Monday, February 1, 2016

חגיגות היובל מס' 2 - הפילמור

אני חוזר לפינתי ״חגיגות היובל״ והפעם אציין חמישים שנה לפתיחתו של אחד המועדנים הכי חשובים ומשפיעים על הסצינה הפסיכדלית בשנות הששים, התאריך המדוייק הוא ה 4 לפברואר 66. מועדון הפילמור (The Fillmore) נקרא ע״ש הרחוב והשכונה בה הוא נמצא ופועל עד עצם היום הזה. המועדון היה בבעלותו של ביל גראהם, הביא להתעשרותו, ובהמשך פתח גראהם מועדון פילמור נוסף בניו יורק והמועדון בפריסקו קיבל את השם ״פילמור ווסט״.


המופע הראשון במועדון היה של הג׳פרסון איירפליין. לצערנו הם כיום בכותרות מסיבות פחות משמחות - מותם של פול קרטנר וסיגני אנדרסון. עוד אחד ״נשך עפר״. ועוד אחת. מה נהיה בזמן האחרון?
סולנית הג׳פרסון באותה הופעה היתה Signe Toly Anderson. בסוף 66, כשעמדה ללדת, פרשה מהלהקה ואת מקומה תפסה גרייס סליק המהפנטת, שבדיוק נפרדה מבעלה ג׳רי, קולנוען לשעבר וגם שותפה (יחד עם אחיו דרבי) ל Great Society. הג׳פרסון והסוסייאטי הכירו היטב אחד את השני. הם נגנו יחד בהרבה מועדונים (בעיקר ב״מטריקס״) כך שהמעבר היה די טבעי. גרייס אף הביאה איתה במתנה שני שירים שכתבה והפכו ללהיטים המצליחים ביותר של האיירפליינס - סמבדי טו לאב ו וויט ראביט. מאוחר יותר גרייס וקנטנר הפכו לזוג (לפני כן היה לה רומן עם המתופף ספנסר. טוב מספיק, הפוסט הזה הופך לטור ב"לאשה"...) הולידו ילדים וגם הולידו את הג'פרסון סטארשיפ.



חזרה לביל ולפילמור. אחרי הצלחת ה Trips Festival הבין ביל גראהם שממוסיקת רוק אפשר לעשות כסף. ההיפים אמנם היו תפרנים, רובם לא עבדו ואף התנגדו לצבירת כסף מתוך אידיאולוגיה, אבל כשמדובר במוזיקה טובה הם היו מוכנים לשלם.

ביל היה טיפוס. עוף קצת מוזר בסצינה ההיפית שמסביב. הוא ניצול שואה בעל מבטא אירופאי כבד שהגיע מניו יורק, לא גידל שיער ולא ניסה להיות ״אחד מהחבר׳ה״. למען האמת, הוא היה במידה מסויימת אופורטוניסט ו״הרוויח״ את הקריירה שלו, בין השאר, בזכות רצח בלתי מפוענח.


והרי הסיפור: בתחילת שנות השישים אזור הפילמור היה מאוכלס בשחורים. בחור שחור בשם צ׳ארלס סאליבן הקים מועדון ריקודים (club sullivan) שהפך להיות מרכז חברתי ומוזיקלי. האזור כונה ״הארלם של המערב״ וסאליבן כונה ״ראש העיר של רחוב פילמור״. אנשים היו לובשים את מיטב מחלצותיהם וצובאים על המועדון. פה ושם גם כמה לבנים היו מסתננים כדי לשמוע בלוז וג׳ז של טובי הנגנים (אחד מהם היה בחור צעיר בשם ג׳רי גארסיה). באותה תקופה עשירי העיר החלו לשים עין על השכונה והחלו ״לשקם״ אותה ולהרוס בלוק אחרי בלוק לטובת פיתוח נדל״ני שהבריח את השחורים. כשהאזור החל להתרוקן, הלווה סאליבן את רשיון העסק שלו לביל גראהם. בלעדי ה dancing permit ביל לא יכל לעשות כלום. ביל ידע להריח הזדמנות עסקית טובה והביא למועדון את מיטב להקות הרוק החדשות שהחלו לצבור פופלריות. פתאום לבנים מכל האזור הגיעו לשכונה ולמועדון (שאגב הגיש אל אס די חינם בקערת פונץ ענקית). השוטרים והרשויות לא ממש אהבו את הסצנה החדשה ודרשו מסאליבן להפקיע מביל את האישור. סאליבן תמיד ידע ״לשמן״ בנדיבות את מי שצריך כדי לשמור על שקט תעשייתי, אבל הפעם כלום לא עזר, הרשויות התעקשו. גראהם לא ויתר והחל לרתום את קשריו ואת המדיה נגד סגירת המקום.


