Sunday, June 30, 2019

אבנים בפארק

זוכרים שלפני חודש הבטחתי לכם כתבת המשך על הקונצרטים של ההייד פארק בלונדון? גם אם לא, הנה אני פורע את השטר.

בחמישי ביולי 1969 נערך קונצרט חינמי בהייד פארק שסימן את חזרתה להופעות מול קהל של הרולינג סטונס. זה קרה קצת יותר מחודש לפני וודסטוק ולפי רוב ההערכות הוא הביא יותר קהל (להייד פארק הגיעו כחצי מיליון איש בעוד לוודסטוק כ 400,000), אבל קיבל הרבה פחות יחסי ציבור. אפשר להגיד כמובן שהגודל לא קובע, ופסטיבל חינמי שנערך בלב לונדון יכול בקלות למשוך אלפי אנשים, בטח כשכוכבי הערב הם הרולינג סטונס. אף אחד לא צריך לתפוס טרמפים לאיזה חווה נידחת ולבלות שם כמה ימים. לוקחים את הטיוב, מבלים על הדשא וחוזרים הביתה. ביום שני אפשר לחזור לעבודה ולספר על הקונצרט ליד מכונת הקפה לחברים במשרד. אבל אני חושב שהמסה הזו של אנשים כן אומרת משהו. זה מוכיח באיזו מהירות תפסה תנועת הנגד והפופולריות של להקות הרוק שהיו חלק ממנה בשנות השישים. אם ב 65 מי שהקשיב לרוק פסיכדלי ולקח אל אס די היה בשוליים, ב 67 הוא כבר הרגיש ממש בעניינים וב 69 הוא כבר היה מיינסטרים לגמרי אם לא לומר קצת אובר דה היל. שנה אחר כך לעשות פסיכדליה כבר ירגיש קצת פתטי ולא מעודכן, זרמים אחרים ירימו ראש ויתפסו את קדמת הבמה. הקונצרט הזה הוא בעצם סוג של סנונית ראשונה בכיוון החדש עקב הופעתה של להקת קינג קרימזון, אבל על כך בהמשך. גם חזרתה של הסטונז לבייסיק באלבומה האחרון Beggars Banquet אחרי ההרפתקה הפסיכדלית הקצרה עם הסאטניק מאג׳סטיק ב 67, היא דוגמא לכך שהיו להקות שהרגישו שמיצו את הז'אנר והגיע הזמן לעשות דברים אחרים.


הרולינג סטונס הגיעה לפארק אחרי שנתיים מהן נמנעה מהופעות חיות (אם נתעלם ממופע הקרקס המפורסם ורב המשתתפים, אשר בעצם היה הפקה מצולמת שנועדה להיות סרט\תכנית טלוויזיה), מה שעורר ציפיה אדירה. זה היה אמור להיות המופע שיציג את הגיטריסט החדש שצורף ללהקה -  מיק טיילור שהגיע מה John Mayall's Bluesbreakers אחרי שבריאן ג׳ונס, מייסד הלהקה, עזב/הועזב (עקב התמכרותו הקשה לסמים תפקודו בלהקה הצטמצם ממילא, והוא לא יכל לחבור ללהקה במסע ההופעות המתוכנן). אבל החיים צופנים בחובם הפתעות, ורק יומיים לפני המופע, בעוד הלהקה עושה חזרות בסטודיו של הביטלס, הגיעו החדשות הטרגיות על מותו של ג׳ונס. בריאן טבע בבריכה בקאצ׳פור פארם שם שהה עם חברתו השוודית אנה וולין. בריאן היה כולו בן 27 במותו ואני בטוח שלא היו לו כוונות לכך, אבל במותו הקים את אחד המועדונים המפוקפקים בהיסטוריה. פיט טאושנד ספד לו מאוחר יותר: "A Normal Day for Brian, A Man Who Died Every Day"

בריאן ג'ונס

הקונצרט של הסטונס הפך להיות בעקבות הנסיבות המצערות בעצם מופע מחווה לבריאן ג׳ונס.
עקב הידיעה על מותו של ג׳ונס אנשים החלו להגיע לפארק, חלקם עם נרות, עוד ערב קודם. בבוקר המופע כבר נכחו שם לפחות 7000 איש. מזג האויר היה קייצי ויפה.

