שלא תדעו צער

הילד Sebastian F Sorrow  שגדל בבית מס' 3 ברחוב כלשהו בעיירה בריטית צפונית כלשהי אמור היה להתחתן, להביא ילדים לעולם, לבקר בכנסייה בכל יום ראשון ולעבוד במפעל ה Misery Factory שבבעלות אביו. אבל אם כל זה היה קורה לא היה לנו סיפור. S.F מתגייס לצבא, הולך למלחמה, שורד אותה איכשהו ומתיישב ביבשת  Amerik. ארוסתו המתגעגעת עושה דרכה אליו בבלון פורח (או שאולי זה בכלל היה צ'פלין, לא ממש ראיתי, השמיים היו מעוננים והוא טס די גבוה). גיבורנו צופה באהובתו מרחוק, אבל ממש לפני הפגישה המיוחלת, כלי התחבורה האווירי עולה בלהבות והמסכנה הולכת לאבדון. S.F שלנו שוקע בצער עמוק. הוא מסתובב מבואס וחסר תכלית ברחובות ובשיטוטיו פוגש בברנש בשם Baron saturday אשר גונב את עיניו ומוציא אותו למסע בחשיכה. השנה היא 68, המרוץ לירח בעיצומו ואמנם ארמסטרונג עדיין לא פסע צעד קטן אבל די ברור שהמסע העיוור שלנו מוביל לירח. אלא שבמקום ירח S.F פוגש את פניו שלו עצמו. הברון המרושע דוחף את מר סורואו דרך הפה הפעור (שלו עצמו, כן?) ישר לתוך הלוע שם פוגש גיבורנו מס' דלתות העשויות עץ אלון. אלא שאם ציפיתם שמאחורי דלת מס' 3  תתחבא מכונית ספורט פתוחה, נכונה לכם אכזבה. סורואו מגיע לחדר מלא מראות המשקפות לו את ילדותו העלובה. משם הוא ממשיך בגרם מדרגות ופוגש מולו שני חלונות דרכן לא ניתן לראות דבר מלבד האמת ובהן משתקפים חייו המאכזבים במערומיהם. כאן שוקע מר Sorrow בבדידות ובדיכאון ובנקודת שפל זו גם נגמר סיפורנו.     

אנחנו בחגיגות היובל ועל הפרק אלבום נהדר של ה Pretty Things  שיצא בדצמבר 68. כשהדברים היפים הוציאו את אלבומם הרביעי  S.F Sorrow כל הרעיון של אלבום קונספט היה חדש לחלוטין. הם שמעו את סרג׳נט פפר והתלהבו מהקונספט, אבל התבאסו שהחיפושיות עזבו די מהר את ה״עלילה״ והאלבום חזר להיות אוסף של שירים. הפריטי ת׳ינגס רצו לעשות אלבום שהוא סיפור מהתחלה ועד סופו. אגב, בערך באותה תקופה חברי The Who החלו לרקום במוחם את אופרת הרוק טומי שיצאה מאוחר יותר. עד היום מתנהל ויכוח האם לדברים היפים מגיעה זכות הראשונים והמי הושפעו, או ששתי היצירות נוצרו ביקומים מקבילים (אתם בטח יכולים לנחש מה חושבים מעריצי המי…).

הכל התחיל ב 1962 כשדיק טיילור למד בקולג׳ לאמנות בקנט. חבריו לספסל הלימודים היו שני צעירים פרועים ופוחזים, מיק ג׳אגר (איתו הוא כבר ניגן בעבר) וקית׳ ריצ׳ארד. ברנש בשם בריאן ג׳ונס החליט להקים להקה, והשלושה הצטרפו. הם קראו ללהקה The Rolling Stones ע״ש שיר של מאדי ווטרס וניגנו בעיקר קאברים של זמרים שחורים מהיבשת שמעבר לאוקינוס: צאק ברי, האולין וולף, ליטל ריצ׳ארד, בו דידלי. מכיוון שהיו מספיק גיטריסטים וחסר ללהקה בסיסט, דיק טיילור קיבל את דין התנועה ולימד את עצמו לנגן בבס. הוא עזב את הלהקה כדי להמשיך ללימודי אמנות בלונדון, שם הקים יחד עם חבר מלימודיו בקנט בשם פיל מיי ועוד חברים להקה חדשה וכך נולדה ה-  Pretty Things. ממש כמו האבנים המתגלגלות, גם להקה זו שאבה את שמה משיר ישן, במקרה הזה מדובר בשיר של ווילי דיקסון (בביצוע בו דידלי) -״ Pretty thing”. 

 טיילור יחד עם עוד כמה אבנים 

הלהקה שיחררה כמה סינגלים וצברה פופולריות בבריטניה ובעולם האנגלו סאקסי אבל לא הצליחה לפרוץ לשוק האמריקאי. התנהגותם הפרועה והפרובוקטיבית גרמה לסערה בכוס תה כאשר יצאו לסיבוב הופעות בניו זילנד והוכרזו בסופן כפרסונה נון גראטה (יש ויכוח עם העובדה הזו נכונה, אבל זרם להקות הפופ\רוק נחסם ע"י הרשויות אחרי אותו ביקור) . 

אחסוך ממכם את כל ההיסטוריה של הלהקה, רק אומר שמאלבום לאלבום (כולל אפילו כיכוב בסרט אודותיהם) הפופולריות גברה, אבל זה היה מרחק שנות אור מהפופולריות של חבריהם מקנט. כנראה שהקהל העדיף אבנים על פני דברים יפים. 

חזרה ל S. F Sorrow. השנה היא 1968 ומאחורי הלהקה שלושה אלבומים ולא מעט חובות לחברת התקליטים. אבל הרעיון לאלבום הקונספט כבר קדח במוחם והיה ברור שהם לא יתנו לזוטות כמו כסף לעמוד בדרכם. החבורה הופיעה נון-סטופ איפה שרק נתנו להם, החזירו חובות ויחד עם המפיק נורמן סמית' חצו את מעבר החצייה ונכנסו לאולפן המפורסם שעל דרך אבי. מבחינה מוסיקלית מדובר בלהקה שעזבה את הגולמיות הגראז'ניקית וניסתה כיוון יותר פסיכדלי. זאת מוסיקה שנעשתה עם הרבה חופש יצירתי, התנסויות אולפניות וסביר להניח שגם תודלקה בלא מעט חומרים מרחיבי תודעה. המלוטרון שהיה באולפן (וגם חברי הביטלס השתמשו בו) מצא את דרכו לחלק מהשירים והתוצאה הסופית מרשימה למדי. אבל ממש כמו סרג'נט פפר, היה ברור שאין סיכוי לבצע חומרים כאלה בהופעה חיה. בזמן ההקלטות עזב המתופף סקיפ אלן ואת מקומו תפס Twink (ג'ון אדלר במקור, כיום מוסלמי שומר מצוות בשם מוחמד עבדאללה) אותו אנחנו מכירים גם מ Tomorrow, מעבודתו עם סיד בארט והפיות הוורודות או עם חברי הסוטים באלבום המחורפן והנפלא Think Pink. 

