Monday, September 14, 2015

אדון כמעט

קר החורף בניו יורק, ובשנות הששים, למי שלא היה גרוש על התחת יכל למצוא מחסה באיזה בית קפה ולשתות קפה דלוח וזול כל שעה רק כדי שלא יזרקו אותך החוצה. אחד הטיפוסים בחורף הניו יורקי הקפוא אי שם בסוף שנות הששים היה ג'נקי ג'ון. לג'ון,  ספק אדם ספק רוח רפאים, היתה נוכחות כל כך מינימלית שכשהוא נכנס לחדר היתה תחושה שמישהו הרגע יצא... תקשיבו איך אנחנו נכנסים לסיפור עם הליין של הבס, כמו באיזה סיפור בלשי,  ואיך הכל מתפתח עם אורגן ההאמונד הנפלא.





את השיר Junkie John  כתב Tim Dawe במסגרת הפרוייקט\להקה\שם אלבום (לא לגמרי ברור) בשם PENROD. השנה:1969, המקום: סן דייגו. האלבום יצא בלייבל Straight של פרנק זאפה והרבי כהן (לייבל שהוציא תחת חסותו מלבד אלבומים של פרנק זאפה וה Mother of Inventions גם לקפטן ביפהארט, אליס קופר, טים באקלי ועוד).כל כך מתאים לזאפה לקרוא ללייבל שמוציא את הדברים הכי לא שגרתיים ועקומים Straight...
כהן שמע את טים והלהקה במועדון "הטרובדור" בלוס אנג'לס, נדלק על המקום ושלח את Jerry Yester לנסות ולהפיק להם תקליט בסן דייגו. Yester, שהיה מוסיקאי בפני עצמו והוציא יחד עם אשתו Judy Henske את Farewell Aldebaran (וגם הפיק אח"כ אלבום לתום וויטס), היה מובטל באותה תקופה ולא יכל לסרב להצעה. מלבד טים הלהקה כללה את   Chris Kebeck בגיטרה, Don Parrish בבס, Claude Mathis  בתופים ו Arnie Goodman  על הקלידים (ארני הוא אחיו של הכנר ג'רי גודמן שהיה חבר בהרכב Flock  משיקגו וגם ניגן עם ג'ון מקלאפלין ותזמורת המהווישנו). יסטר סיפר שההקלטות לקחו לא יותר משבוע-שבועיים ושלחלק מהשירים לא היה צריך יותר מטייק אחד או שניים. הוא גם סיפר שטים היה בחור מאוד נגיש, זורם ונחמד בניגוד להרבה מהאמנים איתם יצא לו לעבוד בקריירה שלו.

בסוף שנות הששים החלו לשדר שידורי רדיו FM. בניגוד לשידורי ה AM הממלכתיים, תחנות רבות ששידרו ב FM הרשו לעצמם חופש פעולה מוסיקלי והשמיעו קטעים יותר אלטרנטיביים. ג'נקי ג'ון הושמע לא מעט בכמה תחנות והיה לו סיכוי להצליח מסחרית. לרוע המזל, הגוף שאחראי על השידורים בארה"ב, ה FCC (אותו גוף ששנים מאוחר יותר בעקבות חשיפת השד המפורסמת של ג'נט ג'קסון בסופרבול, החליטו להגן על הציבור התמים מפני שיקוץ ותועבה ולהשהות את שידורי המחצית בסופרבול בכמה שניות ולאפשר צנזורה מהירה), אסר השמעת שירים שהוזכר בהם קשר כלשהו לסמים והשיר ירד מהפלייליסטס.
הרבה אנשים השוו את טים דאו לטים באקלי (אולי בגלל הקול וסגנון השירה ואולי סתם כי יש להם אותו שם פרטי והם הקליטו באותו לייבל...) ומאוחר יותר רצו באינטרנט שמועות (שהתבררו כלא נכונות) שטים היה חבר בלהקת Iron Butterfly. התקליט Penrod נחל כישלון מסחרי. זה אלבום לא אחיד ברמתו וקצת מבולבל אבל הוא מכיל לדעתי כמה פנינים.
ב 1976 Dawe הוציא אלבום נוסף  יחד עם חברים מ It’s a beautiful day , שגם הוא לא הצליח מסחרית.  בזאת פחות או יותר הסתיימה הקריירה המוסיקלית שלו. סוג של אדון-כמעט. טים פנה לקריירה אקדמית והוא כיום דוקטור לפיזיקה ומלמד סטודנטים בסן פרנסיסקו. בראיון איתו פעם אמר שהוא שוקל לכתוב ביוגרפיה בה יספר כיצד כמעט והפך לכוכב רוק שיקרא  "An unauthorized autobiography of an unknown superstar"


