כבד פה וכבד לשון

לפני כמה שנים החברה בה אני עובד היתה לקראת הנפקה. סמנכ"ל הכספים שהיה עובד ותיק וליוה את החברה משלב די מוקדם, היה לקראת הישורת האחרונה מבחינת ההכנות, כשלפתע הבורסה קרסה באופן בלתי צפוי כמו שהבורסה יודעת לעשות מדי פעם בפעם. אני לא יודע אם זה קשור ללחץ הנילוה לסיטואציה או שמדובר בצרוף מיקרים, אבל האיש חטף שבץ מוחי באמצע הלילה וכמעט החזיר את נשמתו לבורא. רק תושייה של אשתו והזנקה בהולה לטיפול נימרץ הצילו אותו. מדובר באדם בריא למדי, ספורטאי. מאמן כדורסל ואשף אמיתי בסקי מים (התמזל מזלי להצטרף אליו לכמה גיחות שיט וסקי מים באגמי האזור). כל החברה ליוותה את התקדמות ההחלמה שלו וכשההנפקה אכן יצאה לפועל המנכ"ל וה CFO החדש נתנו לו את הכבוד לצלצל בפעמון המפורסם בפתיחת המסחר בוול סטריט. אני מספר לכם את כל הסיפור הזה בגלל אימייל ששלחה אשתו בו עדכנה את המעוניינים בהתקדמות החלמתו. היא סיפרה שהוא עדיין לא יכול לדבר אבל המטפלים הצליחו לגרום לו לשיר והוא פצח בשירת Happy Birthday ערבה לאוזן. למרות הסיטואציה המאוד לא קלה היא שמרה על חוש הומור וכתבה שמי שמעוניין באמן אורח למסיבת יום הולדת, בעלה ישמח לתרום את חלקו…

אני ממש לא מומחה לחקר המח ואני גם לא מתיימר להיות, אבל מהסיפור הזה למדתי שהדיבור מתקשר לחלק הלוגי שנמצא באונה השמאלית בעוד יכולת השירה והמוזיקה שייכים לחלק הימני של המח שאחראי לצד היצירתי שלנו. מהמקרה המצער הנ"ל אני רוצה להצביע על תופעה לא מאוד שכיחה של זמרים המפליאים לשיר למרות שהם סובלים מליקויי דיבור דוגמת גמגום ובראיונות מתקשים להוציא סדרת משפטים באופן חלק וקוהרנטי.

אולי האמן הישראלי הכי מפורסם שסבל (לפחות בעבר) מקשיי דבור הוא יהודה פוליקר. בראיונות הדי נדירים בהן נטל חלק בשלבים מוקדמים של הקריירה שלו, קשה היה להתעלם מהגמגום. אבל זה לא הפריע לו להיות אחד הזמרים הפופולרים ביותר בארץ ולתרום רבות להבאת הרוק לארץ הקודש יחד עם להקת בנזין, ומאוחר יותר לסחוף חצי מדינה עם הבוזוקי לטברנה היוונית.

אמנית מאוד מעניינת והרבה פחות מוכרת שסובלת מקשיי דיבור היא ויקטוריה חנה. הסיכוי שתשמעו את ויקטוריה בפלייליסט של גלגל"צ או במצעדי הפזמונים הוא די קלוש. יש לה סיפור חיים די מעניין - גדלה בבית דתי בירושלים והיא בת של רב ספרדי-חרדי. בילדותה היא זכתה במקום ראשון בפסטיבל שירי הילדים של ירושלים ושיחקה בסרט "מלכת הכיתה" של צפל ישורון. אפשר גם למצוא ברזומה שלה הופעה בפני הדאלי לאמה, קריירת משחק בהבימה והופעות בלא מעט פסטיבלים ברחבי העולם. ויקטוריה לא רק שהפכה את השירה לכלי בטוי, היא ניתבה את הקושי הפיזי שלה בדיבור להתעסקות אמנותית עם תפילות, טקסטים עתיקים, הא"ב העיברי ושפה באופן כללי. כל צורת הביטוי וההגייה שלה היא מאוד ייחודית. אגב מעניין שכשחקנית המקריאה טקסט אין לה בעיות דיבור.

