Tuesday, January 31, 2017

השטן ירד לג'ורג'יה / הרמוניה דרומית

ברוס ג׳וינר: הייתי לקראת סיום הקולג׳ ב Valdosta. ערב אחד מצאתי את עצמי בתוך מכונית מעוכה לפני כנסייה. מגדל הכנסייה היה הדבר הראשון שראיתי מבעד לדם ושברי הזכוכיות בחלון. גם מקס היה במכונית, שנינו היינו במושב האחורי. איזה פריק מקומי שהכרנו נהג. הוא היה חזק על פטריות ואלכוהול. זה היה מסוג הדברים שפשוט קרו בהרף עין. רגע אחד הכל סבבה ושנייה אח״כ אתה זוחל את דרכך החוצה מתוך שרידי המתכת. מקס לא נפגע בכלל. אחרי התאונה תהיתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, כי ידעתי שאני לא רוצה להיות פאקינג מורה בבית ספר בדרום ג׳ורג׳יה. הייתי בכיסא גלגלים וזה היה זין רציני.
דון פלמינג: ברוס קיבל כספי פיצויים מהתאונה וקנה רכב וטריילר. אבא שלו עזר לו עם זה. הוא היה במצב קשה. בהתחלה הוא היה חייב כיסא גלגלים, אח״כ הצמידו לרגליים שלו מקבעים ממתכת ובסוף הוא הצליח ללכת עם מקל. ברוס ומקס התחילו להתמסטל יחד בטריילר ולהקשיב לתקליטים וברוס כל הזמן היה שר עם המוזיקה. יום אחד הם החליטו להקים להקה. לברוס עוד היה כסף מהפיצויים, אז הם נכנסו לחנות המוזיקה M&M וקנו הכל במכה: תופים, גיטרה, בס, מגבר, מיקרופונים וסינטיסייזר Korg M500.
ברוס: פשוט הלכתי לחנות המוזיקה, נכנסתי פנימה והמוכר שאל: מה אתה מחפש? אני רוצה להקה שלמה אמרתי לו. למה אתה מתכוון ״להקה שלמה״? אני רוצה גיטרה, בס, מיקרופונים, כל האינצ׳ילדה. הבחור היה בהלם. ״אה אוקי״, הוא אמר והתחיל להעמיס הכל לפאקינג מכונית. אני חושב שמקס ורסטי היו שם. הבאנו הכל לטריילר. אירגנו את הציוד והתחלתי לנגן על התופים. השכנים ישר קראו לחזירים, אז הלכנו לגראז׳ של ג׳ונס וניגנו קצת אבל החזירים הגיעו גם לשם והתחילו לאיים שיעצרו אותנו. ג׳ונס היה מטורף לגמרי, הוא התחיל להתעמת עם השוטרים וכל החרא הזה וכמעט הלך מכות עם שוטר.
לי לא היה שום ניסיון, אבל תאמינו או לא, מקס כבר ניגן תופים עם איזו להקה בעיר בשם Space Gnome. הוא התאמן איתם פעמיים אבל אז הוא התמסטל, לא הגיע לחזרה ועף מההרכב. המקום היחיד בו שרתי עד שהקמנו את הלהקה היה במופע חג המולד בבית הספר.
קניתי את האלבום של Robert Lester Folsom באיזה חנות תקליטים קטנה במרכז המסחרי וחשבתי שזה אחלה תקליט. ניגשתי אליו, ״אני רוצה לעשות אלבום, אתה יודע משהו על הקלטות?״ שאלתי. התחלנו לדבר והוא אמר לי: ״כן, אני יכול לעזור לכם עם זה״. התיישבנו לאכול איפ׳שהו, בטח פיצה האט או משהו כזה והוא אמר לי: תתחילו לכתוב שירים ולהתאמן וכשיהיה לכם חומר מוכן נעבוד על זה.


רוברט לסטר פולסום: האלבום שלי Music and Dreams יצא בסתיו 76 ולקראת קריסטמס הייתי מבקר בחנויות התקליטים של דרום ג'ורג'יה כדי למלא את המדפים בעוד עותקים. ברוס פגש אותי באחת החנויות, סיפר לי שיש לו להקה ושהוא רוצה להקליט. אמרתי לו שאני אנסה להכיר לו את האנשים הנכונים ולעזור לו אבל הוא רצה שאני אפיק לו את האלבום.
