מראות

 אני מניח שכולם מכירים את האמרה המפורסמת של בריאן אינו על זה שמעט מאוד אנשים שמעו בזמן אמיתי על הוולווט אנדרגראונד אבל כל מי שנחשף אליהם הקים להקה. הוא אמנם לא אמר את זה בדיוק ככה אבל בערך. על להקה אחת כזו אני רוצה לכוון זרקור, ויש לי הרגשה שהאור יחזור אלי מכמה כיוונים. להקת Mirrors פעלה בין השנים  1973 ו 1975 בקליבלנד, אוהיו. יש הטוענים שהיא הוקמה כבר ב 1971, אבל לך תסמוך על זיכרון של אנשים לגבי דברים שקרו בעולם הרוק באותה תקופה.

Mirrors

הוולווט אנדרגראונד הגיעו להופיע באוהיו בין השנים 68 ל 71 לא פחות מ 14 פעם. הרבה יותר ממספר ההופעות שהיו להן בניו יורק. זה אמנם לא מתחרה במספר ההופעות במועדון מסיבת התה בבוסטון, אבל בהחלט מספר מכובד. ברנש צעיר בשם Jamie Klimek לא פספס אף אחת מהן. הוא אפילו הביא טייפ והקליט מעמדתו בקהל את כל ההופעות בהן נכח. הוא גם הקים להקה. המראות (בעצם "מראות", לא היה לפני השם שום The) ניגנו בכל מקום שרק נתנו להם. ערבי ריקודים בתיכון, ברים, בתי קפה או אפילו בסלון של הילד עם ההורים שעזבו את העיר לסוף השבוע והיו בטוחים שהמלאך שלהם צריך את השקט כדי ללמוד למבחן. הסגנון היה משהו בין גראז' לפסיכדליה, אולי אפילו פרוטו-פאנק. כפתור הווליום במגבר הועלה למספר 12. 

Mirrors

קצת רקע כללי: קליבלנד של שנות השבעים לא היתה מקום סימפטי במיוחד. מלחמת כנופיות בכל מקום והפשע שולט ברחובות. מי שרק יכל, עזב את העיר בלי להביט לאחור. מכוניות תופת התפוצצו על ימין ועל שמאל. לא סתם העיר זכתה בכינוי המפוקפק: "Bomb City, USA". הרבה זעם היה שם, מה שיכול להסביר את הנטייה של חלק מהלהקות לכיוון מלוכלך, רועש ופאנקיסטי . קחו למשל את ה Dead Boys שהוקמה באותה תקופה בעיר. גם כריסי היינד גדלה לא רחוק משם, מעט דרומה באקרון, ועזבה בלי להעמיד פנים שהכל בסדר.

Scenes from the bomb city

בניגוד ללהקה אחרת שהושפעה חזק ממחתרת הקטיפה - המאהבים המודרניים (כתבתי עליהם כאן בעבר, אתם מוזמנים לחפש את הפוסט), הצליל של המראות היה מלוכלך יותר וגס למדי. אפשר לראות בזה חוסר מקצועיות, אבל אפשר לתת להם קרדיט ולראות בזה סוג של וייב פאנקיסטי מכוון. הם ביצעו קאברים של הוולווט כמובן, הקינקס ועוד להקות מהתקופה לצד חומר מקורי. אגב, הם לא היו חבורת נאדות כבדים ומדוכאים שבטוחים שהשמש זורחת להם מהישבן ושילבו לא מעט הומור בהופעות. בניגוד למה שכתבתי לפני שני משפטים, לא הכל היה רועש. תקשיבו למשל ל All my life, שיר שקט יחסית ומקסים או ל How Could I.

חברי הלהקה כללו מלבד את קלימק שכתב את השירים ניגן בגיטרה ושר, גם שני ג'ימים נוספים על הגיטרה: ג'ים קרוק וג'ים ג'ונס, פול מוראטה בקלידים, בסיסט בשם קרייג בל והמתופף מייק וולדון. בהמשך בל גוייס לצבא והוחלף והיו כמה שינויים בהרכב, אבל בינינו, מי בכלל יזכור משהו משהשמות שהזכרתי עוד חמש דקות? 

בזמן אמת הלהקה הוציאה סינגל אחד בלבד (ב 75). זה היה השיר Shirley ומצידו השני She smiled wild. רק הרבה שנים אחרי פירוקם, חומרים שלהם החלו להשתחרר. חומרים שהם הקליטו לאלבום בשם Another Nail in the Coffin יצא רק ב 89 במספר עותקים זעום היות והלייבל, Dutch, פשט את הרגל. הם גם הופיעו בתקליט אוסף לצד להקות אחרות מקליבלנד מאותה תקופה (למשל ה Electric eels) אבל רק מעטים שמעו עליהם. בתחילת שנות האלפיים, כששולי הפנינים הפסיכדליות נכנסו לפעולה, יצא האוסף Hand in my pockets בלייבל Overground records שכלל גם קטעים מהופעות חיות, יצא מחדש Nail in the Coffin עם בונוס דיסק שכלל גרסאות דמו ושוחרר אלבום של שירים נוספים שלא יצאו לפני כן בשם Something That Would Never Do. אגב בכתבה על הלהקה שעשה ג'וליאן קואפ למדתי שיצא גם אלבום סלף טייטלד ב 82, אבל לא נתקלתי באלבום הזה בשום מקום אחר. 

בסוף הקיץ של 75 התקיימה הופעת פירוק בשם ההולם "Extermination Night". מלבד המראות היו שם שתי הלהקות הנוספות שפעלו בקליבנד באותם חוגים: Rocket From The Tombs ו The Electric Eels (פול מוראטה, ניגן בשתי להקות באותו הערב, המראות והצלופחים החשמליים). ג'יימי קלימק הרגיש שההרכב מיצה את עצמו ובזה בעצם נגמר הסיפור. ג'ים ג'ונס המשיך ל Electric Eels ומשם להרכב מוכר למדי: Pere Ubu. המתופף מייק וולדון הקים בשנת 80 מגזין וידאו בשם Psychotronic Video.

יותר מעשור אחרי הפירוק קלימק ומוראטה ניסו לתת למראות הזדמנות נוספת להראות את עצמם ועשו פרפור נוסף בין השנים 86 ל 92. בזו חלפה לה תהילת עולם. בעצם תכלס, תהילה אף פעם לא היתה שם. ככה זה כשאתה חי ויוצר בקליבלנד ולא בניו יורק או לוס אנג'לס או סן פרנסיסקו...

