רודריגז

השנה היא 1976, שעת לילה מאוחרת, בר אפלולי באזור תעשייתי בדטרויט. לא מקום שהייתם מרשים לבנות שלכם להסתובב בו בלילה. זמר חצי שיכור עולה לבמה, בקושי יש קהל. גם מי שמגיע, משוחח בקולניות עם חבריו לשולחן ומתעלם מהנעשה על הבמה. הזמר מכוון את הגיטרה ושר כשגבו אל הקהל. מלבד מלצרית חביבה שמרגישה מעט חמלה, אף אחד לא מוחא כפיים. מישהו זורק פחית בירה שמפספסת את ראשו של הזמר רק במעט, ושואג "Go home". אחרי כמה שירים הזמר ניגש לבקבוק שנמצא בירכתי הבמה, שופך על עצמו את תכולת הבקבוק (אולי חם לו, חשב מישהו בקהל שטורח להעיף מבט לעבר הבמה), מפשפש בכיס מעילו, מוציא קופסת גפרורים, ושורף את עצמו למוות. נסיונות ההחייאה עלו בתוהו.

סיסקסטו רודריגז (Sixto Rodriguez), אותו זמר אלמוני, עדיין איתנו, והוא מגיע אלינו לשלוש הופעות בסוף השבוע הקרוב. מי שלא מאמין בתחיית המתים, כדאי שיגיע להופעה ויראה במו עיניו.  

רודריגז נולד ב 1942 בדטרויט, ילד שישי (מכאן שמו…) למשפחת מהגרים מקסיקנית קשת יום. בשנת 67, כשהוא בן 25, חמוש בגיטרה, הוא מקליט סינגל ראשון. שלוש שנים אחר כך הוא מוציא אלבום ראשון, אבל אף אחד לא מתרגש והאלבום נוחל כישלון מסחרי. תכל'ס זה לא מפתיע. ב 1970 עולם המוזיקה הפופולרית עובר מפסיכדליה לפרוג, אף אחד לא מתעניין ב"סתם" סינגר-סונגרייטר, ולא משנה כמה כשרוני ומיוחד הוא יהיה. נסיון נוסף להצליח והוצאת אלבום שני ב 71 מניבה תוצאה דומה. אחרי כמה שנים של הופעות במקומות קטנים וחיים בדלות הוא עוזב את עולם המוזיקה והופך להיות פועל בניין.    

כאן סיפורנו מקבל תפנית בעלילה. עותקים של האלבום מגיעים לדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד במזוודות של כמה מבקרים. שיריו של רודריגז נופלים על אזניים קשובות ולאט לאט, מפה לאוזן, רודריגז מתחיל לצבור פופולריות. האלבום, שמקבל הדפסה חדשה, אפילו מגיע למעמד של תקליט פלטינה. עובר אורח שנכנס לחנות תקליטים אקראית בדרום אפריקה, יכל היה בטעות לחשוב שמדובר בכוכב בסדר גודל של קט סטיבנס או אפילו בוב דילן. אבל מה, מכיוון שחברת התקליטים לא שילמה לו תמלוגים (ספק אם הם בכלל ידעו מה עלה בגורלו), רודריגז עצמו כלל לא מודע לפופולריות המאוחרת והוא ממשיך לחיות חיי פועל אלמונים... 

Crucify Your Mind

Was it a huntsman or a player

That made you pay the cost

That now assumes relaxed positions

And prostitutes your loss?

Were you tortured by your own thirst

In those pleasures that you seek

That made you Tom the curious

That makes you James the weak?