דון: ברוס מקס ורסטי היו ההרכב המקורי. מקס היה נותן קצב מאוד פשוט ופרימיטיבי, רסטי היה מאוד רפיטטיבי, תמיד אותו מבנה של שלושה אקורדים לאורך כל השיר, אבל מה שברוס עשה היה פראי ומורכב. הוא היה לוקח את העיסה הבסיסית הזו והופך את זה לשיר ממש עם פתיחה, בתים ופזמון.
רוברט: ברוס גר באיזה טריילר פארק נידח מחוץ לעיירה, משהו די מטורף, והוא ניגן לי כל מיני קטעים. אלו היו ימי הפאנק-רוק ותחילתו של הגל החדש וחשבתי שהחומר שלו מאוד מעניין ומקורי.
מרק ניל: היה לי חבר מתופף בשם ג׳ון בנט שאמר לי שאני חייב להגיע לטריילר ולשמוע את ברוס. היינו ככה בני 14 או 15 בלי אוטו ובלי רשיון. אחותי לקחה אותנו לברוס וחיכתה באוטו. ברוס ניגן והקליט תוך כדי שכיבה על הריצפה בעוד אישתו פגי סו מכינה לנו סטייקים.
ברוס: הפסיכית הזאת שחייתי איתה, פגי סו, סיבכה אותי עם החזירים והאכילה אותי הרבה חרא. הכרתי אותה ב Shrimp Bowl, היא היתה מלצרית. בחורה פשוטה, מאזור הביצות. הוזמנתי לאכול אצלה בבית ולא יכולתי לסבול את זה. אני לא מפונק, יכול לאכול כל דבר, אבל את הפאקינג זבל שהם שמו על השולחן לא הייתי מסוגל להכניס לפה. הם שמו משהו שנראה כמו ראקון מת, ומרק עם קישקע, ופאקינג ראשים של תרנגולות וראשים של דג. גועל נפש.
דון: בנוסף לתאונה במכונית, לברוס גם היו שתי תאונות רציניות כשהיה ילד. אחת כמעט גמרה לו את מיתרי הקול, והשנייה עיוורה אותו בעין אחת.
ברוס: הורעלתי כשהייתי בן ארבע. שיחקתי עם איזו ילדה מהרחוב. אף אחד לא השגיח עלינו. באותם ימים פשוט נתנו לילדים להסתובב בחוץ ולשחק. לסבא שלה היה סטודיו לצילום והיה לו מחסן מאחורי הבית בו הוא אכסן את כל הכימיכלים לפיתוח התמונות. היא לקחה אותי לשם, פתחה איזו צנצנת עם קריסטלים ואמרה: ״ הנה סוכריות, בוא תאכל״. ו ז א ת  היתה ההתנסות הראשונה שלי עם נשים… לקחתי חופן ובלי לחשוב פעמיים הכנסתי לפה. זה בער כמו אש וניסיתי לירוק אותם החוצה, אבל היו לי כבר כמה קריסטלים בגרון. לא יכולתי לדבר במשך ששה חודשים, וגם אחר כך דיברתי כמו מיקי מאוס. למדתי לדבר מחדש תוך כדי שירה בזמן שהקשבתי לתקליטים של אמא שלי, בעיקר רוי אורביסון ובאדי הולי.
