פרעה הולנדית

מתי התרחש המפץ הגדול? 1965? 1967? האמת שאין לי מושג, אתן למדענים לענות על השאלה הזו. אבל מה שבטוח, שנת 1965 היתה שנה מעניינת.

הרוסים משגרים קוסמונאוט לחלל, מרטין לותר קינג מוציא אלפי אנשים לרחובות, ארה״ב מתחילה להסתבך בוייטנאם וצעירים חסרי מזל מקבלים זימון לדראפט, צלילי המוזיקה יוצא לאקרנים, אלי כהן נתפס ונתלה בדמשק, ואצלנו בונים את כלבו שלום, המגדל הכי גבוה במזרח התיכון. 

מה עוד היה לנו שם? לביטלס יש Rubber Soul ,דילן מבקר שוב בהייווי 61, בעיר המלאכים ג׳ים מוריסון וארתור לי מקימים להקות שעוד נשמע עליהם בהמשך. קמות גם שתי להקות בשם The Warlock אבל תוך זמן קצר גם לו ריד וגם ג׳רי גארסיה יחליפו להן את השם למשהו יותר מקורי. וחוץ מזה ה LSD מתחיל להגיע לרחובות וגם הגלולה, הו הגלולה. בקיצור, מתחיל להיות שמח...

קרו עוד כמה דברים מעניינים בשנת 65, שחלקם נשארו אי שם בערפל, הרחק מהזכרון הקולקטיבי.

פוגי: תקופת הפרעות. מה מזכיר לך מתקופת הפרעות?

סלוצקי: תקופת הפרעות נננ... תקופת הפרעות נננ...

תקופת הפרעות – אני זוכר טוב מאוד את הפרעה הראשונה שלי.

זה הייתה פרעה הולנדית יפיפייה. קראתי לה מלכה, על שם אשתי.

אז הפעם אני רוצה לכתוב על פרעה הולנדית יפהפיה. אני מדבר על חבורה הולנדית מהאג בשם Q65 שאמנם הצליחו לא רע לתקופה קצרה בארצם הקטנטנה אבל שמעם לא יצא למרחוק. הסיגנון הוא גארז׳ רוק, השפעות של בלוז ולא מעט פסיכדליה. מעין גירסה הולנדית ל Pretty Thing הבריטים. 

אני תמיד סקרן לדעת מה עומד מאחורי שם הלהקה. יש לי הרגשה שלפעמים אני מקדיש לזה יותר מחשבה ממה שהקדישו לכך חברי הלהקה בזמן הבחירה. במקרה שלפנינו, סיפר פעם בראיון הגיטריסט Joop Roelofs  ,מדובר בשילוב של שני קאברים שעשתה הלהקה לשירי הסטונס: Susie Q ו Route 66 . את 66 הם שינו ל 65 כי זו היתה השנה, מן הסתם. הקטע הוא שבעצם גם הביצועים של הרולינג סטונס הם קאברים. 

בתחילת 66 הם פרצו לתודעה עם הלהיט You're the victor ובאותה שנה גם יצא אלבומם הראשון  Revolution  שמכר לא רע בהולנד (35,000 עותקים). תקשיבו לאלבום הזה. זה מתחיל עם The Life I Live המצויין וגם ממשיך נהדר. הם הופיעו המון ונראה היה שהם בכיוון הנכון אבל העסק התחיל להתפקשש כשהסולן Willem Bieler התגייס לצבא. באסה. אני לא יודע אם זה בזכותו, אבל נתנחם בעובדה שמאז גיוסו אף אחד לא התעסק עם הולנד והם חיים בשלום ושלווה עד עצם היום הזה.

ב 69 יצא האלבום Revival שהיה בעצם בעיקר אסופת סינגלים וכלל גם שירים מהרכב צדדי של חלק מהלהקה בשם Circus, וב 1970 הם חזרו ליצור בהרכב קצת שונה (עם סולן חדש) והוציאו אלבום טיפה כבד יותר אבל ממש לא רע בשם אפגניסטן, שנקרא על שם מקורו של החשיש אותו אהבו לעשן באותה תקופה. בגדול זה סוף הסיפור. אמנם היו איחודים בשנות השמונים והתשעים ואף שוחררו עוד אלבומים וקומפילציות אבל לב העניין הוא ב 65 עד 71. 