Thursday, September 3, 2015

הסיפור העצוב של ג'קסון סי פרנק

בחלומי חזרתי לבי"הס התיכון. טוב, לא בדיוק בחלומי. דפדפתי באייפון בין התמונות, ותמונה שחבר שלח לא מזמן מתקופת התיכון קפצה מול עיני וזרקה אותי אחורה. נזכרתי בחברת הנעורים בקיבוץ שאצלנו נקראה "החברה הבוגרת" ובג'ון מרכז השכבה. ג'ון חזר עם משפחתו משליחות ציונית בארה"ב והגיע חדור מוטיבציה לטעת ערכים בדור הצעיר. הוא לא ידע לאן הוא נפל. היינו חבורה של ברדקיסטים, לימודים לא ממש עניינו אותנו והתעסקנו בעיקר בלגנוב טרקטורים בלילות ולסוע לבקר חברים בקיבוצים שכנים, בלפלח אלכוהול וכל-טוב מהאקונומיה, וכמובן במתנדבות (למען האמת, בעיקר פינטזנו...). בכל מקרה, ג'ון הקים ועדות וניסה להפיח בנו חיי חברה פוריים. הייתי פספוס בן 16 כשקיבלתי את תפקיד יו"ר ועדת תרבות. הערב הראשון שארגנו היה "ערב חיפושיות" בו התמקדנו בעיקר בשאלה אם פול מקארתני חי או מת, והבאנו הוכחות למותו (אח"כ גם הוצאנו אותו מקיברו) מ"מסע הקסם המסתורי" של קוטנר.
ג'ון ערך ארוחות ארבע בימי שישי, ובאחת מהן הוא השמיע את "אמריקה" של סיימון וגרפונקל וסיפר על חוויותיו בארה"ב ועל אותם אנשים אבודים שבאו לחפש את ה"אמריקה" שלהם ועדיין רודפים אחרי החלום. למחשבות רגליים משל עצמן. הן נדדו אל אמן נפלא ונשכח שבילה תקופה קצרה יחד עם סיימון וגרפונקל בלונדון, אבל דרכיהם נפרדו, מי לאור הזרקורים וההצלחה המטאורית, ומי לאבדון, תרתי משמע.



בסרט "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, סיפורים שלכאורה לא קשורים נושקים לרגע קט ושוב נפרדים, סיפור, סיפור לדרכו. כך גם נשקו לרגע ב 1965 מעגלי החיים של פול סיימון, ארט גרפונקל, אל סטיוארט ובחור מופנם וביישן בשם ג'קסון סי פרנק. עכשיו הגיע הזמן להכין את הממחטות, הסיפור של ג'קסון הוא אחד העצובים שאני מכיר.