And you claim you got something going

Something you call unique

But I've seen your self-pity showing

As the tears rolled down your cheeks

Soon you know I'll leave you

And I'll never look behind

'Cos I was born for the purpose

That crucifies your mind

So con, convince your mirror

As you've always done before

Giving substance to shadows

Giving substance ever more

And you assume you got something to offer

Secrets shiny and new

But how much of you is repetition

That you didn't whisper to him too

את הסיפור שפתח את הפוסט קדחתי ממוחי, אבל סיפורים דומים התרוצצו במשך הרבה שנים, והפכו את רודריגז לסוג של מיתוס. הכל השתנה כששני בחורים דרום אפריקאים סקרנים ובעלי תושייה מנסים להתחקות אחר קורותיו של גיבור נעוריהם. בשבילם רודריגז היה מוסיקאי מצליח ומפורסם והעובדה שהם נתקלו במבוי סתום פעם אחר פעם בנסיונותיהם לדלות אינפורמציה לא מרפה את ידם. מסע החיפוש המדהים הזה עובד לסרט דוקומנטרי בשם "Waiting for Sugarman" (שוגרמן הוא אחד משיריו של רודריגז המספר על ג'אנקי שזקוק לעוד מנת סם) בו אנו מלווים את יוצרי הסרט בפתרון התעלומה. אם עוד לא ראיתם, תעשו לעצמכם טובה ותצפו בו. ב2013 הסרט זכה בפרס האוסקר כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר והחשיפה הנרחבת הוציאה את רודריגז פחות או יותר מעולם המתים. בן רגע הוא הופך מפועל בניין החי בדירה עלובה בדטרויט לזמר נערץ שאלפים נוהרים לראותו, מכירים כל מילה וכל תו. האמת שמגיע לו. יש לו שירים נהדרים שנקלטים בקלות אבל לא עוזבים כל כך מהר. 

גדלתי בקיבוץ שחציו גרעיני ה"בונים" שהגיעו מארצות אנגלוסקסיות דוגמת דר"אפ, אוסטרליה וניו זילנד. בחיפושי הבלתי נדלים אחרי פנינים, הייתי מגיע לביתם של בני כיתתי האנגלוסקסים ונובר באוספי התקליטים שהוריהם הביאו מנכר (התקליטים שלהם קסמו לי בהרבה ממבחר תקליטי הגבעטרון אן אילן ואילנית שהחזיקו הורי או חבריהם הצברים). לצד ניל יאנג, קרול קינג וסיימון אנד גרפונקל, הונחו תקליטיו של רודריגז כשווה בין שווים. עד צאתו של הסרט לא הייתי מודע לאלמוניותו ולאגדות האורבניות שרצו סביב גורלו.  

אלינו הוא מגיע בסוף השבוע הקרוב (ולא בפעם הראשונה) להופעות במועדון Warfield הותיק שבסן פרנסיסקו וגם למאונטיין ווינרי שמעל סרטוגה בראשון בערב. הוא כבר בן 76, זקוק לעזרה בהתניידות על הבמה, אבל עדיין יודע לרגש ולתת הופעה מרשימה. אני בטוח שיהיו בקהל לא מעטים שעדיין לא נולדו כשהוא הופיע בתחילת דרכו במועדוני דטרויט והסביבה. אבל יש לי הרגשה ששיריו ימשיכו להיות איתנו גם אחרי לכתו. תחיית המתים.

Balaklava

בשנת 1854 התרחש אחד הקרבות השלומיאלים ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. זהו גם הקרב שהביא לידיעת הציבור את פועלה של האחות המפורסמת בעולם, פלורנס נייטינגייל, אישה אמיצה ורבת פעלים שאף זכתה בכינוי "The Lady with the Lamp" מכיוון שהיתה עוברת בלילות אוחזת נורת שמן מחייל פצוע אחד לחברו, חובשת את פצעיהם ומנסה להקל על כאבם. לורנס נייטינגייל נפטרה בדיוק היום לפני 108 שנה ב 13 לאוגוסט 1910 כשהיא בת 90 וזאת הזדמנות להאיר במעט את הקרב הזה ואת האלבום הנפלא שנכתב בעקבותיו.

מלחמת קרים פרצה בין הכוחות הרוסים לבין בריטניה וצרפת כחלק מהמאבק על השליטה העולמית עקב החלשותה של האימפריה העות'מאנית. באנציקלופדיה בריטניקה נכתב על המלחמה: "נהוג לראות את מלחמת קרים כראויה להיזכר רק משום היותה המערכה שנוהלה אולי על הצד הגרוע ביותר בתולדות אנגליה" ויש שאמרו עליה: "המערכה הגיעה לתהומות של שלומיאליות שלא נחקרו מעולם". לא ארחיב על הרקע למלחמה המטופשת הזו ועל מהלכי הקרבות, אלא אתמקד בכמה סיפורי קרבות אומללים במסגרת הקרב על בלקלווה ואספר את סיפורו של אותו אלבום מיוחד ומופלא.

