שלא תדעו צער

הילד Sebastian F Sorrow  שגדל בבית מס' 3 ברחוב כלשהו בעיירה בריטית צפונית כלשהי אמור היה להתחתן, להביא ילדים לעולם, לבקר בכנסייה בכל יום ראשון ולעבוד במפעל ה Misery Factory שבבעלות אביו. אבל אם כל זה היה קורה לא היה לנו סיפור. S.F מתגייס לצבא, הולך למלחמה, שורד אותה איכשהו ומתיישב ביבשת  Amerik. ארוסתו המתגעגעת עושה דרכה אליו בבלון פורח (או שאולי זה בכלל היה צ'פלין, לא ממש ראיתי, השמיים היו מעוננים והוא טס די גבוה). גיבורנו צופה באהובתו מרחוק, אבל ממש לפני הפגישה המיוחלת, כלי התחבורה האווירי עולה בלהבות והמסכנה הולכת לאבדון. S.F שלנו שוקע בצער עמוק. הוא מסתובב מבואס וחסר תכלית ברחובות ובשיטוטיו פוגש בברנש בשם Baron saturday אשר גונב את עיניו ומוציא אותו למסע בחשיכה. השנה היא 68, המרוץ לירח בעיצומו ואמנם ארמסטרונג עדיין לא פסע צעד קטן אבל די ברור שהמסע העיוור שלנו מוביל לירח. אלא שבמקום ירח S.F פוגש את פניו שלו עצמו. הברון המרושע דוחף את מר סורואו דרך הפה הפעור (שלו עצמו, כן?) ישר לתוך הלוע שם פוגש גיבורנו מס' דלתות העשויות עץ אלון. אלא שאם ציפיתם שמאחורי דלת מס' 3  תתחבא מכונית ספורט פתוחה, נכונה לכם אכזבה. סורואו מגיע לחדר מלא מראות המשקפות לו את ילדותו העלובה. משם הוא ממשיך בגרם מדרגות ופוגש מולו שני חלונות דרכן לא ניתן לראות דבר מלבד האמת ובהן משתקפים חייו המאכזבים במערומיהם. כאן שוקע מר Sorrow בבדידות ובדיכאון ובנקודת שפל זו גם נגמר סיפורנו.     

אנחנו בחגיגות היובל ועל הפרק אלבום נהדר של ה Pretty Things  שיצא בדצמבר 68. כשהדברים היפים הוציאו את אלבומם הרביעי  S.F Sorrow כל הרעיון של אלבום קונספט היה חדש לחלוטין. הם שמעו את סרג׳נט פפר והתלהבו מהקונספט, אבל התבאסו שהחיפושיות עזבו די מהר את ה״עלילה״ והאלבום חזר להיות אוסף של שירים. הפריטי ת׳ינגס רצו לעשות אלבום שהוא סיפור מהתחלה ועד סופו. אגב, בערך באותה תקופה חברי The Who החלו לרקום במוחם את אופרת הרוק טומי שיצאה מאוחר יותר. עד היום מתנהל ויכוח האם לדברים היפים מגיעה זכות הראשונים והמי הושפעו, או ששתי היצירות נוצרו ביקומים מקבילים (אתם בטח יכולים לנחש מה חושבים מעריצי המי…).

הכל התחיל ב 1962 כשדיק טיילור למד בקולג׳ לאמנות בקנט. חבריו לספסל הלימודים היו שני צעירים פרועים ופוחזים, מיק ג׳אגר (איתו הוא כבר ניגן בעבר) וקית׳ ריצ׳ארד. ברנש בשם בריאן ג׳ונס החליט להקים להקה, והשלושה הצטרפו. הם קראו ללהקה The Rolling Stones ע״ש שיר של מאדי ווטרס וניגנו בעיקר קאברים של זמרים שחורים מהיבשת שמעבר לאוקינוס: צאק ברי, האולין וולף, ליטל ריצ׳ארד, בו דידלי. מכיוון שהיו מספיק גיטריסטים וחסר ללהקה בסיסט, דיק טיילור קיבל את דין התנועה ולימד את עצמו לנגן בבס. הוא עזב את הלהקה כדי להמשיך ללימודי אמנות בלונדון, שם הקים יחד עם חבר מלימודיו בקנט בשם פיל מיי ועוד חברים להקה חדשה וכך נולדה ה-  Pretty Things. ממש כמו האבנים המתגלגלות, גם להקה זו שאבה את שמה משיר ישן, במקרה הזה מדובר בשיר של ווילי דיקסון (בביצוע בו דידלי) -״ Pretty thing”. 