קראתי על תאוריה שאומרת שהאירופאים ידעו לעשות פרוג והאמריקאים פסיכדליה. אולי זה בגדול נכון אבל החבורה מהולנד נתנו לנו אחלה פסיכדליה. סוג של פרעה הולנדית.

גלגולו של מגף, סיפור לכלבוטק

לפני שבועיים באחד מימי החורף הנדירים כאן כל כך (איפה האל ניניו שהבטיחו לנו, איפה?) לקחנו את גל למשחק כדורגל בהרים בואך סנטה קרוזה בגשם זלעפות. בעוד הילדה מבצבצת על המגרש (מרוב בוץ בקושי אפשר היה לזהות מי עמית ומי טורף) ישבנו ביציע תחת המטרייה, וברגע של שעמום אמרתי לטלי שבא לי מגפיים אוסטרליים. אשתי שלפה את הנייד, אמזון איט איז. שתי דקות אח״כ כבר הוזמנו לי זוג מגפיים נאים במחיר מציאה. אתם זוכרים שרפי גינת הזהיר אותנו: ״אל תתפתו לעסקאות ברחוב  אחרת תאכלו אותה, ותאכלו אותה בגדול..״? אז בקיצור, זה נכון גם לרחוב הוירטואלי, אפילו ברחוב ראשי ובטוח בשם אמזון.

                              

בואו נעשה פאסט פורוורד. לפני כמה ימים הונחה בפתח ביתנו חבילה חבוטה ומרופטת ומבין הקרעים ביצבצו זוג מגפיים מותשות מהמסע הארוך שמחכות בקוצר רוח לזוג כפות רגליים שיגשימו את יעדן. המגפיים עצמן לא ניזוקו, אבל לדאבוני גיליתי שכנראה התבלבלו במשלוח עם איזה שחקן אן בי איי והן היו גדולות עלי בכמה מספרים. ניסיתי למצוא את המידה בתוך המגף, נאדה, אין זכר למספר בשום מקום, רק פתקית קטנה עם.Made in China (הם הגיעו ללא קופסת נעליים). אין על הנעליים שום זכר לשם היצרן או משהו מזהה. בשלוש מילים: מייד אין צ'יינה...

מה עושים? (ועתה אני עובר לדבר בקולו של גדעון רייכר)

.התיישב מר שמי, כתב לאמזון על התקלה וביקש את המידה הנכונה או החזר כספי והוראות החזרה.

  כעבור יומיים קיבל את התשובה הבאה, שככל הנראה נכתבה בעזרת שירותי התרגום של גוגל טרנסלייט (את כל התשובות הבאות לא המצאתי, אני מביא אותן כלשונן):

Hello, friend, sorry to hear that the shoes is small for you.

But you order size:8 D (M) US which equal to EURO size:41

So would you please send us pictures, then we can prove it.

And due to the rough handling, maybe the box came completely torn up.

So would you please forgive us, and dear if you thought the item is good, would you please forgive us.

Then we will offer a better price for you forever.

Trust us, we will solve the problem and satisfy you

שוב התיישב מר שמי, הסביר שהנעל לא קטנה מדי, נהפוכו, ושהוא מעוניין לקבל את המידה אותה הזמין.

שוב ענה נציג הלקוחות של אתר הנעליים הסיני:

Dear friend, would you please accept a partial refund on 8$.

Then you keep the shoes, if you thought the quality of shoes is good.

Or if you really want to return the shoes, would you please keep in a good condition, so that we can resell it.

And would you please return it back to China.

Thanks for your understanding. we hope we can initiate a partial refund, and end the

dispute happily.

אמנם מר שמי מאוד שמח שרכש חבר חדש, אבל עם כל הכבוד להנחה של $8, מה יעשה הלקוח עם מגפיים שאינו יכול לנעול? הפעם כבר איבד מר שמי מעט מסבלנותו וענה  ל״Friend״ בסגנון מעט  יותר אגרסיבי.

