הביטניק האחרון

לורנס פרלינגטי חוגג יומולדת מאה. לורנס who? שאלה לגיטימית. יש אנשים שהשפעתם על עולם הרוח גדולה בהרבה מההכרה לה הם זוכים, לפחות בקרב הציבור הרחב.

לורנס פרלינגטי הוא אולי הביטניק האחרון. יש מפורסמים ממנו, ללא ספק. אלן גינסבורג עם ״קדיש״, או ״יללה״ (Howl). גם ג׳ק קרואק עם ״בדרכים״ הפך לכוכב גדול בהרבה מפרלינגטי וגם וויליאם בורוז עם ״ארוחה עירומה״ (Naked Lunch). אלא שגינסברג, קרואק, ובורוז כבר מזמן לא איתנו. גם ערבי השירה של הביט, עם האוירה המשוחררת, שלא לומר אנרכיסטית, שהתקיימו בשנות החמישים ותחילת השישים וקראו תיגר על המוסכמות החברתיות השמרניות הם כבר היסטוריה רחוקה. אבל פרלינגטי עדיין כאן, בצניעות ועם לא מעט קסם וחוש הומור, שומר על הגחלת ומזכיר לנו שאפשר להניח מעט למרוץ העכברים המטורף, לעצור לרגע ולהיות קשובים אל הלב. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל לשמור על רוח חופשית, במובן האמיתי של המילה, זה לא עניין של מה בכך. צריך גם לא לשכוח שהחופש האמנותי והתרבותי שיש לנו כיום הוא לא מובן מאליו. היו כאלה שנלחמו עליו עבורנו.

קשה לדמיין את לורנס פרלינגטי בלי סן פרנסיסקו וקשה לדמיין את סן פרנסיסקו בלי לורנס פרלינגטי. חנות הספרים City Lights שהיה שותף בהקמתה ונשאר בעליה במשך ה 65 שנים האחרונות היא הרבה יותר מסתם חנות ספרים. הסיטי לייטס הוא מוסד תרבותי שהשפיע על דורות של קוראים ואני ממליץ לכל מי שעדיין לא ביקר שם, לתת קפיצה לרח׳ קולומבוס 261. תרדו למרתף ותמצאו את הדלת עליה מופיע הכיתוב ”This is a door״, אח״כ תעלו לאגף השירה שבקומה העליונה, תתעכבו בדרך על התמונות לאורך גרם המדרגות, תנשמו את ריח הספרים הישנים, תצללו בין הדפים ותשכחו את העולם שבחוץ ולו רק לשעה קלה.

לורנס נולד בעיירה יונקרס בניו יורק. כשהוא הגיח לאוויר העולם אביו כבר לא היה בחיים (מת זמן קצר לפני כן מהתקף לב). אימו, שכבר גידלה את ארבעת אחיו הגדולים, לא יכלה להתמודד עם עוד תינוק בבית ולורנס הקטן נמסר לאימוץ אצל אחותה. בשלב מסויים דודתו, שעבדה כאומנת אצל משפחה אמידה, נטשה אותו והוא נשאר לגדול יתום (מזל שאותה משפחה דאגה לו ואף הקפידה שילך לבית ספר). אגב, אימו היתה יהודיה, מה שהופך אותו, לפחות על הנייר, ליהודי, אבל פרלינגטי התחבר בצורה יותר עמוקה למורשת האיטלקית שלו.

באוניברסיטה למד לורנס ז׳ורנליזם והחל לעבוד ככתב ספורט בעיתון קטן. במלחמת העולם השנייה גויס לחיל הנחתים ושירת כמפקד אניה. הוא צפה מהים בפלישה לנורמנדי ב D-day ובהמשך יצא לו להגיע ליפן ולבקר בנגסאקי, רק שבעה שבועות אחרי ההפצצה. תדמיינו לרגע את הקצין הצעיר שיוצא ל״אפטר״, מסתובב בין ההריסות ורואה את הזוועה. לא פלא שהחוויה הזו הפכה אותו לפציפיסט. לאחר המלחמה עשה תואר שני בספרות באוניברסיטת קולומביה, משם המשיך לפריס ועשה דוקטורט בספרות השוואתית בסורבון. על הספינה בדרכו לצרפת גם הכיר את אשתו סלדן קירבי-סמית׳ או בקיצור קירבי.