 טיילור יחד עם עוד כמה אבנים 

הלהקה שיחררה כמה סינגלים וצברה פופולריות בבריטניה ובעולם האנגלו סאקסי אבל לא הצליחה לפרוץ לשוק האמריקאי. התנהגותם הפרועה והפרובוקטיבית גרמה לסערה בכוס תה כאשר יצאו לסיבוב הופעות בניו זילנד והוכרזו בסופן כפרסונה נון גראטה (יש ויכוח עם העובדה הזו נכונה, אבל זרם להקות הפופ\רוק נחסם ע"י הרשויות אחרי אותו ביקור) . 

אחסוך ממכם את כל ההיסטוריה של הלהקה, רק אומר שמאלבום לאלבום (כולל אפילו כיכוב בסרט אודותיהם) הפופולריות גברה, אבל זה היה מרחק שנות אור מהפופולריות של חבריהם מקנט. כנראה שהקהל העדיף אבנים על פני דברים יפים. 

חזרה ל S. F Sorrow. השנה היא 1968 ומאחורי הלהקה שלושה אלבומים ולא מעט חובות לחברת התקליטים. אבל הרעיון לאלבום הקונספט כבר קדח במוחם והיה ברור שהם לא יתנו לזוטות כמו כסף לעמוד בדרכם. החבורה הופיעה נון-סטופ איפה שרק נתנו להם, החזירו חובות ויחד עם המפיק נורמן סמית' חצו את מעבר החצייה ונכנסו לאולפן המפורסם שעל דרך אבי. מבחינה מוסיקלית מדובר בלהקה שעזבה את הגולמיות הגראז'ניקית וניסתה כיוון יותר פסיכדלי. זאת מוסיקה שנעשתה עם הרבה חופש יצירתי, התנסויות אולפניות וסביר להניח שגם תודלקה בלא מעט חומרים מרחיבי תודעה. המלוטרון שהיה באולפן (וגם חברי הביטלס השתמשו בו) מצא את דרכו לחלק מהשירים והתוצאה הסופית מרשימה למדי. אבל ממש כמו סרג'נט פפר, היה ברור שאין סיכוי לבצע חומרים כאלה בהופעה חיה. בזמן ההקלטות עזב המתופף סקיפ אלן ואת מקומו תפס Twink (ג'ון אדלר במקור, כיום מוסלמי שומר מצוות בשם מוחמד עבדאללה) אותו אנחנו מכירים גם מ Tomorrow, מעבודתו עם סיד בארט והפיות הוורודות או עם חברי הסוטים באלבום המחורפן והנפלא Think Pink. 

אבל למרות שמדובר בדבר יפה למדי, הצלחה מסחרית לא היתה כאן (מי שנדפק פעם אחת וגו'), אבל עם השנים האלבום קיבל את הכבוד הראוי. כשהאלבום חגג 30 שנה לצאתו, החבורה התכנסה שוב באולפני אבי רואד ובעזרת אורחים רמי מעלה דוגמת דיויד גילמור, ביצעה סוף סוף את האלבום כולו לייב.

שתהיה לכם האזנה נטולת צער. 

The Pretty Things

  

העיקר הבריאות / הגיגים מהמעי הגס

ענייני בריאות זה לא בדיוק כוס התה שלי ואף פעם לא חשבתי שאפרסם פוסט בנידון (בשביל זה יש לי אמא דוקטור בבריאות הציבור), אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם ואנחנו אף פעם לא יודעים מה אורב לנו מעבר לפינה. לבנות שלי אפילו יש משחק קופסה בשם Life: twists and turns

הכל התחיל בבדיקה שגרתית אצל הרופאה אחרי שנדמו התופים מפסטיבל חגיגות ה 50. ידעתי שצפויה לי בדיקה אחת לא נעימה אבל קיבלתי את דין התנועה בהכנעה. לא אייסר אתכם בפרטים רק אומר שקולונסקופיה והוצאת פוליפים גילו גידול שפעם לא היו מעיזים לומר את שמו, ולמרות שבדיקה נוספת (CT) לא הראתה סימני התפשטות למקומות אחרים, הרופאים החליטו לא לקחת סיכונים מיותרים ולחתוך בבשר החי.

