חד הקרן שנגמר לו הסוס

באחד מארועי הברנינג-מן פגשתי חד קרן. במחשבה שנייה זה כנראה היה איש שהתחפש. מה שהסגיר אותו היתה העובדה שדיבר אנגלית. הוא סיפר לי שהוא חבר בארגון ללא מטרות רווח שנקרא Save the Unicorns ושמדובר בזן נכחד וכדאי שנתגייס לפני שיהיה מאוחר מדי. יש אמת בדבריו, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה בה נפגשתי פנים אל פנים עם חד קרן אמיתי ויש לי הרגשה שאני לא היחיד.

הסיפור הפעם, כפי שודאי כבר ניחשתם הוא על להקה בשם Unicorn. להקה שלא קיבלה את תשומת הלב הראויה. אני לא מדבר על חדי הקרן הקנדים, לא על היפנים וגם לא על השוודים, אלא על הלהקה הבריטית. אגב Unicorn זה בכלל חד-תירס, לא?

לא מדובר כאן בפסיכדליה כבדה (אם בכלל), גם לא באיזה משהו אקספרמינטלי פורץ דרך שישאיר אתכם פעורי פה. מדובר במוסיקה קליטה עם הרמוניות קוליות, השפעות רבות של הפולק והקאנטרי-רוק האמריקאי, משהו על הסקאלה שבין ה Byrds, באפלו ספרינגפילד ואפילו רחמנא ליצלן, האיגלז. אבל בניגוד לחיות שהזכרתי כאן, הם לא השכילו להסתגל לעולם המשתנה, לא הצליחו להתרבות ולהביא צאצאים, מה שכמובן מסביר את העלמותם מהנוף.

הלהקה הוקמה ב 1963 ע״י קן בייקר, פט מרטין ופיט פרייר שהיו חברים לספסל הלימודים בעיירה Send. אגב חבר נוסף שחלק איתם את ספסל הלימודים והוא גם קרוב רחוק של פט היה אחד, אריק קלפטון.

החברים היו מתכנסים באופן קבוע לג׳מג׳ם בביתו של קן ולשם כך פט היה גומע חמישה מייל על אופניו לכל כיוון. ערב אחד פט שכח את עצמו וכבר נהיה מאוחר וחשוך. כשאבא פט מרטין סיניור בא לקחת את פט מרטין ג׳וניור, הוא הגיע למסקנה שאם בנו כל כך אוהב לנגן, עדיף שיעשה משהו בנידון במקום שיסתובב עם פרחחים ברחוב.

אבא מרטין קנה לחבורה מערכת תופים, מגבר וכל מה שצריך וגם נידב את הגראז׳ המשפחתי, שקירותיו צופו בקונטיינרים של ביצים וכונה מעתה The Shed. עוד להקת גראז׳ של ילדודס בגיל התיכון יצאה לאויר העולם... החבר׳ה עזבו את בית הספר בגיל 17 והחלו מופיעים במועדונים מקומיים בעיקר כלהקת קאברים (הם מאוד אהבו לכסות את הבירדז) תחת השם The Late Edition.

לא אייסר אתכם בכל קורות הלהקה, רק אציין שבהמשך שמם שונה ל Unicorn ושב 1971 זכו בחוזה הקלטות והוציאו אלבום בכורה בשם Uphill all the way (אין ספק שהיתה אמביציה…).

ב1973 הם הוזמנו לנגן בחתונה של חבר. אחד האורחים בחתונה היה דיויד גילמור שהתלהב ממה ששמע, עלה לבמה וביצע איתם את Heart of Gold. גילמור סיפר להם שהוא פריק של פולק וקאנטרי אמריקאי אבל בפינק פלויד אין לו סיכוי להכניס את הכיוון הזה. הוא בדיוק סיים לבנות אולפן אצלו באחוזה הכפרית והזמין את הלהקה לבדוק את המקום.