** אני הגעתי אליהם רק לאחרונה ודי במקרה. הקשבתי ל Trip, ה EP חדש של Lambchop. מדובר בשישה קאברים. הסולן בעל הקול הנמוך מים המלח, קורט וגנר, נתן לכל אחד מחברי הלהקה לבחור שיר שהוא רוצה לעשות לו קאבר וקבע איתו לסשן של אחד-על-אחד באולפן. התוצאה היא אוסף אקלקטי למדי של שירים. יש שם את סטיבי וונדר, הסופרימס לצד ווילקו, זמר הקאנטרי ג'ורג' ג'ונס ו… Mirrors. מכיוון שאני חפרן בלתי נלאה, ישר הלכתי לנבור וגיליתי את החבורה הזו. 

Lambchop

אלעזר והפיל (סיפור משפחתי לחנוכה...)

כולם יודעים שטלי אוהבת חיות. בילדותה בקיבוץ היא גידלה סוס, היו לה לא מעט כלבים והיא אפילו קיבלה דג באקווריום ממחזר רומנטיקן... אבל פחות אנשים יודעים שזה אצלה במשפחה עוד מקדמת דנא. אז בואו תשמעו סיפור על סבתא רבא רבא רבא ועוד מלא פעמים רבא של טלי. 

בואו נחזור לכנען ולשנת 170 לפני הספירה. תקופה לא קלה וסוערת למדי. האינטרנט והסלולר עדיין בחיתולים והקליטה באזור מודיעין לא משהו, בצורת קשה פוגעת בגידולי החיטה, ובנוסף לכל הצרות ממשל בית סלווקוס מחליט להעלות מיסים. היוונים שולטטטטטים.

מרים, סבתא רבא רבא וכו׳ של טלי נישאת לאלכסנדר אנטיגונוס, בן למשפחה אמידה מבית חורון עם שדות חיטה נרחבים שהגיעו עד עמק האלה. המשפחה אימצה אורח חיים ליברלי לתקופה. הם אהבו את מנעמי החיים שהביאו היוונים, את תרבות הספורט, את הפילוסופיה, המתמטיקה והמדע, אך לא ביטלו את מורשתם היהודית וראו בעצמם יהודים בדתם אך יווניים בחלק מאורחות חייהם. אלכסנדר היה תלמיד מצטיין במדעי המתמטיקה ומרים הביאה ילדים לעולם וטיפלה בגידולם וחינוכם.

יום סתיו אחד בחודש חשוון של שנת 170 לפנה״ס, כשרוחות הסתיו הקרירות של אזור ירושלים מנשבות והאוויר נמלא צינה, מגיעה לבית המשפחה משלחת מטעם המלך אנטיוכוס הכוללת פקיד מס מלווה כיתת חיילים ודורשת את חלקו של המלך. אלכסנדר טוען שהיבול השנה חלש במיוחד ואינו יכול לעמוד בנטל המס, דבר המעלה את חמתו של פקיד המס. לא אלאה אתכם בפרטי המשא ומתן (שכמעט ועלו לאלכסנדר בחייו ובלקיחתה של מרים לשפחה), רק אומר שכשאותו פקיד למד על כישורי החשבון של אלכסנדר, הוא החליט שבתמורה לוויתור על תשלום המס, על אלכסנדר להיתלוות אליו למסע הגבייה בתור חשב. 

שנה חלפה, אלכסנדר חזר הביתה וסיפר למרים על קורותיו בדרכים. הדבר שהכי הרשים אותה בסיפוריו היה המפגש עם חיה גדולת מימדים וחזקה בעלת אף ארוך וגמיש אותה פגש באפריקה בשם פיל. לפתע עלה למרים רעיון יזמי: מדוע להיות תלויים כל שנה בגשמי ברכה ולקוות ליבול טוב של החיטה, כשאפשר לגדל בנוסף את אותה חיה מופלאה? החיה תוכל לשאת משאות על גבה החסון ואף לעזור בשמירה על חלקות המשפחה. אף אחד לא יעיז להתעסק עם אלכסנדר כשיראה את המפלצת המשוריינת עליה הוא רוכב. לאחר נדנודים רבים ולחץ בלתי קונבנציונלי (לפתע תקופת הנידה התארכה למשך כל החודש…), נאות אלכסנדר לחזור לאפריקה ולהביא פילים. 

שישה פילים ופילות הביא עימו אלכסנדר ומרים הקדישה את ימיה לטיפול בהם ואילופם. היא מאוד אהבה את יצורי הענק והם החזירו לה אהבה. תושבי הכפרים מהסביבה החלו להגיע כדי לחזות בחיה הפלאית ושימעה של מאלפת הפילים הגיע למרחוק. 

עברו עוד שנתיים, ובשנת 167 לפנה״ס פרץ במודיעין הסמוכה מרד גדול ביוונים. אנטיוכוס אפיפנוס שלח פלוגת חיילים כדי להלאים את החיות הכבירות במטרה להפכם לחיות מלחמה. מחאותיה ותחנוניה של מרים לא הועילו. אך רגע לפני שנלקחו הפילים ביקשה מרים להיפרד מהם ונאותה. היא ניגשה לתת חיבוק אחרון, לחשה מילות פרידה באזניהם, וכשאיש לא רואה, הצמידה שקית קטנטנה מאחורי אזנו של פינחס, הפיל הגדול ביותר.

השנים חלפו והמרד לא פסק. משפחת החשמונאים גייסה לוחמים אמיצים שהכו ביוונים בטקטיקות של לוחמת גרילה. בשנת 162 לפנה״ס, ארבו הלוחמים, בראשות אלעזר החשמונאי לפלוגה יוונית באזור בית זכריה. הפלוגה היוונית היתה מצויידת בכידונים ארוכים, בקשתים מיומנים וגם בכמה פילים. לפתע, תוך כדי קרב,  חשב אלעזר שהוא מזהה את מנהיג היוונים על הפיל האימתני ביותר. בצעד אמיץ של מתאבד קמיקזה הוא התקדם לעבר הפיל במטרה לחסלו. הוא שלף את חרבו ונעץ אותה ברגל הפיל. הפיל התמוטט על אלעזר, מחצו תחתיו והרגו בו במקום. סיפור גבורה הרואי ועצוב בו זמנית, לא כן? חומר ממנו נבנים מיתוסים ונולדות אגדות. אבל האם זה באמת מה שקרה??? 

או, מסתבר שאנחנו קורבנות של פייק ניוז… במגילת אנטיוכוס מופיעה גרסה אחרת לאשר ארע באותו היום: ״ואלעזר היה מתעסק להמית הפילים, ויטבע בפרש הפילים. וכאשר שבו, בקשוהו בין החיים ובין המתים ולא מצאוהו, ואחר כך מצאוהו אשר טבע בפרש הפילים". כלומר, אלעזר מצא את מותו בצורה הרבה פחות הרואית… לא בדיוק חומר גלם לחגיגות החנוכה (וטוב שכך, לא הייתי רוצה שהלביבות, הסופגניות ושאר מאכלי החג יושפעו בטעמם מהסיפור הזה...). 

