Sunday, August 28, 2016

הקונצרט האחרון

לתאריך 29 באוגוסט 66 יש מקום בהיסטוריה. בתאריך הזה לפני 50 שנה הביטלס ביצעו את הופעותם האחרונה (אם מתעלמים מההופעה על הגג ב 69) וזה היה ב candlestick park, אצטדיונם של הג׳יאנטס (בייסבול) ומאוחר יותר גם של ה 49ers (פוטבול). אני מודה שלא ממש בא לי לכתוב על.הביטלס, נדמה שהכל כבר נלעס ונטחן אלפי פעמים (מה גם שאני לא מומחה כזה גדול).
האמת שזה בכלל תרוץ בשבילי לכתוב על צלם נהדר (ואזכיר גם נער שהיה צלם חובב) , ועל כך בהמשך.


הביטלס לא בילו בעיר ולא טרחו לקפוץ לסצינה המתפתחת בהייאט אשבורי. זה היה יותר כמו קונצרט של אייל גולן או שלמה ארצי ביום העצמאות, באים, מופיעים, ויאללה טסים הלאה. בדיוק שנתיים (ויום) קודם לכן, הם נפגשו עם אחד צימרמן שנתן לילדים הטובים מליברפול את הג׳וינט הראשון שלהם. אני חושב שזה עשה להם טוב.
בסיבוב הזה הם כבר היו מותשים לגמרי וגם הרגישו שקהל המעריצים (ובעיקר המעריצות) במילא צורח כל ההופעה ולא שומע כלום. מכיוון שהם ידעו שזו הופעתם האחרונה ג׳ורג׳ וג׳ון הוציאו מצלמות וצילמו את הקהל. פול אף ביקש מהיחצ״ן שלהם, טוני בארו, להקליט על טייפ את הארוע (עותק מאוחר יותר נגנב והפך לבוטלג). מגוחך ככל שזה נשמע, האיצטדיון היה די ריק, רק 25,000 טרחו להגיע לאיצטדיון שיכול להכיל 42,000 איש. כרטיסים עלו בין 4.5 ל 6.5 דולר. יש לי הרגשה שלמרות שההופעה כבר הסתיימה מזמן כרטיס כזה שווה היום יותר… באופן מאוד אופייני לסן פרנסיסקו בסוף אוגוסט, היה לילה קר וערפילי (פול, אנגלי שכמותו, התנצל בפני הקהל על מזג האויר) והביטלס נתנו סט של 11 שירים, קצת יותר מחצי שעה וזהו. אפילו לא השחילו שום דבר מ Revolver שרק יצא, לא בדיוק תמורה לאגרה.
מעריץ בן 15 בשם בארי הוד צילם את המופע בצבע (היה גם תיעוד בשחור לבן של ערוץ טלויזיה מסקרמנטו) וחלקים ממנו שוחררו מאוחר יותר בסרט דוקומנטרי על ההופעה.

מי חימם? היה בובי הב, שבאופן אירוני שר בערב הסגרירי את Sunny. היו The Ronettes שלישיית בנות מניו יורק שעשו בעיקר R&B, קצת רוק׳נ׳רול תוצרת ה Cyrkle מפנסילבניה והיו The Remains להקת גארז׳ רוק נהדרת מבוסטון שנתנה בראש.
יש לי הרגשה שהחלק הכי מעניין בסיפור היתה המסיבה בחדר ההלבשה. ג׳ואן באאז הגיעה ולא רק היא. בעצם כל מי שנחשב באותו זמן סלב בעיר, קפץ להגיד שלום. לא הייתי, אבל אומרים שהיה שמח. אחד האנשים שהיה שם זה הצלם ג׳ים מארשל.

אפשר להגיד שמארשל היה ה-צלם של כוכבי הרוק בשנות  הששים והשבעים, וגם מתעד נפלא של סצינת הפסיכדליה וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו. יש לי אלבום הכולל צילומים שלו מהייאט אשבורי. נדמה שהוא היה בכל מקום ומצלמתו קלטה גם את הרגעים הקטנים, הפחות זוהרים ולעיתים אף לא קלים של התקופה. לא רק את המופע האחרון של הביטלס הוא צילם, הוא היה בפסטיבל מונטריי-פופ ועדשתו קלטה את הנדריקס שורף את הגיטרה ואף היה הצלם הראשי בוודסטוק. ב 73 הציעו לו $25,000  עבור מצלמת הלייקה בה צילם את הנדריקס ואחרים בוודסטוק והוא סירב.