כשהם הגיעו לחווה של גילמור ב Essex הופתעו לגלות מקום עם ציוד מדוגם ושלל גיטרות מרשים. זה היה אחרי שהצד האפל יצא ויחד עם פינק פלויד החל להמריא גם חשבון הבנק של גילמור וחבריו ללהקה הבומבסטית.  דיויד אמר לחדי הקרן להשאיר את הציוד בוואן, יש לו הכל. אחרי כמה מפגשים וצפייה משותפת בסרטים של מונטי פייטון הוא הפך להיות מנהל הלהקה ואף הפיק להם שניים וחצי אלבומים. גילמור אפילו עשה קאבר יפה לשירם There's no way out of here באלבום הסולו הראשון שלו. באופן אישי אני הכי אוהב את אלבומיהם השני והשלישי Blue Pine Trees ו - Too Many Crooks.

נראה היה שהם בדרך הנכונה. הם הגיעו לארה״ב, הופיעו בוויסקי א גו גו המפורסם (חיממה אותם מוזיקאית צעירה ולא מוכרת בשם פטי סמית׳), ואף סחפו קהל של 20,000 איש באיצטדיון בבוזמן שבמונטנה. קצת אחר כך יצאו לסיבוב הופעות יחד עם פליטווד מק, ניגנו לצד מאנפרד מן, קאמל והדובי ברדרז. ב 1977 אחרי ארבעה אלבומים ומלאנתאלפים הופעות נגמר להם הסוס :-)

לא מדובר במשהו שהעולם לא יכול בלעדיו אבל בסך הכל זו היתה חבורה מוכשרת שכתבה לא מעט שירים מצויינים ולמרות שחסתה תחת כנפיו של דיויד גילמור, די מהר נעלמה לתהום השיכחה. בואו, תנו להם צ׳אנס.

קבלו פלטת טעימות:

https://www.youtube.com/watch?v=4KklBhatssU

https://www.youtube.com/watch?v=BFV_O9iGz3g

https://www.youtube.com/watch?v=1n0ibCCFooM

https://www.youtube.com/watch?v=PDssNn8PvDU

https://www.youtube.com/watch?v=zUPMHg7jvSs

דלתות

יש דלתות מסתובבות, יש כאלה שמנחשות אותנו מעצמן ויש כאלה שהן כל כך קטנות שאין לנו סיכוי לפתוח אותן אם לא ניתן את הביס הנכון מהעוגיה או נלגום משיקוי הקסמים. לדלתות כאלה יכול לקחת שנים להפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.

הסיפור הבא מתחיל ב 1967, בינואר קר בשכונה השחורה והדי מוזנחת אליה פוזלים כרישי הנדל"ן של סן פרנסיסקו את עיניהם החמדניות, היא שכונת הפילמור. להקת הדלתות הופיעה במועדון הפילמור בשישי בינואר לצד ה Young Rascals ולצד Sopwith Camel. לאחר ההופעה ניגש אל מאחורי הקלעים גיטריסט צעיר ממוצא לטיני בשם קרלוס, שעבד כשוטף כלים בטיק-טוק דרייב-אין שב 3rd street, החמיא לחברי הלהקה על ההופעה וניסה לעניין את ג'ים מוריסון במוסיקה שלו. בקבוק משקה הועבר מיד ליד, וג'ים, שהיה מיוזע וצמא אחרי ההופעה האנרגטית לגם מלוא הבקבוק. מוריסון לא ידע שהקוקטייל היה מהול בחמרים אותם רקח Owsley Stanley וזאת עוד לאחר שכבר היה מתודלק כהוגן…

חברי הלהקות החלו לעזוב. חלקם לבד, חלקם עם גרופיות שהגיעו מהייאט אשבורי, וחלקם הביתה לנשותיהם. רק ג'ים (שפתאום החל להרגיש שתולעי ענק זוחלות מתחת לעורו), קרלוס, פועלי הבמה והמנקים נשארו. מוריסון נכנס לטריפ מטורף שכמעט והרג אותו. לולא קרלוס היה בסביבה אולי היינו מדברים היום גם על מועדון ה 23.

