכל קלידן (שמנגן על יוקלילי מדי פעם) ומתופף שנותנים בראש שילוב של היפ הופ, רוק, מוזיקה אלקטרונית ומה לא. הם יודעים לתת שואו מטורף עם קפיצות לוליניות, גימיקים לשלהוב הקהל ומוזיקה מלאת אנרגיה. בניגוד להופעות הקודמות, הם תקשרו יפה עם הקהל ונתנו את עצמם עד הסוף. גל אמרה שזאת ההופעה הכי טובה שהיא ראתה. גם אנחנו יצאנו בהיי.
אתמול ראיתי, יחד עם כמה חברים, מופע שהיה הכי רחוק מהפיקסיס שאפשר. Hugu Laurie הידוע יותר כ Dr House מסדרת הטלויזיה העונה לאותו שם עשה הסבה מקצועית ועכשיו הוא מוזיקאי במשרה מלאה עם שני אלבומים באמתחתו. יחד עם להקה של שבעה נגנים הוא הביא בלוז וג'ז שחורים ישר ממטעי הכותנה של המיסיסיפי. הוא גם איש מאוד מצחיק שיודע לתקשר עם הקהל. המופע היה בVilla Montalvo שמתחבאת בתוך הטירות של סרטוגה. מקום מגניב להופעות מלא דשאים ויערות מסביב.
טוב, קשקשתי מספיק לערב אחד,
יאללה ביי.