את מי הוא לא צילם, הוא לקח את גרייס סליק וג׳ופלין ליום צילומים בעיר וקלט אותם ברגעי אינטימיות נדירים. יש לו צילומים נהדרים של הדדס, ג׳פרסון איירפליין, דילן, סיימון וגרפונקל, סנטנה, לד זפלין, ג׳ניס עם הנדריקס בחדר ההלבשה ועוד מלא שלא הזכרתי. הצילומים שלו לא מבויימים בד״כ (למרות שהיה לו את השטיק של לשכב על הגב על הריצפה וחברי הלהקה מסתכלים על עדשתו מלמעלה בעיגול), ויש איזו תחושה אינטימית בלתי אמצעית. הכוכבים אותם צילם תמיד נראו מאוד בשר ודם, נטולי איפור ופוזה. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של הגרייטפול דד יושבים על מדרגות הבית ברחוב אשבורי 710. בתמונה אחרת הוא אסף את כל המוזיקאים הנחשבים בעיר לתצלום על הדשא בגולדן גייט פארק, סטייל תמונת מחזור כיתתית. היו שם השרלטנים, האיירפליינס, הדדס, ג׳ופלין עם הביג בראדר הולדינג קומפני והקוויקסילבר מסנג׳רס סרוויס.




אנקדוטה קטנה; ב 67 הוא יצא עם אביגיל פולגר, היורשת העשירה של אימפריית קפה פולגר׳ס. אביגיל תמצא את מותה שנתיים מאוחר יותר לצד שרון טייט ברצח המחריד שבוצע בהוראת צ׳ארלס מנסון. היא סתם באה לבקר, וכמו שאר הנוכחים בדירה, פשוט היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.


48 שנה מאוחר יותר, בקיץ של 2014 החליטו שאיצטדיון ה candlestick סיים את תפקידו. למופע הפרידה הביאו את פול מקארטני. סגירת מעגל. פול ביצע לא מעט ביטלס ואף הקרין על מסך ענק קטעים מהסרט שצילם המעריץ בארי הוד בזמנו. הפעם כרטיסים עלו מאות דולרים, האיצטדיון היה מלא עד אפס מקום ופול ניגן הרבה יותר מחצי שעה ונתן תמורה מלאה לקהל עם סט של ארבעים שירים. על זה נאמר Times they're a changin

אם עוד לא הבנתם, הצילומים כאן הם כולם של של ג׳ים מארשל.
מלבד קישור להופעה עצמה, אשים קצת מהשאריות (the remains) ושאר הלהקות שהופיעו בקונצרט וחלקן איכשהו נשכחו עם השנים.