קרלוס סנטנה השקה את ג'ים מים, הזמין מונית ולקח אותו לדירתו הזעירה, שם שמר עליו מכל משמר לבל יעשה שטויות. זמן רב עבר עד שמוריסון התאושש ולאט לאט החל יוצא מהטריפ. מכיון שללהקה היו מתוכננות הופעות נוספות בעיר, ג'ים נשאר, ובמהלך השבוע הבא ג'ימג'מו השניים וכתבו מספר שירים ביחד. קרלוס סנטנה היה מיודד עם Clifton Skinner שהיה לו אולפן הקלטות ברח' Sutter. יחד עם חלק מחברי הדלתות ונגנים נוספים נכנסו השניים והקליטו את הקטעים שחיברו יחדיו. בעקבות אותו טריפ קטלני הם קראו להרכב המאולתר Down Dirty Shake.

השנים חלפו והמאסטרים שהעלו אבק היו נעלמים לחלוטין לולא יום אחד עשתה בתו של סקינר סדר במרתף לאחר הצפה ומצאה את האוצר הבלום. עקב מאבק על זכויות יוצרים החמרים לא שוחררו מעולם באופן רשמי אך בוטלגים דלפו לאחרונה לרשת..

רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע

בואו נתחיל מהתחלה.

מה אתם יודעים על העיירה Merced? סביר להניח שלא הרבה, וזה ממש בסדר... מדובר בעיירה ענייה ומוכת אבטלה, שהסיבה היחידה לעצור בה היא אם אתם ממש צריכים לעשות פיפי ולא יכולים להתאפק בדרך ליוסמיטי נאשיונל פארק. עד השבוע חשבתי ששום דבר טוב לא יצא מהעיירה הזו. מסתבר שטעיתי.

בסוף השבוע שעבר לקחתי את בתי בת השמונה ושלושת רבעי (בגיל הזה זה חשוב) העירה. יום רק שלנו, אבא ובת. יום קודם חבר מהעבודה עניין אותי באיזה פסטיבל שכונתי ושאל אם אני מכיר חלק מהלהקות. לא הכרתי כלום אבל זה נראה מעניין. כשהגענו כל הסיפור נראה מעט מאכזב: שני בלוקים חסומים לתנועה, דוכנים משני הצדדים, במה בכל צד וזהו. Nothing to write home about. מזל שזה היה מטר מהים והיה יום שמשי ומקסים. הקטנה בנתה ארמון בחול, סליחה, ממלכה, עם כפר לפשוטי העם, גשר מעל המים ואפילו מגרש משחקים. כשחזרנו מהים למתחם הפסטיבל, בדיוק הופיעה להקה שהשאירה אותי שמוט לסת. אולי זה הבירה והחום, אולי זה הנגינה הנהדרת או הקול הנפלא של הסולן, הרגשתי כאילו נכנסתי למנהרה יחד עם דאג וטוני. ניגשתי להודות להם בסוף ההופעה אבל האמת שלא לגמרי קלטתי איך קוראים להם. אני ממש לא יודע למה, אבל אפילו לרשימת הלהקות על תכניית הפסטיבל הם לא נכנסו. רק כשהגעתי הביתה והתחלתי קצת לחפור למדתי ש Down Dirty Shake הגיעו מהעיירה הנידחת. או כפי שהם אמרו פעם בראיון: "אלוהים נתן לנו לימונים, ואנחנו עשינו מהם מוסיקה פסיכדלית". הם שחררו אלבום ב 2011, ממשיכים ליצור בסן פרנסיסקו ומדי פעם משחררים שירים בבנד-קאמפ. יום יבוא ותוכלו להגיד לחברים שלכם שאתם הכרתם אותם קודם. יופי של דבר.
אם כן יש דלתות שיכול לקחת להן שנים להיפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.