אבל למרות שמדובר בדבר יפה למדי, הצלחה מסחרית לא היתה כאן (מי שנדפק פעם אחת וגו'), אבל עם השנים האלבום קיבל את הכבוד הראוי. כשהאלבום חגג 30 שנה לצאתו, החבורה התכנסה שוב באולפני אבי רואד ובעזרת אורחים רמי מעלה דוגמת דיויד גילמור, ביצעה סוף סוף את האלבום כולו לייב.

שתהיה לכם האזנה נטולת צער. 

The Pretty Things

  

העיקר הבריאות / הגיגים מהמעי הגס

ענייני בריאות זה לא בדיוק כוס התה שלי ואף פעם לא חשבתי שאפרסם פוסט בנידון (בשביל זה יש לי אמא דוקטור בבריאות הציבור), אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם ואנחנו אף פעם לא יודעים מה אורב לנו מעבר לפינה. לבנות שלי אפילו יש משחק קופסה בשם Life: twists and turns

הכל התחיל בבדיקה שגרתית אצל הרופאה אחרי שנדמו התופים מפסטיבל חגיגות ה 50. ידעתי שצפויה לי בדיקה אחת לא נעימה אבל קיבלתי את דין התנועה בהכנעה. לא אייסר אתכם בפרטים רק אומר שקולונסקופיה והוצאת פוליפים גילו גידול שפעם לא היו מעיזים לומר את שמו, ולמרות שבדיקה נוספת (CT) לא הראתה סימני התפשטות למקומות אחרים, הרופאים החליטו לא לקחת סיכונים מיותרים ולחתוך בבשר החי.

בקיצור אני עכשיו בבית אחרי ניתוח בהרדמה מלאה (ארך ארבע וחצי שעות!) ויומיים אישפוז בבית החולים. חצי מטר של מעי גס הוציאו לי, לא פחות.

כשעוברים כזה ניתוח האחיות והרופאים העוצרים להתעניין בשלומי רוצים קודם כל לדעת אם יש ״יציאות״ (הם משתמשים בשפה המכובסת bowel movement) או לפחות האם אני passing gas?... בצעירותי למונח ״יציאה״ היתה משמעות קצת יותר רומנטית.

בלילה הראשון האחות הוציאה אותי לטיול במסדרונות המחלקה, כי חשוב ללכת. ידעתי שאם אעשה קקי אקבל טריט. לא יצא, אבל קשקשתי בזנב וקיבלתי ליטוף.

בהחלמה בבית החולים יש לא מעט זמן פנוי והספקתי לשמוע המון מוזיקה טובה. משום מה מצאתי נחמה בקטעי קראוטרוק ארוכים, בסצינת קנטרברברי הנפלאה ואפילו בפרוג. עפתי על Ash-ra tempel, הרביעי של פאוסט, הטרילוגיה הפסיכית של גונג, ואפילו נדדתי לפרוג האיטלקי של PFM. מדי פעם, כשאני באיזה טריפ עם האזניות והנויז קנסליישן (למרות שלא היה צריך, המחלקה התגלתה כמקום שקט למדי) אני מרגיש נגיעה עדינה על הכתף, קופץ בבהלה, פותח את העיניים ורואה מולי שלושה רופאים בחלוקים או אחות שבאה למדוד חום ולחץ דם או סניטר שבא לרוקן פח או לשאול מה אני רוצה לארוחת ערב. מיד אחרי שהם עוזבים האזניות שוב על הראש ואני חוזר לצלול בספירות אחרות.

זאת גם היתה הזדמנות לראות סרטים. החדש של האחים כהן, The ballad of Buster Scruggs נהדר. איזה תענוג זה לראות את סיפורי המערבונים הקצרים עם הטוויסטים הכל כך כהניים ולצפות במשחק של שחקנים דוגמת ליאם ניסון, ג׳יימס פרנקו או טום וויטס האגדי (לקח לי כמה שניות לזהות אותו, רק כשהוא התחיל לדבר, הקול החרוך לא השאיר מקום לספק…). אפילו הצלחתי לצלוח (עם לא מעט הפסקות) את סרטו האחרון והמונומנטלי של אורסון וולס - The other side of the wind. סרט שצילומיו החלו ב 1970, המשיכו עם דרמות והפסקות עד 1976 אבל הפרוייקט הגרנדיוזי נתקע מכל מיני סיבות (בעיקר תקציביות) ולאחרונה אחד השותפים בעשיית הסרט, הבמאי פיטר בוגדנוביץ’(במאי נחשב בזכות עצמו עם ״ירח של נייר״, ״הצגת הקולנוע האחרונה״, ועוד)   בעזרת הכיסים העמוקים של נטפליקס הצליחו לסיים את היצירה. זה סרט עמוס ולא קל שיש בו המון אלמנטים אוטוביוגרפיים של וולס (אותו משחק נהדר ג׳ון יוסטון) והוא בעצם סרט בתוך סרט. אנחנו מלווים את יומו האחרון של במאי קולנוע החוגג יום הולדת 70 ומבצע הקרנה לסרטו הלא גמור The other side of the wind. בסרט שבתוך הסרט אין כמעט מלל, זהו קולנוע ארוטי בו שחקן צעיר ונאה (עם לוק מעט נשי , מעין גירסה של ג׳ים מוריסון) רודף אחרי אשה אקזוטית בעלת מראה אינדיאני, אותה משחקת בת זוגו הקרואטית של אורסון וולס, והסרט הוא מעין משחק חתול ועכבר מאוד מרשים ויזואלית. הרבה זום-אין על גופה העירום של השחקנית הנחשקת, כשנקודת המבט היא גברית חרמנית, לא משהו שהיה תופס בעידן ה metoo#…( אבל להזכירכם הסרט צולם בתחילת שנות ה 70). לעומת זאת סיפור המסגרת עם מסיבת יום ההולדת רצופת התקלות לבמאי עמוס מלל. אורסון וולס נכנס בתעשיית הקולנוע בהוליווד שהקיאה אותו מקרבה אחרי כמה סרטים כושלים (הוא דווקא התחיל בטופ, וחלקו לו כבוד מלכים כשיצאה יצירת המופת ״האזרח קיין״) וגם מלא בהרבה ביקורת עצמית. זה אמנם מעניין אבל גם די מתיש ואפילו קצת מעיק. אולי ההשפעה של חומרי ההרדמה לא עזרו במיוחד, אבל לא היה לי קל לראות את הסרט עד סופו. נטפליקס גם הוציאו סרט דוקומנטרי שמספר על צילומי הסרט (והסרט שבתוך הסרט…) בו פיטר בוגדנוביץ  עושה קצת סדר בבלגן ונותן לנו הצצה לקריירה הקולנועית ולחייו הפרטיים של וולס, וגם מספר איך סיים את הרכבת הפאזל והצליח להשלים את משאלתו האחרונה של הבמאי הגדול (תרתי משמע).

