בחור אנלוגי בעולם דיגטלי

יש משהו מאוד נעים באלון אולארצ׳יק. יש לי סימפטיה לאנשים שיודעים לא לקחת את עצמם ברצינות רבה מדי. אלון אולארצ׳יק יכל לסיים שלוש שנים לימודי ג׳ז בברקלי שבבוסטון, בי״ס לג׳ז נחשב מאוד לכל הדעות, אבל במקום להשאר במגדל השן של עולם הג׳ז, לכתוב זמן קצר אח״כ שיר קליל כמו ״בא לשכונה בחור חדש״. למרות שמאחוריו קריירה מוסיקלית מכובדת למדי, אנשים עדיין מזהים אותו בעיקר עם כוורת, אבל הוא לא נשמע מריר או כועס על כך.

אם כן אולארצ׳יק מגיע אלינו להופעה או-טו-טו וזאת הזדמנות מצויינת להרים טלפון ולשוחח עימו. והאמת, הראיון עימו היה מאוד קולח וכייפי. נתחיל.

ערב טוב אלון, כתבת בזמנו ״אני בחור אנלוגי בעולם דיגטלי״. איך אתה מקשיב למוזיקה שלך? אתה מאנשי הויניל? עדיין שם תקליט על הפטיפון?

לא, אני מקשיב לדיסקים ואני משתמש במחשב להקלטות בסטודיו, אבל בכל מה שלא קשור למוסיקה ולעבודה אני ממש לא טכנולוגי. למשל אני לא יודע איך להכנס לפייסבוק שלי.

על איזו מוזיקה גדלת?

קודם כל בבית בפולניה שמעתי בעיקר את המוזיקה של אבא. אבי ז״ל היה מלחין והפסנתר שהיה לנו בבית כשהייתי תינוק נמצא עכשיו אצלי בסטודיו. אני זוכר את נסיונות ההלחנה שלו ותהליך בחירת המלודיות לטקסט. בארץ שמעתי כל מה שהשמיעו ברדיו. אז לא היו תחנות שמכוונות לז׳אנר מוזיקלי מסויים כמו שיש בארה״ב. זה היה גם מוזיקה עברית של הלהקות הצבאיות ודברים כאלה אבל די מהר הפכתי לפריק של ג׳ימי הנדריקס, ג׳וני ווינטר, אריק קלפטון, קצפת, רולינג סטונס, ביטלס וגם הרבה ג׳ז. את התקליט הראשון שלי בחיים קיבלתי מאבי כשהייתי בפנימייה הצבאית בחיפה. זה היה תקליט של Ella Fitzgerald in Hollywood.

מה אתה שומע כיום בזמנך הפרטי?

מכיוון שהעבודה שלי זה מוזיקה, יש overload של מוסיקה בחיים שלי אז אני כמעט לא סתם יושב בסלון ושומע דיסק.  באוטו אני שומע ברדיו הרבה פעמים תחנות ערביות נהדרות שמשדרות בFM. יש דברים מטורפים בתחנות האלה ואני מאוד אוהב את הקצב של המוסיקה הזו. אני לא מסוגל לשמוע את התחנות הישראליות ששמות פרסומות כל שתי דקות. חוץ מזה אני שומע לאחרונה מוזיקאי נהדר בשם Robert Glasper. ג׳אזיסט שעושה מוזיקה מאוד עכשוית ויפה, עם הרבה נשמה, גם משלב B&R, תשמע אותו, הוא נהדר.

אתה יוצר במגוון רחב של סגנונות, רוק׳נ׳רול, ג׳ז ומה שביניהם (ג׳ז-רוק, פיוז׳ן), גם פופ, מזרחי, שירי ילדים, ואפילו היית בלהקת גל חדש. יש איזה סגנון שאתה מתחבר אליו יותר מהאחרים?

קצת קשה לי להגדיר סגנון ספציפי. פנו אלי בבקשות ליצור מוזיקה למשל לתיאטרון או לקולנוע, כששאלתי באיזה כיוון מוסיקלי? אמרו לי ״תעשה אולארצ׳יק״. ככה הבנתי שבעצם יש לי סגנון ״אולארצ׳יק״ שלוקח השפעות מכל מיני סגנונות אבל הופך את זה למשהו עם חתימה ברורה שלי.

ספר קצת על הילדות שלך. איך זה לגדול  כילד פולני בבת ים? זה הפריע לך להשתלב? הרגשת זר?