אז בואו ונשמע קצת:

https://www.youtube.com/watch?v=bydI6foiE8M

קצת בלוז א לה פיטר גרין:

https://www.youtube.com/watch?v=lGs8IZpHJ0Y

ועוד אחד לדרך:

https://www.youtube.com/watch?v=oNug3ljO2xc

ולינק לאתר הבנד קאמפ של הלהקה:

https://downdirtyshake.bandcamp.com/

הנה באה הרכבת

יש משהו משחרר בנסיעה ברכבת. אנחנו לא צריכים להתרכז בנהיגה, אין לנו צורך לנווט את דרכנו, ואפילו לא לעצור להפסקות שרותים, שתייה ואוכל. אנחנו יכולים לשים מוזיקה באזניות, לקרוא או סתם לבהות ואף ליצור שיחה עם שלל הטיפוסים שחולקים איתנו את המסע. בשיקשוק הקרונות על המסילה יש גם משהו מעט מדיטטיבי הנותן לנו תחושת התערסלות נעימה. אני רוצה לספר הפעם על מסע מיוחד במינו שנערך ע״י שני מוזיקאים הבאים מיבשות שונות ומרקעים תרבותיים שונים. שניהם מספרי סיפורים בחסד ואת שניהם אני מאוד אוהב ומלווה כבר שנים.

המסע הזה, שנערך כולו ברכבות, ארך ארבעה ימים, גמע 2728 מיילים, תחילתו בשיקגו, עבר דרך סיינט לואיס, poplar bluff, ירד לטקסס עם עצירה ב Fort Worth, המשיך לסן אנטוניו, אלפיין, עבר ליד הגבול עם מקסיקו באל פאסו, נכנס ל Tucson שבאריזונה והסתיים בלוס אנג׳לס.

את המסע ערכו ג׳ו הנרי ובילי בראג במרץ השנה, והוא הוקדש כולו לשירי רכבות שנכתבו אי שם בתחילת המאה העשרים ובוצעו ע״י אומנים נפלאים דוגמת האנק וויליאמס ו Lead-Belly. מדובר באמריקנה שכולה שירי פולק, בלוז וקאנטרי מהימים בהם לרכבת היה תפקיד מאוד מרכזי בחיים. קשה להפריז בחשיבותם של הפרוייקטים שרישתו את ארה״ב לאורכה ולרוחבה במסילות הברזל. מפעל אדיר שקידם את צפון אמריקה והפך אותה מקולוניה נידחת למעצמה עולמית אדירה.

במהלך ארבעת ימי המסע הוקלטו השירים וכונסו לאלבום בשם Shine a Light שיצא השבוע. השירים הוקלטו חלקם בזמן הנסיעה, בחדרי המתנה בתחנת הרכבת, או בחדרי המלון בעצירות שבדרך. לעיתים ניתן לשמוע את הרעש מבחוץ חודר להקלטה ונותן לה מימד אותנטי.

לרבים משירי העם האלו יש הסטוריה מעניינת וגרסאות רבות. בוא ניקח למשל את השיר In the Pines : יש גירסה מפורסמת של זמר הבלוז השחור  Lead Belly המתארת גבר הרוצח את האיש האחר של אהובתו (אגב, לד-בלי עצמו ישב בכלא בעוון רצח).  אבל מכיוון שברכבות עסקינן, הצמד בחר הפעם לקחת את גירסה שכתב זמר הבלו-גרס ביל מונרו שמדבר על הרכבת הארוכה על קו ג'ורג'יה:

The longest train I ever saw

Went down that Georgia line

The engine passed at six o’clock

And the cab passed by at nine

לשיר הזה יש גם גירסה מופלאה ומצמררת של נירוונה שמסיימת את מופע האנפלג שעשו ל MTV. קורט קוביין, מעריץ גדול של Lead Belly, נותן פרשנות אישית לשיר ואי אפשר להשאר אדישים לביצוע הזה.כמובן שאחרי שאנו יודעים כיצד סיים קורט קוביין את חייו, אנחנו יכולים לתת משמעות אחרת לשורות:

I'm going where the cold wind blows

In the pines, in the pines

Where the sun don't ever shine

I would shiver the whole night through

חזרה לבילי וג'ו. אז מי הם השניים?