חזרה למחלקת השיקום. לפני הניתוח הניחו אותי בתוך מעטפת שמיכה מתנפחת שמזרימה אויר חם (כיף גדול), גילחו לי את הבטן (חדר הניתוח כבר היה מוכן אז למרות בקשותי, לא היה זמן לברזיליאן ווקס) ונכנסתי לתרדמת עמוקה ומתוקה. אני לא יודע אם אי פעם חוויתי שינה כל כך עמוקה. שוקמתי בחדר פרטי ומרווח. מה שנקרא room with a view הצופה למגרש החנייה בעיירת הנופש הקסומה סאניוויל. הצוות היה מאוד חביב וענייני ככה שממש אין תלונות (בעיני זה יפה שהאחות התקשרה לשאול בשלומי יום אחרי ששוחררתי הביתה). 

סליחה על הגלישה לפרטים, אבל אחד מרגעי האושר הגדולים כשעוברים ניתוח כזה הוא הרגע בו סוף מצליחים לשחרר פלוץ בריא לאויר העולם. תחושת הקלה שלא מהעולם הזה. כן, פלוצים זה לא בדיוק נושא פופולרי בפוסטים, אבל מה׳כפת לי. נזכרתי ביצירה ישנה (1970) של רוג׳ר ווטרס יחד עם מוזיקאי אוונגרד בשם רון גיסין בשם Music from the body. יש באלבום קטע העונה לשם המשעשע Our song שמורכב כולו מצלילים גופניים למיניהם: גרעפסים, פלוצים ושאר קולות. אגב בחלק מהקטעים באלבום משתתפים שאר חברי פינק פלויד (ללא קרדיט). בצעירותי הגיע לקיבוץ מרצה מבית אלפא ונושא ההרצאה, שנערכה במועדון לחבר, היה ״מי מפחד ממוזיקה אקוסטית?״. אחד הקטעים הראשונים בהרצאה היה אותו קטע פלוצים של ווטרס (בטח יש שיגידו שעכשיו הם מבינים מאיפה הגיע הפלצנות המאוחרת שלו...). אני בטוח שלא מעט חברי משק הרימו גבה… מה שאותי הפתיע היה שמרצה ״זקן״ כמוהו (הוא בטח היה אז בשנות החמישים שלו) מכיר כאלה קטעים, או בכלל שומע פינק פלויד ולא הגבעטרון. 

טוב, הארכתי יתר על המידה. אני רק רוצה להגיד שכיף ומרגש שיש חברים טובים שהתעניינו בשלומי, חלק באו לבקר, אחרים הביאו בישולים כדי להקל על טלי כשהיא בתמרונים בין החוגים והביקורים בבית החולים. אני מרגיש בר מזל. באמת.

לסיכום, תמיד ראיתי את עצמי אחד שענייני בריאות רחוקים ממנו כמרחק מזרח ממערב ופתאום זה הגיע. אז נכון שיש צרות גדולות יותר, אני בסך הכל עשיתי ניתוח מונע לא מסובך במיוחד, אבל ממש לא תכננתי להכניס לרשימת הדברים שהספקתי לעשות עד גיל חמישים (אוקי, כולל) ניתוח בהרדמה מלאה, אישפוז וקטטר… זה לא שהתלבטתי עם ללכת על טיפוס על Mount Whitney או קטטר ובסוף הלכתי על קטטר,אבל זה מה יש…

יאללה, תהיו בריאים.

דם צעיר

 בלב Taipei, בירת טייוואן, יש הר בשם Elephant Mountain. תכלס זאת יותר גבעה מאשר הר. יש במקום לא מעט מסלולי טיול המטפסים על הגבעה, ממנה אפשר לעשות תצפית אל המגדל הכי גבוה באי, בניין ה 101. מקום פופולרי ויפה בסך הכל, עם צמחיית ג'ונגל, פה ושם כמה מקדשים בודהיסטים ואפילו תחנות לעשיית תרגילי כושר משובצות לאורך הדרך. אולי לא מקום שמצדיק טלפון לסוכן הנסיעות ואריזת הפקלאות אבל אם נקלעתם לטאיוואן ויש לכם קצת זמן, שווה לבקר.

הר הפיל הנ״ל מביא אותי לתקליט שמסתובב אצלי על הטלפון די הרבה לאחרונה ואני חושב שיכול לעשות גם לכם טוב. אני מדבר על אלבומם השלישי של The Youngbloods העונה לשם (סורפרייז סורפרייז) Elephant Mountain. אני לא יודע אם יש קשר בין שם האלבום לבין אותה גבעה ירוקה בלב הבירה הטיוואנית (יש גם הר הנושא את אותו שם במדינת מיין, לפי ציור העטיפה יש מצב ששם האלבום מתייחס אליו), אבל התחושה היא דומה: משהו מרענן ומהנה, נגיש ולא קשה מדי לטיפוס שאולי לא ישמוט לכם את הלסת, אבל בהחלט שווה האזנה, ויותר מאחת.

לפני הקלטת האלבום עזב Jerry Corbitt והיאנגבלדס הפכו לשלישייה: Jesse Colin Young הסולן והגיטריסט שעכשיו תפס נתח גדול יותר בכתיבת השירים, המולטי-אינסטרמנטליסט Lowell "Banana" Levinger  והמתופף Joe Bauer.

החבורה עזבה את הגריניץ וילאג׳ בניו יורק והתמקמה במארין קאונטי, מעט צפונה מסן פרנסיסקו. העבודה על האלבום החלה עוד ב 67 בניו יורק אבל ההקלטות נעשו בהוליווד ועד שהאלבום שוחרר לחנויות כבר הגיעה שנת 69. זה אלבום מגוון למדי: פולק, קאנטרי, ג'אז, בלוז-רוק ואפילו קצת Jug (תקשיבו ל Rain Song למשל). בניגוד לאלבומים הראשונים אין הפעם קאברים, הכל חומר מקורי, כולל ארבעה קטעים אינסטרומנטליים. אמנם אין באלבום להיט ענק דוגמת הקאבר של צ'ט פאוורס Get Together, השיר שהביא להם את התהילה (אגב זה שיר שדי קרטע במצעדים ונזכרו בו הרבה אחרי שהוא יצא בגלל ששימש פסקול בפרסומות) אבל הוא לא פחות טוב משני האלבומים הראשונים. הוא מתחיל נהדר עם השיר הכי מוכר באלבום - Darkness, Darkness וגם מסתיים חזק עם Ride the Wind. באמצע יש המון קטעים נהדרים. קחו למשל את הקטע האינסטרומנטלי של הרב לוינגר ("בננה" בשבילכם) On Sir Francis Drake אשר לאו דווקא מתייחס ליורד הים הבריטי המפורסם, אלא לכביש יפהפה במארין קאונטי הקרוי על שמו (אגב, ממש קרוב להתחלה של אותו כביש, בעיירה סן רפאל, יש כיום מועדון נהדר בבעלות פיל לש בשם Terrapin Crossroads. רק החודש פיל ניגן שם עם חברים שלוש פעמים ומחר הוא מופיע שוב). תקשיבו ל Trillium ו Black Mountain Breakdown הג'אזיים או ל Sunlight ו Quicksand המקסימים שמתמסרים אלינו תוך שניות. בקיצור, להקה נהדרת ויופי של אלבום. 