התשובה לא אחרה לבוא  והפעם עם בקשה לתמונה של המגף, בכדי שהסנדלר התורן יוכל לודא שאכן נשלחה המידה הנכונה. שלח מר שמי תמונה ואף הגדיל לעשות ושם ליד המגף נעל במידה הנכונה לשם השוואה.

ועכשיו הגיעה תשובת המחץ (אני לא ממציא כלום, זה אוטנטי לחלוטין):

Dear Etai,

Thanks for your images, we have saw the image of the shoes in attachment. It is exactly the 41 in European measurements. The leather work boots usually measure 0.5 bigger than normal sport shoes, which allow please to wear a thick socks in winter, if the leather work boots measure the same with the normal sport sneaker, then it wears tightly, which will be out of shape soon and what's more it will be of bad effect to the health of feet. Dear, This shoes made of genuine calf leather and it looks so cool. If it were a little bigger for you, please add a sole with fur, which will be much warmer in the winter. We can refund some money to you as the buying of the sole. The list price of this shoes are $238.69, we only sold it with 75.99, which lose even $30.  You may don't know that it takes $20 and 7-10 days to delivery. Your understanding will be sincerely appreciate. Thanks.

Best regards.

(אחזור לדבר בגוף ראשון)

שימו לב שעכשיו אנחנו כבר לא "פרנדס", אלא פונים אלי בשמי, אבל אני עדיין יקר ( כנראה יקר מדי לדעתם...). קודם כל מסבירים לי שזה לטובתי ושזה נהדר לשים גרביים עבות במיוחד בימי החורף הקרים וגם לדחוף פנימה פיסת פרווה, חוץ מזה הן נראות כל כך Cool, אז למה להחזיר?...

סוף טוב הכל טוב, אחרי שאיימתי שאם לא אקבל את המידה שהזמנתי אספר להורים (אמזון) קיבלתי החזר מלא והם אפילו לא רצו שאחזיר את המגפיים (ייתכן ואותו שחקן אן בי איי כבר הזמין סניקרס במקום).

ואסיים בשיר, איך לא? ומה יותר מתאים מננסי סינטרה?

לו יהי

כבר שנתיים שהוא לא אתנו, האיש שאאהב ללכת בצד הפראי של החיים, הצליח לעצבן את כולם וגם לכתוב כמה מהשירים היפים ביותר שיש.

לו ריד, יהודי יקר ומוזיקאי מחונן, גדל וחי בניו יורק. אביו, שהיה יועץ מס, שינה את שם המשפחה מרבינוביץ לריד (מעניין אם לו היה מגיע לאותה הצלחה עם השם לו רבינוביץ...). לו סבל מחוסר יציבות נפשית ואף נתקף בהתמוטטות עצבים בשנתו הראשונה בקולג', מה שהוביל לטיפול בשוקים חשמליים בבי"ח פסיכיאטרי. הדבר יכול אולי להסביר במעט את הכעס והזעם שהיוו חלק כה אינטגרלי מדלק הבערה ביצירתו.

אחרי כמה להקות בוסר, הוא התפרנס ככותב להיטים בתשלום עבור חברת תקליטים. הוא פגש את ג'ון קייל לאחר שפארודיה שכתב על ריקודי התקופה נלקחה ברצינות והחברה הקימה להקה אד-הוק שתבצע את הלהיט הפוטנציאלי. יחד עם ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר הקים את להקת הוולווט אנדרגראונד. למען הדיוק, היה מתופף לפני מורין טאקר שפרש מסיבות אידיאולוגיות כשהלהקה קיבלה כסף עבור הופעה (קפיטליסטים, טפו, באמת איום ונורא...). די נדיר היה לראות אשה על התופים באותה תקופה. סגנון התיפוף הפשוט והמדיטטיבי של מורין הוא חלק חשוב בצליל הלהקה.

