Monday, April 25, 2016

הסיפור מאחורי החדש של פי ג'י

בעוד אנו מתכנסים לחגוג את יציאתנו מעבדות לחרות, או יותר נכון לציין כמה סבלנו ויאללה לאוכל, ישנם לא מעט אנשים שאין להם ממש סיבה לחגוג. לפעמים אנחנו מנקים את מצפוננו בפעילות התנדבות, או פותחים את הארנק, אבל לרוב הם שקופים, רחוקים מהעין ורחוקים מהלב.


אלבומה החדש של פי ג׳י הארווי מנסה לתת קול לאותם נוכחים-שקופים. זהו אלבום טרי טרי, דנדש כמו רכב שלא הורידו לו את הניילונים מהמושב, בשם The Hope Six Demolition Project. האלבום הזה הוא מעין המשך לאלבומה הקודם (שיצא ב 2011) Let England Shake גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינה רעיונית. באלבומה הקודם התמקדה הארווי בהתנהלות מולדתה אנגליה ובעיקר במלחמותיה. האלבום עסק בקרבות בהן השתתפה הממלכה המאוחדת עם דגש על מלחמת העולם הראשונה אבל נגע גם בעירק ואפגניסטן. לא דובר בראייה ״היפית״ פשטנית של ״עשו אהבה ולא מלחמה״, אלא בנסיון מעמיק להבין את הפסיכולוגיה מאחורי המלחמה. איך אדם יוצא לקרב בשם המדינה, במקרים רבים ללא ממש הבנה על מה הוא נלחם, ובכל זאת מוכן להקריב את חייו או להרוג אנשים, לעיתים ממש במגע פיזי, למרות שבינו לבינם באופן אישי אין ולא כלום.באלבום הנוכחי הארווי מתעסקת בקונפליקטים ומצוקות בינלאומיות – המלחמה בקוסובו, המלחמה הסובייטית באפגניסטן ושכונות העוני בלב ליבה של בירת ארה״ב. הפעם התחושה, לפחות בחלק מהשירים היא יותר של דיווח עיתונאי. פי ג׳י מתבוננת בעוולות העולם ומדווחת לנו את רשמיה. קדם לאלבום תחקיר בו התלווה אליה הצלם והקולנוען Seamus Murphy. יחדיו שוטטו בחבל קוסובו, אפגניסטן ושכונות העוני האמריקאיות ונפגשו עם הקורבנות של אותם מקומות מוכי גורל. שימו לב שאלו לא קורבנות של איתני הטבע כי אם תוצאה של רוע או הזנחה מעשי ידי אדם. לפני כחצי שנה יצא ספר משותף שלה ושל סימוס הצלם שהכיל צילומים מהמסע פלוס שירים שכתבה פי ג׳י בהשראתו.


 אני מוקיר ואוהב את פי ג׳י כבר המון שנים. זו הייתה התאהבות ממבט ראשון. שהיתי באוסטרליה בתחילת שנות התשעים במסגרת טיול התרמילאים בעולם. בסופי השבוע שידר ערוץ הטלויזיה הממשלתי קליפים נונ-סטופ. בצפיה מקרית נתקלתי בקליפ מסקרן ומטריד כאחת בשחור לבן עם קול נשי סקסי וצליל גולמי ומחוספס. לא ידעתי כלום על האמן/להקה אבל סימנתי לעצמי לברר (אני מדבר על ימי טרום האינטרנט). בחנות תקליטים במלבורן התברר לי שפי ג׳י הארווי היא שלישיה טרייה הקרויה על שם היוצרת העיקרית פולי ג׳ין הארווי שבדיוק הוציאה אלבום ביכורים. המפגש השני איתה  היה בהופעה חיה במסגרת פסטיבל רוק בנמל חיפה. היא הגיע כדיווה מסתורית וחושנית ונתנה מופע מהפנט.
 ההצלחה של פי ג׳י היתה מטאורית. בחורה צעירה מדורסט שבקאנטרי סייד האנגלי מגיעה לעיר הגדולה בכדי ללמוד פיסול. עוד לפני תחילת שנת הלימודים היא פוגשת בסיסט ומתופף ומקימה להקה. כבר בגיג הרביעי או החמישי שהם מנגנים מול קהל הם מקבלים הצעה לחוזה הקלטות. חלומו הרטוב של כל מוסיקאי. אלבומם הראשון Dry היה הצלחה פנומנלית. את תכניות הלימודים נטשה הארווי ומכאן החלה קריירה ארוכה שכוללת כבר אחד  עשר אלבומים (שניים עם הלהקה המקורית והיתר בקריירת סולו), שני פרסי מרקיורי הבריטי, מועמדות לגראמי ותארי אמנית השנה במגזין הרולנג סטון. היא עשתה כמה דואטים יפים עם אמנים דוגמת ניק קייב (איתו גם היה לה רומן) ותום יורק, סולנה של רדיוהד.