הקליקו לשמיעת האלבום במלואו

התיש

אני רוצה לספר על אחד ממעשי העינויים המחרידים ביותר שהתרחשו בעולם. זה לא קרה בחשכת ימי הביניים,  במרתפיה האכזריים של האינקוויזיציה, או בידי קיסר רומאי סדיסט, אלא דווקא אי שם בתחילת שנות השישים. כן, אותו עשור של הפרחים בשיער והאהבה החופשית...

נזכרתי בסיפור די במקרה (אני כבר לא זוכר מה היה הטריגר, אבל זה היה במקלחת, נו מה…) וחשבתי שזה סיפור שראוי לשיתוף בקבוצת פייסבוק ישראלית בשם ״פסולת, או ההיסטוריה האפלה של האנושות״ (קבוצה די י גדולה, כמעט 30,000 חברים). אם זו לא היסטוריה אפלה, אז מה כן??? אזהרה: זה פוסט לא קל לקריאה ולא מומלץ לבעלי לב חלש.

הרפובליקה הדומיניקנית, על פני השטח נראית גן עדן

קצת רקע:

רפאל לאונידס טרוחיו (Rafael Leonidas Trujillo) היה רודן אכזר ומושחת ששלט ברפובליקה הדומיניקנית ביד רמה החל מ 1930 ועד למותו בהתנקשות ב 1961. טרוחיו (״התיש״) היה ידוע במשמעת הברזל והטרור שהשליט. הוא הוציא להורג על ימין ועל שמאל את כל מי שחשד בו כאיום על שלטונו וחילק את משאבי המדינה בקרב בני משפחתו ומקורביו. למשל אחד מבניו קיבל דרגת קולונל בצבא כשהוא עדיין זאטוט בן ארבע...

Rafael Leonidas Trujillo

לשרים וחברי הפרלמנט היה עושה מבחני נאמנות. קחו למשל את המקרה של ארמאדו גרסייה גוררו. טרוחיו סירב לרצונו של ארמאדו לשאת את חברתו לאישה מכיוון שאחיה היה קומוניסט וטרוחיו ראה בו אויב האומה. בכדי להוכיח את נאמנותו למנהיג, ארמאדו היה צריך לירות למוות בגבר כפות וכסוי ראש. לאחר שהרג את אותו אלמוני הוא נחרד לדעת שבעצם הוציא להורג את אחיה של אהובתו.

אגב, היו לטרוחיו מספר צדדים ומדובר בטיפוס מורכב. מצד אחד הוא הנהיג מדיניות הגירה פתוחה, קיבל בזרועות פתוחות יהודים ניצולי שואה מאירופה ויפנים שברחו ממולדתם בימי המלחמה, ומצד שני הנהיג משטר גזעני בוטה כלפי התושבים מהאיטי השכנה שהיגרו עקב המצב הכלכלי הגרוע במדינתם.

טרוחיו היה נשוי שלוש פעמים, היה ידוע בתאבונו המיני חסר המעצורים ובחיבתו למולאטיות צעירות, בעיקר עבות בשר ושופעות. הוא היה אונס או ״מקבל הסכמה״ מהמשפחות של הנערות בהן חשק, היה שוכב איתן פעם או פעמיים, זורק ועובר לנערה הבאה. בשלב מסוים היה לו אפילו עוזר מיוחד בקבינט שתפקידו היה לספק נערות צעירות (רובן בתולות) לרודן. הוא גם אהב לשכב עם נשותיהם של שרי ממשלתו ולהתבדח על כך אחר כך בפומבי.

בספרו ״חגיגת התיש״ מספר הסופר הפרואני חתן פרס הנובל לספרות מריו ורגס יוסה את סיפור חייו של טרוחיו וההתנקשות בו דרך סיפורה של אוראניה, עורכת דין ניו יורקית שאביה היה שר בממשלתו של טרוחיו (עד אשר סר חינו) השבה לרפובליקה לביקור אחרי שנים של גלות. אמנם סיפורה של אוראניה מומצא לצורך טוויית העלילה, אבל בסיפור מעלליו של טרוחיו, שריו ומפקדיו, ורגס יוסה נשאר נאמן לאמת ההיסטורית.

ב 30 במאי 1961, כשעשה ה״תיש״ פעמיו בשברולט בל-אייר הכחולה שלו לכיוון עיר הבירה, סנטו דומיניו, בכדי לפגוש את אחת מפילגשיו, הוא נתקל במארב מתוכנן שנערך על כביש צדדי שנחסם מבעוד מועד. על ההתנקשות בטרוחיו הופקד חוזה ״פופו״ רומן שהיה אמור לקחת את השלטון אחרי מותו של התיש. אלא שברגע האמת פופו השתפן ולא העיז לעשות את הצעד הדרוש. בנו של המנהיג המת, ראמפיס טרוחיו, חזר בבהילות  מפאריס אל הואקום שנוצר והחל במצוד נרחב ואכזרי אחרי המתנקשים ובני משפחותיהם. שושלת טרוחיו לא החזיקה מעמד זמן רב ובעזרת לחץ אמריקאי ובינלאומית, כולל פלישה של כוחות המארינס למדינה שאותת להנהגה שהחגיגה נגמרה, השלטון הוחלף בסופו של דבר להנהגה שפוייה יותר.

בני משפחתו של הרודן עזבו את הרפובליקה בסטייל. הם הפליגו חזרה לגלות בפאריס על גבי היאכטה המשפחתית Angelita (שנקראית ע״ש אחת מבנותיו של הדיקטטור). אגב, שנים מאוחר יותר היאכטה הוסבה להיות ספינת שעשועים בשם Sea Cloud ועדיין בשימוש.

Ramfis Trujillo

כשבניו של טרוחיו תפסו וכלאו את חוזה פופו רומן הם הוציאו עליו את זעמם באכזריות מחרידה.

הוא הוכנס לחדר העינויים, הופשט ונכבל לכיסא שהיה מקובע לרצפה והיה מחובר לכבלים חשמליים. לאחר שוקים חשמליים והצלפות בשוטים העשויים מאברי מין של פרים, הוא נחקר, ובמכונת כתיבה בכתב רווי שגיאות הודה בחלקו בהתנקשות. עפעפיו הודבקו בטייפ חזק לגבותיו כדי שלא יוכל לעצום לרגע את עיניו. במשך תקופה ארוכה הוא הוכה ע״י השומרים באלות בייסבול, סיגריות כובו על גופו, חלקים מעורו קולפו לשם השעשע וכל זה מלווה בשוקים חשמליים על ימין ועל שמאל. בכל פעם שהתעלף או נרדם דלי של מים קפואים הושלך עליו כדי להעירו. הוא הואכל בצואה של עצמו ושל אחרים. בשלב מסויים הוא סורס והוכרח לבלוע את אשכיו שנדחפו לפיו. את הסירוס עשו בעזרת מספריים לא חדות וחלודות כדי להעצים את הכאב. בשלב מסוים החליטו לתלוש את נייר הדבק שהחזיק את עפעפיו ובאותה הזדמנות גם תלשו את גבותיו. עיניו נתפרו עתה סגורות בחוט ומחט והוא הושלך לצינוק חשוך. כשניסה להתאבד ע״י הטחת ראשו בקיר או כשהצליח לטפס על הסורגים, להגיע לנורה ולאכול את שברי הזכוכית בתקוה ששטף דם פנימי יגרום קץ למכאוביו, הוא הובהל לרופאים ששהו במתקן העינויים, הושקה בחומר שגרם לו להקיא את תוכן קיבתו והוכנסה לו זונדה, הכל במטרה לשמור עליו בחיים להמשך העינויים.