העיר סבסטופול שבחצי האי קרים הייתה בסיס הבית של הצי הרוסי בים השחור, ממנו יכלו לצאת התקפות רוסיות אל עבר המזרח התיכון. לכן, אחת המטרות הראשיות של מדינות הברית כבר עם תחילת המלחמה הייתה כיבוש העיר המבוצרת היטב. כוחות הברית הביסו את הרוסים תחת פיקודו של מנשיקוב בקרב אלמה ב-20 בספטמבר 1854, והכריחו את הרוסים לסגת אל תוך העיר סבסטופול. ב-8 באוקטובר החל המצור על העיר. כ-400 חיילים בריטים היו אמורים לתפוס את המחצבות שמהן תוכננה לצאת ההתקפה העיקרית. כוח בריטי זה היה קטן מדי ועתודותיו מוקמו בצורה גרועה ובכמות בלתי מספקת, וכמחצית ממנו נספתה. הפגזה לילית של העיר הייתה אמורה להרוס את ביצוריה ולהשמיד את תותחי החומה, אך הרוסים תיקנו את ביצוריהם בלילה והציבו מחדש את התותחים. ההתקפה נועדה להגיע משלושה עברים. הבריטים מלפנים ושאר בעלות הברית מהצדדים היו אמורים למחוץ את חזית האויב. הבריטים, שנשאו סולמות באורך ששה מטרים, תכננו להגיע אל החומה תוך עליה במדרון באורך 400 מטר זרוע קורות מחודדות שנועדו לבלום את ההתקפה, וכן תעלה ברוחב ששה מטרים עליה לא נתנו התוקפים את הדעת. ההתקפה החלה מוקדם מדי, בגלל פקודת הסתערות שניתנה בטעות כחצי שעה לפני המועד המתוכנן לתחילת המתקפה. לחיילים שיצאו מתוך המחצבות לא היה על מה לטפס בהגיעם לחומה, מה שהביא ליציאתם אחד-אחד או שניים-שניים. כעת קיבלה הארטילריה הבריטית פקודה לחדול מירי, דבר שאיפשר לרובאים הרוסים לירות ללא הפרעה, ונושאי הסולמות נהרגו בזה אחר זה.

ניסיון רוסי בבלקלווה לשבור את המצור כבר בתחילתו נחל כישלון חרוץ. במהלך ההתקפה נעשו טעויות חמורות של שני הצדדים, כמו הסתערות הבריגדה הקלה. מפקדי הכוחות קרדיגן ולוקן היו גיסים ותיעבו האחד את השני במידה רבה. בקרב זה יצאו פרשי החטיבה הרכובה הקלה הבריטית, תחת פיקודו של הלורד קרדיגן, להסתערות על הצבא הרוסי. טעות בהבנת פקודת ההסתערות גרמה לחיל הפרשים להסתער לכיוון הלא נכון. המפקדים הרוסים ההמומים סברו בתחילה כי הפרשים המסתערים למולם הם שיכורים.  ייתכן ובשל התיעוב שרחש לוקן לקרדיגן, כוחותיו לא נחלצו לעזרת הכח שנמצא במצוקה, מה שהגדיל בהרבה את מספר האבדות. בסיום ההסתערות, שנמשכה כ-20 דקות, רק 195 פרשים (מתוך 673) נותרו על סוסיהם, נספרו 118 הרוגים ו-127 פצועים. הטפשות שבהסתערות והאומץ שבה הביאו את המרשל פייר בוקוסט לציין: "זה מופלא אך זו לא מלחמה".
במשך כמעט שנה נלחמו בעלות הברית ברוסים, סבלו ממחלות מגפתיות קשות (כמו כולרה ודיזנטריה), והשתתפו בקרבות מרים. בחורף 1855 איבדו הבריטים 35% מאנשיהם בגלל המחלות והקור הרוסי. הם לא ציפו שהמצור יימשך זמן כה רב ולא דאגו לחייליהם לחימום. בהמשך החורף, נקברו ההרוגים עירומים בשל הנחיצות הרבה שהייתה לשמיכות חימום. הצרפתים, לעומתם, הצליחו לאלתר וחיו בתנאים נסבלים, יחסית. הרוסים, מצדם, נאלצו להטביע את ספינותיהם כדי לחסום את פתח הנמל, ולהשתמש בתותחי האוניות כארטילריה נוספת, בנוסף להסבת צוותי הספינות לנחתים. לאחר נפילת העיר, היה ברור לכל הצדדים שרוסיה הובסה, אך גם שמעצמות המערב לא יוכלו להמשיך ולהתקדם. עם זאת, כל משא ומתן בין הצדדים הלוחמים בדבר הסכם שלום עלה בתוהו.