 ב 1951עבר לורנס לסן פרנסיסקו. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. כשהגיע ל Ferry building מכיוון אוקלנד, נשקפה לפניו העיר (שהיתה צנועה בהרבה טרום ימי הדוט קום) כמעין עיירה ים תיכונית שלווה ומסבירת פנים. פרלינגטי חבר לפיטר מרטין, ניו יורקי כמוהו ויחד פתחו חנות ספרים קטנטנה וקראו לה סיטי לייטס ע״ש סרטו של צ׳רלי צ׳פלין. החנות הקטנה היתה חדשנית בכמה מובנים: בניגוד לשאר חנויות הספרים בעיר היא היתה פתוחה גם בלילה ובסופי שבוע ובכך הפכה למקום בילוי ולא רק לעסק למכירת ספרים. החידוש הכי משמעותי היה בפתיחת הוצאת ספרים שמתמחה בספרים עם כריכה רכה. באותה תקופה הספרים היחידים שהודפסו בכריכה רכה היו רומנים רומנטיים וספרי מדע בדיוני. כל מי שהוציא ספרות שנחשבה ״גבוהה״ עשה זאת בכריכה קשה. הוצאת הסיטי לייט העזה להוציא ספרות איכותית בכריכה רכה, מה שהפך אותה לזולה ונגישה יותר לתושבי העיר. בנוסף לכך הם הוציאו לאור ספרות חדשנית, פרובוקטיבית שקוראת תיגר על המערכת למרות הסיכון המסחרי.

לורנס פרלינגטי עם בוב דילן ואלן גינסברג 

שנות החמישים היו ימי הפריחה של דור הביט. קומץ סופרים ומשוררים, בעיקר בניו יורק סיטי ובסן פרנסיסקו החלו להשמיע קול רענן, חצוף ובלתי מתנצל. זה יכול היה להיות שפיכת מגילות של משפטים בלתי נגמרים בזרם התודעה, תיאורי סקס, תיאורי חוויות השימוש בסמים או אפילו כתיבה הומו-ארוטית. כתיבה כנה ללא הפילטרים של החברה המהוגנת. לורנס עצמו כתב ופרסם את הגיגיו. כעבור שנתיים מרטין פרש ופרלינגטי קנה את חלקו והפך להיות בעל העסק הבלעדי. אחד מהספרים אותם הוציא לאור פרלינגטי היה יללה (Howl) של חברו אלן גינסברג. ספר המכיל בין השאר תיאורי סקס, חלקם הומואים ושימוש בסמים. ב 1957 נכנסו שוטרים סמויים לחנות וקנו עותק. אחרי ששילמו הם עצרו על המקום את המוכר שמאחורי הדלפק (צעיר ממוצא יפני בשם שיג מורטו). פרלינגטי הגיע לתחנת המשטרה ודרש שיעצרו אותו וישחררו את המוכר משום שהוא אחראי להוצאת הספר. המשפט המפורסם שנערך סביב השאלה האם מדובר בתועבה משוקצת, או יצירה ספרותית לגיטימית, הוא אחד הרגעים המכוננים במלחמה על חופש הביטוי באמריקה. פרלינגטי וגינסברג זוכו והשאר היסטוריה. החנות הפכה להיות מעין מרכז רוחני לביטניקים וערבי שירה רוויי יצרים נערכו בה לתוך השעות הקטנות של הלילה. שכונת נורת׳ ביץ׳ האיטלקית הפכה להיות המרכז השוקק של דור הביט, עם בתי קפה, מועדוני ג׳ז וחיי בוהמה. לורנס היה חלק מהבוהמה, אבל הוא לא כל כך התחבר לאספקט הדקדנסי המתהולל,  אלא יותר כאחד שנאבק לזכותו של האינדיבידואל לקיום אוטונומי בחברה קונפורמיסטית.