את השיר הזה גם הדודה שלכם מכירה

ואת זה גם הדוד
ונסיים במעגל


Tuesday, August 9, 2016

עוד באירופה


בדרך חזרה מישראל לקליפורניה, עצרנו לשבוע התאווררות מהמשפחתולוגיה, החום, האבק והזיעה בדרום גרמניה הירוקה. לטלי יש חברה, בת כיתה, שישבה על אותו סיר ואכלה מאותו מסטינג, אשר גרה באיזה כפר ציורי למרגלות היער השחור והחלטנו לעצור לנשום קצת אויר הרים צלול ואירופאי לפני שחוזרים לשגרה. לא תכננו כלום, באנו חסרי מושג (clueless נשמע יותר טוב) לחלוטין, בלי ספרי הדרכה, המלצות, או איזו תכנית. הדבר היחיד שידענו זה מה אנחנו לא רוצים. שמענו שיש באזור אטרקציות דמויות פארקי שעשועים עם תורים ארוכים, ילדים זבי חוטם והורים חסרי סבלנות, וידענו שבמקומות כאלה כף רגלינו לא תדרוך. דיסנילנד ויוניברסל סטודיו יש גם בקליפורניה, לא תודה. בעל המלון היה די בשוק כשאמרנו לו שאין לנו תכניות לבקר בפארק אירופה, הוא אמר שזו הסיבה העיקרית לבואם של לא מעט אנשים. האמת שזה לא ממש אופייני לנו, בד״כ ההכנות ותכנון הטיול הם חלק מהכייף. אנחנו קוראים המלצות ברשת, מסתכלים על מפות ומתכננים לו״ז כללי, מתוך ידיעה שכל תכנית היא בסיס לשינויים. הפעם הגענו עיוורים לחלוטין, אפילו בלי חיבור טלפוני, מתוך ידיעה שהכי טוב לקבל המלצות מהנייטיבס ולא לשבור את הראש. זה היה כל כך לא מתוכן, שכשיצאנו משדה התעופה בציריך, חיפשנו בית קפה עם ווי-פיי כדי שנוכל לדעת לאן פנינו מועדות (לא טרחנו להדפיס את כתובת המלון ולקחת הוראות הגעה מראש). בת כיתתה של טלי הנקראת שיפרה (לא, זו לא אשמתה, תלונות יש להפנות להורים) קיבלה את פנינו בחום והתמקמנו בצימר (הגרמנים אגב משתמשים בשם אחר שמשמעו ״יחידת נופש״, צימר זה משהו שלוקחים עם המאהבת בגליל העליון...).
בית הארחה הקטן והחביב (בתמונה) היה צמוד לחווה בה גידלו חזירים, פרות, כבשים, תרנגולי הודו (שהסתובבו חופשי באחו) ואורוות סוסים לשרות תושבי הכפר. היינו בעמק מוקף הרים, יערות וכפרים ציוריים אדומי רעפים. קיטש דביק מגלויות לתיירים, רק שעל אמת.



כשבני משפחה וחברים שאלו אותנו לאן פנינו, אמרנו: שוויץ וגרמניה. חשבנו שנטייל במרומי האלפים לצלילי היודל של היידי בת ההרים. בפועל, מלבד ביקור חטוף בדאון טאון ציריך (מסתבר שנפלנו בדיוק על יום העצמאות השוויצרי וחווינו את החגיגות המסורתיות, לגמרי במקרה, ליד המוזיאון הלאומי) רוב הטיול התחלק בין גרמניה וצרפת. אם הייתי טורח לפתוח מפה הייתי מגלה כמה צרפת קרובה, אבל לא פתחתי. הבנות היו בעננים כשחצינו את הגבול הצרפתי. בשבילן זו היתה הזדמנות נהדרת לא רק לקנות באגט חם וטרי וקוראסון בבראסרי וקרפ ברחוב, אלא גם אפשרות לתרגל את הצרפתית אותה למדו בכיתה בשנים האחרונות. אני חייב לציין שהם עשו זאת ממש לא רע והרווחנו שתי מתורגמניות תוצרת בית. אותי זה החזיר לשעורי ההיסטוריה על המאבקים המרים בין גרמניה לצרפת על השליטה על חבלי האלזס והלוריין.



לא אטריח אתכם ביומן מסע, רק אומר שעצרנו בטירות עתיקות מימי הביינים, כנסיות, טיפסנו בהרים, רחצנו  באגמים, טיילנו במפלים ויערות מוריקים וגם לא פסחנו על רחובות הומים צרי סימטאות עם רחובות מרוצפי אבן ובתי קפה חביבים.





שיפרה נשואה לרופא גרמני העובד בשוויץ בשם פיטר, אורולוג, או כפי ששיפרה אומרת, רופא בולבולים. אבל כשהילדים מקבלים מכה או כואב להם הראש הם פונים לאמא, למרות שאבא דוקטור. לאבא הם ייפנו אם יחשקו בניתוח לשינוי מין... קצת ראיינתי את פיטר על הנושא, מסתבר שבשוויץ ניתוח שינוי מין נמצא ב״סל התרופות״ ואזרחי הממלכה זכאים לו במסגרת הביטוח הממשלתי. פיטר עושה לא מעט ניתוחים כאלה, לשני הכיוונים. גם הגרמנים לא טומנים ידם בצלחת. מסתבר שטיפול אורטודנטי למשל, ממומן במלואו ע״י המדינה אם רק יתמידו הילד וההורים ויסיימו את הטיפול בשלמותו. מדינת רווחה. אגב בין המדנות שוררת איבה גלויה. הפתיע אותי לשמוע את כל הרפש, הטענות והמענות שיש לגרמנים כלפי השוויצרים. אני בטוח שהייתי שומע לא פחות לכלוך גם מהצד השוויצרי כלפי הגרמנים, אם רק הייתי טורח לשאול.