על ערש דווי סיפרה מרים לבעלה אלכסנדר סוד אותו שמרה כל חייה: ביום בו הגיעו היוונים לקחת את הפילים, הצמידה מרים חומר משלשל מאחורי אוזנו של פנחס ולחשה לו שברגע שירגיש איום על חייו, יאכל את האבקה ויגן על עצמו ע״י הפניית אחוריו אל הסכנה. פינחס, שהיה פיל מאולף, זכר את דברי מרים ופעל ברגע הנכון. 

אם כן, לא בדיוק סיפור גבורה חשמונאי לפנינו אלא דוקא משל מסוג אחר. יש הטוענים שאת הריח באזור בית זכריה מריחים עד עצם היום הזה…

בתמונה: ציור של גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה-19, שגם הוא, ממש כמונו, קורבן פייק ניוז…

 

The Thursdays

זה היה ערב אוגוסט נעים, יום חמישי. באחד הרחובות המנומנמים של סאניוויל מוציאה חבורת הייטקיסטים ציוד הגברה, מערכת תופים, קלידים, גיטרות חשמליות, בס ומתחילה לתת בראש. שכנים, עוברי אורח, וחברים עוצרים להקשיב לקונצרט רוק חינמי ברחוב ככה סתם באמצע סברביה. לא עובר זמן רב וארבע מכוניות משטרה מגיעות לאירוע. תכ׳לס, מסיבה היא לא באמת מסיבה אם המשטרה לא מופיעה באיזשהו שלב... 

השוטרים מחכים בצד בנימוס לסוף השיר, מתנצלים ואומרים שאחד השכנים התקשר כי לא בא לו בטוב כל הרעש הזה, ובעקבות התלונה הלהקה חייבת להתקפל. 

למחרת חוזר לזירת הפשע אחד השוטרים שהיה שם ערב קודם, דופק בדלת, מציג את עצמו ואומר שהוא מאוד אהב את העובדה שהם נותנים גוד טיים בתקופה הזו ושהוא ישמח לגשר בין הלהקה לשכן, כדי שהחבורה תוכל להמשיך להופיע. סיפור פרברים שכזה לא היה יכול לקרות בשום תקופה אחרת...

באופן כללי אני עובר את תקופת הקורונה די בסבבה (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה), אבל אם יש משהו שמעכיר את רוחי ומבאס אותי ברמות זה המחסור בהופעות חיות. פעם, לפני שוירוס מעצבן החליט להשתלט לנו על סדר היום הייתי נוסע בערך אחת לשבוע לעיר הגדולה בצפון לראות הופעה, מקבל את המנה השבועית כמו נרקומן. כן אני יודע, אתם בטח הולכים לצטט את קרן מור בחמישייה הקאמרית אומרת ״אני שומעת אותך, וזה נשמע לי כמו אוי יוי יוי״ ואני יודע טוב מאוד שיש ילדים בהודו שלא רואים אפילו שתי הופעות בפילמור בשנה, אבל סססעמו, די, נמאס.

לאחרונה מצאתי אור קטן בקצה המנהרה, ולא, זו לא רכבת שדוהרת לעברי. אני מדבר על הופעה שבועית בימי חמישי של להקה העונה לשם, תחזיקו חזק, The Thursdays.

 

מזה כחודשיים-שלושה כמעט בכל יום חמישי אנחנו נפגשים עם חברים ברחוב פלמינגו בק״ק סאניוויל מול ביתו של איתי בן צבי, מביאים כיסאות מתקפלים, גבינות ויין, פותחים שולחן ורואים הופעה חיה הכוללת קאברים של להיטי רוק שכולם מכירים. האווירה היא של גיאם סשן ומדי פעם עולה לשיר שכן אמיץ. יש למשל אחד שעושה ביצוע מעולה ל Creep של רדיוהד. הבחור ממש נכנס לזה ואי אפשר שלא להידבק בהתלהבות שלו. גם יערה, אשתו של איתי עולה מדי פעם לשיר ועושה את Linger של הקרנבריז. 

ביום חמישי האחרון, בסוף ההופעה לקח מיגו, קלידן הלהקה, גיטרה ויחד עם יערה ביצעו את "שקט" של בלאגן ואילתרו עוד מספר שירים ישראלים כולל פאמלה שהוקדש לפאמלה, זמרת הלהקה... היה שווה להישאר עד הסוף.

אחרי שהכניסו את מערכת התופים, המיקרופונים וציוד ההגברה לגראז׳, נשארתי עם שלושה מחברי הלהקה: פאמלה, איתי ומיגו לשיחה בחצר האחורית.

ערב טוב, בואו תציגו את חברי הלהקה

פאם: זאן פאולו, איתי וג'ראד מנגנים גיטרה, ג'ראד ואני שרים, מיגו על הקלידים, תומר מתופף ואדוארדו הוא הבסיסט.

איתי: יש גם את ליאנה ששרה אבל היא עזבה כרגע לפריז. היא עוד תחזור… 

פאם: כן, אנחנו שרות ביחד יופי של דואטים.

(כאן איתי סיפר לפאם ומיגו שאני זה שהפגיש בין ליאנה, שהיא אמא של חברה של ביתי הקטנה, לבין חברי הלהקה) 

איך הכל התחיל?

            

איתי: אספתי את כולם מכל מיני מקומות. בהתחלה ארגנתי בגוגל ערבי מיקרופון פתוח. אדוארדו ואני היינו היחידים שהגיעו לכל מפגש ככה שהתחלנו לג'מג'ם ביחד. את תומר פגשתי פה בשכונה. הוא גר כמה בתים ממני, יצא שלקחנו את הילדים ברגל לבית הספר באותו הזמן והתחלנו לדבר. ככה למדתי שהוא מתופף. בהמשך הבאתי את פאם, איתה עבדתי בגוגל על אותו פרויקט (Loon , פרויקט הבלון הענק המרחף שמספק אינטרנט במדינות מתפתחות שאין בהן תשתית תקשורת טובה). את ז'אן פאולו שמעתי מנגן במסיבה והצעתי לו להצטרף. אגב היו עוד נגנים שבאו והלכו במהלך השנים, אבל היינו חמישה במשך תקופה ארוכה. ליאנה הצטרפה מאוחר יותר. הנגינה התקיימה בבניין החזרות של גוגל במאונטיין וויו. אחרון הצטרף מיגו, שגר בבית ממול. זה כבר קרה בתקופת הקורונה.