גרתי בפיצג׳רלד, ג׳ורג׳יה עד גיל עשר, אחת עשרה. היה להם מן קטע כזה להביא מורות מאנגליה שילמדו את ה״דרומים״ אנגלית ״ טובה״. תגידו, זה לא רעיון הזוי לגמרי? אחרי הלימודים המורות היו מלוות אותנו כל יום עד הבית. יום אחד הלכתי עם עוד ארבע ילדות וכשהיינו חצי בלוק מהבית המורה שאלה אם נסתדר משם לבד. אין בעיה, אמרתי. בדיוק לפני הבית שלי היו כמה ילדים שלא למדו אתנו בביה״ס שהתחילו לזרוק על הילדות הקטנות אבנים ובוץ. אמרתי לבנות לעצור, הרמתי ענף מהאדמה והתחלתי להרביץ לאחד הילדים. הוא התחיל לברוח, אבל אז בא ילד יותר גדול, חפן ערימה גדולה של בוץ והכניס לי את זה ישר לפנים. בתוך הבוץ היה שבר של בקבוק קוקה קולה. האמת שהילד לא ידע את זה, זאת היתה סתם תאונה. שבר הזכוכית חתך לי את העין והוציא אותה מהמקום. הרגשתי את העין נוגעת בלחי שלי. אפילו הצלחתי לראות את העין השפוכה עם העין השניה. רצתי הביתה בטירוף והבהילו אותי לבית חולים אבל לא יכלו להציל לי את העין. אני מדבר על שנות החמישים, תגיד תודה אם יצאת חי מעקירת שן. הרופאים שמו לי עין מזכוכית ונראיתי חצי פרצוף דוקטור ג׳קיל, חצי פרצוף מיסטר הייד. בכל מקום אנשים התחילו לתקוע בי מבטים. אמרתי לעצמי, שילכו להזדיין, אם הם רוצים להסתכל עלי, שישלמו על זה.
דון: ברוס היה הפרונט-מן המושלם לחבורת הפריקים שהיינו - נכה, עם עין מזכוכית וחוש הומור מרושע. הוא יכול לעשות כל מיני קונצים כמו לשים מסקינג טייפ על העין מהזכוכית, לגשת לאנשים ולדבר איתם כאילו כלום, רק בשביל הקטע.
בסוף 76 התגייסתי לחיל האויר. זאת היתה הדרך שלי לעוף מג׳ורג׳יה לפני שאשתגע. הוצבתי בדנוור והייתי קונה המון תקליטי פאנק. בדנוור היתה אחלה סצנה מקומית וראיתי שם הופעות של ה Runaways, ה Nerves וה Ramones. הייתי מסתובב עם איזה רואדי בשם אריק בוצ׳ר שעבד עם להקת פאנק מקומית בשם The Ravers. זה היה לפני שהוא עבר לקליפורניה ושינה את השם שלו ל Jello Biafra.

ברוס: מקס אמר Let's have a party. הוצאתי את המערכת מהטריילר ושמנו מוזיקה פול ווליום. היה טונה של בירות ומשקאות חריפים. כל תושבי הטריילר פארק הגיעו למסיבה והיה מגניב, אבל את בעל המקום זה לא הרשים. הוא קרא לחזירים. השוטרים הגיעו ואמרו: המנהל רוצה שתיקחו את הדברים ותעופו מכאן עד מחר. אמרתי: ״אוקי״.
דון: ברוס דאג לילד בזמן שפגי סו נעלמה פתאום לכמה ימים. ואז, באמצע סשן הקלטות שמעתי באיזה תחנת רדיו מקומית שעצרו אותה.
ברוס: היא הזדיינה עם איזה בלש בתחנת המשטרה, ואז עצרו אותה כי היא שפכה סוכר למיכל הדלק של ארבע מכוניות משטרה שחנו לפני הבניין. היא גרמה לזה ששוטר שניסה להתניע את אחת המכוניות הרס את הפאקינג מנוע. הדפוקה השאירה שאריות סוכר מסביב לפתח מיכלי הדלק. השוטרים עלו עליה וזרקו אותה לכלא. זה הביא לי את הג׳ננה.
דון: ב 78, אחרי שכבר היה לנו אלבום ביד, יצא הסינגל הראשון של ה B-52s והתחילה להתפתח בג׳ורג׳יה סצינה. אבל זה היה ב צ פ ו ן ג׳ורג׳יה. מבחינתנו זה גם היה יכול להיות בניו יורק סיטי או על המאדים. לקחנו כמה עותקים לאטלנטה וניסינו לעניין אנשים, אבל כנראה שפשוט לא היה לנו את זה ולא הצלחנו להשתלב בסצינה המקומית.