בהתחלה היה קשה, אבל הסתדרתי מכח ההישרדות. הייתי צריך ללמוד להגיד ריש במבטא ישראלי כדי שלא יצחקו עלי ולהיות ישראלי כמה שיותר מהר כדי לא לחטוף מכות. אגב, זאת לא היתה רק הבעיה שלי, זאת היתה הבעיה של כל מי שהגיע לארץ באותה תקופה, כולנו אכלנו אותה, כיום לעולים הרבה יותר פשוט. למשל העולים מרוסיה הם קבוצה הרבה יותר חזקה. יש מפגשי תרבות ברוסית, קונצרטים, תיאטראות וכולי. הם אפילו לא משנים את השם שלהם. סשה נשאר סשה.

נולדת בפולין, לאב יהודי ואמא לא יהודיה כך שמבינת חוקי ההלכה אתה לא יהודי. בתור אחד שחי במדינה בה יש הפרדה מלאה בין דת למדינה (למרות שיש בה אחוז מאוד גבוה של אנשים דתיים), אני חייב לציין שמאוד הרשים אותי המאבק המשפטי שניהלת והבקשה בבג״ץ לרישום לאום ״ישראלי״.  

אני שייך לקבוצה בשם "אני ישראלי". הרעיון הוא שכמו שרושמים "תאילנדי" בתעודת הזהות, יהיה אפשר לרשום בלאום "ישראלי". זה לא במקום "יהודי", זו אפשרות נוספת. אני לא מבין מדוע הממסד כל כך פוחד מכך. בפועל אני די פסיבי בקבוצה, אבל המאבק נמשך.

דוקא בניו יורק יצא לך לעבוד עם אמנים שעושים מה שמכונה ״מוזיקה מזרחית״ וגם כתבת שירים ״מזרחיים״ (עם קריצה והומור) איך הגעת לזה?

אני באתי מבית שבו המוזיקה המזרחית נחשבה למוזיקה נחותה. אני זוכר למשל שהשכנים ממצרים שמעו רדיו בקולי קולות. כשהגעתי לניו יורק הייתי צריך להתפרנס והתחלתי לעבוד במועדון בבעלות של ישראלי ממוצא תימני. עבדתי שבעה ימים בשבוע מעשר בלילה עד ארבע בבוקר וניגנו המון שירים ישראלים. אגב לא רק מזרחי אבל הרבה מאוד מזרחי. אנשים היו באים לאכול מלוואח לשתות ערק ולשמוע מוזיקה מהבית. אני הגעתי מבוסטון בקטע של ג'ז ובהתחלה הייתי סנוב, אבל זה חילחל לאט לאט והתחלתי לכתוב ככה. שם נולדו למשל "בא לשכונה בחור חדש" ו"היא הולכת בדרכים".

ובאותו עניין, מה דעתך על הטענות המועלות לאחרונה, בעיקר ע״י שרת התרבות, על האפלייה הממסדית של המוזיקה המזרחית? זה נכון? האם הטענה שרוב תחנות הרדיו מתעלמות מהמוזיקה המזרחית נכונה?

צריך בכלל להכריח תחנות לנגן סוג מסויים של מוזיקה?

זאת שאלה כל כך מסובכת, אני לא ממש יודע. כשאני פותח רדיו אני שומע הרבה מוזיקה מזרחית, ובכלל הרבה מהשירים הישראלים כיום הם אפשהו באמצע, מין מזרחי-מערבי. זה נכון שפעם היתה הגמוניה אשכנזית, אבל ככל שעבר הזמן זה נהיה פחות ופחות. האנשים הצעירים שיוצרים עכשיו בני העשרים והשלושים והארבעים הפסיקו לחשוב במושגים האלו בכלל. כשמישהו הלך לצבא נאמר ב 2005, אין לו מושג אם ההורים של החברים שלו באו ממרוקו או מפולניה. יש תרבות חדשה בארץ של הבנים של הבנים של הבנים. אני לא יודע אם ההכרזות שלה תואמות את המציאות. זה שהטענות שכסף הולך לפילהרמונית ולא לאנדלוסית זה אולי נכון אבל תכלס לדעתי נשאר מעט מאוד מהפער הזה.

בוא נדבר קצת על כוורת.

כשכוורת התחילה היה בה משהו חתרני. הומור נונסנס היה אז בשוליים, גם הרוק עוד לא היה בארץ מיינסטרים. לכוורת היו אפילו שירי מחאה מוסווים דוגמת ״נתתי לה חיי״. ספר על כוורת בתחילת דרכה. היה לכם תחושה שאתם עושים משהו מהפכני? או שזה היה יותר חבורת צעירים שעושה דחקות?