הקליפ הבא (שיצא ממש לא מזמן) הוא דוגמא מדליקה להתעסקות האמנותית שלה עם השפה:

https://www.youtube.com/watch?v=Bl1epz3tSSA

והנה קישור לראיון שערך עימה דב אלפון:

https://www.youtube.com/watch?v=nYIVwI9D7Uo

האמן האחרון שאני רוצה להציג הפעם (ואני מאוד אוהב) הוא Jonathan Wilson. ג'ונתן הוא גיטריסט בחסד, מפיק וזמר שבנה סטודיו בקניון מבודד בפאתי לוס אנג'לס והפיק אלבומים לכמה להקות ואמנים משובחים. בהתחלה הגימגום עצר בעדו והוא העדיף להתחבא מאחורי הקלעים כמפיק או לעמוד בצד הבמה כגיטריסט אורח. רק בשנים האחרונות הוא העז להחשף לאור הזרקורים, לעמוד בקדמת הבמה ולשיר. הוא הוציא עד כה שני אלבומים ואושיות מוזיקליות ידועות וותיקות כגון ג'ו ג'קסון, קרוסבי, נאש ורוי הארפר הבריטי היו שותפים ביצירה. לג'ונתן יכולת נגינה מופלאה בגיטרה שמזכירה את דויד גילמור מהפינק פלויד בימי זוהרו ושירים ארוכים שלא מצייתים למבנה הבית-פזמון-בית הסטנדרטי. יצא לי לראות אותו בהופעה חיה פעמיים ואני ממליץ בחום לכל מי שאזנו וראשו פתוחים לדברים חדשים.

הקליפ היפהפה הבא לקוח מאלבומו האחרון:

https://www.youtube.com/watch?v=tawWSAgLd_M

ודוגמא נוספת ליכולת הוירטואוזית שלו בגיטרה ניתן למצוא בקליפ הבא:

https://www.youtube.com/watch?v=-hYiY1vOOVw

ודאי ישנם עוד אמנים המפליאים לשיר למרות שהם סובלים מקשיי דיבור אבל נסתפק באלו. קצת חבל שמשה רבנו לא ניסה את כוחו בשירה במקום להעזר באהרון. מי יודע, אולי במקום להשאר עם שני לוחות ברית מנותצים לרסיסים היינו מפזמים את עשרת הדיברות בסולם מינורי…

הפסנתר שוב שתה הלילה

ביום ראשון האחרון, כשגשם דופק בחלון, מצאתי את עצמי שוכב במיטה באחת עשרה בבוקר ומקשיב לפרוייקט שנקרא "שירים משומשים". אמנים ישראלים (רובם לא ממש מוכרים) מבצעים אינטרפטציות אישיות שלהם בעברית לשירי תום וויטס. האמת שלא תמיד אני כזה מושחת, בד"כ בימי ראשון אני משכים לרכיבת אפניים אבל מזג האויר נתן אור ירוק לקצת פינוק. בקיצור זאת הזדמנות לכתוב על האמן המיוחד/מוזר/מחורפן/גאון הזה (מחקו את המיותר) שהוא גם אחד האמנים שאני הכי אוהב בעולם.

אז איפה להתחיל? אולי בבר אפלולי , בקבוקי וויסקי ריקים, מאפרה עולה על גדותיה, איזה פסנתר לא מכוון בפינה והקול המחוספס והחרוך הזה שחודר עמוק פנימה. או בבית זונות אי שם במזרח הרחוק בין מלחים ששם אהובותיהם הנמצאות במולדת הרחוקה חקוקות על זרועותיהם החסונות. או שאולי בכלל בדיינר עלוב באיזה חניון משאיות זרוק אי שם על אם הדרך.

תום וויטס נולד, התבגר וחי עד היום בקליפורניה. לא זו השמשית של נערי החוף וגם לא זו הפסיכדלית ואפופת הסמים והאהבה של נערי הפרחים מאשבורי הייטס. וויטס הוא קליפורניה של ההומלסים שנזרקו לשולי הדרכים, מסוממי הדאון טאון ושאר טיפוסים שאף אחד לא סופר. וויטס זה השיכורים של צ'ארלס בוקובסקי, האנשים האבודים מספרי ריימונד קארבר, נוודי הדרכים של ג'ק קרואק ודמויות מהקברטים של ברטולד ברכט.