ג'קסון סי פרנק נולד ב 1943 באפר סטייט ניו-יורק. כשג'קסון היה בן 11 התפוצץ תנור גז ופרצה אש בכיתה. 15 מבני כיתתו של ג'קסון מתו בשריפה והוא עצמו נכווה ב 50% מגופו. בזמן תקופת האשפוז הארוכה, הביא לו אחד המורים גיטרה אקוסטית. הוא לימד את עצמו לנגן והמוזיקה מילאה את חייו בזמן ההחלמה. ג'קסון העריץ את אלויס, ובגיל 13 אמו לקחה אותו לגרייסלנד, שם פגש את המלך באופן אישי.
בגיל 21 הוא קיבל $110,000 פיצויים מחברת הביטוח והדבר הראשון שעשה היה לקנות כרטיס בכיוון אחד על אניה לאנגליה. השנה היתה 1965 וסצנת הפולק באנגליה פרחה. הוא הכיר בלונדון את פול סיימון שגם הפיק לג'קסון את תקליטו הראשון (ובעצם גם האחרון, אם מתעלמים מקומפילציות מאוחרות). זהו תקליט פולק טיפוסי בו ג'קסון מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית (לעיתים עם עזרה של סיימון). הוא היה בחור נאה אבל כל כך ביישן, שכשאל סטיוארט וארט גרפונקל הצטרפו לפול סיימון באולפן ובאו לראות את ההקלטות, ג'קסון סירב לנגן והסכים להמשיך להקליט רק אחרי שהסתירו אותו מאחורי פרגוד. באותה תקופה ג׳קסון התערה די יפה בסצינת הפולק המקומית. מלבד הקשר עם אל סטיוארט, פול סיימון וארט גרפונקל, הוא התחבר עם ברט יאנש וג׳ון רנבורן ואף יצא עם סנדי דני (סולנית פיירפורט קונבנשן) בעלת הקול המלאכי.

אודה שאינני חסיד גדול במיוחד של הפולק הקלאסי, אם אין איזה ניצוץ, אני עלול למצוא את עצמי לעיתים משתעמם, אבל קולו של ג'קסון, העצב העמוק וצורת ההגשה שלו לא משאירים אותי אדיש.

התקליט נחל כשלון מסחרי אבל השיר Blues Run The Game זכה לגרסאות כיסוי של רבים וטובים, ביניהם ניק דרייק, סיימון וגרפונקל, ברט יאנש , קולין מלוי (סולן ה(Decembrists , גו'ן מאייר ועוד. ב1966 מצבו הנפשי של פרנק החל להתדרדר. הוא הפסיק ליצור, כספי הביטוח החלו לאזול. בשהותו בלונדון ג'קסון התיידד מאד ואף חלק דירה עם רוי הארפר. הם היו חברים טובים וכשג'קסון עזב רוי הארפר כתב לו את השיר היפיפה My friend. רוי הרגיש את המצוקה הנפשית של ג'קסון וזה ניכר במילים:
I can hear you crying , through the mist you stumble 
(ותודה לעפרה אוברקלייד על שהאירה לי את הקשר בין שני היוצרים המוכשרים האלה).
 ג'קסון חזר לשנתיים לארה"ב. בשנת 68, כשחזר שוב לאנגליה, הוא כבר לא היה אותו בן-אדם וחבריו בקושי הכירו אותו. בשלב הזה בחייו מחלת הנפש החלה לתת את אותותיה. במקום פולק הוא החל ליצור קקופוניה בלתי נסבלת והפך לאדם לא תקשורתי.
ב1970 הוא חזר לארה"ב, נשא לאשה דוגמנית בריטית, השתקע בעיירה וודסטוק,  ולזוג נולדו בן ובת. אך דוקא כשנדמה היה שהדברים מתחילים להסתדר, בנו אובחן כחולה סיסטיק פיברוזיס. לאחר מות בנו גם נישואיו התפרקו, ג'קסון שקע בדיכאון עמוק ולבסוף אף אושפז לעיתים קרובות בבתי חולים לחולי נפש. אנשים סיפרו שהוא היה מוזר ביותר אפילו בשביל מקום פריקי כוודסטוק שכבר קיבל לשורותיו לא מעט דמויות תמהוניות. ג'קסון היה מסתובב ברחובות העיירה וצופה כל היום ברמזורים המתחלפים.  
בשנות השמונים, לאחר שאובחן כחולה פארנויה סכיזופרנית (פרנק התכחש לאיבחון), הוא עבר לגור עם הוריו. כשאמו הובהלה לבית החולים ועברה נתוח לב פתוח, הוא נעלם מן הבית. ג'קסון החל מסתובב ברחובות ניו יורק סיטי בחיפוש אובססיבי אחרי פול סיימון. הוא הפך הומלס ואת לילותיו בילה בין מדרכות העיר המנוכרת לבין ביקורים חוזרים ונשנים במוסדות פסיכיאטריים.