מאמצע שנות הששים הסצינה עברה לתרבות הנגד ההיפית שהתפתחה בהייאט-אשבורי. חלק מהביטניקים (למשל גינסברג) אימצו את רעיונות המהפכה החדשה והשתלבו בהנהגה הבלתי רשמית של הדור הצעיר. פרלינגטי המשיך להחזיק את החנות ואת ההוצאה לאור למרות התמורות החברתיות והפוליטיות. בשנות התשעים הבניין נרכש מהבעלים, מה שנתן לחנות יציבות יחסית. זה היה צעד חכם, במיוחד במבט עכשווי, היות ואנו חיים בתקופה בה מחירי הנדל״ן מרקיעי שחקים.

בנוסף לכתיבה לורנס אף חוטא בציור וציוריו מוצגים בגלריות רבות ברחבי ארה"ב. הספר המפורסם ביותר של פרלינגטי הוא אסופת פואמות בשם A Coney Island of the Mind. הספר יצא באמצע שנות החמישים, תורגם לשפות רבות ומכר כמליון עותקים. הפואמות נכתבו בתקופה השמרנית שאחרי מלחמת העולם השנייה, אבל בניגוד למה שקרה סביב, יש בספר קצב ג׳אזי וכתיבה משוחררת רוויית הומור. יש משהו מאוד ויזואלי בכתיבה שלו וזה מתיישב היטב עם היותו צייר. הוא גם לא מנסה להיות אליטיסט ומאמין בהנגשת האמנות לציבור הרחב. אגב, לורנס טוען כל השנים שהוא עצמו לא משורר ביט וכי ההשפעה הכי גדולה עליו (לפחות בתחילת דרכו) היא של ט.ס. אליוט.  אבל גם אם הוא לא כתב ביט, הדחיפה שההוצאה שלו נתנה למשוררי וסופרי הביט, וגם חנות הספרים שלו הפכו אותו לביטניק מן המניין. פרלינגטי גם לא חשש להיכנס לביצה של האקטיביזם הפוליטי. הוא החל כאנרכיסט, מתנגד לפשיזם ולשילטון טוטליטרי אבל גם מבקר חריף של הקפיטליזם במודל הדורסני של ימינו. הוא היה מעדיף לראות כאן מדינה סוציאלית דוגמת המודל הנורבגי והוא נחרד למראה הג'נטריפיקציה והעושר ההיי-טקיסטי שפושה על העיר בשנים האחרונות. אגב, מי שיביט בחלון הראווה של הסיטי לייטס בימים אלו יראה בתצוגה לא מעט ספרים העוסקים באמריקה של עידן טראמפ. 

בגיל מאה לורנס ממשיך במלוא המרץ. הוא מוציא ממש עכשיו ספר חדש בשם Little Boy שיש בו הרבה אלמנטים אוטוביוגרפיים. אם כן ב 24 במרץ, יום ראשון, הילד הקטן חוגג יומולדת בחנות הספרים אותה הקים וניהל משך רוב שנות חייו. במהלך השבוע יתקיימו בעיר מס' אירועים וחגיגות והתאריך אף הוכרז רשמית כ ״יום פרלינגטי״. מגיע לו.