ברוס: היה לנו תקליט ביד שאף אחד לא שיווק והבנו שצריכים להתחיל להופיע. הלכתי עם מקס לאיזה מועדון בשם Joe's Cellar. ביקשנו מאיזה בחור מגודל שנראה כמו אחד שמנהל את המקום לדבר עם ג׳ו. ״אני לא ג׳ו״ הוא ענה במבטא צרפתי מוזר, סתם חשבתי שזה שם טוב למועדון. היו לו צלקות על הפנים והוא נראה כמו איזה מפלצת. ״אני רוצה להראות לכם משהו״. הוא פתח איזו דלת בפינת החדר שהובילה לחדרון קטן. "זה היה החדר של ריי צ׳ארלס, הנה הפסנתר שלו בפינה". אמרתי ״כן בטח״. אבל אז איזה מלצרית זקנה סיפרה לנו שריי צ׳ארלס היה מנגן בחדר והם היו פותחים את הדלת ככה שאנשים יוכלו לשמוע אותו מבלי שהוא יצטרך לראות את הקהל.


דון: היו זמנים שבהם זה היה מועדון R&B מכובד, אבל כשאנחנו הגענו זה היה סתם מועדון סטריפטיז סליזי.
ברוס: השמעתי לבחור את התקליט והוא אמר, מה אני צריך להקה, יש לי בנות. אמרתי לו, נו הבנות לא ירצו לרקוד בסוף הערב? נחלק פלאיירים, נביא אנשים, תקבל קהל חדש. בסוף הוא הסכים וסגרנו על הופעה ביום שישי.
דון: פתאום היה לנו גיג אבל לא היה לנו נגן בס. חבר הציע לנו בחור בשם בריאן קרופורד, שהיה נגן לא רע ועשה איתנו כמה חזרות.
בריאן: לדון ולי היו כמה מקרים בהם הסתבכנו בצרות עם הקאובויים המקומיים כשיצאנו לשתות. דון היה ניגש אליהם, מנסה את הכובעים שלהם ועוד כל מיני שטויות. לפעמים היינו בורחים והם היו רודפים אחרינו עם המכוניות.
דון: ברוס ואני מאוד התרשמנו מאיך שבריאן היה מחסל עוף שלם. הוא היה כישרון אמיתי. תוך שניות, מהעוף המטוגן היה נשארות רק ערימת עצמות… המועדון היה ממוקם במרתף של ה Old Lee hotel.  חוץ ממופעי חשפנות גם היו מוכרים שם סמים קשים. למעלה במלון היו מדרגות ברזל ספירליות שהובילו לחדרי הימורים ולבית זונות. זה היה הארד-קור. כל הטיפוסים הכי מפוקפקים בעיר הגיעו לשם.
ברוס: אני לא אוכל לשכוח את החשפנית Starr. היו לה כוכבים על הפטמות. הם הציעו לנו את כל הפינוקים ונתנו לנו להסתובב עם הבחורות, כל עוד זה לא מפריע להן. קיבלנו כמה שהבחורות רצו לתת. הם הכניסו לנו איזה שיט במשקאות, לפחות במשקה שלי. היינו אמורים לתת שני סטים, אבל נתנו חמישה, זה היה מטורף.
בריאן: סטארר חיבבה אותנו ועלינו אליה לחדר ועישנו ג׳וינטים לפני ההופעה.
דון: זה היה קהל מעניין. היו יושבי הבר הקבועים, היו חיילי מארינס מהבסיס הסמוך, היה אשמאי זקן חסר שיניים שישב ליד הבמה וחיכה למופע החשפנות הבא. המלצריות הזקנות והחשפניות עברו וחילקו משקאות, כדורים ואבקות. למרות שבריאן בקושי התאמן איתנו ניגנו נהדר, בטח הכי טוב שניגנו אי פעם. הקהל אהב אותנו. איזה שני דפוקים התחילו ללכת מכות ממש לפני ברוס והעיפו לו את המיקרופון ואת הקלידים. זה כנראה היה משהו נורמלי למקום כזה, אפילו לא העיפו אותם החוצה.
ברוס: היו כמה מקרים של מכות תוך כדי הופעה. והציוד שלי הועף במהלך אחת הקטטות. מזל שהבנות היו שם, עזבו לרגע את הלקוחות, ועזרו לסדר הכל חזרה במקום. היו שני חבר׳ה שנראו כמו איזה דובי גריזלי ענקים שכל הזמן נתנו אחד לשני צ׳אפחות. זה קצת נרגע אבל אז הם התחילו מחדש ועשו המון בלגן, מקס היה הכי חכם, הוא תפס מחסה מאחורי מערכת התופים. אני חשבתי לעצמי, אני מת על רוק׳נ׳רול, אולי יירו בי, אבל זה קול, זה חלק מהעניין.