לפיטר יש גיטרה חשמלית. לפעמים כשהוא חוזר מתורניות ארוכות בביה״ח האוניברסיטאי בבאזל, הוא מרעיש לשכנים בנגינת הבי מטאל פרועה. סיפרתי לו בהתלהבות על איך שהתוודעתי בשנים האחרונות לקראוטרוק, ואיך אני חופר ועף על מוזיקה גרמנית נפלאה מראשית שנות השבעים. הוא לא הכיר אף אחת מהלהקות שציינתי, נשמעתי לו כמו חייזר. הוא לא היחיד, אני מניח שרוב תושבי גרמניה שמעו על מודרן טוקינג או ג׳ינג׳יס חאן ויודעים לשיר ״דא דא דא״, אבל אין להם מושג מיהם גורו גורו, פאוסט או אכים רייכל. הקראוטרוק, שקיבל את שמו, ספק בלעג, ספק בחיוך אוהב, מחיבתם של הגרמנים לכרוב (החמוץ) - הקראוט, לקח את הפסיכדליה של סוף שנות הששים, את הפרוגרסיב רוק המתוחכם והרציני (ויש שיגידו הנפוח), את הג׳אז החופשי (free jazz), הוסיפו לזה אמביינט בתולי ונסיונות ראשוניים באקלטרוניקה ויצרו עוגת שווארצוואלד מרובת שכבות.



אני כותב את כל זה על המטוס בדרך הארוכה והמתישה הביתה. אוטוטו חוזרים לעבודה, לבית הספר לבלומה ולשכנה. אבל מתאים לי לעצור רגע לפני החזרה לשיגרה, ועל כוסית ייגרמייסטר, או שיכר אגסים, לעוף על כמה קטעי קראוטרוק שיעשו נעים באוזן.
הנה כמה דוגמיות למתחילים:






Monday, August 8, 2016

הופעות קיץ

הפעם אני לגמרי מיינסטרים. לא תקראו כאן על שום להקה איזוטרית שמופיע באיזה מועדון קטן ורק כמה היפסטרים שמעו עליה. אני רוצה להמליץ על כמה הופעות של אמנים או להקות מצויינות שמגיעות לאזורנו הקיץ. המוזיקאים שאציין כאן גם הוציאו אלבומים חדשים (ומצויינים) בזמן האחרון (טוב, במקרה האחרון זה לא לגמרי מדוייק, מדובר בפרוייקט ולא באלבום אישי שלהם).
אתחיל עם המוכרת מכולם, רדיוהד. יש לא מעט ישראלים שמרגישים מעט בעלות על רדיוהד. משהו בסגנון של "אנחנו גילינו אותם ראשונים כשהם עוד לא נגמלו מהחיתולים". יש בזה קצת מן האמת משום ש Creep אכן הושמע בארץ ברדיו לפני שהוא הפך ללהיט היסטרי בעולם. אגב אם למישהו ממכם יצא לשמוע את השיר בתחנת רדיו אמריקאית, שמתם לב ודאי איך הם בישלו את המשפט "סו פאקן ספשיאל" והורידו כל זכר ל"פאק". זה הזכיר לי את ה"אשה שאיתי" של דיויד ברוזה בו הרדיו בשנות השמונים כיחכך מעין "כחחחח" עצבני בזמן שברוזה שר את המילה "זיונים"...

רדיוהד היא תופעה מאוד מעניינת ודי ייחודית בעולם המוזיקה. עם השנים הלהקה נעשתה פחות ופחות תקשורתית ויותר ויותר אקספרימטלית, אך בניגוד לציפיות, מעגל המעריצים רק הלך וגדל. תוסיפו לזה את דמותו האקסצנטרית של תום יורק ותקבלו תעלומה. האמת שתום יורק הוא אשף ביחסי ציבור ויכול לעשות בית ספר ללא מעט משרדי שיווק ופרסום. ב 2007 הם הוציאו אלבום בשם In Rainbow אותו שיחררו ישירות מאתר הלהקה ללא שום מתווכים וכל אחד יכל לבחור כמה הוא רוצה לשלם עבור ההורדה. זו היתה מהפכה אמיתית שעוררה הרבה גלים. גם אלבומם האחרון A Moon Shaped Pool שיצא במאי השנה לווה בהתחכמות שיווקית: רדיוהד לא הכריזו על הוצאת האלבום עד שבוע לפני השקתו ונעלמו לחלוטין מהאינטרנט (הם כנראה לקחו ברצינות את שירם how to disappear completely מהאלבום Kid A…). אתר הלהקה הפך לדף לבן וריק. אוהדי הלהקה בבריטניה קיבלו מכתב הביתה עם המשפט האניגמטי (ומאיים במידה מסויימת)