 מאחורי כמעט כל שיר באלבום החדש מסתתר סיפור. בוא ניקח למשל את השיר הראשון, Community of Hope:  לפני כשנתיים קיבל עיתונאי הוושינגטון פוסט, פול שוורצמן, הכותב בעיקר על פוליטיקה, בקשה מסימוס הצלם לצאת לסיור איתו ועם אמנית/מוסיקאית נוספת בשכונות הקשות ביותר של וושינגטון די סי. השלישיה נדחסו למאזדה החבוטה של פול, הצלם מלפנים ואשה מטופחת בעלת מראה מסתורי (שהוצגה לפול רק בשמה הפרטי פולי) בכיסא האחורי עם פנקס בידה. פול הראה להם את פרוייקט Hope 6 (שעל שמו נקרא האלבום) בו הרסו שיכוני עוני מרובי פשיעה והפכו את המקום למגורים נאים יותר. התושבים העניים, כמעט כולם שחורים, רובם מובטלים, חלקם מכור לסמים, לא יכלו להרשות לעצמם לגור בשיכון החדש ונאלצו לנדוד למקום אחר. משם חלפו על פני בית הפנקייק IHOP אותו תיאר פול כמסעדת ה sit down היחידה בשכונה (לא מצאתי המלצה של דלית על המקום :)), מוסד פסיכיאטרי שהפך למשרדי ההומלנד סקיוריטי, בית ספר עלוב למראה ושכונה בה אף אחד לא נוסע אם אין לו סיבה באמת טובה מפני שיש סיכוי לא קטן לצאת ממנה מנוקב בכדורים. פולי ישבה ערנית ושקטה ולא הפסיקה לרשום רשמים בפנקסה. לסיום פול גם לקח את השניים לאתר בו מתכננים הקמת וול-מארט חדש, דבר המפיח תקוה בקרב המקומיים. משם חצו ל"צד האחר" בו נמצאים בתי המידות של עובדי הממשל, מונומנטים, אנדרטאות, ספריות, מוזיאונים וגם בית אחד לבן במיוחד. רק אחרי שפול הוריד את השניים בבית המלון והתפנה לגגל אינפורמציה על אורחיו, למד שהסיע את אחת המוסיקאיות המוערכות בעולם.
לפני הוצאת האלבום יצר הצלם קשר מחודש עם שוורצמן, סיפר לו על הפרוייקט וביקש סיור נוסף (הפעם ללא פי ג'י) לצורך צילום קליפ לשיר. השיר אכן מתאר כמעט אחד לאחד את פרטי הסיור כפי שהצטיירו בעיניה של הארוי, כולל ציטוטים מהסבריו של פול. שורה מהשיר:
Okay, now this is just drug town, just zombies, but that’s just lifeיצרה סערה בכוס תה וגינוי מטעם פוליטיקאים מקומיים שכנראה לא הבינו כי פי ג'י אמפטית לסבל ובסך הכל ציטטה דברים ששמעה ברחוב. הם טענו שהיא מתמקדת בשלילי למרות שלטענתם יש מאמצים לעשות שינוי.
אני ממליץ לכם לראות את הקליפ של השיר. לקראת סופו רואים חבורה יושבת בבית, כנראה באחת השכונות עליהן מדבר השיר, מקשיבה לשיר דרך הסמארטפון ומלוה את הקטע בשירה. זה נגמר באקפלה בכנסייה בה חוזרים שוב ושוב על ההבטחה (שקצת קשה שלא להתייחס אליה במעט ציניות)    They’re gonna put a Walmart hereאותי זה ריגש.
כבר עברו שנתיים מאז אותו סיור ובינתיים נסוגה וול-מארט מתכניותיה והמגרש הריק נשאר כשהיה.
 הנה דוגמא נוספת: השיר Chain of Keys מספר על אשה מבוגרת בקוסובו שמסתובבת עם צרור שמכיל את מפתחות הבתים של שכניה למקרה שהם ישובו יום אחד, אבל כצפוי, אף אחד לא שב.