 כאן נכנס מיגו עם שאלה: איך הגעתם לשם The Thursdays? מתי? 

איתי: היינו צריכים לבחור שם לפני ההופעה הראשונה, שנערכה בבניין החזרות בה הופיעו הלהקות השונות שמתאמנות במקום. השם נבחר פשוט כי היינו נפגשים לנגן בימי חמישי

פאם: בהמשך גם הופענו בכמה פאבים בהרכב מצומצם, למשל בריטניה ארמז. ממש לפני הקורונה עשינו הופעת רחוב בדאון טאון לוס גאטוס. תומר ואדוארדו לא יכלו להגיע אז עשינו הופעה אקוסטית. המשכנו מהרחוב לתוך אחד הברים ומשם עברנו לעוד בר והיה ממש מגניב.

מה עשיתם כשהתחילה הקורונה?

פאם: בהתחלה כולם פחדו ופשוט הפסקנו להתאמן. אחר כך ניסינו לעשות מפגשים דיגיטליים אבל זה לא עבד כמו שצריך.

איתי: אני הרגשתי מאוד מבודד והתחלתי לצאת לנגן על גיטרה אקוסטית בכניסה לבית סתם לעצמי. מיגו ראה אותי והצטרף. ניגנתי עם פאם אצלה בבית מספר פעמים. פאם ארגנה שם כמה הופעות בחוץ. עשינו שם הופעה ברביעי ביולי. אחר כך הרגשנו מספיק בטוח להיפגש והפכנו את החזרות שלנו למופע רחוב שבועי אצלי בדרייבווי. זה היה נהדר לחזור לנגן כולם יחד.  

חשבתם לנגן גם חומר מקורי שלכם?

איתי: כן, רצינו. אדוארדו היה זה שדחף הכי חזק בכיוון. הוא גם הקליט כמה דמואים, רצה שנקשיב ונכניס פנימה את הנגינה שלנו. גם אני רציתי לכתוב.

פאם: אני כותבת מילים אבל אף פעם לא עשינו עם זה משהו ביחד.

איתי: אחת הבעיות היא שאנחנו נפגשים רק אחת לשבוע ועוד עושים את זה לפני קהל, ככה שאין לנו בעצם מתי לעבוד על חומר מקורי.

איך אתם בוחרים איזה שירים לנגן?

פאם: אנחנו עושים רוטציה וכל אחד מביא שיר שהוא בוחר בתורו.

איתי: רגע, זה לא תמיד התחיל ככה, ספרי איך זה התחיל.

פאם: (צוחקת) בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום… בהתחלה איתי בחר את כל השירים והיתה לו נטייה לשירי דיכאון. אמרתי לו שאם הוא רוצה שאשיר בלהקה חייבים לשנות את הרפרטואר אחרת בסוף אחתוך את הורידים…

איתי: ואז רצינו שכולם יבחרו שירים אבל מה שקרה זה שמישהו אמר: ״הי, בואו נעשה את השיר הזה״, אנשים ענו: בטח, מגניב, אבל אז מישהו אחר אמר: ״למה שלא נעשה את השיר הזה״ וככה נזרקו שירים לחלל האוויר אבל בסוף לא עשינו עם זה שום דבר.

אם לא הייתם בגוגל או בכלל בהיי-טק, מה הייתם רוצים לעשות בגלגול אחר?

איתי: הייתי רוצה לנסות להיות מוזיקאי ולתת לזה צ׳אנס בגיל צעיר. התחלתי לנגן ברצינות בגיל יחסית מאוחר.

מתי התחלת?

התחלתי לנגן גיטרה קצת לפני תיכון כדי להתחיל עם בנות כי לא הייתי אתלטי במיוחד. גם הייתי בלהקת מטאל כמו כולם… בצבא הנחתי את זה בצד ורק בשנים האחרונות עם ה Thursdays חזרתי להשקיע יותר ואני משתדל לנגן לפחות שעה ביום.

הזכרתי לאיתי שפגשתי אותו ב Makers fair לפני כמה שנים עם מן גיטרה משונה שהוא יצר. 

איתי: היתה לי אובססיה להיות מייקר. רציתי לחבר את העניין שלי באלקטרוניקה וטכנולוגיה עם האהבה שלי למוזיקה. לקחתי גיטרה חשמלית, הכנסתי פנימה אורות LED ומצגים שעשו תצוגת צבעים בהתאם למוזיקה שהתנגנה. רציתי לנגן עם הגיטרה הזו על הבמה אבל כל האלקטרוניקה יצרה בעיה עם הצליל של הגיטרה והיא לא נשמעה מספיק טוב. הגיטרה הזו היתה בעצם המעבר שלי מעולם המייקר חזרה להתמקדות במוזיקה.

פאם: אני גדלתי בבית מוזיקלי. ההורים שלי הכירו כשהם נגנו במארצ׳ינג בנד ככה שבעצם נועדתי למוסיקה… שרתי במקהלה של הכנסייה והכלי הראשון שלי היה קלרינט. שנאתי את זה. התחלתי להקת ג׳ז בבית הספר ושם לקחתי על עצמי לנגן בבס. אח״כ קצת עזבתי את המוזיקה וחזרתי לשיר בעצם כשהקמנו את הלהקה. 

(הפסקה מתודית, תיאודור האופוסום המקומי, שהוא החיה הרשמית של הלהקה, חולף על פנינו על הגדר שמפרידה בין החצר האחורית לבית השכנים והולך לעבר יעד בלתי ידוע)

מיגו: מוזיקה תמיד היתה חלק מהחיים שלי. אפילו גיליתי שסבי היה מוזיקאי, לצערי לא יצא לי להכיר אותו. התחלתי בערך בגיל 12 לנגן בקלידים. כשהביאו לי מורה שנאתי את זה והפסקתי. חזרתי מאוחר יותר לנגן כשאני מלמד את עצמי. בתיכון לימדתי את עצמי לנגן על גיטרה, בין היתר בשביל הבנות… קצת זנחתי את המוזיקה לתקופה ארוכה, ולאחרונה באמצע התקופה הלא קלה הזאת פגשתי את איתי וחזרתי לנגן