פלורנס נייטינגייל התמקמה בבסיס הבריטי שבבלקלווה ויחד עם 38 אחיות מתנדבות אותן הכשירה, טיפלו יומם וליל בפצועים הרבים בתנאים מזעזעים. היה מחסור בתרופות וציוד ורמת ההיגיינה הייתה נמוכה. נייטינגייל וצוות המתנדבות שאיתה ניקו וארגנו את המרפאות מחדש. למרות המאמצים שהושקעו, שיעור התמותה בבית החולים המשיך לעלות. חיילים רבים יותר מתו בבית החולים ממחלות מדבקות מאשר בקרב. תנאי האיוורור הירודים בבית החולים, הצפיפות, חוסר ההיגיינה ומערכת הניקוז הגרועה של הביוב החמירו את מצבם של הפצועים. רק במרץ 1855, כמעט חצי שנה לאחר בואה של נייטינגייל, משלחת מטעם הממשלה הבריטית דאגה לצנרת ולאוורור, ושיעורי התמותה צנחו. כששבה נייטינגייל חזרה למולדתה הפכה לגיבורה לאומית.

פאסט פורוורד יותר ממאה שנים קדימה ל 1968. לפני חמישים שנה הוציאה Pearls before swine את אלבומה השני - Balaklava תחת הלייבל הניו יורקי ESP, אותו לייבל שהוציא את ה Godz עליהם העליתי כאן פוסט לאחרונה (האלבום יצא בנובמבר כך שהקדמתי במעט את חגיגות היובל, אבל בואו לא נהיה קטנונים).

ב 68 מלחמת וייטנאם כבר גבתה קורבנות רבים והמחאה החברתית נגד המלחמה בארה"ב צברה תאוצה. תומאס ראפ, האבא של פנינים לפני חזירים בחר למקד את המחאה שלו נגד המלחמה בצורה מקורית. הוא לקח אותנו הרבה אחורה, לאותו קרב אומלל, במטרה להזכיר לכולנו את חוסר הטעם במלחמות. על העטיפה האחורית אפילו נכתב ציטוט של הפילוסוף והמשורר הבריטי ג'ורג' סנטיאנה: "Only the dead have seen the end of war". מוזיקלית, ראפ הביא לנו כאן פנינת סייק-פולק מיוחדת למדי. 

האלבום נפתח בקטע ארכיוני נדיר וקצר שהוקלט אי שם ב 1890, בו מנגן החצוצרן שהשתתף בקרב על בלקלווה את תרועת ההסתערות. משם אנחנו ממשיכים לשיר אקוסטי מקסים בשם Translucent Carriages בו ראפ מלווה עצמו בגיטרה אקוסטית וברקע לחישות. קצת קשה להבין וצריך להתרכז, אבל אפשר לשמוע שם ציטוט של הפילוסוף היווני הרודוטוס:

 “In peace, sons bury their fathers/ in war, fathers bury their sons" 

או את המשפט: "?Jesus raised the dead...but who will raise the living” 

ראפ מרשה לעצמו לנדוד במחוזות הדמיון ולא תמיד ברור הקשר לקרב ההוא או בכלל למחאה אנטי מלחמתית אבל בהחלט אפשר להתייחס לאלבום כסוג של אלבום קונספט עם בריחות אקראיות של התודעה למחוזות אחרים.

תקשיבו לצרצור הצרצרים, ציוץ הציפורים ונגינת החליל הנפלאה ב Images of April או לבלדה There was a man שמזכירה בסגנון את בוב דילן או לאונרד כהן. ואם כבר מזכירים את כהן, יש בצד ב׳ קאבר יפה ל Suzzane.