באחד הביקורים של רמפיס טרוחיו במתקן כדי ״לדרוש בשלומו״ של פופו, אחרי כארבעה חודשים של עינויי תופת, הרופאים הודיעו לבן הגנרל שגופו של פופו לא יעמוד יותר בשוקים החשמליים ובקרוב לא ניתן יהיה להחזיק בו בחיים. רמפיס סירב לתת לו למות ״מוות טבעי״, שלף אקדח וירה בראשו את הירייה הגואלת.

José ("Pupo") Román

אור בהיר בשדרת סאנסט

בואו נחזור רגע ללוס אנג׳לס, דלתות, אהבה, באפלו ספרינגפילד, וויסקי א-גו-גו וכל האקשן של הסאנסט סטריפ. זה יכול להיות לא רע, אבל לא הכל היה סוג בשושנים; מלבד סצינה היפית היו גם תושבים זועמים שלא ראו את מה שקורה להם מתחת לאף בעין יפה. המשטרה הכריזה עוצר, היו מהומות ואלימות (בהם נעצרו אנרכיסטים צעירים שעוד נשמע עליהם בהמשך כגון ג׳ק ניקולסון ופיטר פונדה). זה אפילו תועד בשיר אחד שרבים נוטים לייחס בטעות כשיר מחאה אנטי וייטנאם (אני מדבר כמובן על For what it’s worth). אוקי, נכנסתם? אתם שם? מעולה.

הרבה כוחות יצירתיים והרבה מוזיקה טובה היו באויר, אבל התהילה לא חולקה בצורה שיוויונית ע״י ועדה מסדרת או בעזרת תקנון שהוחלט אחרי לילה רווי יצרים באסיפת הקיבוץ. אחת הלהקות שכנראה לא היתה מקורבת למזכיר 

ולא ממש זכתה לראות את האור היתה Clear Light שהוקמה ב 66, הוציאה אלבום אחד ב 67 והתאיידה. מקור השם הוא ספק מעולם תורות המזרח, ספק סוג של LSD, ואולי בעצם משניהם (תכל׳ס נשמע די סביר ששיקוי אסיד כלשהו ייקרא ע״ש מונח שתבע איזה גורו הינדי או בודהיסטי). אגב בהתחלה בכלל קראו להם Brain Train. הלהקה הוחתמה באלקטרה רקורדס ונוהלה בידי פול רוטשילד שגם הפיק את הדלתות, לאב, פול באטרפילד בלוז בנד ואת ״פרל״ של ג׳ופלין (איך פרל נגמר בסוף, כולם יודעים). 

הם ניגנו בפסקול של סרט שהוא סוג של סאטירה פוליטית בשם The President’s Analyst ולצורך העניין לוהק להם כסולן Barry McGuire, ההוא שאחראי לאחד משירי המחאה הנוקבים ביותר נגד מלחמת וייטנאם - Eve of Distraction (שיר שהוחרם ברוב תחנות הרדיו אבל זה לא מנע ממנו מלהפוך ללהיט ענק). 

באלבום היחיד (סלף טייטלד) בארי לא משתתף ואת השירה מבצע Cliff De Young. מי עוד בלהקה? Bob Seal בגיטרה מובילה ושירה, Doug Lubahn (שניגן עם הדורס) בבס, Robbie “the warewolf” Robison בגיטרה (רוטשילד זרק אותו בזמן ההקלטות בטענה שהוא לא מספיק מקצועי). אגב אותו רובי-אדם-זאב עשה ב 64 אלבום סולו קצת הזוי, ייתכן ואעשה עליו פוסט נפרד ביום מן הימים (לא מבטיח). מי עוד? Dallas Taylor בתופים (גם הוא ניגן עם הדלתות, ניל יאנג, CSN ועוד) וגם Michael Ney בתופים וכלי הקשה. אנחנו רגילים לשמוע להקות מרובות גיטריסטים, אבל תודו שלהקה עם שני מתופפים זה מחזה די נדיר. כש warewolf נזרק, צורף להקלטות נגן הקלידים Ralph Schuckett. למרות הקשר הפרסונלי ההדוק לדלתות, אי אפשר להגיד שמדובר בחיקוי ויש להם את הצליל הייחודי שלהם (אם כבר, אז אני שומע דמיון מסויים ללהקות אחרות מעיר המלאכים באותה תקופה דוגמת  WCPAEB).

באחת ההופעות שנערכה במועדון במנהטן בפני קהל שיכור וגועלי למדי, ראלף האורגניסט שהיה בחור נעים הליכות ושקט בד״כ, איבד את זה, פתח את הג׳ורה והחזיר לקהל כגמולו. והנה דוקא כשהכל נראה אבוד הם התעוררו ליום חדש וגילו שבין לילה אותה התפרצות זעם הפכה אותם ליקירי סצינת האנדרגראונד בעיר (לא שאני ממש יודע מה זאת ״סצינת אנדרגראונד״ אבל זה נשמע מרשים…). אבל גם אם הם מעולם לא עשו יותר מדי גלים (פופולריות בקרב כמה היפסטרים זה לא משהו שהולכים איתו לבנק), מגיע להם שנקדיש להם כמה דקות. תקשיבו למשל למה שהם עושים לשיר Mr. Blue (שיר פולק של טום פקסטון במקור) ואיך שהם קורעים לו את הצורה עם שילוב של ספוקן וורד, תיפוף פרימיטיבי וגיטרה מייללת ברקע. או לשיר הפתיחה הנהדר Black roses ולאיך שהסולן נשמע כמו ארתור לי ב A child’s smile הקצרצר. לפני כשנתיים יצא ריאישיו עם לא מעט בונוסים וחוברת מושקעת (אין לי).

מדוע אחרים המריאו והם נעלמו לתהום הנשייה? ליושב במרומים, או ללאקשמי אלת המזל הפיתרונים.

רודריגז

השנה היא 1976, שעת לילה מאוחרת, בר אפלולי באזור תעשייתי בדטרויט. לא מקום שהייתם מרשים לבנות שלכם להסתובב בו בלילה. זמר חצי שיכור עולה לבמה, בקושי יש קהל. גם מי שמגיע, משוחח בקולניות עם חבריו לשולחן ומתעלם מהנעשה על הבמה. הזמר מכוון את הגיטרה ושר כשגבו אל הקהל. מלבד מלצרית חביבה שמרגישה מעט חמלה, אף אחד לא מוחא כפיים. מישהו זורק פחית בירה שמפספסת את ראשו של הזמר רק במעט, ושואג "Go home". אחרי כמה שירים הזמר ניגש לבקבוק שנמצא בירכתי הבמה, שופך על עצמו את תכולת הבקבוק (אולי חם לו, חשב מישהו בקהל שטורח להעיף מבט לעבר הבמה), מפשפש בכיס מעילו, מוציא קופסת גפרורים, ושורף את עצמו למוות. נסיונות ההחייאה עלו בתוהו.