כשנראה היה שג'קסון הגיע לשפל המדרגה, הגיח לפתע מעריץ של פרנק מאזור וודסטוק ששמע על מצבו העגום, ניסה להוציאו מ NYC ולהחזירו לוודסטוק. הוא סידר לו מגורים בבית אבות וחיכה לבואו. נראה לכם שבזה נגמרו הצרות? אז זהו שלא, בעודו מתכונן למעבר מהעיר, ישב ג'קסון על מדרכה בשכונת קווינס כשכדור תועה מרובה אויר שירה ילד בשכונה עיוור את עינו השמאלית.
אותו מעריץ הכיר את ג'קסון רק מתמונת האלבום וציפה לראות בחור נאה. מה שהוא ראה לפניו היה אדם שמן מאוד ומוזנח שכל רכושו עלי אדמות היה מזודה מרופטת וזוג משקפיים שבורים. לאחר המעבר לוודסטוק חזר פרנק ליצור, הופיע בבתי קפה ואף הקליט כמה דמואים לאלבום שבדרך. ג'קסון סי פרנק מת ב 1999 מהתקף לב כשהוא בן 56.

איך הגעתי מתמונה מקרית של החבר'ה בתיכון לברנש חבול נפשית שמסתובב ברחובות וודסטוק ובוהה ברמזורים? לא ברור... מה שבטוח, שכשקוראים על תלאות חייו של אותו זמר פולק מוכשר וביש מזל, החיים שלנו נראים ירח דבש.

זה הקטן

יש לי סימפטיה למועדנים קטנים. אני לא כל כך מתחבר לרוק איצטדיונים והופעות גרנדיוזיות. אמנם הלהקות שמופיעות במקומות הגדולים משקיעות בדרך כלל לא מעט בפעלולים, פירוטכניקה ואמצעים ויזואליים כדי לעשות שואו גדול מהחיים, אבל כל זה דורש הרבה תזמון והופך את המופע לפרויקט מסובך בו צריך לתאם תאורה, אפקטים, ואולי גם רקדנים, כך שלעיתים המוזיקה עצמה מקבלת מקום משני. קצת קשה לאלתר בחופשיות, לשנות את רשימת  השירים ולבצע דברים בהתאם לאיך שמרגישים את הקהל כשהמכונה צריכה לתקתק כמו שעון. יש לי תחושה שלהקות שמופיעות במקומות קטנים הן רעבות יותר וגם נותנות יותר מעצמן. חברי הלהקה לא מחזיקים מסאזייסט צמוד וגם לא מבקשים שמפנייה מובחרת בכל חדר בסוויטה. וגם אם יבקשו, אז מה? שיגידו תודה שמשלמים להם על החדר במלון...

תגידו בודאי שהלהקות שמופיעות במקומות קטנים פשוט עוד לא הצליחו, הן היו מתות "לעשות את זה" ולהגיע להערצה, הכסף והמעמד של להקות האיצטדיונים. נכון, אבל מעטות הלהקות ששומרות על אוטנטיות וקשר אמיתי עם הקהל אחרי הפריצה הגדולה וההצלחה. להקה מצליחה היא עסק לכל דבר. היא מפרנסת צבא שלם של אנשי הפקה, יחסי ציבור, פועלי במה, וחברות שגורפות קופון מההצלחה. זה גורם לא פעם ללחץ אדיר להמשיך ו"לייצר" ולמכור גם במחיר החופש האמנותי. אם זה היה רק עניין של התפשרות מוזיקלית, ניחא, אבל פעמים רבות מכבש הלחצים האדיר מוביל להתמכרות לסמים קשים והרס עצמי. קחו למשל את איימי ווינהאוס (ומי שעוד לא ראה את הסרט, לכו לראות) או את שאר חברי מועדון ה-27, אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת.
אני רוצה להמליץ הפעם על להקה לא מוכרת במיוחד, שפועלת כבר לא מעט שנים ועומדת להופיע באזורינו עוד מספר ימים בכמה מועדנים קטנים. יש לי הרגשה שחוסר ההצלחה המסחרית שלהם נובע גם מחוסר הרצון להתפשר. אני מדבר על Thee Oh Sees. שם די מוזר לעניות דעתי אבל איזו מוזיקה.