פאם: אז המוטיב החוזר כאן הוא שאם אתה הולך לאיבוד בחשכה איתי יהיה שם לפגוש אותך ויוציא אותך אל האור…

https://www.facebook.com/watch/?v=3155468468012824

לידה קשה

אין לי איזו חיבה מיוחדת ל Three dog night. נכון, היו להם כמה להיטי ענק והם היו חזקים בלקיחת שירים לא מוכרים של אחרים, ולהפוך אותם לשלאגרים (״שלאגר״, איזה מילה כייפית😀). הם בסך הכל חביבים, אבל מעולם הם לא העיפו לי את הסכך, להקה ״בסדר״, לא יותר מזה. אבל יש לי סיפור על אחד האלבומים שלהם:

יום אחד אני מקבל טקסט מחברה: ״יש ארוע התרמה בבית הספר של הבת שלי בו אנשים תורמים דברים שהם לא צריכים. מישהו הביא ארגז גדול מלא תקליטים, בוא!״. העמסתי כמה דברים מהבית חסרי שימוש שהגיע הזמן שמישהו אחר יהנה מהם והגעתי לרחבת בית הספר בתקווה למצוא פנינים אבודות. הארגז כלל כמעט את כל תקליטי אלטון ג׳ון, המון ג׳ון דנוור, גורדון לייטפוט, קצת ג׳ון לנון, סיימון וגרפונקל, בי ג׳יז, להקת אמריקה. קיויתי למבחר קצת פחות מיינסטרימי. אחד האלבומים שתפס את תשומת ליבי, בגלל העטיפה ולא כל כך בגלל תוכנו המוזיקלי, היה אלבום המראה סצינה של לידה עם פלסטר ענקי (אמיתי!) שמכסה חלק ניכר מהצד הקדמי של העטיפה. סוקרנתי.

אז מה הסיפור? Three dog night עשו ב 1974 אלבום בשם Hard labor. כדי להדגיש את חבלי הלידה של הוצאת אלבום חדש הם בחרו בהמחשה ויזואלית על העטיפה: חברי הלהקה, לבושים כרופאים רוכנים סביב מיטה בה בובה פסוקת רגליים (נראית קצת כמו איזה חייזר או ייצור מסרטי אימה עם רגלי תרנוגלת אימתניות) יולדת תקליט שחור משחור.

העטיפה עוררה סערה ממש עם צאת האלבום לחנויות, וחברת התקליטים ניסתה לתקן את הסקנדל. מכיוון שהיה מסובך לגנוז את כל התקליטים שהודפסו, הפתרון היה הדבקת פלסטר שיסתיר את התקליט היוצא מבין רגלי הבובה. בהדפסות מאוחרות יותר של האלבום השאירו את העיצוב ופשוט הדפיסו את הפלסטר כחלק מהתמונה.

התקליט שלי מכיל את הפלסטר הממשי. לא אחת מתחשק לי לקלף אותו בעדינות ולראות מה הסוד הגדול ומה באמת מסתתר שם שכל כך חשוב להסתיר מאיתנו...

פרחים שבורים

ב 2005 יצא הסרט Broken Flowers של ג׳ים ג׳רמוש. ביל מוריי משחק רווק מזדקן שעשה כסף בתעשיית המחשבים, ובדיוק כשהוא  מתכנן לפרוש ולחיות חיים שקטים קורים שני דברים: 1. החברה שלו עוזבת אותו 2. הוא מקבל מכתב אנונימי מאהובה לשעבר שמבשר לו שיש לו בן. הבן כבר בן 19 ויש סיכוי שהוא יבוא לחפש אותו.

מוריי מתייעץ עם חברו/שכנו חובב ספרות המתח (אותו משחק ג׳פרי רייט), והלז משכנע אותו לצאת למסע בעקבות הרומנים שהיו לו כשהיה סוג של דון ז'ואן בימי הקולג׳ העליזים ואף פותח עבורו חפ״ק. לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, אבל הסרט הופך לסרט מסע בו פוגש גיבורנו את חברותיו לשעבר במטרה למצוא את בנו. אפשר למצוא ביניהן שחקניות נהדרות כגון שרון סטון, ג'סיקה לאנג וטילדה סווינטון. 

הסיבה שאני חופר לכם את כל זה הוא פסקול הסרט. פסקול אקלקטי למדי וכולל ג'אז אתיופי, סול, רוקסטדי/רגאיי, מוזיקה קלאסית וגם לא מעט פסיכדליה. ג׳ים ג׳רמוש לא זר לעולם המוזיקה. מלבד העובדה שהוא בעצמו מוסיקאי ואף הוציא אלבומים (יחד עם Josef van Wissem), הוא עשה דוקומנטרי מצויין על ניל יאנג והקרייזי הורס בשם Year of the horse, ודי לאחרונה גם על הסטוג׳ז בשם Gimme danger. אגב, בסרט על הסטוג׳ס יש רגע קצר שכאילו לא קשור לכלום בו ג׳רמוש מציג לפנינו עטיפות אלבומים ללא הסבר. מבט מהיר מספיק כדי להזכיר לנו שכולן להקות שהושפעו מאיגי וחבורתו. עושה רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר. לפסקולים בסרטיו יש תפקיד חשוב. קחו למשל את ״נרדפי החוק״ הנפתח עם Jockey full of Bourbon הנפלא של טום וויטס (שגם מככב בסרט לצד רוברטו בניני).

Jim Jarmusch

הכוכב הגדול של פסקול הסרט הוא הג׳אזיסט האתיופי הוותיק Mulatu Astatke אשר מביא לנו שלושה קטעים. מת על המוזיקה של מולטו ואני חושב שבעצם הכרתי אותו בזכות הפסקול הזה אי אז כשהסרט יצא לאקרנים. הייתי אמור לראות את אסטטקה לפני מספר חודשים בברקלי אבל וירוס מעצבן החליט לשנות לכולנו את התכניות. עד כמה שידוע לי הוא הופיע מספר פעמים בארץ. 

Mulatu Astatke

להקה נוספת שיש לה נוכחות מכובדת בפסקול היא  The Greenhornes. מדובר בחבורה מסינסינטי עם צליל פסיכדלי וסאונד שנטוע עמוק בשנות השישים. האלבום נפתח בקטע There is an end בו הם מארחים זמרת בריטית בשם הולי גולייטלי שנשמעת לי קצת כמו ננסי סינטרה. הולי גם עושה שיר נוסף, קאבר ל Tell me now so I know הישן והנהדר של הקינקס. החבורה המוכשרת הזו (אני מדבר על הגרינהורנס, לא הקינקס, למרות שאין על הקינקס כמובן...) שיתפה פעולה עם ג'ק ווייט (בימי ה Raconteurs) וגם עשתה EP עם אריק ברדון, אבל למרות ההערכה בקרב מוזיקאים, מעולם לא הצליחה מסחרית. ממליץ לכם לתת להם האזנה. 