ב1965 הם פגשו את אנדי וורהול שהפך להיות מנהל הלהקה.  מחתרת הקטיפה החלה ליצור בעיקר ב"פקטורי", אותו בית חרושת ישן שאנדי וורהול שכר ב 100$ בשנה (מחיר הגיוני למנהטן, לא?) והפך לסטודיו. הפקטורי הפך להיות אבן שואבת לכל מיני אמנים אוונגרדים, טיפוסים משולי החברה ותמהונים, בקיצור קרקע פורייה ליצירה נון-קונפורמיסטית ופורצת גבולות. וורהול גם הכיר ללהקה את ניקו, דוגמנית גרמניה יפהפיה, ולמרות התנגדותו של לו ריד, היא השתתפה ושרה באלבומם הראשון. ואם כבר הזכרתי את אלבומם הראשון, זהו האלבום בעל ציור הבננה המפורסם של וורהול. כיום אין כמעט מי שלא מכיר את העטיפה האייקונית הזו, אבל בזמנו הוא נחל כשלון מסחרי צורב. ישנה אימרה ידועה: "מעט מאוד אנשים הכירו את אלבומם הראשון של הוולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהכיר, הקים להקה".

 הנה דוגמא לחוסר הפופלריות שלהם – בזמן שבוודסטוק עשרות אלפי אנשים באו לשמוע את הנדריקס והג'פרסון איירפליין, מחתרת הקטיפה נגנו בפונדק דרכים קטן במסצ'וסטס.

המוזיקה של הלהקה היתה שונה בתכלית מהפופ המלודי ושירי האהבה המתקתקים שהיו כה פופולרים באותה תקופה. הם יצרו רוק מחוספס המשלב מוסיקה נסיונית (אוונגרד) ופסיכדליה. בעוד בקליפורניה ההיפים חוגגים את קיץ האהבה ושמים פרחים בשיער, החבורה הקודרת מניו יורק כתבה על טריפים גרועים של סמים, זהות מינית מבולבלת ויחסי סאדו-מאזו (שם הלהקה אף לקוח משם ספר העוסק בסאדו מאזוכיזם). אי אפשר שלא להרגיש את הקריז ואת הדם שרץ בורידים כששומעים את הצרימות והמקצב המונוטוני המהיר בשיר "הרואין", או להצטמרר במרתפי הסאדו-מאזו האפלים בשיר Venus in furs (ע"ש ספרו של אבי המאזוכיזם ליאופולד פון זאכר מאזוך). לא שלא היו להם שירים מלודים וענוגים, קחו למשל את Femme Fatal או I’ll be your mirror הנפלאים, אבל גם בהם אפשר לחוש איזו מלנכוליה קלה.

אחרי כמה תקליטים נהדרים שנכשלו מסחרית, ג'ון קייל פרש מהלהקה. לו ריד נכנע ללחץ חברת התקליטים שביקשה אלבום "“loaded with hits  וב1970 הלהקה שיחררה את האלבום Loaded שאכן סיפק את הסחורה והנפיק את שני להיטי הענק Sweet Jane  (שפעם, הרבה לפני עידן יו-טיוב והאינטרנט "אספתי" קאברים של השיר) ו- Rock & Roll. למרות הצלחת האלבום, לו ריד עזב את המחתרת ובאופן לא רשמי בעצם הוולווט הפסיקה להתקיים. לו החל לעבוד במשרד ייעוץ המס של אבא אבל די מהר חזר למוסיקה, הפעם בקריירת סולו.

בשנות השבעים צרך ריד סמים בכמויות מטורפות. הוא צבע את שערו הקצוץ-מיליטנטי לבלונד, לבש בגדי עור כשקולר קוצני על צווארו ולא חסך שבטו מהעתונאים שהעזו לבוא ולראיין אותו. הוא בנה לעצמו שם של טיפוס לא נעים בלשון המעטה, שלא כדאי להתעסק איתו. יש לא מעט הנותנים לו מקום של כבוד בסלילת הדרך לאפנת הפאנק שפרצה בחצי השני של שנות השבעים. אגב, ביוגרפיה פרובוקטיבית שיצאה ממש לאחרונה, מנסה לשרטט את דיוקנו בצורה מאוד לא מחמיאה עד כדי מפלצתית ולדעתי בצורה קצת חד צדדית. אין ספק שבתקופות מסויימות בחייו הוא אכן התייחס לרוב הסובבים אותו בצורה בלתי נסבלת, אבל זה רק חלק אחד בפסיפס רב הזהויות של האמן המעניין והכל-כך נון-קונפורמיסטי הזה.