הרבה ממה שעשינו היה נגד הלהקות הצבאיות ודברים שלא אהבנו. עשינו "דוקא" וגם צחקנו הרבה ואיכשהו זה זרם. זה לא שעשינו ישיבה של כוורת ואמרנו בואו נמציא את המכונית החשמלית הראשונה...

אתה מתגעגע לימים ההם?

ממש לא. אני לא מתגעגע לגיל הזה. זה גיל שאתה לא יודע מה תעשה בחיים, מאיפה יהיה לך כסף ומי תהיה החברה שלך.

איך אתה מרגיש עם כל הסיבובים של כוורת חוזרת? זה עדיין כייף לחזור אל השירים הישנים? או שמדובר פה בעיקר במוטיבציה כלכלית?

זה תענוג גדול, והמוטיבציה הכלכלית היא חלק מזה. בכוורת המקורית קרענו את התחת. היו לנו למשל 32 הופעות בחודש. הופעה בבוקר והופעה בערב, וקיבלנו גרושים. אז זה היה נהדר שבסיבובי האיחוד יכלנו סוף סוף לראות מזה גם תמורה כלכלית. אני לא יכול להגיד דבר אחד לא טוב על האיחודים האלה. הפעם האחרונה בה התאחדנו היה ב 2013. זאת היתה הכנה של כמעט שנה. הופענו שש פעמים ואנשים היו בטירוף. מה אני אגיד לך, היה כיף גדול. זה קצת הולך על חשבון האמביציות האישיות שלך, אז מה? הצד הכלכלי הוא בהחלט חשוב, כולנו פרילנסרים ולכולנו יש משפחות לפרנס, וזה לא בושה שזה חלק מהעניין.

הפקת לא מעט אלבומים. למשל את אלבומה הראשון (והמעולה) של אתי אנקרי ואת אלבומם הראשון של טיפקס. אגב שני האלבומי הבכורה האלו זכו להצלחה אדירה והעמידו את אנקרי ואת טיפקס באור הזרקורים, ספר קצת על עבודתך כמפיק, האם זה קשה למפיק, שהוא גם יוצר מוזיקלי בעצמו, לא להיות דומיננטי מדי לתת לאמן להשמיע את קולו.

קח לדוגמא את אתי אנקרי, שזה האלבום הראשון שהפקתי. היא לא הביאה סקיצות, היא הביאה שירים גמורים וידעה מה היא רוצה. אני פשוט רציתי לא לקלקל לה. תרמתי נגינה בכל מיני כלים והכנסתי כל מיני רעיונות אבל זה היה תמים ואינטואיטיבי. לא למדתי בבית ספר להפקה ולא באתי מעמדה של: אני יודע ואת לא יודעת. ככה זה בדרך כלל ברוקנרול, פועלים לפי התחושות.

יש לך גם קריירת משחק. שיחקת בסרטים ״רסיסים״ לצד אתי אנקרי ו״מיס אנטבה״, בסדרות טלויזיה (הבורגנים, מגדלים באויר). הרצון לשחק תמיד היה בתוכך?

אף פעם לא ראיתי בעצמי שחקן. פנו אלי לשחק והלכתי על זה וכנראה שזה עבד. אף פעם לא הרגשתי לחץ כי אמרתי לעצמי: אני לא שחקן אז אני לא צריך להוכיח שום דבר.

עושה רושם שמשפחתך חיה ונושמת אמנות. אביך היה מוזיקאי, אשתך במאית, יש לך בת ובן ששניהם שחקנים ומוסיקאים, והבנתי שאתם אפילו משתפים פעולה על הבמה. איך ההרגשה? לא רצית שהדור הצעיר ״ימרוד״ בכם וילכו למשהו עם בסיס יותר יציב ומסודר? נגיד ילכו להיות רופאים, עורכי דין, צבא קבע, יעבדו בהיי-טק?

צבא קבע? [צוחק] לא היתה שום הכוונה ואף פעם לא לחצנו עליהם ללכת לתחום האמנויות. בניגוד לי שהוכרחתי להתאמן כל יום שעתיים בפסנתר, לא הכרחנו את הילדים שלנו להתאמן. הם הלכו לבית הספר לאמנויות שליד הבית שלנו, המשיכו לתלמה ילין [טסה במשחק ומקס במגמה למוזיקה]. הם ראו אותנו, את דיאנה עם המשחק והתאטרון וראו את מה שאני עושה בעבודה והיו בהופעות שלי,והחליטו לבד. היום הם כבר ילדים גדולים עם חיים עצמאיים.