חשמלית ושמה תשוקה

הקבוצה של גל נצחה בטורניר הכדורגל ועלתה לשלב הבא (אגב, שם הקבוצה הוא “Strikers” שזה בערך כמו לקרוא לחתול שלך מיצי). אז בזמן שאני קופא מקור ביציע יש לי קצת זמן לקשקש.
אני רוצה לספר לכם על הלילה של יום חמישי. מדובר בקומדיה של טעויות יחד עם חוסר מזל שהובילו ללילה ארוך וקצת הזוי.
נסענו להופעה של The Head & the Heart ב Fox theater שבדאון טאון אוקלנד. החלטתי לסוע במכונית החשמלית כדי להנות מנסיעה שקטה שתאפשר לשמוע מוזיקה כמו שצריך, לחסוך בדלק ולהשאיר פחות טביעת פחמן על שכבת האוזון, מה רע? לפי חישובי יש מספיק בטרייה להגיע עד ההופעה בבטחה ומספיק מטענים באיזור כדי "לתדלק" לחזרה הביתה. אופס, טעות ראשונה (וגורלית...). הורדנו את עידן אצל חברה לבייביסיטינג, אספנו את החברה ויאללה יוצאים לדרך. מצב רוח טוב, היי!
לקראת העיר הבטרייה החלה להבהב עם אורות אזהרה. רף המתח במכונית עלה, נגיע או לא נגיע? במאמץ אחרון הגענו לחניון (אחרי ברבור קל) וגילינו להפתעתנו שאין לא מטען ולא נעליים. מה עושים? אין פאניקה, יש חניון נוסף שני רחובות משם. הLeaf נתנה פוש אחרון והגענו בשלום להטענה. so far so good. ההופעה היתה מעולה, בהחלט היה שווה.
כשחזרנו לחניון גילינו שהוא נעול. אופס... מצאנו דרך פנימה ולמדנו שאם משחילים כרטיס ומשלמים, הסורגים (כן, סורגים, אנחנו בדאון טאון אוקלנד...) נפתחים. פשפוש קל בכיסים לימדני שאיבדתי את כרטיס החנייה. טעות שנייה. מיותר לציין את תגובת הבנות לסיטואציה... אחרי כמעט חצי שעה מצאנו סוף סוף שומר מנומנם שהסכים לפתוח את השער תמורת תשלום התעריף המקסימלי. או קי, שילמנו, מספיק תקלות ליום אחד, יאללה הביתה פיפי ולישון. אז זהו, שלא... יוצאים מהחניון לעיר, לא עוברת דקה ועוצרת אותנו ניידת משטרה. מסתבר שעם כל הבלגן שכחתי להדליק אורות. אופס, טעות שלישית. השוטר היה נחמד ושחרר אותנו ללא דו"ח. ממשיכים הביתה. טעות קלה בניווט (למה מי מקשיב ל GPS ?) הובילה אותנו במנהרה מתחת למים לAlameda בלי שום אפשרות לU-turn ובזבזה לנו עוד כמה מייל מיותרים (טעות רביעית?).
בחוץ קור כלבים, כמעט אפס מעלות וטלי מחליטה להדליק חמום. רעיון סביר לכשלעצמו אבל העסק סוחט עוד קצת "מיץ" מיותר מהסוללה. בנוסף אני מחליט להיות מתוחכם ולקחת את הדרך המהירה (והארוכה)ב highway במקום לסוע בדרך הקצרה עם הרמזורים (טעות חמישית? שישית? מי סופר). השעה כבר אחת בלילה וקרוב ל Santana row , כבר מריחים את הבית, האוטו שוב מסמן לנו בעצבנות שקצת סחטנו אותו יותר מדי. החלטנו לא לקחת סיכון מיותר וירדנו לחניון ליד הmall להטענה קלה לסיום. די מטופש לשבת באחת בלילה בחניון שומם ולחכות שהבטרייה תואיל בטובה להתמלא. אחרי כחמש דקות הבנות מתחילות להראות סמני קוצר רוח. אנחנו מחליטים שאנחנו בטח מספיק טעונים להגיע הביתה. אז זהו, שלא, שוב טעינו...כשני מייל מהבית הניסן ליף עברה להלוך "צב" שמטרתו לאפשר עצירה בצד הכביש כדי לעצור להזעיק גרירה. קיווינו שנוכל "לזחול" עד הבית. כשהיינו במרחק של פחות ממייל, באמצע הרמזור האוטו מת סופית. נהג שנתקע מאחורינו ברמזור היה נחמד ולקח אותי טרמפ הביתה. הבאתי את המיני-ואן במטרה לשחרר את הבנות כשפתאום אני רואה את נהג הטרמפ שלי מחכה על הכביש. מסתבר שבנוסף לכל הצרות גם שכחתי אצלו את הסלולרי...
הבנות נסעו הביתה במיני-ואן (כולל שחרור של עידן מהשמרטפות קרוב לשתיים לפנות בוקר כשלמחרת יום לימודים רגיל. לא בדיוק parents of the year...) ואני נשארתי לחכות לגרר. למזלי תוך חמש דקות הגיעו AAA והגעתי הביתה בשלום. בקיצור הופעה בלתי נשכחת...
למחרת, ביום שישי, חתכתי מוקדם מהעבודה כדי לקחת את עידן פלוס חברה למרתון הופעות רוק אלטרנטיבי (Arctic Monkeys, Vampire Weekend ועוד) שוב באוקלנד. תוכלו לנחש איזה רכב לקחתי הפעם?
בין הפותרים נכונה יוגרל כרטיס טיסה הלוך ושוב, או לחילופין סיבוב מסביב לבלוק Emission Free...
https://www.youtube.com/watch?v=AclhwQKlgfw
The Head and The Heart perform "Rivers and Roads" as part of the Doe Bay Sessions:http://www.soundonthesound.com/category/the-doe-bay-sessions/ Filmed at Su...
YOUTUBE.COM