לא אלאה אותכם בכל הדיסקוגרפיה של האיש המחוספס הזה, אבל הנה סקירה קצרה ובלתי מקיפה שממחישה עד כמה מגוון, פורץ דרך ולא צפוי הוא היה.

את תקליטו השני Transformer  הפיק דויד בואי והוא הושפע רבות מסגנון הגלאם-רוק שבואי היה נציגו הבולט. לו ריד אימץ תדמית אנדרוגינית וכתב על טיפוסי השוליים ועל הדקדנס המיני באותה תקופה. באלבום יש כמה מלהיטיו הגדולים ביותר – Walk on the wild side ו- Perfect day.

אלבומו הבא - "ברלין", הינו אלבום קונספט מלנכולי ,מדכדך אך נפלא בדרכו (כן, זה לא סותר) שמספר על זוג שמתדרדר לסמים. הסיפור נוגע בזנות, דיכאון, אלימות במשפחה ואף התאבדות, תענוג לא? רק לשמוע את זעקות הילדים הנלקחים מאמם המסוממת בשיר The kids עושה לי צמרמורת כל פעם מחדש.

Sally Can’t Dance היה אחד מאלבומיו הנמכרים ביותר והושפע ממוסיקת R&B, ונשמע אופטימי יותר מברלין, אך עדיין עסק בנושאים מדכאים כאפאתיה חברתית והתמכרות לסמים קשים.

אנו עדיין בשנות השבעים. לו ריד מקליט אלבום כפול בלתי שמיע בעליל המכיל צלילים צורמים ורעש נטול מלודיה בשם Metal machine music. כמובן שליציאה הפרועה הזו לא היה שום סיכוי מסחרי.

האלבום הבא היה יחסית שקט, ענוג ורך בשם Coney island baby  ונכתב בזמן שלו ריד חי עם בת זוג טרנסוסטייט בשם רייצ'ל.

אלבום נהדר משנות השמונים אשר מאוד הצליח היה New York  (יתכן ואתם מכירים מתוכו את Dirty Boulevard). זהו תקליט ישיר ורוקיסטי עם תחושה של אלבום קונספט. אגב, בשני שירים מתוכו ניגנה ידידתו משכבר השנים למחתרת הקטיפה, מורין טאקר.

ב1990 לאחר מותו של אנדי וורהול, חבר ריד לשותפו למחתרת ג'ון קייל ועשה אלבום מחווה לאמן הפופ המפורסם לו הם חייבים את תחילת דרכם בשם Songs for Drella  (כינוי שוורהול נתן לעצמו - שילוב של דרקולה וסינדרלה). אני זוכר שהיה לי את זה בקלטת. בחלק הפנימי של העטיפה מצאתי פורטרט של וורהול המודפס שחור על גבי שחור. ניתן להבחין בפורטרט רק בזוית מסויימת של האור. אמנות.

אלבומו הבא, Magic & Loss החל ב"קסם" לאחר שריד שמע סיפורים שעניינו אותו על קוסמים במקסיקו. בזמן העבודה על האלבום מצאו את מותם שני חברים קרובים שלו והאלבום שינה תפנית לכיוון ה"אבדון".

בשנות האלפיים אזכיר את The raven שנכתב בעקבות סיפורי אדגר אלן פו (עם גירסה מחודשת של השיר Perfect day). לו אפילו עשה אלבום אמביינט. אודה שקצת מפתיע לעשות מדיטציה לצלילי לו ריד, אבל עובדה, אצל לו הכל אפשרי... שנתיים לפני מותו שיתף פעולה עם להקת Metallica  באלבום Lulu שהיה אלבומו האחרון.

בת זוגתו בשנים האחרונות היתה לורי אנרסון, מוסיקאית ואמנית אוונגרד מעניינת בפני עצמה  )זוכרים את Oh Superman?). ריד מת בגיל 71 ממחלה בכבד ב 21 לאוקטובר 2013.