גם הקלטת האלבום נעשתה באופן לא שיגרתי. ההקלטה, שנעשתה באולפן בלונדון במרתף תחת השם "Recording in progress" התנהלה כסוג של מיצג אמנותי. קהל הוזמן לצפות בתהליך מאחורי זכוכית חד כיוונית (מצלמות וטלפונים לא הורשו להיכנס). מלבד פי ג'י הארוי השתתפו בהקלטות גם ג'ון פאריש, שמנגן על המון כלים ועובד איתה כבר שנים, המפיק הידוע Flood, ומיק הארווי (עד כמה שידוע לי, אין קשר משפחתי) האוסטרלי מלהקת הזרעים הרעים של ניק קייב.
פי ג'י הארווי תמיד נמשכה לצד האפל. בשנים הראשונות היא התמקדמה באישי ובמערכות יחסים מורכבות, ואילו בשנים האחרונות הכיוון הוא יותר פוליטי. היא אמנם לא מציעה פתרונות, אבל כאמנית לא זה תפקידה. עצם הפניית הזרקור אל אותם חסרי מזל שפשוט נולדו במקום הלא נכון הוא חשוב. אם בעקבות האלבום הזה הם קיבלו קול ונהפכו לקצת פחות שקופים, דיינו.
חג שמח

Sunday, April 17, 2016

כוכב אחד מעז

כל מחוצ'קן זב חוטם שמקים להקה חולם בגדול. הוא מדמיין לעצמו אלפי מעריצים, לימוזינות, הופעות ברחבי העולם ומעריצות שזורקות חזיות לעבר הבמה (שלא לדבר מה שיקרה מאחורי הקלעים כשההופעה תסתיים…). אבל לא כל להקה מחליטה לקרוא לעצמה Big Star ולאלבומה הראשון n #1 Record... 
 

התרוץ לכתבה הפעם היא הופעת מחווה לתקליט שכמעט ולא יצא לאור, וגם כשכבר יצא, הוא העלה אבק במשך שנים רבות  ו"התגלה" מחדש אי שם בשנות השמונים. למופע המחווה שיערך בפילמור תגיע רבעייה קאמרית, ואיתם תופיע חבורת מוסיקאים מהשורה הראשונה שתבצע את האלבום במלואו.
ביג סטאר הוקמה ב-1971 בממפיס, טנסי. הם החזיקו מעמד בקושי שלוש שנים והתפרקו ב-74. הלהקה הושפעה לא מעט מהביטלס, הסטונס והבירדז אבל נתנה למוסיקה איזה edge (לא מצאתי מילה הולמת בעברית) שלא היה בלהקות הענקיות שהזכרתי כאן. בניגוד למה שאפשר לחשוב, למרות מה שנשמע כאמביציה לכבוש את העולם, או סתם יוהרה, שם הלהקה נגזר בכלל משמה של מכולת בה נהגו החבר'ה לקנות חטיפים בזמן ההקלטות לאלבומם הראשון. כל מי שראה פעם את סדרת הטלויזיה That 70s show מכיר לפחות שיר אחד שלהם (גם אם לא ידע של מי השיר) מכיוון ששיר הפתיחה של הסדרה הוא In the street מאלבומם הראשון (שמופיע דוקא בגרסת כיסוי של Cheap Trick).
הלהקה הוקמה ע"י אלכס צ'ילטון, שכבר היה כוכב של להיט אחד ענק בשם The Letter עם להקת The Box  Tops, אותו ביצע כשהוא בסך הכל בן שש עשרה. (הלהיט צבר פופולריות מחודשת כשביצע אותו ג'ו קוקר). אם זכרוני לא מטעני, השיר גם כיכב בפרסומת של ליוויס, ובכל מקרה אני בטוח שכולכם מכירים אותו.
אלכס ניסה לעניין חבר בשם כריס בל להקים צמד סטייל סיימון וגרפונקל. הרעיון לא מצא חן בעיני כריס, ובמקום זאת הציע לאלכס להצטרף אליו ואל המתופף והבסיסט מלהקתו הנוכחית Icewater ויחד להקים להקה חדשה.


הם הוציאו את אלבומם הראשון  n #1 Record כשהצמד צ'ילטון ובל חולקים קרדיט משותף על השירים כמו לנון ומקארטני. האלבום קיבל ביקורות מצויינות במגזינים דוגמת הרולינג סטון אבל עקב בעיות שיווק והפצה הוא היה קשה להשגה ונחל כשלון מסחרי. הכשלון גרם למתחים רבים בין חברי הלהקה שהגיעו אפילו למכות. במהלך העבודה על חומר נוסף פרש כריס בל ולמשך תקופה מסויימת הלהקה חדלה מלהתקיים. כמה שנים מאוחר יותר, ימות כריס בתאונת דרכים כשהוא רק בן 27 וייכנס ל"מועדון ה27"  המפוקפק (לצד הנדריקס, ג׳ופלין, קורט קוביין, איימי ווינהאוז ועוד רבים וטובים).
 צ'ילטון לא וויתר והלהקה הוציאה את אלבומם השני Radio City. גם כאן מדובר בשם לא צנוע המרמז על תקוות חברי הלהקה לכבוש את הרדיו ולפרוץ לתודעה. הסיפור חזר על עצמו, גם האלבום הזה זכה לשבחי הביקורת ולהתעלמות הקהל הרחב.
העסק כבר נראה אבוד. נותרו רק אלכס צ'ילטון והמתופף ג'ורדי סטפנס. ב74 אלכס כתב חומר לאלבום שלישי שנקרא בפשטות Third. מכיוון שבמקרה שני חברי הלהקה יצאו עם שתי אחיות (שאחת מהן גם תרמה קולות רקע בהקלטת האלבום), ניתן לו גם שם נוסף – Sister Lovers. הועלתה אפילו האפשרות לקרוא להרכב המינימלי ששרד סיסטר לאברס במקום ביג סטאר. האלבום הודפס ב 250 עותקים במטרה לעניין את תחנות הרדיו ולהדפיסו בהמשך לקהל הרחב. הביקורות שוב היללו, אפילו יותר מבאלבומים הקודמים, אבל אף לייבל לא גילה עניין. לא סתם לא גילו עניין, חברת תקליטים אחת טענה שזה אלבום ״מטריד״ (disturbing) ומפיק בחברה אחרת אמר לאחר ששמע את הדמו: ״אני מקוה שלא אצטרך לשמוע את זה שוב״… גם חברי הלהקה הפסיקו לדחוף (באותה תקופה צ'ילטון סבל מדיכאון ובעיות נפשיות נוספות) והאלבום לא יצא בהוצאה המסחרית. רק ב-78 נרכשו הזכויות והאלבום סופסוף יצא לאור.

האמת שאני יכול להבין את חוסר ההצלחה המסחרית. זהו אלבום מאוד מגוון אבל חלקו לא קל לעיכול עם כמה קטעים בעלי אווירה דכאונית וממש לא מסחריים. יש בו בלבול, תחושה של אבדן דרך ומצוקה לצד אוירה פופית קלילה ולא מחייבת. ב 1984 כשדיבורים על קץ העולם היו באויר (זוכרים את שנת תשמ״ד?) הוקלט באנגליה ע"י This Mortal Coil (הרכב-על של מוסיקאים מהלייבל 4AD ) אלבום עצוב אך נפלא שנקרא בשם הלא מעודד It will end in tears. באלבום נעשו גרסאות כיסוי לשניים משירי אותו אלבום אבוד של ביג סטאר – Holocaust ו-קנגרו.
אם כן, כוכבים גדולים הם לא היו, אבל למרות חוסר ההצלחה המסחרית בזמן אמת, הם קיבלו עדנה מאוחרת שנים רבות אחרי שהתפרקו. בשנות השמונים להקות כגון R.E.M וה Replacements ציינו את ביג סטאר כלהקה עם השפעה רצינית על הצליל שלהם. לאט לאט גדל מועדון המעריצים של האלבום השלישי וזה הפך ממש לקאלט. ביג סטאר התאחדו שוב (בהרכב שונה מהמקורי) ב 1993 והמשיכו להופיע במשך השנים. אני מצטער שפיספסתי את הופעתם בסן פרנסיסקו ב 2007, מי ידע ששלוש שנים אח"כ ימות אלכס צילטון ולא יהיו הזדמנויות נוספות.
אבל הנה, ב24 לאפריל במועדון ה Fillmore יבוצע התקליט השלישי במלואו ע"י חבורה נהדרת של אמנים: מייק מילס, הגיטריסט של R.E.M, פט סאנסון הגיטריסט של Wilco, יהודי טוב בשם אירא קפלן מניו ג׳רזי (שהוא גם גיטריסט וירטואוז מדהים) סולן Yo La Tengo, יופיע גם צ׳אק פרופט שהוא מוסיקאי סן פרנסיסקואי מבטן ומלידה, והכי חשוב, סטפנס, המתופף מההרכב המקורי של ביג סטאר יהיה על הבמה. כפי שכבר ציינתי בתחילת הכתבה, גם רביעיה קאמרית תתן מימד קלאסי להפקה.


בעיקרון, לדברי חברי הלהקה סדר השירים בתקליט נבחר אקראית ואין לו ממש חשיבות. רבים האמנים שמלאים הערכה לאלבום ושמחים לתרום מכשרונם ולהופיע, כך שלכל מופע יש הרכב אחר (במופע שייערך בלוס אנג׳לס יעלו רבעיית קרונוס, יצטרף ג׳ף טווידי סולן Wilco וגם רובין היצ׳קוק הבריטי).
יצא לי לראות את מופע המחווה ל Third בהרכב קצת שונה בקיץ האחרון במסגרת הפסטיבל Hardly Strictly Bluegrass בגולדן גייט פארק ואני ממליץ בחום (ומתכוון להגיע גם הפעם).
 לשמיעת האלבום: http://youtu.be/3asYvcNGf_E (אל תשפטו אחרי שמיעה ראשונה, לוקח לו כמה שמיעות עד שזה מסתדר בראש).

Saturday, April 9, 2016

50

אי שם בשנות השמונים, בימי אפנת המתיחות האוויליות שפשתה על מדינתינו הקטנטונת, ארגן יהודה ברקן מתיחה מחוץ לשרותים ציבוריים. כשיצא עובר אורח אקראי מהשירותים, קיבל אותו קהל נרגש במחיאות כפיים ובטקס חגיגי התבשר הבחור שהוא המשתין המיליון.

מי שמשתמש ב Blogger של גוגל כדי לכתוב את הבלוג שלו מקבל גם נתונים סטטיסטיים על הצפייה בהגיגיו. השבוע הצצתי וראיתי שעד כה היו 9,989 כניסות. ייתכן וכשתסיימו לקרוא הפעם, יחכה לכם צוות ווירטואלי הכולל דוגמנית, ידוען וצלם. הדוגמנית תענוד על גופכם אחר כבוד סרט, ותזכו בתואר ״הקורא העשרת אלפים״. ראו הוזהרתם…
כשכתבתי משהו בפעם הראשונה בפייסבוק לפני שנה וחצי וחברים הציעו לי לפתוח בלוג לא חשבתי שמישהו יטרח לקרוא את קשקושי. למי בכלל יש זמן בין כל הררי המידע, תמונות, בדיחות, והגיגים המורעפים עלינו מכל עבר? לפעמים פשוט בא ללכת לאיזו חווה מבודדת בהרים ולהתנתק מכל הרעש. והנה למרות הכל, אני כאן כותב את הפוסט החמישים שלי. חמישים, וואו.
נושא שכמעט ולא הזכרתי עד היום היה מקום העבודה שלי. האמת, משעמם אותי לכתוב על היי-טק. יש אינסוף בלוגים בתחום ולא אייגע אתכם בניתוח טרנדים, זריקת באזז וורדס, או נתונים טכניים.
החברה בה אני עובד הוקמה בשנת אלפיים אחרי שהמייסד, בחור יהודי חכם ובעל חוש הומור מפותח שעבד כמרצה בסטנפורד בתחום האינטלגנציה המלאכותית ראה בטלויזיה סטאר-טרק ואמר שאת ה Com-Badge, אותה סיכה שעונדים על הבגד ושימשה לתקשורת עם סקוטי מבסיס האם בכדור הארץ, אפשר לעשות במציאות.

מוצר הדגל אם כן הוא מכשיר תקשורת לביש (badge) בגודל של מצית גדולה המאפשר התקשרות מהירה בין עובדים ללא צורך בהחזקת טלפון ביד. רוב האינטלגנציה נמצאת על השרתים כך שאפשר פשוט לשאול ״איפה נמצא שמעון חמוטל?״ ולקבל תשובה שהוא כרגיל בשרותים. מכיוון שמי שאימץ את המוצר בצורה הכי חזקה היתה מערכת הבריאות, המכשיר מסונכרן עם מכשירים רפואיים רבים בבתי ההחולים ונותן לאחיות והרופאים התראה במקרה ומשהו לא טוב קורה בחדר 213. גם אם הצוות לא הגיע בזמן לטפל במקרה החרום, לפחות ניתן לפנות את הבר מינן ולקבל את המטופל הבא… בגדול, האחים והאחיות מתים על הבג׳ כי הוא חוסך להם קילומטראז׳ רציני של התרוצציות מיותרות, והרופאים שונאים אותו כי זה הופך אותם קלים להשגה.


אני הצטרפתי כעובד מס׳ שלושים בערך. סטרט-אפ אחרי גיוס שני שבדיוק השיג מנכ״לית שהחליפה את המייסדים בניהול החברה. באופן די מפתיע, למרות שמדובר היה בסטארט-אפ, לא עבדנו כמו משוגעים מסביב לשעון. מסיבות נערכו בבתים פרטיים של ההנהלה הבכירה (כולל הקראת פואמות משעשעות שכתב המייסד), היינו עורכים אחת לחודש Beer bash בו מעבר לעדכוני חברה שוטפים, היו גם מדברים על דברים מחוץ לעולם ההי-טק. לפעמים זה הזכיר לי ערבי תרבות בקיבוץ או פעולה בתנועה. פעם אחת למשל, סמנכ"ל המכירות שהיה חובב סיגרים וגולף, עשה תכנית שלמה על סיגרים, כולל חידון נושא פרסים (סיגרים קובנים) וציטוטים לא ממש פוליטיקלי קורקטיים של חובבי סיגרים ידועים דוגמת מארק טווין ורודיארד קיפלינג.
עם השנים, כשהחברה גדלה, היא התחילה להתמסד ועומם זוהרם של ימי הנעורים השובבים. הפכנו להיות עוד חברה מני רבות, עברנו מקופרטינו לסן-חוזה, רכשנו חברות קטנות, הגדלנו את סל המוצרים, ולפני כשלוש שנים אפילו הנפקנו והפכנו לחברה ציבורית .במקרה ואתם תוהים, לא, לא עשיתי מליונים (ומי שלא מאמין יכול לשאול את הטבח, הנהג, הגנן או המסז׳יסט שלי…).
בכדי להשיב מעט טרנדיות ורוח נעורים, החלו לאחרונה לעשות שיפוץ כולל ועיצוב מחדש. הקוביות הפכו ל open space, הרצפה והקירות נצבעו בצבעים עליזים, שמו פינות ישיבה עם כורסאות מעוצבות, הגדילו את המטבח (שמעתה גם נקרא בפלצנות "Cafe") ואפילו התקינו ברז עם בירה מהחבית (סיירה נבאדה ובלו מון) לרווית העובדים. הבעיה שעם כל החלל הפתוח הזה הרבה פחות נח לעובדים לעשות עבודתם נאמנה (כלומר לקנות באמאזון, לצ'טט בפייסבוק ולראות פורנו). את המעבר ל"משרדי" החדש עשיתי באחד באפריל.
גדלתי בקיבוץ שחצי מחבריו הגיעו ממדינות אנגלוסקסיות (בעיקר דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד). הם הביאו איתם את מסורת האחד באפריל והרבה פעמים עשו יופי של מתיחות. בשבוע שעבר נזכרתי באחת מהן: לפני ליל הסדר הקיבוצי היו תולים על לוח המודעות בחדר האוכל את מפת הישיבה בחג. פעם אחת מישהו חמד לצון ותלה מפת ישיבה בה הושיב את יוסקה מהרפת ואת זיוה מהמכבסה שכבר שנים ברוגז ולא מחליפים מילה באותו שולחן. הוא פיצל משפחות, הפריד מארחים מאורחיהם ועשה סמטוכה שלמה. כמובן שהמהומה היתה גדולה.
באחד באפריל שלחתי אימייל לעובדי החברה שיועד כביכול לעובדי הצוות שלי ובו אני מספר על שינויי ישיבה של הרגע האחרון. במפה ה"מעודכנת" הכנסתי את סמנכ"ל הכספים בין המהנדסים, וכן את משפטן החברה ובנות ממשאבי אנוש לשבת ליד זה שתמיד מספר בדיחות גסות. מיקמתי עובדים שידעתי שהם לא סובלים אחד את השני בשולחנות צמודים והפרדתי מנהלים מצוותיהם. מכיוון שלא מתפקידי לשלוח עדכונים כאלה, מיד שלחתי אימייל התנצלות, אמרתי שזה נועד לעיני הצוות שלי בלבד וביקשתי בכל לשון של בקשה להתעלם מההודעה הקודמת ובעיקר לא להציץ במפה המצורפת... האפקט עשה את שלו ותגובות נזעמות החלו להגיע. בסוף המנהל שאחראי על השיפוץ ביקש ממני לשלוח תגובת הבהרה שמדובר במתיחה. זו לא הפעם הראשונה שאני משתעשע באחד באפריל בעבודה, לכן תמיד מפתיע אותי איך אנשים עדיין קונים את השטויות שלי.


ומכיוון שאני לא יכול לסיים בלי קצת מוזיקה, האמן הראשון שעולה לי לראש כשאני חושב על מתיחות והתחזות הוא "השרוף" שניסה לעבוד על כולם אי שם בשנת אלפיים. אבל לא בא לי להשמיע את חיים צ'ינוביץ ובמקומו אשים להקה וירטואלית שמתחבאת מאחורי דמויות אנימציה פיקטיביות כבר די הרבה שנים. אני מדבר על הגורילות כמובן. 

טוב, זמן לסיים, אלך לי לעוד ישיבה משמימה, ואולי בדרך אעצור בקפיטריה לכוס בירה מהחבית, אחרי הכל, גם אם אנחנו לא בדיוק החברה הכי "קולית" בשוק, מגיע לנו לפחות נקודות על המאמץ להיות שוב מגניבים/טרנדיים/היפסטרים.

יאללה ביי.




 

Tuesday, April 5, 2016

ביל גרהאם

מי היה ביל גרהאם? סביר להניח שרבים האנשים שלא שמעו עליו. אולי לתושבי העמק בו אנו חיים או לתושבי ניו יורק השם מצלצל קצת מוכר (יש איזה אולם על שמו בסן פרנסיסקו, לא?), אבל זה בסדר, הוא מסוג האנשים שנמצאים מאחורי הקלעים ולא בקידמת הבמה. למרות האנונימיות היחסית, רבים מכוכבי הרוק הגדולים ביותר חייבים לו חלק נכבד מזוהר כוכבם.


ב Contemporary Jewish Museum נפתחה תערוכה מצויינת ובה סקירה מקפת על חייו ופועלו וזאת סיבה טובה להרחיב על האיש המעניין הזה. ביל נולד כ Wolfgang Grajonca בברלין, התייתם מאביו בעודו תינוק וגדל עם אימו וחמשת אחיותיו. הוא איבד את כל משפחתו במלחמה הארורה ההיא, מלבד אחות אחת ששרדה את אושוויץ. אבל עזבו, לא אלאה אתכם בסיפור תלאותיו בזמן המלחמה (תוכלו לקרוא על כך בתערוכה). ב 1941 הגיע הילד, רזה, תשוש וחולני לניו יורק ושוכן בבית יתומים יהודי. רשות ההגירה נתנה אולטימטום של זמן קצוב למצוא לו משפחה מאמצת, ולא, הוא ישלח באניה חזרה לאירופה. שעון החול החל לאזול וילדים נאספו בזה אחר זה מבית היתומים למשפחות מאמצות. ביל וחבר שהכיר על האניה נשארו הילדים האחרונים. ילד בן עשר, לבד בעולם, שאין לו מושג מה עלה בגורל משפחתו, מבין שהוא פחות רצוי מילדים אחרים אבל לא יודע למה. למרבה המזל ברגע האחרון נמצאה משפחה מאמצת והילד עבר לגור בברונקס. הוא בחר בשמו האמריקאי כחלק מהמאמץ להשתלב. גרהאם אהב לרקוד במועדוני הריקודים בעיר, לראות מחזות בברודווי וחלם להיות שחקן. כשגמר את למודיו, התגייס לצבא, נלחם במלחמת קוריאה ואף זכה בעיטור על הצטיינותו בשדה הקרב. ביל חזר לניו יורק ועבד בעבודות מזדמנות בהרי הקאטסקילס עד שהחליט לעבור לסן פרנסיסקו לנסות את מזלו. הימים היו ימי שנות הששים הסוערות וביל החל לנהל חבורת תאטרון אבסורד היפית בשם MIME TROUPE. לא אחת נעצרו חבריה בידי המשטרה. חברי הקבוצה הפכו את המעצר לחלק מן ההצגה, השוטרים בעל כרכם הפכו חלק מה״הופעה״ והקהל לא הבין אם מדובר במעצר אמת או חלק מהמיצג…


ביל החל להבין את תפקידה החשוב של המוסיקה בתרבות הנגד, ויצר קשר עם מוסיקאים כגון הגרייטפול דד, ג׳ניס ג׳ופלין, ג'פרסון איירפליין, סנטנה, ג׳ימי הנדריקס ועוד. אחד מהארועים הראשונים בו היה לו חלק בהפקה היה ה Trips festival (הרחבתי עליו בבלוג שלי) וכלל הפנינג המוני, מסיבת אל אס די והרבה מוסיקה. גרהאם הריח את ההזדמנות העסקית המצויינת, החל לייצג את המוסיקאים ולנהל את מועדון הפילמור אשר עומד על תילו עד היום (ואח"כ גם את מועדון הווינטרלנד, אבל הוא נסגר מזמן). האמת שההתחלה לא היתה פשוטה, הממסד הערים קשיים ולחץ לסגור את הפילמור. בעירייה לא אהבו את הקהל ההיפי הלבן, ולעיתים מסומם, שמגיע ללב השכונה השחורה ומפר סדרי בראשית. לא מעט בזכות רצח מסתורי (עליו כתבתי כאן) העניינים החלו להסתדר.
אתם צריכים להבין שביל לא היה היפי וגם לא נראה כמו היפי. כשפתח את מועדון הפילמור הוא כבר היה ״זקן״ בן 34 (בקרב ההיפים רצה אז אימרה שאין להאמין לאף אחד מעל גיל שלושים…), שערו היה קצר, הוא לבש חליפות והיה לו מבטא מזרח ארופאי קל. במידה מסויימת הוא היה על תקן "המבוגר האחראי". הוא דרש מהמוסיקאים הגעה בזמן ומקצועיות ולא חסך שבטו מ״ילדיו״ האמנים הסוררים. ביל גם החל לייצג אמנים שחורים כגון טינה טרנר וביל קרטיס ולהנגיש את המוזיקה השחורה לקהל הלבן הצעיר. בהמשך פתח את מועדון ה״פילמור איסט״ בניו יורק והמועדון בפריסקו כונה ״פילמור ווסט״. גרהאם היה טס הלוך ושוב בין החוף המזרחי למערבי, מתמרן את לוח ההופעות, ידו בכל.