הוא נולד ב Pomona בדרום קליפורניה, הוריו התגרשו כשהיה בן עשר והוא עבר לגור עם אמו בסן דייגו. לפני הקריירה המוזיקלית הוא עבד בפיצריה, היה שומר כניסה במועדון לילה, שירת במשמר החופים ואפילו היה מוכר באוטו גלידה. אגב לטענתו הדבר הכי קשה בעבודה באוטו גלידה זה להוציא את מנגינת הפעמונים מהראש כשנגמרת המשמרת… הוא קיבל הזדמנות להופיע במועדון בו עבד כשומר סף, צעד לא כלכלי בטווח הקצר (שומר דלת קיבל $8 לשעה בעוד שכזמר שילמו לו רק $6…).מאוחר יותר הוא עבר להופיע במועדוני לילה בלוס אנג'לס, הוחתם על חוזה הקלטות וחרש את ארה"ב לאורך ולרוחב.

https://www.youtube.com/watch?v=O_ScWtP2IxU ראיון טלוויזיוני הזוי בשנות השבעים

בתחילת דרכו המוזיקלית הוא היה מעין טרובדור עם השפעות חזקות של בלוז, פולק וג'ז. הוא היה ידוע בסיפורים העסיסיים שסיפר בין השירים ובחוש ההומור האקצנטרי שלו. בת הזוג שלו בסוף שנות השבעים היתה ריקי לי ג'ונס ובן לוויה נוסף וכבד משקל היה בקבוק המשקה.

Well Frank settled down in the Valley

and hung his wild years

on a nail that he drove through

his wife's forehead

he sold used office furniture

out there on San Fernando Road

and assumed a $30,000 loan

at 15 1/4 % and put down payment

on a little two bedroom place

his wife was a spent piece of used jet trash

made good bloody marys

kept her mouth shut most of the time

had a little Chihuahua named Carlos

that had some kind of skin disease

and was totally blind. They had a

thoroughly modern kitchen

self-cleaning oven (the whole bit)

Frank drove a little sedan

they were so happy

One night Frank was on his way home

from work, stopped at the liquor store,

picked up a couple Mickey's Big Mouths

drank 'em in the car on his way

to the Shell station, he got a gallon of

gas in a can, drove home, doused

everything in the house, torched it,

parked across the street, laughing,

watching it burn, all Halloween

orange and chimney red then

Frank put on a top forty station

got on the Hollywood Freeway

headed north

Never could stand that dog

ב 1980 כששיתף פעולה עם פרנסיס פורד קופולה וכתב את המוזיקה לסרט (הדי כושל, יש לאמר) One from the heart פגש את קאתלין ברנאן על סט הצילומים. קאתלין גם הפכה להיות אשתו והיא גם שותפה מוזיקלית בלא מעט מיצירותיו, בעיקר אלו שכתב למחזות תאטרוני אוונגרד.כמו כן היתה לה השפעה על השינוי המוזיקלי האדיר שעשה בשנות השמונים. כשלתום וויטס נמאס מה comfort zone של הפסנתר ושירי הברים הג'אזיים-קברטיים, הוא התחיל להתנסות בכלים לא קונוונציונאלים ויצר תקליט פורץ דרך (שלעניות דעתי הוא יצירת מופת) - Swordfishtrombones. כשמנהלי חברת התקליטים שמעו את החומר החדש הוא נזרק מכל המדרגות ורק כשנה מאוחר יותר הצליח להוציא את האלבום בחברת תקליטים עצמאית. די מעניין לראות שככל שהמוזיקה שלו נעשתה פחות תקשורתית ויותר קשה לעכול, ככה גדלה הפופולריות שלו. האמת שמעבר למסך הצלילים הלא שגרתי והקול המנסר מסתתרים לא מעט שירים מאוד מלודיים והוא אפילו כתב כמה בלדות שבהגשה קצת יותר שגרתית היו נשמעות דביקות למדי.