תמיד כשאני מקשיב לאלבום הזה הוא משרה עלי מלנכוליה. המלנכוליה לא זרה גם לתקליטים אחרים של PBS, אבל נדמה שכאן היא נוכחת יותר מתמיד. קחו למשל את השיר I saw the world בו שר ראפ את המשפט:

 I saw the world spinning like a toy

hate seems so small compared to it all

?so why don’t you do joy

Guardian angels הוקלט כאילו מדובר בהקלטה ישנה מתחילת המאה על תקליטון במהירות 78 עם כל רעשי הרקע (על העטיפה מספרים לנו שהשיר הוקלט במקסיקו ב 1929…). השיר רחוק מלהיות אופטימי:

You know that your guardian angel is dead, you have said

You say in the world is not a safe world to be

For all of your trying and all of your crying it seems

It's raining outside umbrellas are harder to find

לקראת סוף האלבום אנו חוזרים לקרב ההוא עם הקלטת ארכיון קצרצרה בה אנו שומעים את קולה של פלורנס נייטינגייל, ומשם אנחנו ממשיכים ל Ring thing הדרמתי עם חמת החלילים שבכלל נכתב על שר הטבעות של טולקין (go figure…), עובר לצפצופים כאילו יש תקלה בסרט ההקלטה ומסתיים בקולו של החצוצרן ההוא מהקרב ששמענו בשיר הראשון.

עטיפת האלבום המרהיבה לקוחה מהיצירה The triumph of death של הצייר הפלמי פיטר ברויגל ונראית כהמשך של הקו העיצובי אותו החלו באלבומם הראשון, One Nation Underground. בצד האחורי איורים של אמן האוונגרד ז׳אן קוקטו. 

האלבום לא ממש קל להשגה ואני מקוה שלכבוד היובל תצא הוצאה מחודשת. יצא CD ב 2005 המאגד בתוכו את בלקלאווה עם האלבום הראשון. ראפ הקדיש את האלבום לטוראי אדוארד סלוביק, החייל האמריקאי היחיד שהוצא להורג באשמת עריקה במלחמת העולם השנייה, ובכך הוא אולי מנסה להגיד משהו לצעירים סביבו המגוייסים בעל כורחם למלחמה בצידו השני של העולם.

בעיני לפחות, תומאס ראפ, שעזב אותנו לא כל כך מזמן, עשה כאן אלבום על-זמני, שמתרחק מארועי החדשות של מלחמת וייטנאם ומבין היטב שזה לא מתחיל ולא ייגמר בג׳ונגלים של הוייטקונג. כיום, כשמצפון מלחמה עקובה מדם בסוריה ובדרום השדות עולים באש, התקליט בן היובל הזה עדיין רלוונטי לצערי.

לשמיעת האלבום במלואו: https://www.youtube.com/watch?v=bS6Hem6_qdE&t=26s

The Godz

סיפורה של להקה שאין לה אלוהים

היו לא מעט עופות מוזרים בשנות השישים. זה לא שאין גם היום, אבל היה איזה רגע בהיסטוריה שבו צעירים הבינו שכבר לא צריך את אבא או אמא שיגידו מה מותר ומה אסור והרשו לעצמם לשבור את הכלים. אני רוצה לכתוב הפעם על אחת הלהקות היותר מחורפנות ומגניבות שפעלו באותה תקופה, להקה עם שם שאין חצוף ויומרני ממנו - The Godz.