דון: היו ממש יריות מחוץ למועדון. אנחנו לא ידענו מזה, אבל קראנו על כך למחרת בעיתון. אלו היו חברים של ברוס מהתיכון שבאו לראות אותנו מופיעים.
ברוס: זה היה חבר מהעיירה בה גדלתי והיינו הולכים לאותה כנסייה. הוא בא לראות את ההופעה, שתה המון עוד במגרש החניה, ונכנס לויכוח עם איזה ברנש מקומי. כשהחבר׳ה בחוץ גילו שהוא לא מקומי, הם התחילו להעליב אותו וכל החרא הזה. זה החל כקרב אגרופים, אבל דוקא כשהוא התכוון להתרחק מהמקום מישהו שלף אקדח והוא חטף כדור בגב, כמו בסרטים. לא שמעתי על זה כלום. באתי לארוחת ערב אצל ההורים ולא רציתי לספר על ההופעה בגלל שהיא נערכה במועדון חשפנות מפוקפק, אבל אבי החזיק ביד את העיתון ואמר: ״אני רואה שאתה בכותרות, בן״ ויצא החוצה. אמא שלי הצביעה על המאמר ואמרה ״לפחות דבר אחד טוב יצא מזה, הבחור מחלים בבית החולים והודיע שהוא מתכוון להיות כומר״. הוא באמת נעשה כומר.
אחרי ההופעה אני חושב שמקס אמר: ״אם זה רוקנ׳רול, אני רוצה לחיות ככה עד סוף חיי״, ואני הוספתי: ״ כן, ככה זה רוקנ׳רול, בנאדם״. הם נתנו לנו חדרים במלון אחרי ההופעה.
בריאן: נשארנו במלון בחדרים מעופשים וקמנו מלאי פישפשים. ברוס היה טיפוס משונה, סוג של גאון, כאילו הגיע מכוכב אחר. אני חושב שזה היה מופע הרוקנ׳רול הטוב בהיסטוריה.
ברוס: היתה פעם שפגי סו הפלילה אותי סתם ככה כי היא הסתבכה ורצתה שהשוטרים ירדו מהגב שלה. עצרו אותי על שום דבר אבל נתנו לי תחושה שאני הולך לאכול אותה חזק. התקשרתי לאבי החורג ומסתבר שהיו לו כל מיני קשרים וישר שוחררתי. כשסיפרתי על זה לאמא שלי, היא אמרה: you know, pussy can get a young guy like you into a lot of trouble. נקרעתי מצחוק, אמא שלי אף פעם לא מדברת ככה. אמא ואבא שלי התגרשו כשהייתי בן שלוש בערך. היא היתה גרושה הרבה זמן עד שמצאה את אבי החורג שבעצם גידל אותי. האבא הביולוגי שלי היה לוזר אמיתי, נכה שהולך עם מקל, מכור לסמים, לצערי אני נראה בול כמוהו.
דון: היתה תקופה קצרה בה ברוס עבד כסדרן עבודה במשמרת הלילה בתחנת המשטרה ב Remerton. הוא כנראה עלה על העצבים שם ללא מעט אנשים, במיוחד כשהוא פרש. היה לו מזל שאחד השוטרים נתן לו טיפ והזהיר אותו בזמן.
ברוס: פתאום אני מקבל טלפון שכדאי לי להסתלק מהפאקינג עיירה במיידי. השוטרים עומדים להשתיל לי קוקאין איפשהו ולא יהיה לי שום סיכוי למצוא את זה. הפשיטה הולכת להיות מחר, ככה שאני צריך להסתלק עוד הלילה.
מארק: קיבלתי טלפון בהול מברוס. ״אני חייב להסתלק, תעזור לי״. ברוס היה מבוקש באיזה שלוש או ארבע מחוזות בג׳ורג׳יה. משהו שקשור לאיזה בלגן שפגי סו עשתה ב K-mart, הוא כבר ששה חודשים לא שילם את ההלואה על הגרנד-פרי שלו ועוד צרות. מזל שהכתובת שלו היתה רשומה עדיין בטריילר פארק ולכן היה לרשויות קשה לאתר אותו. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאנחנו רוצים לקפוץ אליו ולהשאר לכמה זמן. ננגן, נקליט, נבנה את הקריירה. אבא שלי אומר ישר, ״יאללה בואו, בכייף״. העמסתי דברים על הטרנטה, אספתי את ברוס ואת מקס ויצאנו לכיוון קליפורניה.
