אלקסה מעירה אותי כל בוקר עם אמן אחר. בימי שלישי אלו בילי בראג וג׳ו הנרי. אתמול התעוררתי עם שירים של ג׳ו הנרי שלא הכרתי. ״בטח אלבום חדש״ אמרתי לטלי, וכמה דקות אח״כ אכן נוכחתי שלפני חודש ג׳ו הנרי הוציא את אלבומו המי יודע כמה במספר: The gospel according to water.
לפני שנה הרגיש ג׳ו הנרי כאבים עזים בגב והלך לרופא. הרופא אמר: "לא צריך ניתוח, רק זריקה קטנה וזה חולף" (אוקי, אני לא סגור לגבי הזריקה, והוא בטח אמר את זה אחרת, אבל בגדול המסר היה: חכה וזה יעבור). הנרי התעקש על בדיקת MRI וקיבל אבחון שונה לחלוטין: הרופא השני גילה שיש לו סרטן הערמונית דרגה ארבע ונתן לו שלושה עד שבעה חודשים לחיות. אבל מסתבר שהידיעות על קיצו היו מוקדמות וגם הרופא השני טעה. כיום, שנה לאחר אותו גילוי הנרי עדיין איתנו. כנראה שהמאבק בסרטן שינה לו קצת את הפרספקטיבה בחיים. בפרץ של יצירתיות הוא הקליט לא מעט שירים ועשה את האלבום המדובר באולפנו הביתי שב Pasadena,
ג׳ו הנרי הוא בן 59 אבל היה צריך להיוולד עשור או שניים קודם. הכתיבה המיוחדת שלו לא נופלת מזו של אמנים מהדור שמעליו, אם זה בוב דילן, לאונרד כהן, טום וויטס, רובי רוברטסון ואחרים.
הוא אף פעם לא היה מפורסם כמו היוצרים שהזכרתי כאן. מעולם לא היה לו להיט רדיופוני. השיר הכי מפורסם שלו, Stop, בכלל התפרסם בביצוע של גיסתו מדונה (היא שינתה את שם השיר ל Don’t tell me). זה לא שמדובר ביוצר אנונימי חלילה. ג׳ו הוא מפיק מוערך שזכה במהלך הקריירה בלא פחות מארבעה פרסי גראמי, אבל הוא יותר מוזיקאי של מוזיקאים מאשר אחד שממלא איצטדיונים.
אני הכרתי אותו ב 1990 כששירתתי בצבא עם האלבום Shuffletown בזכות המלצה של קוטנר (היה לי אותו על קסטה ״קנויה״, לא מוקלטת…). אני זוכר למשל איך הזדהיתי איתו בשיר Date in church. הוא שר שם על ה״דייט״ השבועי בכנסייה, בו מושא אהבתו אפילו לא יודעת שהוא שם. גם לי היו לא מעט כאלה, גם בלי לבקר בכנסייה. לא תמיד הבנתי, ואני עדיין לא מבין עד הסוף את השירים שלו. יש לו דרך פתלתלה ואסוציאטיבית לספר סיפורים. אבל גם כשזה לא מובן, זה תמיד מסקרן. מאז אותה קסטה גדלתי איתו ויש לי כמעט את כל האלבומים.
השיר הנפלא Parker’s Mood נכנס אצלנו ללקסיקון המשפחתי בזכות המשפט (שנאמר כמעט כל יום עם כל הבלגן של הבוקר כשאנחנו מנסים באופן פתטי למהר ולא לאחר לבית הספר….):
Where’s my sock? Where’s my other shoe?...
כשאני שומע את השיר הזה (שיצא ב 2009 באלבום Civilian) אני נעטף באיזו מן מלנכוליה סתוית ומרגיש כאילו אני יושב על שרפרף ספרטני בדירה עלובה יחד עם צ׳ארלי ״בירד״, טלוויזיה מרצדת, תווים וספרים מפוזרים על הרצפה באנדרלמוסיה.
הפעם הראשונה בה ראינו אותו היתה בשנת 2001 (גרנו אז ב Irvine). הוא הופיע במועדון די קטן בלוס אנג׳לס, מקום שמגיש Dinner & a show. ההופעה נערכה יומיים שלושה אחרי 9-11 (קנינו כרטיסים מראש, ולאחר לבטים החלטנו ללכת למרות הכל). רחובות לוס אנג׳לס היו ריקים וכולם עדיין היו בשוק. אני זוכר שכשהוא עלה על הבמה הוא אמר משהו על זה שחשוב לצאת לבלות ולהחזיר את החיים למסלולם.
הנרי נתן הופעה נהדרת והיה משהו הזוי ומהפנט בכל הסיטואציה. רק לפני יומיים ארה״ב חוותה אסון מטורף שייקח לה שנים לצאת מהטראומה (יש שיגידו שאנחנו עדיין בפוסט טראומה), ואנחנו אוכלים ארוחת ערב במועדון ורואים הופעה כאילו כלום. מאז כבר ראינו אותו כמה פעמים (פעם אחת זה היה במופע המשותף עם בילי בראג והקאברים לשירי הרכבות), ואני משתדל לא לפספס אותו כשהוא מגיע לאזור.
ההפקה באלבום החדש מאוד מינימליסטית. לרוב משתתפים בשירים שניים שלושה כלים (למשל גיטרה אקוסטית וקלרינט) והתחושה היא שאנחנו שומעים אדם היושב בחדר השינה שלו ועושה חשבון נפש. לא מדובר בשירי דיכאון, הנרי נשאר מפוקח אבל אופטימי. קחו למשל את השיר In time for tomorrow שנפתח במשפט: I came here for the funeral of sorrow
Last in line, but in time for tomorrow
האלבום הזה הזכיר לי לעיתים את ״נברסקה״ של ספרינגסטין. אותו אלבום אינטימי של הבוס שהוקלט בציוד ביתי על ארבעה ערוצים.
אני עדיין בשמיעות ראשונות, לא ממש מכיר את כל השירים, אבל בינתיים אני אוהב את מה שאני שומע. אם את טום וויטס כדאי לשמוע עם כוסית וויסקי וסיגריה ביד, ג׳ו הנרי ו The gospel according to water הוא אלבום קלאסי לערב חורפי עם קערת מרק.