“Sing a song of sixpence that goes/ Burn the Witch/ We know where you live,”




השקת האלבום גם לוותה בהופעה חיה ששודרה בחנויות תקליטים ברחבי העולם. בחנות תקליטים באיסטנבול זה לווה בתקרית אלימה: קהל זועם כעס על הארוע בו שתו אלכוהול וניגנו מוזיקה בזמן צום הרמדאן, נכנס לחנות ועורר מהומה. מה נהיה עם הטורקים לאחרונה?



האמת שאם נתעלם מהטריקים השיווקיים, מדובר באלבום טוב עם כמה שירים ממש יפים (תראו את הקליפ החביב לBurn the witch או את זה של Daydreaming). לאזורנו הם מגיעים בשישי לאוגוסט כלהקה המרכזית בערב השני של פסטיבל Outside land בגולדן גייט פארק. כבר יצא לי לראות אותם מופיעים ב Outside land לפני כמה שנים. זה פסטיבל מעניין עם ליין-אפ המכיל קשת רחבה ומרשימה של מוזיקאים, אבל הוא סובל מכמה בעיות (מעבר למחיר הכרטיס…): קודם כל, ארוע שנערך בחוץ במזג האוויר ההפכפך של סן פרנסיקו בתחילת אוגוסט יכול להיות בעייתי (ואחסוך ממכם את אימרתו המפורסמת של מרק טווין). בשנה בה ראינו אותם היה רוח וקר ומצאנו את עצמנו בורחים לאיזה אוהל וי.איי.פי, צופים בהופעה על מסך טלויזיה ישובים על כורסה. קצת הזוי. בעיה נוספת היא כמות האנשים והצפיפות במופעים הראשיים על הבמה המרכזית. כמו כן, מכיוון שמדובר בלא מעט במות שמתפרשות על שטח גדול וחלק מההופעות נערכות סימולטנית, צריך להיות מתוכננים לוגיסטית, לעשות בחירות קשות ולוותר על חלק מהאמנים שמעניינים אתכם. אבל אני לא באתי לבאס, בסך הכל מדובר בפסטיבל כייפי עם אוירה נהדרת, אז אם אתם כאן, לכו ותהנו.   
  



ההופעה הבאה עליה אני רוצה להמליץ היא של Ray LaMontagne. מדובר בבחור מזוקן החי בחווה מבודדת במסצ'וסטס ובאמתחתו כבר ששה אלבומים. הוא התחיל בסינגר סונגרייטר פולקי בסגנון המזכיר את קט סטיבנס, דילן בתחילת דרכו, יאנג האקוסטי ועוד רבים וטובים. הוא פרץ לתודעה כבר באלבומו הראשון בזכות השיר Trouble. עם השנים הוא התפתח והרחיב את המנעד המוסיקלי. בתחילת השנה הוא הוציא אלבום בשם Ouroboros שנשמע ממש כמו פינק פלויד של תחילת שנות השבעים. שירים ארוכים ומרחפים עם אוירה פסיכדלית נהדרת.



את האלבום הפיק חברו הטוב ג'ים ג'יימס שהוא מנהיגה של להקת My Morning Jacket. בהופעה שתערך ב Greek Theater שבברקלי בתשיעי לספטמבר הוא יבצע את אלבומו האחרון במלואו ומיי מורנינג ג'אקט תהיה להקת הליווי שלו. מחווה מכובדת של להקה מצויינת בזכות עצמה.

לסיום אני רוצה להמליץ על הופעה שתערך גם היא ב Greek Theater ב29 ליולי של להקת The National. מדובר בלהקה אשר חברים בה בנוסף לסולן מאט ברנינגר גם שני זוגות אחים (האחים ארון וברייס דסנר והאחים סקוט ובריאן לבית דוונדורף). הם מאוהיו ויוצרים כבר די הרבה שנים בברוקלין.