ברוס: למארק ניל היתה שברולט מצ׳וקמקת שלא האמנתי שתצליח לשרוד את המסע, אבל מארק הגאון הזה, הצליח לתחזק את המכונית ולהגיע לקליפורניה. לא היה לנו גרוש. אני זוכר שבדרך התחלקנו שלושתנו על המבורגר אחד ממק'דונלדס ב 79 סנט. איזה שנה אחר כך קיבלתי טלפון מחבר בג׳ורג׳יה שסיפר לי איזה בלאגן היה למחרת ואיך השוטרים חיפשו אותי בכל מקום.
איך שהגענו לקליפורניה מקס התחפף ונעלם לנו. לא שמענו ממנו יותר. זה בעצם היה הסוף של הלהקה.
באותה תקופה הייתי במצב מנטלי לא טוב. לקח לי שנים לצאת מזה, לחזור לשפיות וליצור. אבל בטח כמה מהיצירות הכי טובות שלי נכתבו כשהייתי לא שפוי...

בקיצור, ב 2014 אלבומם היחיד של The Stroke Band שאפשר לסווג אותו אולי כ ארט- פאנק (אבל אני לא מת על מגירות וקטלוגים), ונקרא Green and Yellow קיבל ראישיו מושקע ע״י אנטולוגי רקורדס, עם עטיפת האלבום המקורית שאייר ברוס בצבעי ירוק וצהוב. לתקליט גם צורפה חוברת מושקעת וקוד להורדה דיגיטלית מהאינטרנט שכולל בנוסף לאלבום המקורי גם את ההופעה החיה אצל ג׳ו. אחלה דיל. האמת שיש פער עצום בין איך שהם נשמעים לאיך שדמיינתי שהם יישמעו.
למי שתוהה קצת על מעלליהם המוזיקליים של חברי הלהקה: Bruce Joyner הקים את להקת The Unknowns וגם הוציא כמה אלבומי סולו. הגיטריסט Don Fleming הקים את ה Velvet Monkeys ואת Gumball ואף הפיק אלבומים ללהקות ידועות דוגמת הסוניק יות׳, Hole, טינאייג׳ פאנקלאב, סקרימינג טריז ועוד. Mark Neill שגם הוא היה יחד עם ברוס ב Unknowns, זכה בגראמי על הפקת האלבום Brothers ל Black Keys. ועכשיו למוזיקה.




Saturday, January 7, 2017

Human Be-In

רומא לא נבנתה ביום אחד. גם המהפכה החברתית והתרבותית בשנות הששים לא קרתה בן לילה. אבל כמעט בכל תהליך יש קפיצות ששוברות את הרצף הלינארי. ב 14 לינואר 1967 התרחש אחד הארועים המשמעותיים ביותר בהתפתחות תנועת תרבות הנגד של ילדי הפרחים. אז נכון, המהפכה בעצם נכשלה, או לפחות לא השיגה רבים מיעדיה, אבל למרות זאת הדים רבים לה אנחנו חווים על בשרינו עד היום. אם זה בזכויות האשה, בקבלת האחר, בחופש המיני, ועד הקוד הפתוח והאינטרנט, פסטיבלי שאנטי באנטי למיניהם והבגדים שאנחנו לובשים.
הארוע, הידוע בשם The Human Be-in שכונה גם: Gathering of the Tribes ואורגן ע"י האמן Michael Bowen, נולד בעצם כארוע מחאה על כך שבאוקטובר 1966 הוציאה קליפורניה אל מחוץ לחוק את ה LSD. כהן ה אל.אס.די הגדול, טימוטי לירי, הגיע לראשונה בחייו לסן פרנסיסקו כדי לנאום בארוע המחאה ולתמוך במאבק לשחרור מכבלי החברה הישנה והקמת חברה טובה וצודקת יותר, ולזכות להשתמש לשם כך בין היתר גם בחמרים מרחיבי תודעה. בהודעה של המארגנים לעיתונות נאמר: ״Hang your fear at the door and join the future. If you do not believe, please wipe your eyes and see "
 
                                                                                                                                                 
באותו תאריך בדיוק – ה 14 לינואר, ייערך בסן פרנסיסקו ארוע שמציין יובל לאותו רגע חשוב בהיסטוריה של העיר, ובעצם בהיסטוריה של החברה המערבית במאה העשרים בכלל. אבל לפני שאתן פרטים על הארוע הקרב ובא, בואו ונלמד קודם כל על מה המהומה.