The Greenhornes

Holly Golightly

יש בפסקול גם שיר בשם Not If You Were the Last Dandy on Earth של בריאן ג'ונס מאסקר הותיקים מסן פרנסיסקו. יש קצת סול עם I want you של מרווין גיי, רגאיי של The Tennors ואפילו מוסיקה של המלחין הצרפתי המוערך בן המאה ה 19 Gabriel Faure.

מאחורי השיר של BJM יש סיפור. ב 1997 הוציאו ה Dandy Warhol שיר בשם Not If You Were the Last Junkie on Earth שעוקץ את אנטון ניוקומב וחיבתו באותה תקופה להרואין. אנטון החליט להשיב מלחמה והוציא שיר תגובה כשבשם השיר רק החליף את המילה Junkie ב Dandy...

יום האופניים

             

ה 19 לאפריל 1943 לא היה יום רגיל. זה היה ערב פסח, יום בו הנאצים החלו במצור על גטו ורשה. מצור שיסתיים כמעט חודש מאוחר יותר בשריפת הגטו ובאלפי ניספים. אבל מרחק לא רב מכל הרוע הבלתי נתפס הזה התרחש משהו שונה לגמרי. במעבדה של חברת סאנדוז בבאזל שבשוויץ נערך ניסוי שישנה את פני ההיסטוריה. 

                               

בואו נחזור קצת אחורה. בסוף  1938 זיקק כימאי צעיר בשם אלברט הופמן במעבדה בבאזל שבשוויץ חומרים מפטריית ארגוט. המטרה היתה לבודד חומר ממריץ בכדי ליצור תרופה או סם מרץ. החומר ה 25 במספר, שכונה מן הסתם בשם LSD-25 לא הראה תוצאות מבטיחות במיוחד, ועכברי המעבדה לא נראו נלהבים בביצוע מטלות הבית. הופמן עבר לעבוד על דברים אחרים. 

                   

                                                            Albert Hoffman                     

כחמש שנים מאוחר יותר, ב 16 לאפריל 1943, מאיזושהי סיבה נזכר אלברט באותו חומר והחל לבחון אותו שוב. באותו יום קרתה לו מעין תאונה. לא לגמרי ברור מה קרה, ייתכן ושיפשף את עיניו, אבל בכל מקרה הכימאי הצעיר החל לחוש תחושה לא מוכרת, מעין סוג של  סחרחורת ולא יכל להמשיך לעבוד. הוא הרגיש שעלה על משהו. שלושה ימים מאחור יותר, ב 19 לאפריל, החליט לערוך ניסוי מבוקר יותר של אותו חומר מסתורי ולקח 250 מיקרוגרם של LSD-25 אותם עירבב בכוס המים שלו. הוא היה בטוח שמדובר בכמות מינימלית. בפועל זאת היתה כמות עצומה שאפילו חובב טריפים מנוסה מאוד לא היה מעז לקחת. הופמן חווה באותו היום את טריפ האל אס די הראשון בהיסטוריה. לא ברור איך, אבל הוא הצליח לחזור הביתה על אפניו. הוא לא יכול היה לדעת שכעבור לא מעט שנים הארוע הזה יחגג כ ״יום האפניים״ וכמובן שלא יכול היה לדעת על ההשפעה העצומה של ה LSD על תרבות הנגד ובכלל על התרבות האנושית.

                

תכל׳ס,  לחסידי האל אס די נפל ״יום האפניים״ על תאריך לא רע. יום אחרי ה 19 לאפריל מגיע ה 4-20, כך שהם הקדימו ביום את חגיגות הדלקת הג׳ויינט המסורתי שנערכות כל שנה ב 20 לאפריל בשעה 4:20 אחה״צ. לקחו לי כמה ביקורים בהייט-אשבורי ליד השעון הגדול שנעצר מלכת על השעה 4:20, לפני שנפל לי האסימון וקישרתי בין שני התאריכים…

                                       

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה היא ספר חדש ומקסים שקיבלתי אתמול במתנה מביתי הגדולה בשם Bicycle Day עליו אני רוצה להמליץ. זהו ספר איורים המנסה לספר את סיפור התגלית של אלברט הופמן ללא מילים (כמעט) ובצבעים עליזים ופסיכדליים. את ההקדמה לספר כתב דניס מקאנה, שהוא האח של נביא הסמים הפסיכדלים הגדול, שיש המכנים אותו ״טימוטי לירי של שנות ה-90״, טרנס מקאנה.

                         

בקיצור, אם בא לכם משהו קליל וצבעוני שנעים לדפדף בו תוך כדי שמיעת צלילים פסיכדליים, הספר הזה הוא בשבילכם.

קופסה של ציפורים

כשאנחנו חושבים על להקת הרוק האוסטרלית The Church על מה אנחנו חושבים? סביר להניח שנזכר בלהיט הגדול שלהם Under the milky way. אולי נצליח לגרד ממעמקי הזיכרון עוד שיר או שניים, אבל לא יותר. 

ביליתי באוסטרליה כעשרה חודשים בתחילת שנות התשעים במסגרת טיול התרמילאים סביב העולם ושם התוודעתי לקיומם לראשונה. זאת לא היתה היכרות מעמיקה, שלום שלום. אני זוכר שהכנסייה היו באותה תקופה להקה די פופולרית בקרב המקומיים והביאה כבוד לתושבי המולדת דאון אנדר. הם תוייגו תחת מגירת ה״אלטרנטיב״, אבל בעצם מי לא הוגדר ככה באותה תקופה?... אני לא יכול להגיד שעפתי עליהם באופן מיוחד. הם נשמעו לא רע, אבל היו לא מעט דברים שהשאירו עלי רושם הרבה יותר חזק. 

לא הייתי מזכיר אותם אלמלמלא הסתובב לי לאחרונה על הטלפון אלבום קאברים די נשכח שלהם בשם Box of birds. זה לא אלבום מצליח כמו Starfish ששם אותם תחת שביל החלב או אחד שמילא את כיסיהם כמו Gold afternoon fix. מדובר באלבום שנעשה כמעט כלאחר יד, הוקלט ובושל במשך עשרה ימים רגע לפני כניסתו של האלף החדש (ספטמבר 99). זה היה אחרי שהחליטו לגנוז אלבום הופעה חיה שכבר היה מוכן לצאת לחנויות.

                    

הסיבה שלשמה התכנסנו כאן הערב היא הבחירות לקאברים שהם הביאו. הרעיון מאחורי האלבום היה בחירת שירים ואמנים שהשפיעו עליהם, והפתיע אותי לגלות עד כמה יש דמיון בין הבחירות שלהם לדברים שאני גדלתי עליהם. מסתבר שלא מעט מהדברים שחברי הכנסייה שמעו אי שם באוסטרליה הרחוקה, מתיישבים יפה עם העולם המוזיקלי של נער לא מפותח שהתבגר אי שם בקיבוץ בעמק יזרעאל... 