בקיצור אני עכשיו בבית אחרי ניתוח בהרדמה מלאה (ארך ארבע וחצי שעות!) ויומיים אישפוז בבית החולים. חצי מטר של מעי גס הוציאו לי, לא פחות.

כשעוברים כזה ניתוח האחיות והרופאים העוצרים להתעניין בשלומי רוצים קודם כל לדעת אם יש ״יציאות״ (הם משתמשים בשפה המכובסת bowel movement) או לפחות האם אני passing gas?... בצעירותי למונח ״יציאה״ היתה משמעות קצת יותר רומנטית.

בלילה הראשון האחות הוציאה אותי לטיול במסדרונות המחלקה, כי חשוב ללכת. ידעתי שאם אעשה קקי אקבל טריט. לא יצא, אבל קשקשתי בזנב וקיבלתי ליטוף.

בהחלמה בבית החולים יש לא מעט זמן פנוי והספקתי לשמוע המון מוזיקה טובה. משום מה מצאתי נחמה בקטעי קראוטרוק ארוכים, בסצינת קנטרברברי הנפלאה ואפילו בפרוג. עפתי על Ash-ra tempel, הרביעי של פאוסט, הטרילוגיה הפסיכית של גונג, ואפילו נדדתי לפרוג האיטלקי של PFM. מדי פעם, כשאני באיזה טריפ עם האזניות והנויז קנסליישן (למרות שלא היה צריך, המחלקה התגלתה כמקום שקט למדי) אני מרגיש נגיעה עדינה על הכתף, קופץ בבהלה, פותח את העיניים ורואה מולי שלושה רופאים בחלוקים או אחות שבאה למדוד חום ולחץ דם או סניטר שבא לרוקן פח או לשאול מה אני רוצה לארוחת ערב. מיד אחרי שהם עוזבים האזניות שוב על הראש ואני חוזר לצלול בספירות אחרות.

זאת גם היתה הזדמנות לראות סרטים. החדש של האחים כהן, The ballad of Buster Scruggs נהדר. איזה תענוג זה לראות את סיפורי המערבונים הקצרים עם הטוויסטים הכל כך כהניים ולצפות במשחק של שחקנים דוגמת ליאם ניסון, ג׳יימס פרנקו או טום וויטס האגדי (לקח לי כמה שניות לזהות אותו, רק כשהוא התחיל לדבר, הקול החרוך לא השאיר מקום לספק…). אפילו הצלחתי לצלוח (עם לא מעט הפסקות) את סרטו האחרון והמונומנטלי של אורסון וולס - The other side of the wind. סרט שצילומיו החלו ב 1970, המשיכו עם דרמות והפסקות עד 1976 אבל הפרוייקט הגרנדיוזי נתקע מכל מיני סיבות (בעיקר תקציביות) ולאחרונה אחד השותפים בעשיית הסרט, הבמאי פיטר בוגדנוביץ’(במאי נחשב בזכות עצמו עם ״ירח של נייר״, ״הצגת הקולנוע האחרונה״, ועוד)   בעזרת הכיסים העמוקים של נטפליקס הצליחו לסיים את היצירה. זה סרט עמוס ולא קל שיש בו המון אלמנטים אוטוביוגרפיים של וולס (אותו משחק נהדר ג׳ון יוסטון) והוא בעצם סרט בתוך סרט. אנחנו מלווים את יומו האחרון של במאי קולנוע החוגג יום הולדת 70 ומבצע הקרנה לסרטו הלא גמור The other side of the wind. בסרט שבתוך הסרט אין כמעט מלל, זהו קולנוע ארוטי בו שחקן צעיר ונאה (עם לוק מעט נשי , מעין גירסה של ג׳ים מוריסון) רודף אחרי אשה אקזוטית בעלת מראה אינדיאני, אותה משחקת בת זוגו הקרואטית של אורסון וולס, והסרט הוא מעין משחק חתול ועכבר מאוד מרשים ויזואלית. הרבה זום-אין על גופה העירום של השחקנית הנחשקת, כשנקודת המבט היא גברית חרמנית, לא משהו שהיה תופס בעידן ה metoo#…( אבל להזכירכם הסרט צולם בתחילת שנות ה 70). לעומת זאת סיפור המסגרת עם מסיבת יום ההולדת רצופת התקלות לבמאי עמוס מלל. אורסון וולס נכנס בתעשיית הקולנוע בהוליווד שהקיאה אותו מקרבה אחרי כמה סרטים כושלים (הוא דווקא התחיל בטופ, וחלקו לו כבוד מלכים כשיצאה יצירת המופת ״האזרח קיין״) וגם מלא בהרבה ביקורת עצמית. זה אמנם מעניין אבל גם די מתיש ואפילו קצת מעיק. אולי ההשפעה של חומרי ההרדמה לא עזרו במיוחד, אבל לא היה לי קל לראות את הסרט עד סופו. נטפליקס גם הוציאו סרט דוקומנטרי שמספר על צילומי הסרט (והסרט שבתוך הסרט…) בו פיטר בוגדנוביץ  עושה קצת סדר בבלגן ונותן לנו הצצה לקריירה הקולנועית ולחייו הפרטיים של וולס, וגם מספר איך סיים את הרכבת הפאזל והצליח להשלים את משאלתו האחרונה של הבמאי הגדול (תרתי משמע).