הכל התרחש במהלך יום שבת אחד שמשי של חורף במגרש הפולו שבגולדן גייט פארק. מי לא הגיע? היו שם הביטניקים הותיקים מנורת׳ ביץ׳, המהפכנים הרדיקלים של ברקלי, נערים ונערות שהגיעו מאי שם במערב התיכון לאחר שברחו מהבית, לצד האופנוענים הקשוחים פורעי החוק של ה Hells angels. בין עשרים לשלושים אלף איש ישבו (או רקדו) כתף אל כתף.
מלבד טימוטי לירי, היו על הבמה אלן גינסבורג, ריצ׳רד אלפרט (Ram Dass), לורנס פרלינגטי, גארי שניידר ואנשי רוח נוספים. שם הטביע טימוטי לירי את אימרתו המפורסמת:  Turn on, Tune in, Drop out. (מי שרוצה להתעמק בהסבר לפשר המשפט יכול לקרוא כאן


אלן גינסבורג, שעלה לבמה בגלביה לבנה, חרוזים ופרחים לצוארו, מסמל אולי יותר מכל אדם אחר את הטרנספורמציה האישית והחברתית שהתחוללה באותן שנים: יהודי עם זקן וחצי קרחת שנראה כמו הסטריאוטיפ של היהודי הגלותי, יושב על הבמה בגלביה ומלמל מנטרות הודיות. גינסבורג היה ביטניק מאזור מועדני הג׳ז של נורת׳ ביץ׳, הומו מוצהר המטיף לאהבה חופשית, אשר מבין שהמהפכה לא תתרחש מהקראת שירה בחנות הספרים סיטי לייטס. אלן הוא ביטניק ״עם תעודות״, שמגלה את ה LSD ויחד עם הדור הצעיר הופך להיפי.
על הבמה היתה גם המשוררת הארוטית Lenore Kandel שהקריאה את שיריה נוטפי הזימה (למשל סדרת שירי ה To fuck with love) מלוח עם ניירות ולאחר שסיימה דף, מוללה אותו בידה והשליכה לעבר הקהל.
סטייה קלה מהנושא. בואו נחזור שוב על המשפט הזה, To fuck with love. כמה פשוט, כמה מבריק. איך בארבע מילים פשוטות שניתן לקרוא אותם בכל כך הרבה צורות היא הצליחה להכניס את מורכבות היחסים שבין סקס לאהבה. אגב קנדל היתה מיודדת עם ג׳ק קרואק והוא ביסס על אשיותה דמות בספרו Big Sur. נחזור לפארק.
באותו יום היא חגגה את יום הולדתה ה 35. 30,000 איש שרו לה יום הולדת שמח. כמה חודשים מאוחר יותר, כשיתפרסם ספרה The Love Book היא תועמד למשפט על פרסום דברי תועבה. ב 67 הכנסייה הקתולית בסן פרנסיסקו עוד ידעה לתת פייט רציני למגודלי השיער שהחלו לנהור בהמוניהם לעירם השלוה.