בראשון באוגוסט 1966 סאליבן חזר בטיסה מלוס אנג׳לס שם הפיק הופעה לג׳יימס בראון. צ׳ארלס שהיה חובב נשים ידוע ולא ממש נאמן לאשתו, בילה את הלילה עם מורה שחורה צעירה באוקלנד. היא היתה האדם האחרון שראה אותו בחיים (חוץ מהרוצח). קצת אחרי חצות, כשהוא נמצא סמוך למכוניתו השכורה באחד מרחובות סן פרנסיסקו, פילח כדור 0.38 בודד את ליבו והוא קרס אל המדרכה ומת. בהתחלה ניסו לטעון שזו היתה התאבדות, אח״כ טענו שזה שוד אבל כל הסימנים הצביעו על רצח מתוכנן. הפרשייה מעולם לא פוענחה ונכנסה לרשימת התעלומות המסתוריות של העיר. אגב, כמה שנים מאוחר יותר, האחיין של צ'ארלי העלה הצגת יחיד על התעלומה בשם Blues for Charles. בכל מקרה, התפנית הזו בעלילה זיכתה את ביל גראהם באישור המיוחל. הרשויות היו עסוקות בנסיון פענוח הרצח ונושא ה permit נשכח ואף אחד לא הציק לו, בקיצור ״עסקים כרגיל״.

כל המי ומי של התקופה הופיעו שם: הדלתות, סנטנה, לד זפלין, פינק פלויד, קוויקסילבר מסנג׳ר, ג׳פרסון איירפליין, פרנק זאפה ואמהות ההמצאה,Them ,מחתרת הקטיפה, Love, סטיב מילר בנד, CCR, האחים אלמן, The Who, Cream, The Byrds, ג׳ימי הנדריקס, ג׳ניס ג׳ופלין, בוב דילן ובעצם מי לא. לגרייטפול דד לבדם היו במועדון לא פחות מ 51 הופעות.


המועדון נסגר ב1971 ואף נעשה על כך סרט ויצא אלבום ובו קטעים של סנטנה, הוט טונה, האיירפליינס, הדדס, קווקסילבר מסנג׳ר, cold blood, it's a beautiful day ועוד.
אח״כ הוא נפתח ונסגר שוב מס׳ פעמים. המועדון נקרא במשך תקופה מסויימת The Elite club ואירח באותה תקופה בעיקר להקות פאנק. ביל גראהם מת בתאונת מסוק ב1991 ואחרי מותו יורשיו שיפצו ופתחו אותו מחדש.

בתור אחד שהולך ללא מעט הופעות במועדון, אני מתרגש כל פעם מחדש כשאני נכנס להיכל, עם התקרה הגבוהה ונברשת הקריסטל העצומה התלויה ממנה שמאיימת ליפול על הקהל עקב עוצמת המוזיקה או רקיעות הרגליים. על קירות המועדון תלויות מאות תמונות של האמנים שהופיעו שם במשך השנים, החל מהגרייטפול דד, ג'ניס ודילן, וכלה בלהקות ואמנים בני זמננו. יש במועדון מסורת יפה שהחלה עוד בשנות הששים ונמשכת עד ימינו של חלוקת פוסטרים בחינם לקהל ביציאה מההופעה. נכון שכיום הגראפיקה היא לאו דוקא פסיכדלית אבל העיצובים לעיתים יפהפיים. יש לי לא מעט פוסטרים כאלה וחלקם אפילו ממוסגרים (בק, אפגן וויגס והזומביז).
אז נכון, הזמנים השתנו, היום כבר לא מגישים קערת פונץ מהולה באסיד (ובמקום זה יש בכניסה קערת תפוחים אורגניים),אבל מדי פעם אפשר להבחין בסבא שהיה שם כשהכל התחיל, מגיע לראות הופעה עם נכדו הצעיר.
בכל מקרה, מוזיקה טובה עדיין עושים שם, גם חמישים שנה אחרי.


הופעות מימי ראשית הפילמור:



http://youtu.be/yxCieLwb9zU  The airplanes