בעברית יש אפילו חיה הקרויה על שמו – עכביש ממשפחת עכבישי הקטיפה שנקרא "לורידיה". כמה מתאים שמכל החיות יבחרו להנציח את לו ריד עם עכביש שחור ושעיר החי במחילות מתחת האדמה...

יהי זכרו ברוך

הזומבים בדרך

זהירות חברים, הזומבים בדרך. הם הולכים להגיע אלינו ביום שלישי הקרוב וכדאי להתחיל להתכונן. האמת שהם עפו בגובה נמוך, מתחת הרדאר, ותפסו אותי בהפתעה. לא ברור איך הופעה הסטורית שכזו כמעט שלא מקבלת התייחסות. במחשבה שנייה, הם אף פעם לא באמת קיבלו את תשומת הלב הראוייה, כך שזה בעצם סיפור חייהם... אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

אני רוצה להזמין אתכם ללבוש את חולצת הגולף הצמודה, ויחד עם דאג וטוני להכנס למנהרה ולעוף אחורה בזמן לאנגליה של תחילת שנות הששים.

להקת ה Zombies הוקמה ב1961. ב 64 כתבו את She’s not there שהפך ללהיט ענק ושם אותם אי שם גבוה במצעדי הפזמונים. הלהקה רכבה על גל ה British Invasion שתפס את ארה"ב, ולתקופה קצרה הצלחתם היתה כה אדירה, אולי שנייה בגודלה רק לביטלס. ב 1965 יצא אלבומם הראשון שנקרא בארה"ב פשוט The Zombies ובאנגליה Begin Here והכיל מלבד שירים מקוריים גם לא מעט גרסאות כיסוי לשירי R&B. למרות הפופולריות של הלהיט She’s not there, להיטים אחרים לא ממש תפסו והתקליט גמגם במכירות.  הם הופיעו המון (כולל הופעות בנורווגיה ובפיליפינים) אבל לא ראו הרבה כסף מהעניין. ב 1967 נכנסו לאולפני Abby Road המפורסמים ועבדו על אלבום חדש, קצת אחרי שהביטלס סיימו להקליט שם את Sgt. Pepper . האלבום נעשה בתקציב זעום של 2000 ליש"ט ונקרא Odessey and Oracle. אגב טעות הכתיב בשם נעשתה ע"י מעצב העטיפה, מורה לאמנות במקצועו. חברי הלהקה לא שמו לב בזמן והטעות הפכה להיות עובדה מוגמרת...

האלבום Odessey and Oracle יצא ב 68 ונכשל אף יותר מקודמו. חברי הלהקה, שהיו מותשים ומאוכזבים סגרו עוד באותה שנה את הבסטה. די חבל. הזומבים היו צריכים להצליח הרבה יותר. עם שירי הפופ המלודיים וההרמוניות הקוליות א-לה נערי החוף הם היו אמורים להיות כוכבי על. לא ברור מה התפספס. יתכן שהדימוי שלהם היה "חנוני" ונקי מדי. הסולן Colin Blunstone אמנם נראה לא רע אבל חסר את הסקס-אפיל של ג'ים מוריסון או מיק ג'אגר. הם לא עשו סקנדלים ולא ייצרו פרובוקציות, סתם כתבו שירים מצויינים.

אחרי הפירוק, הסולן Blunstone הלך לעבוד בחברת ביטוח וחברי ההרכב רוד ארג'נט (הקלידן) וכריס וויט (בס) הקימו את ההרכב Argent. זמן לא רב אח"כ, בעבר השני של האוקיינוס, ישב אל קופר (שמלבד היותו מוזיקאי גם ייעץ לחברת CBS ) ושמע את התקליט. זו היתה אהבה משמיעה ראשונה. הוא לחץ על חברת התקליטים להוציא את האלבום בארה"ב ואף לשחרר את הסינגל Time of the Season  לרדיו. לפתע בשנת 69, כשהזומבים כבר עמוק בקבר, צץ לו משומקום להיט ענק. לרוע המזל זה היה מאוחר מדי. היו כמה חיקויים זולים שפעלו תחת השם The Zombies, אבל לא היה מי שיילחם על זכויות הלהקה האמיתית.