את הקונצרט איבטחו, איך לא, חבורת ה Hells Angels ממש כשם שעשו זאת במופעים בחוף המערבי של ארה״ב. כחמישים מלאכי גיהנום פיטרלו בפארק, וזאת בתמורה לכוס תה. כמה בריטי מצידם. נוכחותם לא הורגשה כל כך כמו בפסטיבל שחתם את השנה באלטמונט שבקליפורניה, וטוב שכך.  


קינג קרימזון עלתה להופיע והוצגה כלהקה חדשה ומבטיחה. הלהקה שידעה חילופי הרכב תכופים היתה עדיין בהרכבה המקורי והקונצרט נערך לפני ששיחררה את אלבום הבכורה שלה. לרוב רובו של הקהל זה היה המפגש הראשון עם שירים שיכנסו לאותו אלבום אייקוני כגון 21st century schizoid man, Epitaph ו- The Court of the Crimson King. הם נחשפו לשירים ארוכים ולמוזיקה מורכבת ששברה את השטנץ׳ של בית-פזמון-בית-פזמון ובמידה מסוימת לקחו חלק בלידתו של סגנון בומבסטי שיהפוך לבון טון של תחילת שנות השבעים, הרוק המתקדם. ב 2002 יצא אלבום שמתעד את ההופעה החיה הזו.


הבאה בתור היתה הכנסייה החדשה של Alexis Korner. אלקסיס, אשר היה ידוע בכינויו "האבא של הבלוז הבריטי" סיפק את המצופה ממנו והחזיר את המופע מרוק-מתקדם לבלוז שורשי. 

בין הלהקות, בזמן שכיוונו את הכלים עלה רוי הארפר, שכבר הופיע בקונצרט חינמי שכזה בהייד פארק שנה קודם לכן. בניגוד לסטונס שהגיעו למופע בלימוזינה, הארפר הצנוע הגיע למקום בתחבורה ציבורית, עשה שיר אחד וירד.

עוד להקות שהופיעו בקונצרט היו Third Ear Band שרק ניגנו באותו פארק חודש קודם לכן בקנצרט של בליינד פיית', להקת Screw, Family וכן The Battered Ornaments שרק יום לפני המופע העיפו את הסולן ומייסד הלהקה פיט בראון. ללא סולן נאלצו חברי הלהקה לחלק ביניהם את תפקידי השירה.  



מיק ג'אגר עלה לבמה כשהוא לבוש במעין שמלה לבנה, ביקש שקט מהקהל ופתח את המופע בשני קטעי שירה שנכתבו לזכר משורר רומנטי בן המאה ה-18 בשם ג'ון קיטס. ההקשר היה כמובן מותו הטרי של בריאן. לאחר הקראת השירה שוחררו מכלובים לאויר הפארק מאות פרפרים לבנים (היו אמורים להיות אלפי פרפרים אבל רבים מתו בשל אחסון לקוי בחום הקיץ). הסט ליסט כלל את השירים הבאים: "I'm Yours & I'm Hers", "Jumpin' Jack Flash", "No Expectations", "Mercy Mercy", "Stray Cat Blues", "I'm Free", "Down Home Girl", "Love in Vain", "Give Me a Little Drink", "Midnight Rambler", "(I Can't Get No) Satisfaction", "Honky Tonk Women", "Street Fighting Man" והסתיים עם ביצוע ארוך במיוחד של "Sympathy for the Devil" וכלל חבורת מתופפים אפריקאים . חלק מהשירים בוצעו בפעם הראשונה בלייב ויכנסו עוד באותה השנה לאלבום הבא של האבנים, Let It Bleed.  

בין הצופים באזור ה VIP אפשר היה למצוא את חברתו של מיק, מריאן פיית'פול, פול מקרטני, קית' מון (ל Who היה קונצרט יחד עם צ'אק ברי באותו ערב בעיר) ו Viv Stanshall מה Bonzo Dog Doo-Dah Band.  