סיסקסטו רודריגז (Sixto Rodriguez), אותו זמר אלמוני, עדיין איתנו, והוא מגיע אלינו לשלוש הופעות בסוף השבוע הקרוב. מי שלא מאמין בתחיית המתים, כדאי שיגיע להופעה ויראה במו עיניו.  

רודריגז נולד ב 1942 בדטרויט, ילד שישי (מכאן שמו…) למשפחת מהגרים מקסיקנית קשת יום. בשנת 67, כשהוא בן 25, חמוש בגיטרה, הוא מקליט סינגל ראשון. שלוש שנים אחר כך הוא מוציא אלבום ראשון, אבל אף אחד לא מתרגש והאלבום נוחל כישלון מסחרי. תכל'ס זה לא מפתיע. ב 1970 עולם המוזיקה הפופולרית עובר מפסיכדליה לפרוג, אף אחד לא מתעניין ב"סתם" סינגר-סונגרייטר, ולא משנה כמה כשרוני ומיוחד הוא יהיה. נסיון נוסף להצליח והוצאת אלבום שני ב 71 מניבה תוצאה דומה. אחרי כמה שנים של הופעות במקומות קטנים וחיים בדלות הוא עוזב את עולם המוזיקה והופך להיות פועל בניין.    

כאן סיפורנו מקבל תפנית בעלילה. עותקים של האלבום מגיעים לדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד במזוודות של כמה מבקרים. שיריו של רודריגז נופלים על אזניים קשובות ולאט לאט, מפה לאוזן, רודריגז מתחיל לצבור פופולריות. האלבום, שמקבל הדפסה חדשה, אפילו מגיע למעמד של תקליט פלטינה. עובר אורח שנכנס לחנות תקליטים אקראית בדרום אפריקה, יכל היה בטעות לחשוב שמדובר בכוכב בסדר גודל של קט סטיבנס או אפילו בוב דילן. אבל מה, מכיוון שחברת התקליטים לא שילמה לו תמלוגים (ספק אם הם בכלל ידעו מה עלה בגורלו), רודריגז עצמו כלל לא מודע לפופולריות המאוחרת והוא ממשיך לחיות חיי פועל אלמונים... 

Crucify Your Mind

Was it a huntsman or a player

That made you pay the cost

That now assumes relaxed positions

And prostitutes your loss?

Were you tortured by your own thirst

In those pleasures that you seek

That made you Tom the curious

That makes you James the weak?

And you claim you got something going

Something you call unique

But I've seen your self-pity showing

As the tears rolled down your cheeks

Soon you know I'll leave you

And I'll never look behind

'Cos I was born for the purpose

That crucifies your mind

So con, convince your mirror

As you've always done before

Giving substance to shadows

Giving substance ever more

And you assume you got something to offer

Secrets shiny and new

But how much of you is repetition

That you didn't whisper to him too

את הסיפור שפתח את הפוסט קדחתי ממוחי, אבל סיפורים דומים התרוצצו במשך הרבה שנים, והפכו את רודריגז לסוג של מיתוס. הכל השתנה כששני בחורים דרום אפריקאים סקרנים ובעלי תושייה מנסים להתחקות אחר קורותיו של גיבור נעוריהם. בשבילם רודריגז היה מוסיקאי מצליח ומפורסם והעובדה שהם נתקלו במבוי סתום פעם אחר פעם בנסיונותיהם לדלות אינפורמציה לא מרפה את ידם. מסע החיפוש המדהים הזה עובד לסרט דוקומנטרי בשם "Waiting for Sugarman" (שוגרמן הוא אחד משיריו של רודריגז המספר על ג'אנקי שזקוק לעוד מנת סם) בו אנו מלווים את יוצרי הסרט בפתרון התעלומה. אם עוד לא ראיתם, תעשו לעצמכם טובה ותצפו בו. ב2013 הסרט זכה בפרס האוסקר כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר והחשיפה הנרחבת הוציאה את רודריגז פחות או יותר מעולם המתים. בן רגע הוא הופך מפועל בניין החי בדירה עלובה בדטרויט לזמר נערץ שאלפים נוהרים לראותו, מכירים כל מילה וכל תו. האמת שמגיע לו. יש לו שירים נהדרים שנקלטים בקלות אבל לא עוזבים כל כך מהר. 

גדלתי בקיבוץ שחציו גרעיני ה"בונים" שהגיעו מארצות אנגלוסקסיות דוגמת דר"אפ, אוסטרליה וניו זילנד. בחיפושי הבלתי נדלים אחרי פנינים, הייתי מגיע לביתם של בני כיתתי האנגלוסקסים ונובר באוספי התקליטים שהוריהם הביאו מנכר (התקליטים שלהם קסמו לי בהרבה ממבחר תקליטי הגבעטרון אן אילן ואילנית שהחזיקו הורי או חבריהם הצברים). לצד ניל יאנג, קרול קינג וסיימון אנד גרפונקל, הונחו תקליטיו של רודריגז כשווה בין שווים. עד צאתו של הסרט לא הייתי מודע לאלמוניותו ולאגדות האורבניות שרצו סביב גורלו.  

אלינו הוא מגיע בסוף השבוע הקרוב (ולא בפעם הראשונה) להופעות במועדון Warfield הותיק שבסן פרנסיסקו וגם למאונטיין ווינרי שמעל סרטוגה בראשון בערב. הוא כבר בן 76, זקוק לעזרה בהתניידות על הבמה, אבל עדיין יודע לרגש ולתת הופעה מרשימה. אני בטוח שיהיו בקהל לא מעטים שעדיין לא נולדו כשהוא הופיע בתחילת דרכו במועדוני דטרויט והסביבה. אבל יש לי הרגשה ששיריו ימשיכו להיות איתנו גם אחרי לכתו. תחיית המתים.

Balaklava

בשנת 1854 התרחש אחד הקרבות השלומיאלים ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. זהו גם הקרב שהביא לידיעת הציבור את פועלה של האחות המפורסמת בעולם, פלורנס נייטינגייל, אישה אמיצה ורבת פעלים שאף זכתה בכינוי "The Lady with the Lamp" מכיוון שהיתה עוברת בלילות אוחזת נורת שמן מחייל פצוע אחד לחברו, חובשת את פצעיהם ומנסה להקל על כאבם. לורנס נייטינגייל נפטרה בדיוק היום לפני 108 שנה ב 13 לאוגוסט 1910 כשהיא בת 90 וזאת הזדמנות להאיר במעט את הקרב הזה ואת האלבום הנפלא שנכתב בעקבותיו.