לא תמיד הביצועים של הצ'רץ' עולים על המקור, ואני לא מתכוון לעשות ביקורת אלבום. אני פשוט רוצה לעבור על הפלייליסט מתחילתו ועד סופו. זה מסע שעובר במחוזות הגלאם רוק, פסיכדליה, גל חדש, ספייס רוק, פוסט-פאנק ומה לא. אהבתי את העובדה שמצד אחד הם לא התפתו לפופולריות זולה ולא בחרו ב"להיטים הגדולים" (למרות שזה לא היה מזיק במכירות), ומצד שני לא היו סנובים או פלצנים ולא ניסו להתמקד באיזוטריה שרק ארבעה שרוטים מכירים. הם פשוט בחרו אמנים ושירים נהדרים, רובם המכריע משנות השישים והשבעים.

זה מתחיל עם The Faith Healer של אלכס הארווי והלהקה הסנסציונית שלו. פתיחה מדיטטיבית איטית נפלאה שזוחלת מתחת לעור. יופי של בחירה. משם אנחנו ממשיכים עם הביטלס. כאן הם הצליחו להפתיע אותי. קשה למצוא שיר של הרביעייה מליברפול שלא נטחן עד דק, והנה הם בחרו שיר ספוג אסיד של ג׳ורג׳ האריסון שדי הצליח להתחבא מאור הזרקורים בפסקול הצוללת הצהובה, It’s all too much.

                  

השיר הבא הוא הרבה יותר אייטיז באופיו. אולטרווקס היא להקת גל חדש עם דגש חזק על קלידים. הצרץ׳ בחרו ב Hiroshima mon amour, שיר מתחילת הדרך (מסיים את אלבומם השני, Ha ha ha) , הרבה לפני ההצלחה של ״וינה״.

המסע ממשיך לזגזג בין העשורים וחוזר מלונדון הקודרת של סוף שנות השבעים לשמש הקליפורנית של שנות השישים עם Porpoise song הנפלא של המאנקיז.

                     

משם אנחנו חוזרים לאנגליה ופוגשים את Kevin Ayers שמביא לנו דקדנס. זה שיר חזק שעושה מעין פורטרט לדמותה של Nico:

 "Watch her out there on display / Dancing in her sleepy way / While all her visions start to play / On the icicles of our decay / And all along the desert shore / She wanders further evermore / The only thing that's left to try / She says to live I have to die."

השיר מסתיים עם:

But what she leaves is made of glass/ And lovers worship as they pass/ Each one says - now she is mine/ But all drink solitary wine.

(Drink it to Marlene)

אני תוהה עם מרלן שמוזכרת בשורה האחרונה מתייחס לפאם פאטאל גרמנית אחרת, מרלן דיטריך. 

אחרי קווין איירס אנחנו עוברים לאיגי פופ עם The Endless Sea. אנחנו מקבלים כאן את איגי של סוף שנות השבעים עם High Values, אחרי הסטוג׳ס ואחרי השת״פ עם דיויד בואי (את רוחו של בואי עוד נפגוש בהמשך). האלבום ממשיך עם ארה״ב של הסבנטיז ועם השפעות פאנקיות ואנחנו מקבלים את Friction של טלוויז'ן מהאלבום האייקוני Marquee Moon. איזה אלבום ענק! איזה יופי של בחירה, תענוג. 

                                    

זה הזמן לחצות את השלולית חזרה מניו יורק לאנגליה. הזכרתי קודם את בואי, אז הנה הוא מופיע שוב בקולות רקע עם פלצטו שעולה לגבהים בלתי אפשריים ב All the young dudes של Mott the Hoople. אחח, איך אפשר לא לאהוב את השיר הזה. האלבום הנושא את אותו השם היה אחד האלבומים הראשונים אצלי בתקליטיה, עוד מימי התיכון בקיבוץ. בואי הפיק את האלבום הזה ואיין האנטר ושאר חברי מוט דה הופל חייבים לו לא מעט מהצלחתם.

אנחנו נשארים באנגליה, מתקרבים לסוף האלבום ונפגשים עם עוד להקה שעושה אחלה ספייס רוק, Hawkwind עם ביצוע ל Silver Machine. אפרופו Hawkwind, כשאני מסייר בסן פרנסיסקו בשכונת הייאט-אשבורי, אנחנו תמיד עוצרים ממול ציור קיר גדול עם הכתובת "Listen to the wall". לצד ציורי פורטרט של שלושת ה J-ים (ג'רי גרסייה, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין), הוסיפו לפני כמה שנים שלישייה יותר עכשווית שמתה בשנים האחרונות: פרינס, דיויד בואי, ולמי קילמיסטר. כשאני מבקש מהקבוצה לזהות את האמנים, היחיד שאף לא פעם לא זוכה לזיהוי הוא למי. האנונימיות היחסית הזו לא מוצדקת לדעתי. אני מקווה שמתישהו יגיע לסיור הצדיק או הצדיקה שיזהו ויתנו לו את הכבוד הראוי...

את האלבום מסיימים הצ׳רץ׳ עם ביצוע ממסטל ונפלא בן יותר מאחת עשרה דקות ל Cortez the killer של ניל יאנג. אגב, בשבוע האחרון ניל יאנג בכותרות עם אלבום ישן מ 75 ששוחרר רק עכשיו, Homegrown (הוא מדבר בעיקר על גידול מסוים…). בהתרשמות ראשונית זה נשמע מעולה. 

חזרה לרוצח ההמונים הספרדי הרנן קורטז ולשיר עם סולו הגיטרה הנפלא. השיר של יאנג נכנס לאלבום Zuma, שבניגוד ל Homegrown דוקא כן יצא ב 75. האלבום כבר הוקלט ב 73 אבל חברת התקליטים דגרה עליו שנתיים. השיר עצמו עוד הרבה יותר עתיק. ניל סיפר שהוא נכתב עוד בימי לימודיו בתיכון בוויניפג. כניראה שיש דברים שצריכים לחכות בסבלנות עד שיגיע זמנם להיתגלות. ממש כמו הסיפור שלי עם Box of Birds, שאמנם לא התייבש באף מרתף של חברת תקליטים, אבל אני הגעתי אליו באיחור של כמעט 21 שנה.