יש לך נכדים?

יש לי נכדה אחת קטנטונת מבתי טסה. אחרי הסיבוב הנוכחי בארה"ב נבלה כל המשפחה, עם הנכדה, את הכריסטמס בניו יורק.

כשפרינס נפטר וכולם השמיעו שירים שלו, נזכרתי שכתבת קאבר יפה בעברית "ירח תות״ לשירו של פרינס under the cherry moon. לא רק מפרינס נפרדנו השנה, גם מדיויד בואי, לאונרד כהן, ליאון ראסל. מי הכי חסר לך?

קולטריין חסר לי, מיילס דיויס חסר לי. הנדריקס חסר לי. מעניין איך הוא היה אם הוא היה חי עכשיו.

כיום הטכנולוגיה מאפשרת כמעט לכל אחד להקליט בבית ולהוציא במיידי את המוסיקה שלו למרחבי הרשת ללא תיווך של לייבלים, מפיקים וכולי. פעם לאמנים נדרשו לעיתים שנים של דם יזע ודמעות לפני הפריצה. האם זה משפיע על איכות המוסיקה כיום? האם ה״פילטר״ הזה הוא טוב? אתה חושב שבימים שחסמי הכניסה להוצאת תקליט היו גבוהים יותר, היו עושים מוסיקה טובה יותר?

כיום יש את חוקי הג'ונגל וכל אחד יכול להוציא מה שהוא רוצה. נשאלת השאלה האם זה בכלל בלוף כל העניין הזה של להיות מוזיקאי? האם מה שחבר'ה עשו לפני שלושים שנה ונחשבו לגאונים, יכול ילד לעשות בקלות על בבית כי יש לו עכבר? אז מסתבר שלא, שגם היום אפשר לזהות כישרון. כמו שאישתך יכולה לזהות ציור טוב כשהיא רואה אותו, ככה גם במוזיקה. אתה יודע, היינו בותיקן ועמדנו בתור הארוך לראות את הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו. בדרך עוברים אולמות על אולמות ויש מלא יצירות אומנות שהן פחות מפורסמות ונחשבות. למה היצירה באולם המרכזי טובה יותר ממה שראינו בדרך? את זה אני לא יכול להגיד, אבל במוזיקה אני מרגיש את זה. עדיין יש מוזיקאים טובים ויש פחות, למרות שלכולם יש מחשב בבית.

אגב, איתי, אם אתה אוהב רוק אלטרניטיבי, מקס הבן שלי מנגן על בס בלהקה בברוקלין בשם Big Thief והם נהדרים, כדאי לך לשמוע. הם קיבלו ביקורות מצויינות ומופיעים הרבה בארה"ב, אירופה ונוסעים לסיבוב הופעות באוסטרליה בקרוב.

כשאתה ניגש לכתוב שיר בבית, על איזה כלי אתה מעדיף לנגן?

אני לא ניגש לבס כי בס זה בעצם כלי ליווי, בדרך כלל אני ניגש לפסנתר. כשבא לי משהו יותר רוקיסטי אני ניגש לגיטרה. הרבה פעמים אני יוצר "לאויר", אני שר לתוך האייפון ואח"כ מוריד את זה למחשב.

ארה״ב לא זרה לך. למדת שלוש שנים בבוסטון וגם חיית בניו יורק. איך היתה החויה האמריקאית שלך?

זאת היתה תקופה מאוד מלמדת. כשאדם נמצא מחוץ לסביבה המגוננת והמוכרת הוא לומד הרבה על עצמו. אהבתי את העובדה שבארה"ב כל אחד יכול לעשות את מה שהוא אוהב, וזה בסדר. פחות שופטים אותך. אם עורך דין בישראל יחלט שמתאים לו לגדל ירקות, המשפחה תהרוג אותו, הוא לא יצא מזה חי… באמריקה אף אחד לא יגיד לו כלום. רק בארה"ב יכולתי להעיז לעבוד במסעדה תימנית ולנגן מוזיקה מזרחית אחרי שלמדתי ג'ז...

בא לך לפעמים לעזוב את סיר הלחץ הישראלי ולחזור לחיות לתקופה בחו״ל?

כל הזמן בא לי. הבעיה היא שאני כותב ושר בעברית והקהל שלי והפרנסה שלי הם בארץ. מה אני יעשה באמריקה?