Thee Oh Sees (שמעתה פשוט אקרא להם TOS) זאת בעצם להקה שבבסיסה עומד יוצר אחד מרכזי – John Dwyer. ג'ון הקים הרבה הרכבים וגם החליף לא מעט זהויות מוזקליות. סוג של זיקית. אבל בניגוד לזיקית שמנסה להטמע  בסביבה, מיסטר  Dwyer עושה את ההפך. הוא תמיד מתבלט ועושה מה שבא לו, גם אם זה נגד הזרם.
הלהקה בגילגוליה השונים הוקמה בסן פרנסיסקו עוד ב-1997 ופועלת עד היום. לפני TOS הוא קרא להרכב Orinoka Crash Suite וגם Orange County Sound ואם אתם רוצים לדעת למה, תשאלו אותו, לא אותי. הוא הוציא כ-14 אלבומי אולפן, לא פחות, ועוד כשישה אלבומי הופעות חיות, אוספי סינגלים וכו'. בקיצור מדובר ביוצר מאוד פורה שלא מפחד מעבודה קשה.
תקליטו האחרון שנקרא Mutilator Defeated at last, הוא פצצת רעש גראנג'ית עם השפעות פסיכדליות. טחנתי אותו לא מעט בזמן האחרון, איזה רעש מופלא. זה מסוג התקליטים שאו שאתם מגבירים ווליום ונכנסים לראש או שאתם מכבים בשאת נפש ועוברים הלאה.
TOS  שינו את מקום מושבם לאחרונה ללוס אנג'לס וג'ון החליף את רוב הנגנים ופתח מעין דף חדש. מעולם לא ראיתי אותם בהופעה, אבל הביקורות מצוינות וטוענים שהאנרגיות באלבומים היא עוד כלום לעומת מה שהולך על הבמה. אני די משוכנע שהקהל יהיה ברובו צעיר, יהיה חם וצפוף, אבל אין כמו לעמוד ליד הבמה ולחוות את המוזיקה בצורה בלתי אמצעית.

באחד הראיונות איתו, סיפר ג'ון על טרגדיה נוראית שקרתה לפני הרבה שנים באחת הופעות. הלהקה נגנה איזה גיג באזור סן-פרנסיסקו, העניינים יצאו משליטה, ואיכשהו צעיר וצעירה עפו מהחלון (מהקומה השניה). הבחור החלים אך הבחורה מתה בתאונה. הוא סיפר שחברי הלהקה הכירו את הצעירה ומאוד חיבבו אותה והטרגדיה הפכה אותם למעט אובססיבים לנושא הבטיחות בהופעות.
אז עזבו אותכם מכסאות מרופדים ביציע ומבט לעבר מסך ענק, ובואו להכיר משהו רענן, בועט, בלתי מתפשר ושונה. אף אחד עוד לא מת מקצת רעש...

מתי?
23 באוגוסט Great American Music Hall (SF)
24 באוגוסט Leo’s Club (Oakland)
25 באוגוסט שוב ב Great American Music Hall (SF)

ועכשיו למוזיקה עצמה...

קטע שאני מאוד אוהב מתקליטם האחרון: https://www.youtube.com/watch?v=928R0AQl5HY

שני קליפים יפים, מושקעים מבחינה גרפית:




משהו מהופעה חיה: https://www.youtube.com/watch?v=AFMdCp6iXow

ולסיום שני קליפים מעט אפלים: