בעוד אנו מתכנסים לחגוג את יציאתנו מעבדות לחרות, או יותר נכון לציין כמה סבלנו ויאללה לאוכל, ישנם לא מעט אנשים שאין להם ממש סיבה לחגוג. לפעמים אנחנו מנקים את מצפוננו בפעילות התנדבות, או פותחים את הארנק, אבל לרוב הם שקופים, רחוקים מהעין ורחוקים מהלב.
אלבומה החדש של פי ג׳י הארווי מנסה לתת קול לאותם נוכחים-שקופים. זהו אלבום טרי טרי, דנדש כמו רכב שלא הורידו לו את הניילונים מהמושב, בשם The Hope Six Demolition Project. האלבום הזה הוא מעין המשך לאלבומה הקודם (שיצא ב 2011) Let England Shake גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינה רעיונית. באלבומה הקודם התמקדה הארווי בהתנהלות מולדתה אנגליה ובעיקר במלחמותיה. האלבום עסק בקרבות בהן השתתפה הממלכה המאוחדת עם דגש על מלחמת העולם הראשונה אבל נגע גם בעירק ואפגניסטן. לא דובר בראייה ״היפית״ פשטנית של ״עשו אהבה ולא מלחמה״, אלא בנסיון מעמיק להבין את הפסיכולוגיה מאחורי המלחמה. איך אדם יוצא לקרב בשם המדינה, במקרים רבים ללא ממש הבנה על מה הוא נלחם, ובכל זאת מוכן להקריב את חייו או להרוג אנשים, לעיתים ממש במגע פיזי, למרות שבינו לבינם באופן אישי אין ולא כלום.באלבום הנוכחי הארווי מתעסקת בקונפליקטים ומצוקות בינלאומיות – המלחמה בקוסובו, המלחמה הסובייטית באפגניסטן ושכונות העוני בלב ליבה של בירת ארה״ב. הפעם התחושה, לפחות בחלק מהשירים היא יותר של דיווח עיתונאי. פי ג׳י מתבוננת בעוולות העולם ומדווחת לנו את רשמיה. קדם לאלבום תחקיר בו התלווה אליה הצלם והקולנוען Seamus Murphy. יחדיו שוטטו בחבל קוסובו, אפגניסטן ושכונות העוני האמריקאיות ונפגשו עם הקורבנות של אותם מקומות מוכי גורל. שימו לב שאלו לא קורבנות של איתני הטבע כי אם תוצאה של רוע או הזנחה מעשי ידי אדם. לפני כחצי שנה יצא ספר משותף שלה ושל סימוס הצלם שהכיל צילומים מהמסע פלוס שירים שכתבה פי ג׳י בהשראתו.
אני מוקיר ואוהב את פי ג׳י כבר המון שנים. זו הייתה התאהבות ממבט ראשון. שהיתי באוסטרליה בתחילת שנות התשעים במסגרת טיול התרמילאים בעולם. בסופי השבוע שידר ערוץ הטלויזיה הממשלתי קליפים נונ-סטופ. בצפיה מקרית נתקלתי בקליפ מסקרן ומטריד כאחת בשחור לבן עם קול נשי סקסי וצליל גולמי ומחוספס. לא ידעתי כלום על האמן/להקה אבל סימנתי לעצמי לברר (אני מדבר על ימי טרום האינטרנט). בחנות תקליטים במלבורן התברר לי שפי ג׳י הארווי היא שלישיה טרייה הקרויה על שם היוצרת העיקרית פולי ג׳ין הארווי שבדיוק הוציאה אלבום ביכורים. המפגש השני איתה היה בהופעה חיה במסגרת פסטיבל רוק בנמל חיפה. היא הגיע כדיווה מסתורית וחושנית ונתנה מופע מהפנט.
ההצלחה של פי ג׳י היתה מטאורית. בחורה צעירה מדורסט שבקאנטרי סייד האנגלי מגיעה לעיר הגדולה בכדי ללמוד פיסול. עוד לפני תחילת שנת הלימודים היא פוגשת בסיסט ומתופף ומקימה להקה. כבר בגיג הרביעי או החמישי שהם מנגנים מול קהל הם מקבלים הצעה לחוזה הקלטות. חלומו הרטוב של כל מוסיקאי. אלבומם הראשון Dry היה הצלחה פנומנלית. את תכניות הלימודים נטשה הארווי ומכאן החלה קריירה ארוכה שכוללת כבר אחד עשר אלבומים (שניים עם הלהקה המקורית והיתר בקריירת סולו), שני פרסי מרקיורי הבריטי, מועמדות לגראמי ותארי אמנית השנה במגזין הרולנג סטון. היא עשתה כמה דואטים יפים עם אמנים דוגמת ניק קייב (איתו גם היה לה רומן) ותום יורק, סולנה של רדיוהד.
מאחורי כמעט כל שיר באלבום החדש מסתתר סיפור. בוא ניקח למשל את השיר הראשון, Community of Hope: לפני כשנתיים קיבל עיתונאי הוושינגטון פוסט, פול שוורצמן, הכותב בעיקר על פוליטיקה, בקשה מסימוס הצלם לצאת לסיור איתו ועם אמנית/מוסיקאית נוספת בשכונות הקשות ביותר של וושינגטון די סי. השלישיה נדחסו למאזדה החבוטה של פול, הצלם מלפנים ואשה מטופחת בעלת מראה מסתורי (שהוצגה לפול רק בשמה הפרטי פולי) בכיסא האחורי עם פנקס בידה. פול הראה להם את פרוייקט Hope 6 (שעל שמו נקרא האלבום) בו הרסו שיכוני עוני מרובי פשיעה והפכו את המקום למגורים נאים יותר. התושבים העניים, כמעט כולם שחורים, רובם מובטלים, חלקם מכור לסמים, לא יכלו להרשות לעצמם לגור בשיכון החדש ונאלצו לנדוד למקום אחר. משם חלפו על פני בית הפנקייק IHOP אותו תיאר פול כמסעדת ה sit down היחידה בשכונה (לא מצאתי המלצה של דלית על המקום :)), מוסד פסיכיאטרי שהפך למשרדי ההומלנד סקיוריטי, בית ספר עלוב למראה ושכונה בה אף אחד לא נוסע אם אין לו סיבה באמת טובה מפני שיש סיכוי לא קטן לצאת ממנה מנוקב בכדורים. פולי ישבה ערנית ושקטה ולא הפסיקה לרשום רשמים בפנקסה. לסיום פול גם לקח את השניים לאתר בו מתכננים הקמת וול-מארט חדש, דבר המפיח תקוה בקרב המקומיים. משם חצו ל"צד האחר" בו נמצאים בתי המידות של עובדי הממשל, מונומנטים, אנדרטאות, ספריות, מוזיאונים וגם בית אחד לבן במיוחד. רק אחרי שפול הוריד את השניים בבית המלון והתפנה לגגל אינפורמציה על אורחיו, למד שהסיע את אחת המוסיקאיות המוערכות בעולם.
לפני הוצאת האלבום יצר הצלם קשר מחודש עם שוורצמן, סיפר לו על הפרוייקט וביקש סיור נוסף (הפעם ללא פי ג'י) לצורך צילום קליפ לשיר. השיר אכן מתאר כמעט אחד לאחד את פרטי הסיור כפי שהצטיירו בעיניה של הארוי, כולל ציטוטים מהסבריו של פול. שורה מהשיר:
Okay, now this is just drug town, just zombies, but that’s just lifeיצרה סערה בכוס תה וגינוי מטעם פוליטיקאים מקומיים שכנראה לא הבינו כי פי ג'י אמפטית לסבל ובסך הכל ציטטה דברים ששמעה ברחוב. הם טענו שהיא מתמקדת בשלילי למרות שלטענתם יש מאמצים לעשות שינוי.
אני ממליץ לכם לראות את הקליפ של השיר. לקראת סופו רואים חבורה יושבת בבית, כנראה באחת השכונות עליהן מדבר השיר, מקשיבה לשיר דרך הסמארטפון ומלוה את הקטע בשירה. זה נגמר באקפלה בכנסייה בה חוזרים שוב ושוב על ההבטחה (שקצת קשה שלא להתייחס אליה במעט ציניות) They’re gonna put a Walmart here…אותי זה ריגש.
כבר עברו שנתיים מאז אותו סיור ובינתיים נסוגה וול-מארט מתכניותיה והמגרש הריק נשאר כשהיה.
הנה דוגמא נוספת: השיר Chain of Keys מספר על אשה מבוגרת בקוסובו שמסתובבת עם צרור שמכיל את מפתחות הבתים של שכניה למקרה שהם ישובו יום אחד, אבל כצפוי, אף אחד לא שב.
גם הקלטת האלבום נעשתה באופן לא שיגרתי. ההקלטה, שנעשתה באולפן בלונדון במרתף תחת השם "Recording in progress" התנהלה כסוג של מיצג אמנותי. קהל הוזמן לצפות בתהליך מאחורי זכוכית חד כיוונית (מצלמות וטלפונים לא הורשו להיכנס). מלבד פי ג'י הארוי השתתפו בהקלטות גם ג'ון פאריש, שמנגן על המון כלים ועובד איתה כבר שנים, המפיק הידוע Flood, ומיק הארווי (עד כמה שידוע לי, אין קשר משפחתי) האוסטרלי מלהקת הזרעים הרעים של ניק קייב.
פי ג'י הארווי תמיד נמשכה לצד האפל. בשנים הראשונות היא התמקדמה באישי ובמערכות יחסים מורכבות, ואילו בשנים האחרונות הכיוון הוא יותר פוליטי. היא אמנם לא מציעה פתרונות, אבל כאמנית לא זה תפקידה. עצם הפניית הזרקור אל אותם חסרי מזל שפשוט נולדו במקום הלא נכון הוא חשוב. אם בעקבות האלבום הזה הם קיבלו קול ונהפכו לקצת פחות שקופים, דיינו.
חג שמח