מה אנחנו הולכים לשמוע בהופעה? חמרים חדשים? ישנים? ג׳ז?

לא ג'ז. יהיו השירים שאנשים מכירים ואוהבים. אין לי בעיה לתת לך מראש את רשימת השירים המלאה. אני חושב שטוב שאנשים ידעו מה הם הולכים לשמוע. זה קצת כמו לקבל תפריט במסעדה. אתה יודע איזה אוכל מגישים לפני שאתה מתיישב לסעוד.

אנחנו התחנה היחידה שלך בארה״ב? או שיש עוד מופעים?

זה סיבוב קצר של ארבע הופעות בשבעה ימים: לוס אנג'לס, פאלו אלטו, ניו יורק ובוסטון.

אלון, המון תודה. שיהיה לך ביקור והופעה מוצלחים. נפגש בקרוב.

יצאתי מהשיחה עם אלון עם לא מעט טיפים. אני מקשיב עכשיו בזכותו לרוברט גלספר (תענוג אמיתי), הכרתי את הלהקה של בנו מקס ואפילו קיבלתי טיפ לבקר בחנות בגדים בקסטרו המתמחה בדברים שקשורים לגרייטפול דד.  היה שווה…

The Lost Record

שמעתם על Fort Wayne, Indiana? עד לפני שבועיים גם אני לא שמעתי על החור הזה. בסוף השבוע האחרון נשאבתי לחנות התקליטים סטריטלייט רקורדס שבסנטה קרוז. סך הכל קיויתי למצוא את ה Falling Angels, וכששאלתי את המוכר הוא הפנה אותי לפינה נידחת בחנות ואמר שהוא זוכר שראה עותק אחד, "אם יש, אז זה כאן". לא היה. את עיני צד אלבום של להקה בשם The Olivers שעטיפתו הצהירה כי מדובר בלהקת גראז' ופסיכדליה מ Fort Wayne שהשאירה את חותמה באינדיאנה והסביבה. נשמע מסקרן, אבל מאיפה זה מוכר לי? לא חשוב, לפעמים צריך להקשיב לתחושות בטן. רכשתי.

בדרך הביתה נפל האסימון. לפני שבועיים החברה בה אני עובד קנתה חברה די גדולה (160 עובדים) מהעיירה הנידחת הנ"ל. הרבה היי-טק אין באינדיאנה כך שזה ארוע בהחלט לא שיגרתי.

כשהגעתי הביתה והנחתי את המחט נוכחתי שלא טעיתי. איזה צליל. הו, חדוות הגילוי…

הסיפור הפעם הוא על פנינה נשכחת. במשך שנים ההקלטות נחשבו כאבודות לנצח, עד שיום אחד ב 2011 בדרך נס נמצאו בארגז קרטון בעליית הגג בבית הוריו של אחד מחברי הלהקה. תכולת הארגז הוצעה במכירה פומבית באינטרנט ולכדה את תשומת ליבם של שני שולי פנינים ותיקים, מייק דוגו וטים קוקס. השניים יצרו קשר עם חבר הלהקה Mike Mankey שבדק ואישר כי אכן מדובר באותו אלבום אבוד. לאחר עבודת שחזור הצליח הלייבל Break-A-Way לגאול מתהום השכחה את האלבום בשלמותו וקרא לו: Lost Dove Sessions.

אז מי היו ה Olivers?

הכל התחיל ב 1963 עם Jay Penndorf (שירה וגיטרה), Chuck Hamrick (תופים), Carl Aldrich (קלידים ושירה) ו Greg Church (בס) ולהקה בשם The Serfmen שעשתה, סורפרייז סורפרייז, סרף רוק א-לה ביץ' בויז. הרבה בזכות עזרתה של מרי-ג'יין, אמא של צ'אק, שנתנה ללהקה רכב וקנתה לה ציוד, החבורה החלה להופיע, הקליטה מס' סינגלים והחלה צוברת שם בקרב הקהל המקומי. בסופו של דבר החבורה התפצלה כשלג'יי וצ'ק  נמאס לנגן רק סרף. ב 65 נולדה The Olivers שנקראה על שם רחוב בעיר. אלו היו ימי הבריטיש אינוויזן העליזים ואוליבר נשמע להם בריטי וראוי (בראש היה להם אוליבר טוויסט). גרג לא רצה לבלות בדרכים והוחלף ב Bill Franze ששמע כבדרך אגב, כשעמד לידם בחנות תקליטים, שהלהקה מחפשת בסיסט חדש. הוא הכיר ואהב את החומרים של ה Serfmen והציע מיד את שרותיו למרות שבכלל לא ידע לנגן בבס. הוא למד.