מלחמת קרים פרצה בין הכוחות הרוסים לבין בריטניה וצרפת כחלק מהמאבק על השליטה העולמית עקב החלשותה של האימפריה העות'מאנית. באנציקלופדיה בריטניקה נכתב על המלחמה: "נהוג לראות את מלחמת קרים כראויה להיזכר רק משום היותה המערכה שנוהלה אולי על הצד הגרוע ביותר בתולדות אנגליה" ויש שאמרו עליה: "המערכה הגיעה לתהומות של שלומיאליות שלא נחקרו מעולם". לא ארחיב על הרקע למלחמה המטופשת הזו ועל מהלכי הקרבות, אלא אתמקד בכמה סיפורי קרבות אומללים במסגרת הקרב על בלקלווה ואספר את סיפורו של אותו אלבום מיוחד ומופלא.

העיר סבסטופול שבחצי האי קרים הייתה בסיס הבית של הצי הרוסי בים השחור, ממנו יכלו לצאת התקפות רוסיות אל עבר המזרח התיכון. לכן, אחת המטרות הראשיות של מדינות הברית כבר עם תחילת המלחמה הייתה כיבוש העיר המבוצרת היטב. כוחות הברית הביסו את הרוסים תחת פיקודו של מנשיקוב בקרב אלמה ב-20 בספטמבר 1854, והכריחו את הרוסים לסגת אל תוך העיר סבסטופול. ב-8 באוקטובר החל המצור על העיר. כ-400 חיילים בריטים היו אמורים לתפוס את המחצבות שמהן תוכננה לצאת ההתקפה העיקרית. כוח בריטי זה היה קטן מדי ועתודותיו מוקמו בצורה גרועה ובכמות בלתי מספקת, וכמחצית ממנו נספתה. הפגזה לילית של העיר הייתה אמורה להרוס את ביצוריה ולהשמיד את תותחי החומה, אך הרוסים תיקנו את ביצוריהם בלילה והציבו מחדש את התותחים. ההתקפה נועדה להגיע משלושה עברים. הבריטים מלפנים ושאר בעלות הברית מהצדדים היו אמורים למחוץ את חזית האויב. הבריטים, שנשאו סולמות באורך ששה מטרים, תכננו להגיע אל החומה תוך עליה במדרון באורך 400 מטר זרוע קורות מחודדות שנועדו לבלום את ההתקפה, וכן תעלה ברוחב ששה מטרים עליה לא נתנו התוקפים את הדעת. ההתקפה החלה מוקדם מדי, בגלל פקודת הסתערות שניתנה בטעות כחצי שעה לפני המועד המתוכנן לתחילת המתקפה. לחיילים שיצאו מתוך המחצבות לא היה על מה לטפס בהגיעם לחומה, מה שהביא ליציאתם אחד-אחד או שניים-שניים. כעת קיבלה הארטילריה הבריטית פקודה לחדול מירי, דבר שאיפשר לרובאים הרוסים לירות ללא הפרעה, ונושאי הסולמות נהרגו בזה אחר זה.

ניסיון רוסי בבלקלווה לשבור את המצור כבר בתחילתו נחל כישלון חרוץ. במהלך ההתקפה נעשו טעויות חמורות של שני הצדדים, כמו הסתערות הבריגדה הקלה. מפקדי הכוחות קרדיגן ולוקן היו גיסים ותיעבו האחד את השני במידה רבה. בקרב זה יצאו פרשי החטיבה הרכובה הקלה הבריטית, תחת פיקודו של הלורד קרדיגן, להסתערות על הצבא הרוסי. טעות בהבנת פקודת ההסתערות גרמה לחיל הפרשים להסתער לכיוון הלא נכון. המפקדים הרוסים ההמומים סברו בתחילה כי הפרשים המסתערים למולם הם שיכורים.  ייתכן ובשל התיעוב שרחש לוקן לקרדיגן, כוחותיו לא נחלצו לעזרת הכח שנמצא במצוקה, מה שהגדיל בהרבה את מספר האבדות. בסיום ההסתערות, שנמשכה כ-20 דקות, רק 195 פרשים (מתוך 673) נותרו על סוסיהם, נספרו 118 הרוגים ו-127 פצועים. הטפשות שבהסתערות והאומץ שבה הביאו את המרשל פייר בוקוסט לציין: "זה מופלא אך זו לא מלחמה".
במשך כמעט שנה נלחמו בעלות הברית ברוסים, סבלו ממחלות מגפתיות קשות (כמו כולרה ודיזנטריה), והשתתפו בקרבות מרים. בחורף 1855 איבדו הבריטים 35% מאנשיהם בגלל המחלות והקור הרוסי. הם לא ציפו שהמצור יימשך זמן כה רב ולא דאגו לחייליהם לחימום. בהמשך החורף, נקברו ההרוגים עירומים בשל הנחיצות הרבה שהייתה לשמיכות חימום. הצרפתים, לעומתם, הצליחו לאלתר וחיו בתנאים נסבלים, יחסית. הרוסים, מצדם, נאלצו להטביע את ספינותיהם כדי לחסום את פתח הנמל, ולהשתמש בתותחי האוניות כארטילריה נוספת, בנוסף להסבת צוותי הספינות לנחתים. לאחר נפילת העיר, היה ברור לכל הצדדים שרוסיה הובסה, אך גם שמעצמות המערב לא יוכלו להמשיך ולהתקדם. עם זאת, כל משא ומתן בין הצדדים הלוחמים בדבר הסכם שלום עלה בתוהו.

פלורנס נייטינגייל התמקמה בבסיס הבריטי שבבלקלווה ויחד עם 38 אחיות מתנדבות אותן הכשירה, טיפלו יומם וליל בפצועים הרבים בתנאים מזעזעים. היה מחסור בתרופות וציוד ורמת ההיגיינה הייתה נמוכה. נייטינגייל וצוות המתנדבות שאיתה ניקו וארגנו את המרפאות מחדש. למרות המאמצים שהושקעו, שיעור התמותה בבית החולים המשיך לעלות. חיילים רבים יותר מתו בבית החולים ממחלות מדבקות מאשר בקרב. תנאי האיוורור הירודים בבית החולים, הצפיפות, חוסר ההיגיינה ומערכת הניקוז הגרועה של הביוב החמירו את מצבם של הפצועים. רק במרץ 1855, כמעט חצי שנה לאחר בואה של נייטינגייל, משלחת מטעם הממשלה הבריטית דאגה לצנרת ולאוורור, ושיעורי התמותה צנחו. כששבה נייטינגייל חזרה למולדתה הפכה לגיבורה לאומית.

פאסט פורוורד יותר ממאה שנים קדימה ל 1968. לפני חמישים שנה הוציאה Pearls before swine את אלבומה השני - Balaklava תחת הלייבל הניו יורקי ESP, אותו לייבל שהוציא את ה Godz עליהם העליתי כאן פוסט לאחרונה (האלבום יצא בנובמבר כך שהקדמתי במעט את חגיגות היובל, אבל בואו לא נהיה קטנונים).

ב 68 מלחמת וייטנאם כבר גבתה קורבנות רבים והמחאה החברתית נגד המלחמה בארה"ב צברה תאוצה. תומאס ראפ, האבא של פנינים לפני חזירים בחר למקד את המחאה שלו נגד המלחמה בצורה מקורית. הוא לקח אותנו הרבה אחורה, לאותו קרב אומלל, במטרה להזכיר לכולנו את חוסר הטעם במלחמות. על העטיפה האחורית אפילו נכתב ציטוט של הפילוסוף והמשורר הבריטי ג'ורג' סנטיאנה: "Only the dead have seen the end of war". מוזיקלית, ראפ הביא לנו כאן פנינת סייק-פולק מיוחדת למדי. 