ההתחלה היתה די מקרית. שלושה חברים יצאו לדרך: Larry Kessle, Paul Thornton ו Jim McCarthy. השלושה עבדו בסניף של חנות התקליטים Sam goody (אלו ממכם שזוכרים את רשת החנויות משנות התשעים או תחילת שנות האלפיים, לפני שנקנו ע"י בסט-ביי ובעצם פשטו את הרגל, ודאי יופתעו לדעת שלפני שהרשת הפכה למקדונלדס של חנויות התקליטים, היה לה הייפ והיא די נחשבה, במיוחד באזור ניו יורק, שם הוקמה). היה לחבר'ה מעט נסיון מוזיקלי: לארי הוציא את הסינגל Wonderful days (תחת השם מיילס סטנדיס), וג'ים ופול היו חברים בלהקת הקאברים Dick Watson Five ואף הוציאו אלבום בו עשו גרסאות רוק למופע ברודווי המבוסס על סיפורי שרלוק הולמס כשהם מנסים לאמץ מבטא בריטי (אגב זה אלבום נדיר מאוד וקשה להשגה, מחירו בהתאם). מתישהו ב 65, אחרי שהשניים נכחו בקונצרט של ה Fugs שהשאיר אותם שמוטי לסת, שאלו אחד את השני מה הטעם לבצע שירים של אחרים? אם כבר לעשות משהו, מדוע שלא יבטאו את מה שהם עצמם מרגישים??? בו ביום עזבו את הלהקה.

יום אחד מגיע לחנות התקליטים ברח' 49 שבמנהטן ברנרד סטילמן, הבעלים של הלייבל האקספרימנטלי ESP , ניגש לאחד העובדים שסידר תקליטים במרתף ושואל אותו אם הוא מעוניין או מכיר מישהו שיוכל לעבוד כסוכן מכירות בחברה (אגב ESP, לייבל ייחודי ביותר שהפיק אלבומי פרי-ג'ז ופסיכדליה לאמנים דוגמת Pharoah Sanders או ה Fugs אותם הזכרתי קודם ,נקרא ע"ש שפת האספרנטו שתוכננה להיות השפה האוניברסלית). לארי קפץ על המציאה והחל לעבוד ב ESP.

באותה תקופה לג'ים היו בעיות רומנטיות, החברה שלו החליטה שנשבר לה והעיפה אותו מהדירה אותה חלקו. ג'ים התנחל זמנית בדירתו של לארי. יום אחד פול בא לבקר. השלושה התיישבו בסלון ועישנו ג'ויינט. מסביבם היו מונחים בערבוביה כל מיני כלי הקשה. ג'ים שבור הלב, בהתקף זעם הרים איזה טמבורין שהיה על הרצפה והחל מתופף בעצבנות. השניים הנוספים הרימו כלים והשלושה החלו בחגיגת קקופוניה, מכים בכלים כמוכי טירוף ומוציאים את כל התסכולים החוצה. כשקצת נרגעו בא לארי עם רעיון די הזוי: מדוע שלא יעשו אודישן כ"להקה" שזה עתה הוקמה עבור ESP? ברנרד סטולמן בטח יאהב את זה... באותו הרגע הוקמה The Godz.  

לארי התיידד עם הארט דיירקטור בלייבל, Jay Dillon, והציע לו להצטרף ללהקה. למרות ההתלהבות הראשונית באותו ערב פרוע, הסיכויים לחוזה נראו קלושים למדי. ג'ים ופול עשו אודישן ל ESP כזמרי פולק (כל אחד בנפרד) אך נדחו. לארי הבין שאם סטולמן יקבל את הלהקה, הוא יאבד שני עובדים מוכשרים. בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע את הבוס שלו לתת להם צ'אנס.  "אם נשמע אפילו קצת כמו כל האחרים, אין סיכוי שברנרד ייקח אותנו, אנחנו חייבים להיות ממש שונים" אמר לארי. הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. כשסטולמן שמע אותם הוא צחק בהיסטריה ושאג בהתלהבות "You guys are unbelievable".

ההקלטות הראשונות נערכו בספטמבר 66. סטולמן רצה שיוציאו תקליטון 45, אבל ללהקה כבר היו איזה שמונה או תשעה שלדי שירים והם החליטו להתעלם מתכניתיו ולהקליט ברצף את כל מה שהיה להם. אפילו טכנאי ההקלטה התלהב והצטרף לעיתים בנגינה. השסן שהיה אמור לקחת שעתיים ולהפיק שני שירים הפך לשש שעות פלוס שבעה שירים אקסטרה. אופס. כשסטולמן שמע על כך הוא השתולל מכעס, עד ששמע את ההקלטות והסכים להוציא את האלבום במלואו. Contact High נולד. 