יש המתייחסים אל ביל כאל אופורטוניסט שהתעשר כשזיהה את הפוטנציאל האדיר החבוי בעסקי המוסיקה ואת הפיכת המוסיקאים, בדומה לכוכבי הקולנוע, לאלילים נערצים המורמים מעם. אין ספק שלניצול השואה היתום בעל יצר ההישרדות היה דרייב עצום להצליח, אבל זוהי רק חלק מהתמונה. גרהאם נלחם בעוולות וגייס כספים דרך קונצרטי התרמה רבים. כשה free clinic ברחוב הייאט, אותה מרפאה חינמית שהיתה המקום היחיד שהציעה שירותי בריאות לילדי הפרחים בעיר, עמדה להסגר, הוא גייס את ג׳ניס והאיירפלינס למופע התרמה שנתן למקום אויר לנשימה. כששמע שסגרו תקציבים והפסיקו לספק ארוחות לתלמידי סן פרנסיסקו, גייס אמנים והעלה קונצרט התרמה, ובהמשך אף היה חלק מקונצרטי התרמה בינלאומיים כגון ה Live Aid או מופע גדול ב86 למען אמנסטי אינטרנשיונל בו הופיעו בין היתר U2, פיטר גבריאל,  לו ריד, ג'ון באאז ואפילו איחוד של להקת פוליס בשם A Conspiracy of Hope. הוא גם היה האמרגן של קונצרט ה Bridge school הראשון אותו עורכים כל שנה ניל ופגי יאנג ב Shoreline.
סיכם זאת יפה אחד מחברי ה Mime Troupe שאמר עליו ״ביל הוא שילוב של אמא טרזה עם אל קפונה״.


ביל גרהאם אף הופיע בסרטים והגשים במעט את חלום ילדותו להיות שחקן. הוא שיחק סוכן הוליוודי חלקלק בסרט אפוקליפסה עכשיו, נתן תפקיד קטן בסרט מועדון הכותנה ותפקידי משנה במספר סרטים נוספים.  
הוא מצא את מותו בתאונת מסוק בשנת 1991 מעט מזרחה לסן פרנסיסקו כשטס בתנאי סערה בדרך לעוד אחד מהקונצרטים שלו באיסט ביי.
אז בפעם הבאה שאתם רואים הופעה בפילמור ונוגסים מלוא הפה בתפוח עסיסי מהקערה בכניסה המוגשת בחינם לקהל, תקדישו כמה שניות מחשבה לאיש שבילדותו לא זכה כלל לטעום תפוחים אך בזכותו המקום הזה קיים.



התערוכה ב CJM (שנמצא ליד Yerba Buena Gardens) עוקבת אחר חייו בצורה כרונולוגית ומלווה בהמון צילומים, פוסטרים פסיכדליים משנות הששים, ראיונות,  וקטעי וידאו. למוסיקה יש מקום נכבד כמובן, ובזמן השוטטות בתערוכה מתנגן פלייליסט נהדר המורכב מהאמנים איתם עבד. ישנן גם תחנות האזנה אישיות עם אזניות, גיטרות (כולל שברי גיטרה של הנדריקס), ואפילו תחפושות בהן השתמש (ביל נהג להתחפש ולהופיע בחגיגות תחילת השנה החדשה כ " Father Time"). בקיצור, תערוכה עשוייה היטב על יהודי מעניין וחשוב. מומלץ!

לפרטים על התערוכה:

http://www.thecjm.org/on-view/currently/bill-graham-and-the-rock-and-roll-revolution/about