על הצד הכימיקלי הופקד מי אם לא Owsley "Bear" Stanley שרקח עבור המשתתפים שיקוי כשפים בשם ״הברק הלבן״. ועל הצד המוזיקלי הופקדו הגרייטפול דד, ג׳פרסון איירפליין, קוויקסילבר מסנג׳רס סרביס, סיר דאגלס קווינטט, Loading zone ו The new age. מיותר לציין שכל האמנים הופיעו בהתנדבות והארוע כולו חף מכל מסחריות. דיזי גילספי עמד על הדשא בתוך ההמון וגם הדלתות היו בסביבה, אבל באותו ערב הופיעו בפילמור ולא בגולדן גייט פארק (ערב קודם היתה להם הופעה מתוכננת לצד הגרייטפול דד, אבל מוריסון הבריז פתאום. משום מה הוא החליט לצפות בסרט קזבלנקה שלוש פעמים ברצף בקולנוע בסקרמנטו במקום להופיע). פול קנטנר מהג׳פרסון איירפליין הזכיר מאוחר יותר את שהתרחש באותו יום בשירו Won't you try /Saturday afternoon :
"Saturday afternoon / yellow clouds rising in the noon/ Acid, incense, and balloons"
לפני קצת יותר משלושה חדשים, ביום שישי שמשי של ספטמבר הגעתי לפסטיבל מוזיקה חינמי שהתרחש באותו מקום ממש. התמקמתי ליד במה קטנטונת עליה אמור היה להופיע קאנטרי ג׳ו מקדונלד (שלצערי הבריז ברגע האחרון). לידי ישב היפי כבן שבעים והתפתחה בינינו שיחה שבמהלכה הוא סיפר לי שנכח ב Human be-in וזכר היטב את החזרה המדיטטיבית של אלן גינסבורג על המנטרות. כשהוא דיבר על החויה שעבר באותו יום ניתן היה לראות את הניצוץ בעיניים. את ה Summer of love הוא פיספס כי נסע להודו לזכות בהארה והתיישב בחצרו של גורו. כשהוא חזר לסן פרנסיסקו ב 69, הייאט-אשבורי כבר היה מקום לא בטוח ולא נעים. לשכונה נכנסו אנשי עולם תחתון וגם הסמים נהיו קשים יותר.
מדהים לחשוב מה הספיק לקרות בעולם בתקופה כל כך קצרה. 67 נפתחה עם תקוה לעולם טוב יותר, ותחושה אופורית שאנחנו בדרך לחברה צודקת, שוויונית וחופשיה יותר. 69 הסתיימה בפסטיבל אלטמונט עם אלימות ומוות, אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת.

חזרה ל 14 בינואר 67. למרות אלפי האנשים, רק שני שוטרים נכחו במקום, רכובים על סוסים. פתאום הגיע לבמה ילד אובד שנמצא ע״י האופנוענים של מלאכי הגהינום. יש לי הרגשה שהשוטרים לא ממש הבינו מה מתחולל לנגד עיניהם המשתוממות. איך שר דילן: Something happening here but you don't know what it is, do you? Mr. Jones
כשהשמש החלה לשקוע פנה גינסבורג לקהל וביקש לפנות מערבה להפרד מהשמש ולקבל את הלילה. בסוף היום הקהל התבקש לאסוף את האשפה. בניגוד גמור למופעי רוק או ארועי ספורט, הפעם הדשא נשאר נקי ולא נשאר זכר לעובדה שרק רגעים קודם אלפי אנשים אכלו, שתו, עפו  ורקדו כאילו אין (או בעצם יש) מחר. חמישים שנה אחר כך ישמר העיקרון של Leave no traces גם בבלק רוק סיטי (העיר בה מתרחש פסטיבל הברנינג-מן) ואנשים יאספו במדבר כל פיסת בדל סיגריה או ג׳וינט.
מהתבוננות בתצלומי וידיאו מהשטח, התמונה שמתקבלת היא קצת שונה מהפנטזיה שהתקיימה במוחי לגבי הארוע - בפועל היה קצת כאוס, רוב האנשים לא ממש שמו לב למתרחש על הבמה ואין תחושה של איזה ״רגע היסטורי״ מכונן. אבל במחשבה שנייה יש משהו נכון דוקא בבנאליה הזו של חבורת צעירים שבסך הכל באים לשמוע מוזיקה, לרקוד, לקחת אסיד ולהיות ביחד. זו הרי מהפכה של חופש שמתחילה מבפנים ולא צבא ממושמע של חיילים בשרות אידאולוגיה. יש לי הרגשה שהדבר הכי חשוב באותו יום היתה ההבנה של המשתתפים שהם לא לבד. שמתחילה כאן תנועה.
אם כן רומא לא נבנתה ביום אחד, וגם למהפכות חברתיות לוקח זמן לחלחל, אבל יש נקודות במרחב ובזמן שכל מי שנכח שם יודע שהוא היה חלק ממשהו גדול הרבה יותר. רגע כזה התרחש לפני יובל אי שם על מגרש פולו נידח בפארק בקצה העיר. יש חדש במערב.