הרולינג סטונס לא היו במיטבם בקונצרט, למיק טיילור לא היה מספיק זמן להשתפשף עם הלהקה, הגיטרות לא היו מכוונות כראוי ורק לקראת סוף המופע העניינים התחילו להשתפר. אבל עשה רושם שלקהל לא ממש היה אכפת, עצם העובדה שהסטונז חזרו להופיע היתה מספקת עבורם (חוץ מזה שמדובר היה במופע חינם, ולא ראוי לבדוק לסוס את השיניים). ההופעה תועדה ע"י צוות צלמים שהוזמנו ע"י ג'אגר. מכיוון שמדובר במופע חינם, הרעיון היה שמכירת זכויות הצילום יכסו את עלויות ההפקה. ב 2006 יצא DVD המתעד את הקונצרט.


 

בסך הכל הקונצרט נצרב בזיכרון הקולקטיבי של תושבי לונדון (אם יש בכלל דבר כזה) כמוצלח למדי גם אם לא נכנס בהיסטוריה לנעליו של הקונצרט שנערך כעבור חודש מעבר לים. עושה רושם שלאבנים המתגלגלות לא היה יותר מדי מזל בבחירת קונצרטים. למונטריי-פופ הם לא יכלו להגיע כי ג'אגר וריצ'רד היו מסורבי ויזה עקב הסתבכות עם שלטונות החוק בענייני סמים (אבל בריאן ג׳ונס נכח ואפילו עלה להציג את האמן האלמוני ג׳ימי הנדריקס). על וודסטוק הם ויתרו כי מיק ג'אגר היה באוסטרליה בצילומי הסרט Ned Kelly (סרט שנחל כישלון חרוץ) וחברתו של קית׳ ריצ׳רד, אניטה פלנבורג בדיוק ילדה את בנם מרלון. אולי כדי לכפר על הפספוס, הם הגיעו לקליפורניה לסיים את שנות השישים בקונצרט ההוא באלטמונט, ואיך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. 




Friday, June 28, 2019

Warhol

לא מזמן נפתחה תערוכה חדשה ומקיפה על אנדי וורהול שמתפרשת על פני ארבע קומות ב SF MOMA. הגענו לשם במסגרת מסיבת פתיחה סגורה למנויים. היפסטרים לבושים במיטב המחלצות עם כוסות יין  ביד מדברים על אמנות, די ג'יי מרקידה באחד החדרים, בקומת הקבלה חבורה מחופשת לדמויות שכאילו נלקחו מה factory עושה מעין מיצג מאולתר. 



רק יומיים קודם לכן היינו בארוע חינמי בגולדן גייט פארק מול חממת הפרחים בו חגגו יובל למוזיקה של שנת 69 (על הבמה התקבצה שורה מרשימה למדי של מוזיקאים, שנתנה סט מעולה אבל זה נושא לפוסט בפני עצמו). הקהל שקיבל את פנינו בחביבות היה מורכב מהיפים פליטי שנות השישים בחולצות טאי-דאי, הילדים שלהם וגם כמה נכדים. לידינו פרש שמיכה זוג דד-הדס יהודי, במקור מברוקלין, כיום ממוקמים במארין קאונטי ונהנים לרכב כל יום על אופניים. פגשנו גם פליטי פסטיבל אלטמונט ואפילו ילדה מתוקה שהרגע יצאה מקייטנת אומנות במוזיאון דה יאנג שמעבר לכביש. מדהים איך שני ארועים שמתמקדים באותה תקופה פחות או יותר, מושכים קהל כל כך שונה.



  עם כל הכבוד לאנדי וורהול ותרומתו לעולם האמנות, קשה להגיד שהתערוכה הזו חידשה משהו. אין לי חס וחלילה טענות לוורהול, שום דבר אישי, אבל כבר הוצגו כל כך הרבה תערוכות עליו ועבודותיו מוצגות בכל כך הרבה מקומות שפשוט יש over exposure. עבודת האמנות שפשוט שמטה לי את הלסת באותו ביקור היתה זו שקיבלה את פנינו בקומה התחתונה (איפה שעד לא מזמן היה המבוך המונומנטלי של ריצ'ארד סרה). מדובר בעבודת צילום/וידאו בשם The Chronicles of San Francisco של אמן צרפתי די צעיר בשם JR (שום קשר לאיל הנפט מדאלאס). זהו מעין מיצג בשחור לבן על מסך ענק הנמתח על פני שני קירות ארוכים. ג'י אר בילה חודשיים בעיר ב 2018, הציב מצלמות ב 22 מקומות שונים ועשה קולאז' מרתק של הפסיפס האנושי בעיר. אפשר בקלות לבלות שעה מול העבודה הזו ולא להרגיש שהזמן עובר. הקולאז' דינמי ונע לאיטו משמאל לימין נגד עינינו. חלק מהדמויות קפואות לרגע בעוד האחרות נעות ובכל מבט מגלים עוד פרטים ועוד סיפורים. פתאום מופיע לו חד קרן, לידו חבורה שעושה סלפי, הומלס מכורבל בפינה, בחורה מציצה בחלון עם תחתוני תחרה, מישהו מלטף כלב, פרידה קאלו מביטה בנו, מופע של תיאטרון אבסורד, גשר הזהב, חבורת רצים והפגנה נגד טראמפ מתרחשים זה לצד זה.  