קישור לאלבום במלואו

ושתי

הפוסט הפעם מוקדש לושתי. לא, לא המלכה (למרות שגם לה מגיע…) אלא Vashti Bunyan. באמצע שנות השישים נתן אמרגן הרולינג סטונס אנדרו אולדהם צ׳אנס לנערה צעירה וביישנית בשם ושתי. הוא נתן לה שיר של הצמד ג׳אגר/ריצ׳ארדס ולקח אותה תחת חסותו. היא סיפרה פעם בראיון שבזמן הקלטת השיר נכחו במקום מיק וקית׳, אבל היא היתה כל כך ביישנית ונבוכה שהרגישה טפט על הקיר ולא העיזה להחליף איתם מילה. לרוע המזל, למרות הקול המלאכי, העולם לא החסיר פעימה. 

אחרי שנים ספורות בסצינת הפולק של סווינגינג לונדון עזבה ושתי לקאנטרי סייד, ועשתה את זה בסטייל. באותה תקופה היא גרה ביער שמאחורי בית הספר לאומנות בו למד החבר שלה. כשהעיפו את החבר מבית הספר הם השיגו סוס וכרכרה ורכבו את דרכם כל הדרך מלונדון לסקוטלנד. תנסו לדמיין את התמונה לרגע: זוג נאהבים צעיר, סביר להניח שלבוש מגניב כפי שהתלבשו צעירים לונדונים בשנות השישים, עושה דרכו בכרכרה רתומה לסוס, לוקח את הזמן, כשמכוניות עוקפות אותו מימין ומשמאל (זה אנגליה, אני מקווה שהם עקפו מימין). 

כשיצאה למסע ושתי היתה בטוחה שבזו נגמרה הקריירה המוזיקלית שלה. אלא שבדרכה ניקרה ג׳ו בויד (מפיק ידוע שעבד עם פינק פלויד, ניק דרייק, פיירפורט קונבנשן, סנדי דני, דה אינקרדיבדל סטרינג בנד, טו ניים א פיו) ששיכנע אותה להקליט אלבום. כך זכינו ב 1970 בפנינת פולק או סייק-פולק קסומה בשם Just Another Diamond Day. האלבום נכשל מסחרית ובמשך שלושים השנים הבאות ושתי הקימה משפחה, גידלה שלושה ילדים וחיה חיים אנונימיים באזורים הכפריים של אירלנד וסקוטלנד. 

בשנות האלפיים נעורה ושתי מתרדמת החורף וגילתה לתדהמתה שיש לא מעט אנשים שמאוד אהבו את התקליט הזה ואפילו התפתח סביבו סוג של קאלט. היא החליטה לחזור לשיר והוציאה עוד שני אלבומים. 

פעם חשבתי שאעשה פוסט על יוצרות נהדרות שנעלמו מהנוף המוזיקלי וחזרו לחיינו אחרי הפסקה ארוכה, למשל Linda Perhacs, קייט בוש או קנדרה סמית׳. אין לי מושג אם אגיע לזה מתישהו או לא, אבל גם אם לא ל Vashti Bunyan מגיע קצת תשומת לב. מלכה.

טיול ליריד

כשאני שומע את רנסאנס אני תמיד נזכר בדודה שלי. בתחילת שנות השבעים היה דוד שלי חייל נח״ל ששירת בתעלה בבקעה במלחמת ההתשה. שם הוא גילה את הנדריקס, ג׳ופלין ואת החשיש, החליט שנמאס לו להיות בשר תותחים, התחיל לצייר והפך להיות להיות סוג של היפי. הוא חי עם חברים בדירה בחיפה שהיתה מעין קומונה. חבורת תפרנים אשר בעיתות רעב אפילו נאלצו לחלוק תפוח בודד. אני זוכר את הציורים שלו מאותן שנים. ציורי שמן קצת נאיביים, מאוד מושפעים מדאלי ובכלל מסוריאליזם. קצת אחר כך הוא נסע ללמוד גרפיקה ואמנות בהולנד, ושם באחת הגלריות הכיר את דודה שלי. אחרי כמה שנים בהאג הם חזרו לארץ ובנו את ביתם בשכונת דניה שבחיפה (ברחוב האג…). בתור ילד היה לי תמיד כיף לבקר את הדודים הציירים המגניבים שלי בבית שבו ההולנדית, האנגלית והעברית התערבבו יחד. זה היה כל כך שונה מהמשפחה הקיבוצניקית הקונפורמיסטית והדי מרובעת שלי. באחד הביקורים דודה שלי שמה בטייפ קסטה ששלחו לה מהולנד. זה התחיל עם נגינת פסנתר שהיתה יותר קרובה למוסיקה קלאסית מלהיטי הפופ והרוק אותם הכרתי. כשהקצב התגבר זקפתי את אוזני וכשהסולנית פרצה בצחוק משוחרר שנשמע כאילו הגיע מעולמות אחרים כבר הייתי שפוט. דודה שלי כבר איננה איתנו לא מעט שנים (נפטרה מסרטן). אישה יפה עם שקט פנימי שידעה לרשום בצורה מדהימה וגם לימדה אמנות. בגיל מבוגר יחסית למדה גלישת רוח והיתה יורדת כמעט כל יום לים. 

זה לא האלבום היחיד שהכרתי בזכות דודה הטי. היא השמיעה פעם זמרת אירית טרייה שבדיוק הוציאה אלבום בכורה. זו היתה זמרת יפה בעלת מראה לא שגרתי -  קירחת לגמרי עם קול עוצמתי (שינייד אוקונור למי שצריך הבהרה…). 

חזרה ללהקת רנסאנס. זו להקה שקמה ע"י שני יוצאי היארדבירדס. שמו של אותו אלבום הוא ״שחרזדה וסיפורים אחרים״ וכמו הרבה דברים שנצרבים בנו בגיל צעיר אני עדיין שומר ללהקה המיוחדת הזו פינה חמה בלב. שם השיר איתו התחילה ההיכרות שלי עם הלהקה הוא Trip to the fair והוא מספר על הדייט הראשון של הזמרת, Annie Haslam עם הגיטריסט רוי ווד (The Move, ELO). אנני ורוי הגיעו באמצע הלילה ליריד שומם וכנראה שהחוויה הזו השאירה עליה רושם. עכשיו כשהכל סגור, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לטיול ביריד השומם…

https://www.youtube.com/watch?v=bKh4kqMiV-I

I took a trip down to look at the fair

When I arrived, I found nobody there

It seemed I was all alone

Must be that they've all gone home

A trip to the fair, but nobody was there

A trip to the fair, but nobody was there

Voices of yesterday make not a sound

Even the roundabout stopped going 'round

I wonder just what it means

Is everything how it seems?

A trip to the fair, but nobody was there

A trip to the fair, but nobody was there