My Second Surprise

My Second Surprise
השבוע רציתי להאיר זרקור על להקה לא ממש ידועה בשם My Second Surprise ועל היוצר העיקרי שעומד מאחוריה – אייל ניסטור. האמת שהעיתוי שלי הוא לא משהו. קודם כל My Second Surprise לא יצאו עם משהו חדש כבר הרבה זמן, ושנית, כשנכנסתי לאתר הלהקה לצורך כתיבת הכתבה, למדתי שאייל סגר את הבסטה, אבל הוא הולך להוציא חומר חדש ב- 2015  תחת השם Stag Frenzy .
בשנים האחרונות יש תופעה הולכת  וגדלה של אמנים ישראלים ששרים באנגלית, חלקם חיים בארץ וחלקם בחו"ל. התופעה היתה קיימת תמיד אבל נראה שבעשור האחרון הטפטוף הפך למבול. האמת שזה די טבעי. הכפר הגלובלי שבו אנו חייים רק הולך וקטן וגם רמת האנגלית של הדור הצעיר הרבה יותר טובה שלא לדבר על המבטא. תקשיבו למשל לשיר באנגלית של ברי סחרוב או קורין אלאל ואחר כך תאזינו לקרן אן או גבע אלון, כל מילה מיותרת…
מי שראה ושמע לפני כמה חודשים את המופע של רונה קינן ותמר אייזנמן ב-JCC (שהיה מופע מקסים, אגב), קיבל דוגמא טובה לטבעיות בה יוצרים ישראלים מרגישים נוח לכתוב ולשיר באנגלית. מה גם שזה כמובן נותן פתח לשוק הרבה יותר רחב.
אייל ניסטור חי ויוצר בשנים האחרונות בסן פרנסיסקו. האלבום הראשון שלו שנקרא Avoidance as a way of life  יצא ב-2005 (ניסטור חי באותה תקופה בברייטון, אנגליה) והחיבור שלי אליו היה מיידי. משהו בקול, בגיוון המוזיקלי ובנגיעות הקלות של חוש ההומור המעט אקצנטרי תפס אותי. אחד השירים מתוכו – Perfect Cure”" אפילו זכה בפרס הגראמי הישראלי וזכה להשמעות בMTV הארופאי. ב-2009, אחרי שעבר לסן פרנסיסקו, הוציא תקליט שני בשם Time to move on  בו ניגן ניסטור כמעט על כל הכלים בעצמו. הצליל של אייל ניסטור הוא על הצד הרך של הרוק האלטרנטיבי והשירים בדרך כלל מלודיים ולא קשים לעיקול.
אמנם My Second Surprise לא הגיעו להצלחה המסחרית והתודעתית אליה הגיעו יוצרים ישראלים אחרים ששרים באנגלית דוגמת אסף אבידן או Infected Mushroom אבל ניסטור ולהקתו בהחלט שווים האזנה. תתרשמו בעצמכם…
תהנו!