 

אם אתם מגיעים למוזיאון, אל תפספסו את זה. אגב, העבודה הזו נגישה לכלל הציבור ואין צורך לקנות כרטיס כדי לראות אותה. קצת על האמן ועבודתו תוכלו ללמוד כאן: https://www.sfmoma.org/exhibition/jr/ 

חזרה לוורהול. בתערוכה נתקלתי בפוסטר שלפניכם. למרות שהוא מוקם במקום קצת נחבא אל הכלים, במעבר בין שני חדרים, הוא ישר משך את תשומת ליבי. אני מזמין אתכם לבהות בו יחד איתי ולצלול פנימה.



יכול להיות די מגניב לראות את הוולווט יחד עם ניקו (Pop girl of 66?i) פלוס האימהות, שזו בעצם להקת ה Mothers of invention של פרנק זאפה. ההופעה נערכת במועדון החדש שפתח ביל גראהם. קוראים למועדון The Fillmore והוא נמצא באופן ממש מפתיע ברח' פילמור שבשכונת פילמור. זה אזור מפוקפק וקצת מסוכן, לא נראה לי שיצא מהשכונה הזאת פעם משהו. כרטיסים אפשר להשיג בחנות התקליטים של הקמפוס בברקלי או ב city lights books או ב psychedelic store (לא צריך לתת כתובת, כולם יודעים איפה היא נמצאת). אם אין לכם את הדולר ו 75 סנט הנחוצים לקניית הכרטיס, אל דאגה, תוכלו לגשת ל free store של חבורת הדיגרס ברחוב פייג' ולקחת את הסכום הנחוץ לכם מהקערה שנמצאת בצד ימין ממש ליד הכניסה. אגב החוק היחיד ב free store הוא "no stealing".



לו ריד ופרנק זאפה הם שני טיפוסים מאוד שונים ופורצי דרך כל אחד בדרכו. אחד הדברים המשותפים להם הוא הסלידה מה flower power. לו ריד תיעב את התנועה בעוד זאפה לעג לה. חברי מחתרת הקטיפה כל כך  שנאו את הסצנה של סן פרנסיסקו כך שבערב השני בפילמור הוולווט עזבו את הבמה כשהם משעינים את הכלים מול המגברים ועושים רעש מחריש אזניים. ביל גראהם נאלץ לרוץ לבמה ולנתק את הפלאג. 
רק תראו מה היה ללו ריד להגיד על הסצינה ההיפית בעיר:

We had vast objections to the whole San Francisco scene. It's just tedious, a lie and untalented. They can't play and they certainly can't write... You know, people like Jefferson Airplane, Grateful Dead are just the most untalented bores that ever came up. Just look at them physically, I mean, can you take Grace Slick seriously? It's a joke! It's a joke! The kids are being hyped

בזמן הביקור לו ריד לקח מנה גרועה של ספידים. כשהוא חזר לניו יורק הוא נאלץ להתאשפז בבית החולים Beth Israel למשך שישה שבועות. קארמה איז א ביץ'...

Monday, June 10, 2019

אמונה עיוורת

קיץ. עונת הפסטיבלים. כבר שומעים את תרועת החצוצרות ואת כל ההו-הא סביב הפסטיבל המבוצבץ ההוא באפר-סטייט ניו יורק. אבל פינת היובל דווקא החליטה לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהתמקד בקונצרטים שנערכו ביוני ויולי 69 בהייד פארק שבבירת הממלכה המאוחדת. 