הוא תמיד היה "אומן של אמנים" ורבים וטובים עשו גרסאות לשיריו. הוא מעולם לא באמת שיחרר "להיטים" לרדיו, לא כיכב בשום מצעד פזמונים והשירים הכי מוכרים שלו התפרסמו בזכות אמנים ידועי שם כגון ברוס ספרינסטין ששר את ג'רזי גירל, רוד סטוארט עם דאון-טאון טריין ו Ol 55 בביצוע ה Eagles (שמשום מה נקראו בעברית "להקת הנשרים". מזל שאת הביטלס לא תרגמו ל "הצרצרים"…). אגב השחקנית סקארלט ג'והנסון החליטה לפתוח בקריירה מוזיקלית והקליטה אלבום שכולו גרסאות כיסוי לשירי תום וויטס. גם יונתן גפן, מעריץ ותיק, כתב תרגום חפשי ל"גלויית שנה טובה משוש המתאבדת" שבוצע בידי דויד ברוזה ומאוחר יותר בידי גני תמיר ("הי ג'ינג'י אני בהריון ואני גרה ברחוב הירקון…"). https://www.youtube.com/watch?v=27qAxju2CG0

אני נתקלתי לראשונה בוויטס בתחילת שנות השמונים. פה אעצור לוידוי קטן - כקיבוצניק תפרן לא יכולתי להרשות לעצמי הרבה תקליטים. מכיוון שהחבר'ה בכיתה שמעו דברים אחרים (בכל זאת, שנות השמונים…) מצאתי פירצה בגדר: הייתי קונה תקליט בתחנה המרכזית בעפולה. מבקש "פתק החלפה" שהיה בעצם מדבקה שסגרה את פתח התקליט, מקלף בעדינות את המדבקה, מקליט לקסטה, שם שוב את המדבקה ומחזיר תמורת תקליט חלופי. גרסה קרימינילית למבצע שהוכרז חד צדדית - "שניים במחיר אחד"...

"כלבי הגשם" מצא את דרכו לקסטה בעוד החדש של קוקטו טווינס (שהם מסיפור אחר) תופס את מקומו על מדף התקליטים. אחרי כלבי הגשם עברתי לטרומבוני דג החרב ומאז אני שפוט. אפילו התמזל מזלי לראות אותו באחד ממופעי ההתרמה שעושה ניל יאנג למען ילדי הבריג' סקול. אני אומר התמזל מזלי מכיוון שמדובר בברנש שבשנים האחרונות בקושי מופיע. סתם כי לא בא לו. והוא דווקא גר ממש פה בשכונה, באזור סנטה רוזה (סונומה קאונטי). מדי פעם יש שמועות על איזה מופע ספונטני ב Fresno או סיבוב הופעות קצר ב Mid West. תום גם מסרב בכל תוקף לכל נסיון למסחר את שיריו וכבר תבע כמה חברות גדולות (וניצח) שניסו לשלב את שיריו בפרסומות.

וויטס גם שיחק בלא מעט סרטים כשבדרך כלל הוא משחק מעין גרסה מסויימת של עצמו (או לפחות של הדימוי שלו). הוא שיחק ב"תמונות קצרות" המצויין של רוברט אלטמן (לצד טים רובינס, אנדי מקדואל, גוליאן מור, ג'ק למון, שירלי מקליין ועוד רבים וטובים), ב"נרדפי החוק" של ג'ים ג'רמוש ואפילו בסרט המבוסס על סיפרו של אתגר קרת "הקייטנה של קנלר" בתפקיד קנלר. ואם כבר מדברים על הנקודה הישראלית, תום די מעורב בנעשה באזורנו ואפילו כתב שיר על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בשם "The road to peace".

https://www.youtube.com/watch?v=z4Y5v2Hpeys        רונה קינן ואסף אבידן מבצעים תום וייטס

ההכרה הממסדית הגיעה איפשהו בשנות התשעים. הוא זכה פעמיים בגראמי ואפילו קיבל את "מפתח העיר" מעיריית אל-פאסו. כמה סימלי שעיר גבול המזוהה עם פועלים מקסיקנים קשי יום ומלחמות סמים עקובות מדם מעניקה לו כבוד. בנאום שהוא נשא כשהתקבל ל Hall of fame האקסקלוסיבי, הוא סיפר על אל-פאסו ואמר שמסתבר שהוא מחזיק במפתח היחידי ומאז אף אחד לא יכול לצאת מהעיר…

מי יודע, אולי במופע האמצע של משחק הסופר-בול הבא שייערך בסנטה קלרה, במקום קייטי פרי או אייקון פופ סתמי אחר, יגיח פתאום מאחורי הפסנתר ברנש חרוש קמטים עם זקנקן תיש, מגבעת מיושנת וקול חרוך שייעשה לנו טוב על הנשמה. מותר לחלום...      

https://www.youtube.com/watch?v=WPnOEiehONQ