בילי בראג הוא מוזיקאי אנגלי שפועל עוד משנות השמונים. הוא גם אקטיביסט פוליטי שלא מפחד להביע את דעתו. הוא סוציאליסט בנשמתו ונאבק לא פעם למען הגנת העובדים הפשוטים שנרמסים לא אחת בידי השיטה הקפיטליסטית.

שירי הפולק האמריקאים לא חדשים לו. בסוף שנות התשעים הוא חבר ללהקת Wilco ויחדיו הם ביצעו משירי המשורר הטרובדור והפעיל החברתי וודי גאת׳רי שנדד ברחבי אמריקה כשהוא פועל למען תאגידי העובדים וגם מחליף נשים תדיר… (בתו של וודי, נורה, סיפרה פעם שהיא גילתה בבוידעם מזוודה מלאה שירים שלא התפרסמו ופנתה לבילי בראג בבקשה שיעשה איתם משהו). בתחילת דרכו המוסיקלית, חרש בילי בראג את אנגליה מולדתו ברכבות כשבאמתחתו גיטרה ומערכת הגברה בסיסית, עוצר בערים שבדרך, מופיע, ועולה שוב על הרכבת לתחנה הבאה.

הפעם האחרונה בה ראיתי אותו היה לפני שמונה שנים במועדון הפילמור. הוא בדיוק חטף צינון ושתה הרבה תה במהלך ההופעה. חוץ מלשיר הוא גם דיבר על הבחירות שבפתח ועל תקוותו שייבחר הנשיא השחור הראשון באמריקה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים…

ג׳ו הנרי מלווה אותי עוד מימי שרותי הצבאי. ג׳ו גדל בצפון קרולינה אבל כבר הרבה שנים שהוא חי בפאסאדינה שבאזור לוס אנג׳לס שם הקים סטודיו, ומלבד היותו יוצר פורה (הוא הוציא עד כה 13 אלבומים) הוא גם מפיק מוערך שעבד עם המון אמנים נחשבים. אגב הוא נשוי למלאני שהיא אחותה של מדונה, והגברת המפורסמת אף ביצעה קאבר שזכה להצלחה לשירו Stop שנקרא ע"י מדונה Don't tell me

לג׳ו הנרי יש יכולת מדהימה לספר סיפורים ואני מאוד אוהב את האניגמטיות והמיסתורין בטקסטים שלו. אחד משיריו, Parker's mood שנכתב על ימיו האחרונים של נגן הג׳ז צ׳ארלי פארקר הפך אצלנו להימנון משפחתי בעיקר בגלל שורת הפתיחה:

Where's my sock? Where's my other shoe?

את ההופעה בה ראינו אותו לא אשכח לעולם. זה היה יומיים-שלושה לאחר פיגוע התאומים ואמריקה כולה עדיין היתה בטראומה. ההופעה נערכה במועדון לא גדול בלוס אנג׳לס סביב שולחנות וכללה ארוחת ערב. הרחובות היו ריקים ולא ברור היה אם כבר מותר לחיים לחזור למסלולם.

אם כן זוג המוזיקאים בילי וג׳ו יוצאים לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, אנגליה ואירלנד בו יבצעו את שירי האלבום וגם חומרים מהקריירות האישיות שלהם. את המופע הם בחרו להתחיל, כמה מתאים, בנאשוויל טנסי, ולסן פרנסיסקו הם יגיעו ב 24 לאוקטובר. אני מזמין אתכם להצטרף למסע המופלא הזה בהיסטוריה האמריקאית שמבוצע בידי שני טרובדורים משופשפים שראו דבר או שניים בחייהם. נראה לי שראוי יהיה להגיע למופע הזה ברכבת…

כאן אפשר לקבל קצת רקע על הפרוייקט: https://www.youtube.com/watch?v=-DG4wRpemEM