ההייד פארק הלונדוני כבר אירח קונצרטים חינמיים לרווחת תושבי העיר לפני קיץ 69. למעשה אותה במה אירחה הופעות עוד מסוף המאה ה-19 (ב 1890 הבמה הועתקה ומוקמה במקומה הנוכחי). ב 29 ביוני 1968 נערך אחד המוצלחים שבהם. 15,000 באו לצפות בפינק פלויד, רוי הארפר וג׳טרו טול. ג׳ון פיל אמר מאוחר יותר שזה הקונצרט המוצלח ביותר בו נכח. אם היו מגיעים לאותו אירוע 20,000 היינו יכולים לראות בזה תחילתה של סדרה הנדסית, מכיוון שבקונצרט אותו אציין צפו 100,000 איש, ואילו בזה שייערך רק חודש מאוחר יותר (אכתוב עליו בחודש הבא) צפו לפי חלק מההערכות כ 500,000 איש. כן, קהל גדול יותר מזה שנכח בוודסטוק.



אם כן ב 7 ביוני 69 נערך קונצרט חינם בו הופיעה להקה שהיתה רק בת כמה חודשים ספורים. היא אפילו עדיין לא הוציאה אלבום אבל כדי להאמין שלהקה ״אלמונית״ שכזו הביאה לפארק כמאה אלף איש כנראה לא צריך אמונה עיוורת.

חברי להקת Blind Faith היו רחוקים מלהיות אנונימיים. זהו וואחד סופר גרופ. קלפטון ובייקר הגיעו אחרי התפרקותה של Cream, ווינווד היה אחרי Traffic ו- Ric Grech הגיע מלהקת Family. החבורה התגבשה בתחילת 69. זה התחיל עם כמה ג׳ימג׳ומים של קלפטון וווינווד. בייקר היה הבא שהצטרף ואחרון שצורף היה גרץ׳. הם החלו לעבוד על חומרים חדשים במטרה להוציא תקליט. ההופעה בהייד פארק היתה בעצם ההופעה הראשונה שלהם והחומר המקורי שלהם עדיין לא היה לגמרי מגובש. 













מי חימם באותו אחר צהריים נעים בפארק? ראשונה עלתה להקת Third Ear Band עם הדרואונים האוריינטליים, הראגות ושלל הכלים הלא שגרתיים. אחריהם עלו The Edgar Broughton Band  עם קולו החרוך של אדגר שמזכיר לעיתים את זה של קפטן ביפהארט. הבא בתור היה הפולקיסט ריצ׳י הייבנס, שחודשיים מאוחר יותר גם יעשה לעצמו תהילה כשיופיע בוודסטוק. גם דונובן הגיח בספונטניות ונתן שני שירים.

Donovan


Third Ear Band


























המופע של בליינד פיית׳ נערך בסך הכל כ 45 דקות ומלבד השירים המקוריים שייכנסו כחודש מאוחר יותר לאלבום האולפן היחיד של הלהקה (שעל העטיפה המעט פדופילית שלו בהוצאה הבריטית, בטח אפשר לכתוב פוסט בפני עצמו…) הם גם עשו קאבר ל Under my thumb בעוד מיק ג׳אגר ומריאן פיית׳פול נמצאים בקהל (מיק בא לבדוק את המקום לפני הופעתם הקרבה של הסטונז), עשו בלוז ישן של סמי מאיירס בשם Sleeping in the ground ואת Means to an end של טראפיק. הביקורות היו מעורבות. היו שטענו שאריק קלפטון לא ממש נכח והתנהג בצורה מוזרה. היו בקהל לא מעט שציפו מהלהקה להיות המשך של קרים והתאכזבו לשמוע שירים קצת פחות רוקיסטיים. בעיני זאת היתה אחלה הופעה. מה לעשות, הקול של סטיב ווינווד פשוט עושה לי נעים באוזן ויש לבליינד פיית׳ יופי של שירים. 

עטיפת האלבום בגרסה הבריטית

המופע הוקלט וצולם, אבל רק בתחילת שנות האלפיים יצא על DVD כשהוא מכיל מלבד הקונצרט עצמו גם ראיונות וקטעי בונוס. הייתי נותן לא מעט כדי להיות נוכח בינות אותם 100,000 איש בפארק. 

עטיפת האלבום בארה"ב