 Lawrence Ferlinghetti / I Am Waiting

https://www.youtube.com/watch?v=F2JvdcbkgtY

I am waiting for my case to come up

and I am waiting

for a rebirth of wonder

and I am waiting for someone

to really discover America

and wail

and I am waiting

for the discovery

of a new symbolic western frontier

and I am waiting

for the American Eagle

to really spread its wings

and straighten up and fly right

and I am waiting

for the Age of Anxiety

to drop dead

and I am waiting

for the war to be fought

which will make the world safe

for anarchy

and I am waiting

for the final withering away

of all governments

and I am perpetually awaiting

a rebirth of wonder

I am waiting for the Second Coming

and I am waiting

for a religious revival

to sweep thru the state of Arizona

and I am waiting

for the Grapes of Wrath to be stored

and I am waiting

for them to prove

that God is really American

and I am waiting

to see God on television

piped onto church altars

if only they can find

the right channel

to tune in on

and I am waiting

for the Last Supper to be served again

with a strange new appetizer

and I am perpetually awaiting

a rebirth of wonder

I am waiting for the Great Divide to be crossed   

and I am anxiously waiting

for the secret of eternal life to be discovered   

by an obscure general practitioner

and I am waiting

for the storms of life

to be over

and I am waiting

to set sail for happiness

and I am waiting

for a reconstructed Mayflower

to reach America

with its picture story and tv rights

sold in advance to the natives

and I am waiting

for the lost music to sound again

in the Lost Continent

in a new rebirth of wonder

I am waiting for the day

that maketh all things clear

and I am awaiting retribution

for what America did   

to Tom Sawyer   

and I am waiting

for Alice in Wonderland

to retransmit to me

her total dream of innocence

and I am waiting

for Childe Roland to come

to the final darkest tower

and I am waiting   

for Aphrodite

to grow live arms

at a final disarmament conference

in a new rebirth of wonder

I am waiting

to get some intimations

of immortality

by recollecting my early childhood

and I am waiting

for the green mornings to come again   

youth’s dumb green fields come back again

and I am waiting

for some strains of unpremeditated art

to shake my typewriter

and I am waiting to write

the great indelible poem

and I am waiting

for the last long careless rapture

and I am perpetually waiting

for the fleeing lovers on the Grecian Urn   

to catch each other up at last

and embrace

and I am awaiting   

perpetually and forever

a renaissance of wonder

ישו מאריזונה

אני רוצה לספר הפעם על Jesus. ג׳יזס, באופן צפוי למדי, נולד בערב קריסמס. זה היה אי שם במדבר, ולרוע מזלו הוא לא האריך חיים. כנראה צריך לדעת מתי להיוולד, כי ג'יזס מיודענו פיספס את התהילה ב 1962 שנה. הוא גם לא נולד ליהודיה חסודה ובתולה אלא למשפחה מקסיקנית והיו לו שבעה אחים ואחיות. אמנם לג׳זס שלנו יש קצת פחות קהל מאמינים, אבל גם לו מגיע תשומת לב. 

המידבר בו נולד ג׳יזס הוא טוסון, אריזונה (קצת רחוק מבית לחם), ממש כמו ג׳וג׳ו. אלא שבניגוד לג׳וג׳ו שעזב בשביל הגראס הקליפורני, Jesus Acedo נשאר במדבר והלך על סמים יותר קשים. רגע, רצתי קדימה, בואו נתחיל מהתחלה.

בגיל 13 אביו מת. ג׳יסוס בילה את ימין בספרייה הציבורית מקשיב לאלבומים של לד זפלין וראווי שנקר (הערת שוליים: בארה״ב כל הספריות הציבוריות הן חינמיות וכמעט תמיד יש בהן מחלקת דיסקים. בימי טרום יוטיוב וסטרימינג, הייתי אוהב לשאול דיסקים וככה להכיר הרבה דברים חדשים). הוא קנה גיטרה, החל להתאמן ולהתנסות והוציא מהמיתרים צליל משונה וייחודי למדי. כבר בתיכון הוא החל לקבל תשומת לב. באחת הביקורות התפייטו עליו שהוא:

“can split blasts of dragon fire or conjure the exotic, iridescent mystique of peacock feathers with a single stroke”

ג׳יזס הקים את ה Black Sun Ensemble וב 1985 הוציאו את אלבומם הראשון (סלף טייטלד). זה אלבום אינסטרומנטלי שכולו מבוסס על נגינת הגיטרה שלו. יש משהו מדיטטיבי (אני לא מעז לומר מיסטי) במוזיקה שלהם ואפשר לשמוע בה את השפעת המדבר. דמיינו מאה ועשר מעלות פרנהייט, נקיקים, עצי ג׳ושוע, קקטוסים ולטאה דמויית דרקון עם לשון מקרקשת אורבת לטרף בין הסלעים. לעיתים אפשר לשמוע השפעות מזרח תיכוניות, לעיתים הניחוחות הם הודיים, אבל לא מדובר באיזה שאנטי באנטי מתקתק כי תמיד יש איזו צרימה חורכת עור תוף שמחזירה אותנו למחוזות הפסיכדליה (לינק לאלבום במלואו).