כמה מילים על העטיפה: ג'יי, הארט דיירקטור, רצה צילום שיציג את חברי הלהקה באופן מסתורי ואפל. ג'ים לעומתו רצה שיפגינו קלילות ואהבת חיים. הוחלט לעשות תחרות עיצוב ולתת לסטולמן לשפוט. ממש כמו אותו רבי בבדיחה, שהיה אמור להכריע בסכסוך בין שני תושבי העיירה, גם סטולמן החליט שזה צודק וגם זה צודק. על העטיפה הוצגו שמונת חברי הלהקה. ארבעה רציניים וחמורי סבר ולצידם ארבעה חברים מחייכים... 

כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה הייתי בשוק. ווט דה פאק??? הם מייללים כמו חתולים, נובחים כמו כלבים,  התיפוף נשמע פרימיטיבי ורנדומלי ועל כל זה תוסיפו כל מיני מילמולים מוזרים. כאילו הגעתי בטעות לחזרה ראשונה של הילדים בגן עם הכלים שאספו מהארגז, הרבה לפני שהגננת הזמינה את ההורים לבוא ולשמוע. גם הטקסטים לעיתים חסרי פשר. למשל בשיר Eleven, זו המילה היחידה שנאמרת לאורך כל השיר. אבל עם כל הבלגן הדאדאיסטי הזה, איך זה שמרוח לי חיוך אווילי על הפנים ומסרב לרדת? האלבום כל כך מופרך מוזיקלית שאפילו נכנס לתוכו שיר של האנק וויליאמס, לא בדיוק דמות שמתקשרת עם אוונגרד ודאדא. ג'ים עצמו כתב על הלהקה: "four New York freaks who can't play their instrument". בסוף השיר I want a word with you (היחיד מההקלטות שבסופו של דבר לא נכנס לאלבום) אפשר לשמוע את אחד מחברי הלהקה ממלמל "we should practice more". יש מצב שהוא צדק. 

עצם העובדה שהלהקה הוציאה אלבום, ולא חשוב כמה עלובות היו המכירות, נתנה להם הזדמנות להופיע במועדונים ברחבי העיר ומחוצה לה. ברוב המקרים בעלי מועדונים לא טרחו כלל להקשיב לאלבום והסכימו לארח אותם רק על סמך העובדה שבכלל קיים אלבום, כלומר מישהו טרח להשקיע בהם. ההופעות היו פרועות ומטורפות כמו התקליט והאנרכיה שלטה. לא פלא שכאשר הם הוזמנו לנגן לפני תחרות מלכת היופי של הגריניץ ווילאג', המארגנים ניסו להוריד אותם מהבמה אבל החבורה סירבה לרדת והמשיכה לנגן. היו מקרים בהם הזמינו משטרה.        

לפני הקלטת האלבום השני החבורה החליטה שהם צריכים לשפר את הסאונד. לארי חשב שאין שום סיבה שהם לא יצליחו לפחות כמו הביטלס (אמנם הביטלס פופולריים יותר מישו, אבל למה שהאלים לא יתנו פייט הגון?). הם אפילו הצטיידו בכלי נגינה ראויים יותר. ג׳יי קנה קלידים חשמליים, פול קנה מערכת תופים, לארי קיבל את הבס של ג׳ים, וג׳ים קנה גיטרה חשמלית. Godz 2 הוקלט. Whiffenpoof song הקליט יצא כסינגל (השיר לא נכנס ל LP), ובצידו השני רמיקס ל Travelin’ salesman, בו הוספו קולות היסטריים של הקהל מהקטע Got to live if you want it של הרולינג סטונס, מנוגנים ברוורס. אם באלבום הראשון עשה רושם שהעיקר הוא הקונספט, באלבום השני ניכר שהחבר'ה לקחו את האספקט המוזיקלי בצורה הרבה יותר רצינית.