חזרה למחלקת השיקום. לפני הניתוח הניחו אותי בתוך מעטפת שמיכה מתנפחת שמזרימה אויר חם (כיף גדול), גילחו לי את הבטן (חדר הניתוח כבר היה מוכן אז למרות בקשותי, לא היה זמן לברזיליאן ווקס) ונכנסתי לתרדמת עמוקה ומתוקה. אני לא יודע אם אי פעם חוויתי שינה כל כך עמוקה. שוקמתי בחדר פרטי ומרווח. מה שנקרא room with a view הצופה למגרש החנייה בעיירת הנופש הקסומה סאניוויל. הצוות היה מאוד חביב וענייני ככה שממש אין תלונות (בעיני זה יפה שהאחות התקשרה לשאול בשלומי יום אחרי ששוחררתי הביתה). 

סליחה על הגלישה לפרטים, אבל אחד מרגעי האושר הגדולים כשעוברים ניתוח כזה הוא הרגע בו סוף מצליחים לשחרר פלוץ בריא לאויר העולם. תחושת הקלה שלא מהעולם הזה. כן, פלוצים זה לא בדיוק נושא פופולרי בפוסטים, אבל מה׳כפת לי. נזכרתי ביצירה ישנה (1970) של רוג׳ר ווטרס יחד עם מוזיקאי אוונגרד בשם רון גיסין בשם Music from the body. יש באלבום קטע העונה לשם המשעשע Our song שמורכב כולו מצלילים גופניים למיניהם: גרעפסים, פלוצים ושאר קולות. אגב בחלק מהקטעים באלבום משתתפים שאר חברי פינק פלויד (ללא קרדיט). בצעירותי הגיע לקיבוץ מרצה מבית אלפא ונושא ההרצאה, שנערכה במועדון לחבר, היה ״מי מפחד ממוזיקה אקוסטית?״. אחד הקטעים הראשונים בהרצאה היה אותו קטע פלוצים של ווטרס (בטח יש שיגידו שעכשיו הם מבינים מאיפה הגיע הפלצנות המאוחרת שלו...). אני בטוח שלא מעט חברי משק הרימו גבה… מה שאותי הפתיע היה שמרצה ״זקן״ כמוהו (הוא בטח היה אז בשנות החמישים שלו) מכיר כאלה קטעים, או בכלל שומע פינק פלויד ולא הגבעטרון. 

טוב, הארכתי יתר על המידה. אני רק רוצה להגיד שכיף ומרגש שיש חברים טובים שהתעניינו בשלומי, חלק באו לבקר, אחרים הביאו בישולים כדי להקל על טלי כשהיא בתמרונים בין החוגים והביקורים בבית החולים. אני מרגיש בר מזל. באמת.

לסיכום, תמיד ראיתי את עצמי אחד שענייני בריאות רחוקים ממנו כמרחק מזרח ממערב ופתאום זה הגיע. אז נכון שיש צרות גדולות יותר, אני בסך הכל עשיתי ניתוח מונע לא מסובך במיוחד, אבל ממש לא תכננתי להכניס לרשימת הדברים שהספקתי לעשות עד גיל חמישים (אוקי, כולל) ניתוח בהרדמה מלאה, אישפוז וקטטר… זה לא שהתלבטתי עם ללכת על טיפוס על Mount Whitney או קטטר ובסוף הלכתי על קטטר,אבל זה מה יש…

יאללה, תהיו בריאים.