ב 66 הם הקליטו תקליטון כשבצד אחד השיר "I saw what you did" ובצד השני "Beaker street" (שבכלל נכתב עם שגיאת כתיב, כי שם הרחוב הוא Beeker). התקליטון הפך להיות להיט היסטרי והושמע לא רק בתחנות הרדיו המקומיות אלא nationwide ועד היום שמור לו מקום של כבוד בהיסטוריה של תקליטוני ה-45 משנות הששים. נדמה היה שהלהקה רוכבת על גל ההצלחה. הם הופיעו בכל מקום אפשרי, לא רק באינדיאנה, גם במישיגן, אלינוי, נברסקה, וויסקונסין, איווה, קנטאקי ובטח עוד כמה מדינות שהצביעו לטראמפ... הם חיממו את הרולינג סטונס, הבירדז, היארדבירדס, בוב סיגר, המי ומי לא. בין ההופעות הם כתבו חמרים חדשים אבל מרוב שהיו עסוקים הם לא התפנו להקליט. היו גם שינויי הרכב. ג'יי התגייס לצבא (ימי הדראפט הידועים לשימצה) ואת מקומו בגיטרה מובילה תפס Mike Mankey. הצליל שלהם נעשה פסיכדלי יותר וכבד יותר. קארל הקלידן לא הסתדר עם הכיוון החדש ופרש. הוא הוחלף ע"י Rick Durrett שהגיע מאינדיאנפוליס.

ב 69 הם יצרו קשר עם האולפן Dove במיניאפוליס והקליטו סופסוף אלבום. ג'יי שהגיע מחופשה מהצבא גילה להקה טובה ומשופשפת בהרבה מזו שעזב והצטרף אליהם לרואד טריפ. אגב, Dove זה אותו אולפן בו הקליטו זמן לא רב לפני כן C.A Quintet את "Trip thru hell" הנהדר. אחרי ההקלטות החפוזות היו מגעים עם חברת Sire records אבל איכשהו הדבר לא בא לידי מימוש. כאן העניינים החלו להדרדר, מסיבות שונות חלק מחברי הלהקה הלכו לעיסוקים אחרים וכל העסק התמוסס.

איפה הם היום? ביל בלע שלושים גלולות וג'יי עובד עם אבא… סתם.

מייק הלך ללמוד באוניברסיטה, עובד ב IT, חי עם משפחתו במינסוטה ועדיין מנגן להנאתו. גם ביל גר במינסוטה ונשאר בעסקי המוזיקה. הוא הופיע במספר להקות מקומיות שהמפורסמת שבהם היא Dr. Mambos Combo. ב 1990 פרינס הזמין אותו לנגן איתו בסיבוב הופעות שעשה באירופה.  הוא אף קיבל מקום של כבוד בהול אוף פיים של המדינה.

ג'יי עשה קריירה צבאית של 30 שנה, השתחרר בדרגת קולונל ופרש לגמלאות באינדיאנה. צ'אק פתח משרד פירסום, אח"כ הפך למרצה באוניברסיטה, עסק בעיתונאות ועיצוב פנים וחי עם משפחתו הענפה באטלנטה. ריק המשיך לעסוק במוסיקה, הקים חברת הפקות ועבד עם אמנים דוגמת ווילי נלסון, קריסטל גייל וווילון ג'נינגס. הוא עדיין מנגן בארועים בנאשוויל, עיר מגוריו. קארל חי באינדיאנה ועדיין עוסק במוסיקה. אין לי מושג מה גרג (הבסיסט של ה Serfmen) עושה, אם בכלל.

אם כן, 42 שנה אחרי אותן הקלטות נשכחות יצא התקליט, וגם CD המכיל קומפילציה ובה כל החמרים שלהם בשם Beeker Street - The Complete Recordings 1964 - 1971. תקשיבו למשל לשיר Jessica Ryder, פצצה פסיכדלית מופלאה באורך תשע וחצי דקות, ובכלל לכל האלבום, יש לי הרגשה שלפחות חלקיכם ממש יאהב.

קישור לאלבום המלא בגירסת ה CD שכוללת את כל החמרים שלהם, החל מתקופת הסרף של Serfmen, ימי הגארז׳ רוק, התקליט האבוד, וכלה בהרכב המשך מתחילת שנות ה-70 בשם Triad
https://www.youtube.com/shared?ci=IjVLlyz2eMg