מים רבים זרמו בתמזה עד שהאלבום הנפלא הזה קיבל את הכבוד הראוי לו. שנים רבות אח"כ ה Rolling Stones magazine הכניס אותו במקום ה 100 ברשימת חמש מאות האלבומים הטובים בכל הזמנים.

יש ב Odessey and Oracle לא מעט טקסטים מעניינים שחורגים משירי האהבה הבנלים. השיר הפותח נקרא Care of cell 44 והוא בעצם מכתב לאהובה הנמצאת בכלא, אמורה להשתחרר בקרוב, והכותב מצפה בכליון עיניים לשובה לחיקו. בשיר הנפלא Butchers Tale (Western front 1914) מסופר על קצב אנגלי המגיע לשדה הקרב ואמור להיות חייל אמיץ, אבל רועד מפחד הוא מנסה לברוח הביתה מזוועות המלחמה.

הזומבים התאחדו מספר פעמים בהרכבים כאלו ואחרים, ואף הוציאו מספר תקליטים. הם אפילו שחררו ממש בחודשים אלו אלבום חדש עם חומר מקורי. אני חייב להודות שהחומר החדש לא מתקרב באיכותו ל Odessey and Oracle. בהופעה שתהיה במועדון ה Fillmore הותיק (בו הופיעו אייקונים ענקים נוספים מאותה תקופה כגון הגרייטפול דד, ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן, הנדריקס, ג'פרסון איירפליין ועוד) הזומבים מתכננים לנגן את כל שירי Odessey and Oracle.

האם אפשר לחשוב על עתוי טוב יותר מאשר לראות את הזומבים בשבוע של Halloween ?  אז לבשו את החולצה עם סמל השלום, שימו פרח בשיער ובואו לסן פרנסיסקו לתת כבוד לחבורה המוכשרת הזו. מגיע להם.

שרלטנים

בואו נדבר קצת על אפנה, ולא שאני מבין בזה משהו (ג׳ינס וטי-שירט הולך טוב בקולקציית סתיו 2015?). תהיתם מאיפה הביאו הביטלס את הרעיון של התחפושות על עטיפת הסרג׳נט פפר? או למה הנדריקס התלבש כפי שהתלבש בקונצרטים שלו? מי שהתחיל את הסטייל הזה של לבוש בסגנון ״פעם״, אם זה בסגנון ויקטוריאני, ימי המערב הפרוע וכו' היתה חבורת שרלטנים שלא קיבלה את תשומת הלב הראויה (לדעתי).

 The Charlatans פעלה באזור החוף המערבי החל מ 1964 ובנוסף לחדשנות האפנתית-בימתית גם נחשבים כלהקה הראשונה שעיצבה פוסטרים בסגנון פסיכדלי, וכלהקה שהביאה את בשורת האל אס די (לפחות כמשפיע מוזיקלי) לסן פרנסיסקו כשנתיים לפני אותו קיץ פסיכי המכונה  summer of love. חברי הלהקה אף גידלו שיער, מראה בהחלט לא אופייני לגברים ב 1964, אבל יש לי הרגשה שבהמשך איזה היפי או שניים אימצו את הרעיון...

את הלהקה הקימו George Hunter (שירה ו Autoharp) יחד עם Richard Olsen בבס,  Mike Wilhelm בגיטרה, Mike Ferguson בקלידים ו Sam Linde בתופים (שהוחלף די מהר בידי Dan Hicks). מועדון הבית שלהם היה Red Dog Saloon  בעיירה וירג'יניה סיטי שבנבאדה. יצא לי לעבור פעם או פעמיים במקום ולא נראה לי שהרבה השתנה מאז. עיירת כורים נידחת במדבר, שריד מימי הבהלה לזהב, רחוב ראשי אחד עם כמה פאבים, מסעדות,מועדונים וזהו. יש מאות כמוה במערב. לפחות העיירה לא רחוקה מאגם טאהו, גם זה משהו.