בואו לא נשכח שבשנת 85, כשיצא האלבום, העולם היה במקום אחר לגמרי. מדונה היתה נערה חומרנית, א-הה כיכבו במצעדים, דמעות לפחדים צעקו (בין אם היינו מוכנים או לא) וכולנו היינו העולם... עושה רושם שהאלבום הזה איחר את הרכבת ב 20 שנה. אני לא בטוח אם התחנה עוד בכלל היתה בשימוש. אבל למרות כל זאת, האלבום קיבל ביקורת מהללת ברולינג סטון. ב 1989, כשבאמתחת הלהקה כבר שלושה אלבומים, הם יצאו לסיבוב הופעות גדול בו חיממו את  Camper Van Beethoven מסנטה קרוז שהיו שם חם למדי באותה תקופה.

אצל ג׳יזוס רב הנסתר על הגלוי. כמו זיקית המשנה צבעה הוא החליף שמות תדיר:

 Bolt of Apollo, Psycho Master El, Prince Master Blaster, Dada Gaga

היו רק חלק מהשמות תחתם הסתתר. ברשת מסתובבים על הלהקה כל מיני סיפורים, למשל על איך שפול מקרטני שיחרר בערבות חלק מחברי ההרכב שנעצרו אחרי הופעת דמו באולפני גפן (למה נעצרו? מה פול מקארטני עשה שם? לא ברור, רק נירמז שקלף טארוט היה מעורב בסיפור). היה גם סיפור על עז מתה במופע בברנינג מן של 1994 שגרם לגינוי של  PETA (מעין ארגון צער בעלי החיים האמריקאי) ופירוק זמני של הלהקה.

עד הפירוק של 94 הלהקה הספיקה להוציא שישה אלבומים ולצבור פופולריות מסויימת בעיקר באזור אריזונה ושכנותיה. השימוש הנרחב שעשה חסוס בסמים מרחיבי תודעה החל להראות את אותותיו על מצבו הנפשי ותרמו להתפרצות הסכיזופרניה שקיננה בו. הוא נכנס ויצא מספר פעמים מהכלא וממוסדות אישפוז פסיכיאטרים. חבריו מספרים שכשיצא מאותן מוסדות כבר לא היה אותו בן אדם. 

ב 99 ההרכב ניעור מחדש ויצירה בשם Sky Pilot שוחררה בלייבל קמרה אובסקורה. מרק ארם מלהקת הגראנז׳ Mudhoney התלהב ונתן דחיפה, וב 2000 יצא האלבום Hymn of the Master. פה אעצור להודות שאני לא ממש מכיר את כל החומר שלהם. אני אוהב מאוד את אלבום הבכורה, אבל האלבומים שהוקלטו בשנות האלפיים פחות מדברים אלי. עצם העובדה שכמעט כל החומר אינסטרומנטלי, ללא זמר כריזמטי, די פגעה בסיכויים להגיע לקהל גדול יותר והשאירה אותם די בשוליים.

ב 2012, אחרי כמה סיבובים נוספים של אישפוזים וכלא, נראה היה שג׳יזס חוזר למוטב. הלהקה נכנסה להקליט אלבום חדש בשם Behind Purple Clouds. בזמן ההקלטות, בתחילת 2013, ג׳יזס חטף התקף לב ומת כשהוא בן חמישים בלבד. בהלוויתו ניגנו שאר החברים את My Sweet Lord של ג׳ורג׳ האריסון. האלבום הושלם ושוחרר לאוויר העולם בזמן שג׳יזס כבר היה מעבר לענן סגול. 

לינק לראיון האחרון שנערך עימו.