הלהקה קיבלה את חסותם של הצמד מייקל סולדן וג׳ודי פארקר, בעליו של המגזין המיתולוגי  Eye magazine (ג'ים החל לעבוד במגזין והתיידד עם הזוג). הם צילמו את צילום העטיפה (ללא קבלת קרדיט) ואף הפיקו את מופע האורות שליווה את ההופעות החיות שבאו בעקבות השקת האלבום. סולדן, צלם נחשב שצילם כוכבי רוק בריטים רבים, ניסה להוציא ממצולמיו הבעות פנים פראיות/מוזרות/נדהמות. כדי להשיג את האפקט הרצוי בצורה אותנטית, הוא השמיע למוזיקאים את החומרים של ה Godz :-). לרוע המזל, סולדן ופארקר יצאו לשיט מלונג איילנד ועקבותיהם נעלמו. הטרגדיה השפיעה קשות על חברי הלהקה. ג'יי כנראה לקח את זה הכי קשה והוא החליט לפרוש. אבל כנראה שמותם של השניים לא היתה הסיבה היחידה. הוא מאס בשטותניקיות של שאר חברי ההרכב ודחף לכיוון יותר אינטלקטואלי. הוא רצה למשל שהם ילכו לבתי ספר וילמדו ילדים איך לעשות מוזיקה. 

השלושה האחרים המשיכו בלעדיו והקליטו את The third testament, מזמינים להקלטות חברים מזדמנים ומחליפים בינם לבין עצמם כלים כך שכל נגן נאלץ להתמודד עם כלי אותו הוא פחות מכיר (קונספט אותו שאבו מהחבורה הטקסנית The Red Crayola). אמנם מדובר באלבום לא רע אבל היתה תחושה שזה כבר לא זה. לארי חזר לעבוד במכירות ב ESP ואף הקים להקת רוק יותר קונווציונלית בשם Seventh Street. גם פול ניגן בהרכבים אחרים. ב 71 עשה לסטר בנגז כתבה נרחבת על הלהקה במגזין Creem . בנסיון לרכב על המומנטום של גל ההתעניינות המחודש ניסה סטולמן לשכנע את לארי לרתום את החברים להקלטת אלבום נוסף. החברים לא ממש התלהבו והתוצאה היתה האלבום Godzundheit שהוא בעצם שירים שכתב לארי עם להקתו פלוס שירים שכתב פול עם להקתו. לא בדיוק הדבר האמיתי. גם לג'ים ניתנה הזדמנות להקליט אלבום ב ESP. הוא גייס חברים מה Left Banke והקליט בחופזה את האלבום Alien. קצת אחר כך פול גייס חברים והקליט אלבום במסווה של ה Godz בשם   Pass on this side  (יש הטוענים שאפילו פול ולינדה מקרטני תרמו למאמץ). אלבום די נשכח, נראה שהרוב העדיף לעבור לצד השני. 

כאן בערך נגמר סיפורנו. ESP פשטו רגל בשנות השבעים וסטולמן חילק את המאסטרים לחברי הלהקה. בתחילת שנות ה 90 כשתקליטים רבים הועברו לפורמט הקומפקט דיסק, צצו באירופה ריאישיוז באיכות גרועה. החבורה, שלא קיבלה גרוש מ ESP מהמכירות, ניסתה להתאחד שוב ולהופיע, אבל דברים לא עלו יפה והחברים לא ממש מדברים אחד עם השני. בשנות התשעים גם נעשה לגודז אלבום מחווה בשם Godz is not a put-on בו משתתפים אמנים דוגמת Stereolab ו Royal Trux. 

לאן התפזרו האלים? ג'ים נשאר בניו יורק והפך לצלם מצליח. לארי נעשה נהג מונית, גר בבולטימור ומפעיל  דוכן תקליטים בשוק פישפשים מקומי. מאתר הפייסבוק של פול אני מסיק שהוא עדיין חי בניו יורק ומופיע לעיתים עם גלגול נוכחי ששומר על השם Godz.  ג'יי שעזב אחרי Godz 2 לא השאיר עקבות.

אז נכון שלמרות הערכה מחודשת בשנים האחרונות, עדיין לא הרבה אנשים מכירים את החבורה המחורפנת והמיוחדת הזו, וחבל. אבל פופולרים או לא, בכל פעם שאני מקשיב להם, עדיין עולה על פני אותו חיוך אוילי שעלה כששמעתי אותם לראשונה.    

נ.ב.  אל תתבלבלו בינם לבין להקת אופנוענים אנרכיסטית  בעלת אותו שם מאוהיו שעשתה heavy metal בסוף שנות השבעים.