לא מזמן הוציאו שני האחים לבית דסנר פרוייקט שאפתני עליו עמלו בארבע השנים האחרונות ונקרא The Day of the Deads. מדובר בפרוייקט קאברים לשירי הגרייטפול דד בידי אמנים ידועים (למשל Mumford & sons, Wilco או קורטני ברנט) וידועים פחות אך לא פחות טובים. אפילו בוב וויר, חבר הגרייטפול דד, וברוס הורנסבי שהיה בלהקה בשנות התשעים, משתתפים. באלבום לא פחות מ 59 שירים. חמש וחצי שעות של גרייטפול דד בלי הפסקה, אפילו יותר ארוך מסולו של ג'רי גרסייה... הצליל של הנאשיונל יכול להשמע לעיתים אפל ודכאוני אך קשה שלא לאהוב את קולו העמוק והנמוך מים המלח של הסולן מאט.


בקיצור, אם כבר חזרתם מביקור המולדת או מחופשת הקיץ המשפחתית, ובא לכם משהו מעבר למופעי החינם שמועלים בערים רבות ברחבי העמק, יש מה לראות, וזה רק קצה הקרחון...

כמו קופים, כמו קופים, כמו אנשים יפים

בואו נדבר קצת על קופים. יותר נכון על קוף מרשים למדי  דמוי בבון הגדל בגאבון, קאמרון, קונגו ואולי עוד כמה מדינות אפריקאיות. דארוין הגדיר אותם כקופים הגדולים בעולם בספרו ״מוצא האדם״ (או קי, לא גדולים כמו גורילות, אבל הוא מדבר על Monkeys, לא Apes, שהם גדולים יותר, ובזה בערך מסתיימת ההבנה הזואולוגית שלי בנושא). אני יודע כמובן שדארוין לא מבין מהחיים שלו עם כל קשקושי האבולוציה האלו והאדם נברא ביום הששי (ומי שלא מאמין יכול לשאול חלק גדול מתומכי טראמפ או לפתוח איזה ספר אחד שחור עטיפה. לא צריך לקרוא הרבה, זה מופיע ישר על ההתחלה), אבל בוא נתעלם מכל זה לרגע ונתרכז בקופי ה Mandrill,


בכל ביקור מולדת אני נובר קצת באוסף התקליטים הישן שהשארתי אצל הורי במחסן בקיבוץ. אם נשאר מקום ומשקל במזוודה אני גם לוקח חלק איתי. האוסף לא כזה מרשים אבל מדי פעם אני מצליח להעלות באוב דברים שכבר ממש שכחתי שהיו לי. בעודי מדפדף בין התקליטים, קפץ לו פתאום קוף Mandrill מן הקופסא וביקש  שאקח אותי איתו ליבשת החדשה.
ה Mandrill היא חבורה מברוקלין שפעלו החל משנת 68. וכוללת שלושה אחים, במקור מפנמה, ממשפחת ווילסון: קרלוס, לו וריק. שלושתם נגני כלי נשיפה- טרומבון, חצוצרה וסקסופון בהתאמה (קרלוס גם ניגן בגיטרה וחליל), האמת, Wilson זה אחלה שם משפחה, מדהים כמה מוזיקאים מוכשרים נושאים אותו בגאון. יחד איתם היה צ׳ארלס פדרו בתופים, Bundy Cenac בבס, עומר מסה בגיטרה, ו Claude "coffee" Cave בקלידים. אגב כולם, ללא יוצא מן הכלל, גם שרים וכולם גם נגנו בכלי הקשה למיניהם.


אני מכיר רק את אלבומם הראשון, זה עם הקוף על העטיפה שיצא ב 1970. הסגנון מאוד מגוון, הרבה פאנק (פ׳ רפויה), מקצבים אפריקאים, קאריביים, R&B, השפעות לטיניות, ג׳ז, יש חצוצרות, חלילים, בלוז, פסיכדליה, פרוג ובקיצור ג׳ונגל פיתוח שמח ואקלקטי. רוחו של סנטנה נוכחת בחלק מן השירים אבל יש להם את השפיץ הייחודי שלהם. הם הוציאו עוד מלא אלבומים במהלך השניםת ויש הטוענים שהם פחות מוצלחים, אבל האלבום הראשון הוא יופי של דבר.  אז תזיזו את הישבנים, תקפצו כמו קופים, או סתם תקשיבו, לא ממש משנה, העיקר שזה יעשה לכם טוב.