ועדת חריגים

ועדת חריגים
השבוע הייתי רוצה להמליץ על תקליט הבכורה של להקה עם שם מדליק במיוחד – ועדת חריגים (יש לי הרגשה שהקיבוצניקים שביניכם יכולים להבין מדוע אני מתלהב משם הלהקה…). שם האלבום, שיצא בנובמבר האחרון, הוא "העולם אבד מזמן" וזאת בהחלט התחושה שהוא מעביר. ועדת חריגים אמנם חיים בתל אביב ושרים בעברית, אבל הצליל והזמן כאילו נלקחו מלונדון ומנצ׳סטר של סוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים.
אני רוצה להחזיר אתכם טיפה אחורה בזמן לימי ה״שוגייז״ הלא כל-כך עליזים. השם Shoe-gaze מתאר אופנה מוזיקלית שהתפתחה בעיקר באנגליה בסוף שנות השמונים וסממנה החיצוני הבולט ביותר היה טיפוסים עגמומיים עם שיער שמסתיר את העיינים ובהייה חסרת הבעה כלפי נעליהם, ומכאן גם השם כמובן. המוזיקה התאפיינה ברוק גיטרות טיפה מונוטוני אבל בהחלט מלודי (להבדיל למשל מאחותה החורגת והסוררת, המוזיקה התעשייתית) עם הרבה דיסטורשן ואוירה מלנכולית. דוגמאות ללהקות ששיכות לז'אנר הן: my bloody valentine, ride כמו גם להקות מהלייבל העצמאי הנחשב 4AD. להקות נוספות ומוכרות יותר מאותה תקופה שהושפעו מסגנונן הן: ג'וי דיויזן, סוויד,ניו אורדר, הסטון רוזז ואפילו הסמית׳ס באופן חלקי. אני גם מצאתי דמיון מסויים למוסיקה של יוסי אלפנט ואפילו לכמה להקות איזוטריות (ופחות מוצלחות לעניות דעתי)  ששרו בארץ בימים ההם. זוכרים למשל את "פופלקס" עם "קוראים לי איציק"? זה שחושב שהעולם יפה…
ועדת חריגים היא הרכב קלאסי של גיטרה, בס, תופים. הסולן יובל הרינג שר בעברית, אבל העברית שלו נשמעת מאוד בריטית וקלה לשמיעה לאזניים לא ישראליות. לא סתם הלהקה זכתה לחשיפה לא רעה במגזיני מוסיקה אלטרנטיבית בעולם. בארץ נוצר סביבם באזז קל במחוזות צפון תל אביב ושיר הנושא גם נכנס לרשימת הפלייליסט של גלגל"צ. שלא תבינו לא נכון, למרות הפוזה הדכאונית המוזיקה מלודית וזורמת בכייף. חלק מהשירים די ארוכים ככה שלא נראה שהם מכוונים להצלחה במצעדי הפזמונים.
מומלץ למזוג כוסית וויסקי, לעמעם את האורות, להגביר את הווליום ולעוף בזמן לימים בהם היינו צעירים יותר ומילים כמו אינטרנט או יוטיוב נשמעו כמו משהו שאתה לא מאחל לחבריך…תהנו…

לונא אבו נאסר

לונא אבו נאסר 
בתור חובב מוזיקה מושבע, חשבתי להמליץ מדי פעם על אמנים או תקליטים שנמצאים מעט בשוליים ויש סיכוי סביר שהרבה אנשים לא נחשפו אליהם. מכיוון שמדובר במגזין ישראלי, אני אתמקד מן הסתם באמנים ישראלים. השבוע בחרתי להמליץ על אמנית בשם לונא אבו נאסר שהוציאה לפני כמה חדשים (ספטמבר) אלבום בכורה. לונא היא זמרת ילידת נצרת שגרה ביפו. את האלבום היא הוציאה יחד עם בחור בשם דרור רותם שגם הפיק. האמת שלמרות גילה הצעיר (23) לונא יוצרת מוזיקה כבר כמה שנים. היא היתה חלק מהרכב ההיפ הופ סיסטם עאלימשכונת עג׳מי ביפו שהורכב משילוב של יהודים וערבים, ישראלים ותיקים ועולים חדשים. ההרכב שר בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. לאלבום הסולו שלה לונא גייסה חברים לספסל הלימודים מביה"ס למוסיקה "מיוזיק" והכל נעשה בתקציב מינימלי, מה שהופך את התוצאה לעוד יותר מרשימה.
לונה שרה בעברית ובערבית והמעבר בין השפות זורם בטבעיות ולא נשמע מאולץ כאילו יש לה צורך ״להיות בסדר״ עם כולם. יש לה דרך מיוחדת להגות ולמולל את המילים על הלשון. למשל, בשיר ״רכבת״ לוקח כמה שניות בתחילת השיר להבין שמדובר בעברית. אין לה קול ״ענק״ אבל היא שרה מדוייק ונעים. ההפקה של דרור מינימליסטית אבל עם תוספות צליל מעניינות (לא תמיד ברור באיזה כלי נגינה הם השתמשו) והתקליט הראשון שעולה לי בראש כהשוואה הוא אלבום הבכורה של אתי אנקרי שהפיק אלון אלוארצ'יק. רוב השירים מאד מלודיים ונוגים, בקיצור חומר שקל להתחבר אליו כבר בשמיעות ראשונות. אני בטוח שעוד נשמע ממנה בעתיד. תהנו…

איתי שמי