                

בכדי לקדם את הופעותיהם, יצרו חברי הלהקה את הפוסטר שבתמונה, המכונה "The Seed" ונחשב לפוסטר הקונצרט הפסיכדלי הראשון בהסטוריה. ההופעות, שכונו "The Red Dog Experience" תודלקו בחמרים שרקח הכימאי ואיש ה LSD הידוע Owsley “bear” Stanley שגר בברקלי באותה תקופה. השרלטנים חלקו את חווית האל אס די כשחזרו לפריסקו ויש המחשיבים אותם ללהקת האסיד-רוק הראשונה. מלבד השרלטנים הופיטע במועדון (בשלב מעט מאוחר יותר) ה Big Brother & Holding Company (עוד לפני ימי הזוהר של ג'ניס) וגם The Wildflowers. מספרים שבאותן מסיבות אסיד ראשונות לא היה ברור מי בקהל ומי על תקן "מופיע" ושולב בהן מופע אורות מרהיב (שבתוספת כמה טיפות ודאי היה מרהיב פי כמה). אגב, נעשה סרט דוקומנטרי (לא ראיתי) על המועדון בשם Rockin’ at the Red Dog – The dawn of Psychedelic Rock.

בקיץ 65 חזרו השרלטנים לסן פרנסיסקו והשתלבו יפה בתרבות הנגד שהתבססה בעיקר סביב צומת הרחובות הייאט ואשבורי. ללהקה הציעו כמה פעמים חוזי הקלטות, אבל עקב בררנות יתר הם סרבו. לבסוף חתמו חוזה עם Kama Sutra Records אבל החברה "הרגה" את האלבום בגלל איזכורים בטקסטים לשימוש בסמים. אמנם שוחררו שני סינגלים, אבל התקליט הנכסף מעולם לא יצא לאור.

במהלך השנים הבאות הלהקה סבלה מסכסוכים פנימיים, נטישת חלק מחברי ההרכב המקורי והצטרפות נגנים חדשים. רק ב 69 יצא סופסוף אלבום סלף-טייטלד שנכשל מסחרית. האמת שזה לא מפתיע, עולם המוזיקה עבר שינויים אדירים בין 65 ל 69. צליל הלהקה שנשמע רענן וחדשני ב 65, נשמע עתה מיושן ומעט ארכאי. ב 69 מתופף הלהקה באותה תקופה, Terry Wilson, נכנס לכלא בעוון אחזקת מריחואנה, ובסוף אותה שנה הלהקה התפרקה.  

האלבום במלואו:

https://www.youtube.com/watch?t=1&v=n2tRHAsyCCQ

אחרי הפירוק פתח ג'ורג' האנטר חברה לעיצוב גרפי ועיצב אלבומים בין השאר לקוויק סילבר מסנג'רס, Canned Heat ו It’s a beautiful Day!. בשנות ה 90 והאלפיים הלהקה התאחדה מספר פעמים לרגל כל מיני ארועים (למשל חגיגות ה 40 לקיץ האהבה). השנה הם חגגו יובל 50 והופיעו ביוני היכן שהכל התחיל ב Red Dog Saloon. הם לא שכחו ללבוש את התלבושות המסורתיות וגם הודיעו שזו הפעם האחרונה ודי.

מבחינת הסגנון המוסיקלי, השרלטנים משלבים רוק פסיכדלי עם פולק, קאנטרי ובלוז. כאמור, הצלחה מסחרית גדולה לא היתה שם, אבל צריך לתת להם את הכבוד וזכות הראשונים על הטמעת הרבה מהמאפיינים הכל כך מוכרים של תרבות הנגד בשנות הששים, אם זה בפוסטרים, בסמים, בשיער הארוך או באפנת הלבוש.

אמנם בלי ייבוש ביצות, קדחת וריקודי הורה עד הבוקר, אבל בכל זאת חלוצים. סוג של.

שרלטנים...

https://www.youtube.com/watch?v=5cD18Mw9tE4

משהו על הפוסטר ההיסטורי

https://www.youtube.com/watch?v=LS2gm0dIhq4&feature=youtu.be