האלבום נפתח בקטע ארכיוני נדיר וקצר שהוקלט אי שם ב 1890, בו מנגן החצוצרן שהשתתף בקרב על בלקלווה את תרועת ההסתערות. משם אנחנו ממשיכים לשיר אקוסטי מקסים בשם Translucent Carriages בו ראפ מלווה עצמו בגיטרה אקוסטית וברקע לחישות. קצת קשה להבין וצריך להתרכז, אבל אפשר לשמוע שם ציטוט של הפילוסוף היווני הרודוטוס:

 “In peace, sons bury their fathers/ in war, fathers bury their sons" 

או את המשפט: "?Jesus raised the dead...but who will raise the living” 

ראפ מרשה לעצמו לנדוד במחוזות הדמיון ולא תמיד ברור הקשר לקרב ההוא או בכלל למחאה אנטי מלחמתית אבל בהחלט אפשר להתייחס לאלבום כסוג של אלבום קונספט עם בריחות אקראיות של התודעה למחוזות אחרים.

תקשיבו לצרצור הצרצרים, ציוץ הציפורים ונגינת החליל הנפלאה ב Images of April או לבלדה There was a man שמזכירה בסגנון את בוב דילן או לאונרד כהן. ואם כבר מזכירים את כהן, יש בצד ב׳ קאבר יפה ל Suzzane.

תמיד כשאני מקשיב לאלבום הזה הוא משרה עלי מלנכוליה. המלנכוליה לא זרה גם לתקליטים אחרים של PBS, אבל נדמה שכאן היא נוכחת יותר מתמיד. קחו למשל את השיר I saw the world בו שר ראפ את המשפט:

 I saw the world spinning like a toy

hate seems so small compared to it all

?so why don’t you do joy

Guardian angels הוקלט כאילו מדובר בהקלטה ישנה מתחילת המאה על תקליטון במהירות 78 עם כל רעשי הרקע (על העטיפה מספרים לנו שהשיר הוקלט במקסיקו ב 1929…). השיר רחוק מלהיות אופטימי:

You know that your guardian angel is dead, you have said

You say in the world is not a safe world to be

For all of your trying and all of your crying it seems

It's raining outside umbrellas are harder to find

לקראת סוף האלבום אנו חוזרים לקרב ההוא עם הקלטת ארכיון קצרצרה בה אנו שומעים את קולה של פלורנס נייטינגייל, ומשם אנחנו ממשיכים ל Ring thing הדרמתי עם חמת החלילים שבכלל נכתב על שר הטבעות של טולקין (go figure…), עובר לצפצופים כאילו יש תקלה בסרט ההקלטה ומסתיים בקולו של החצוצרן ההוא מהקרב ששמענו בשיר הראשון.

עטיפת האלבום המרהיבה לקוחה מהיצירה The triumph of death של הצייר הפלמי פיטר ברויגל ונראית כהמשך של הקו העיצובי אותו החלו באלבומם הראשון, One Nation Underground. בצד האחורי איורים של אמן האוונגרד ז׳אן קוקטו. 

האלבום לא ממש קל להשגה ואני מקוה שלכבוד היובל תצא הוצאה מחודשת. יצא CD ב 2005 המאגד בתוכו את בלקלאווה עם האלבום הראשון. ראפ הקדיש את האלבום לטוראי אדוארד סלוביק, החייל האמריקאי היחיד שהוצא להורג באשמת עריקה במלחמת העולם השנייה, ובכך הוא אולי מנסה להגיד משהו לצעירים סביבו המגוייסים בעל כורחם למלחמה בצידו השני של העולם.

בעיני לפחות, תומאס ראפ, שעזב אותנו לא כל כך מזמן, עשה כאן אלבום על-זמני, שמתרחק מארועי החדשות של מלחמת וייטנאם ומבין היטב שזה לא מתחיל ולא ייגמר בג׳ונגלים של הוייטקונג. כיום, כשמצפון מלחמה עקובה מדם בסוריה ובדרום השדות עולים באש, התקליט בן היובל הזה עדיין רלוונטי לצערי.

לשמיעת האלבום במלואו: https://www.youtube.com/watch?v=bS6Hem6_qdE&t=26s

The Godz

סיפורה של להקה שאין לה אלוהים

היו לא מעט עופות מוזרים בשנות השישים. זה לא שאין גם היום, אבל היה איזה רגע בהיסטוריה שבו צעירים הבינו שכבר לא צריך את אבא או אמא שיגידו מה מותר ומה אסור והרשו לעצמם לשבור את הכלים. אני רוצה לכתוב הפעם על אחת הלהקות היותר מחורפנות ומגניבות שפעלו באותה תקופה, להקה עם שם שאין חצוף ויומרני ממנו - The Godz.

ההתחלה היתה די מקרית. שלושה חברים יצאו לדרך: Larry Kessle, Paul Thornton ו Jim McCarthy. השלושה עבדו בסניף של חנות התקליטים Sam goody (אלו ממכם שזוכרים את רשת החנויות משנות התשעים או תחילת שנות האלפיים, לפני שנקנו ע"י בסט-ביי ובעצם פשטו את הרגל, ודאי יופתעו לדעת שלפני שהרשת הפכה למקדונלדס של חנויות התקליטים, היה לה הייפ והיא די נחשבה, במיוחד באזור ניו יורק, שם הוקמה). היה לחבר'ה מעט נסיון מוזיקלי: לארי הוציא את הסינגל Wonderful days (תחת השם מיילס סטנדיס), וג'ים ופול היו חברים בלהקת הקאברים Dick Watson Five ואף הוציאו אלבום בו עשו גרסאות רוק למופע ברודווי המבוסס על סיפורי שרלוק הולמס כשהם מנסים לאמץ מבטא בריטי (אגב זה אלבום נדיר מאוד וקשה להשגה, מחירו בהתאם). מתישהו ב 65, אחרי שהשניים נכחו בקונצרט של ה Fugs שהשאיר אותם שמוטי לסת, שאלו אחד את השני מה הטעם לבצע שירים של אחרים? אם כבר לעשות משהו, מדוע שלא יבטאו את מה שהם עצמם מרגישים??? בו ביום עזבו את הלהקה.

יום אחד מגיע לחנות התקליטים ברח' 49 שבמנהטן ברנרד סטילמן, הבעלים של הלייבל האקספרימנטלי ESP , ניגש לאחד העובדים שסידר תקליטים במרתף ושואל אותו אם הוא מעוניין או מכיר מישהו שיוכל לעבוד כסוכן מכירות בחברה (אגב ESP, לייבל ייחודי ביותר שהפיק אלבומי פרי-ג'ז ופסיכדליה לאמנים דוגמת Pharoah Sanders או ה Fugs אותם הזכרתי קודם ,נקרא ע"ש שפת האספרנטו שתוכננה להיות השפה האוניברסלית). לארי קפץ על המציאה והחל לעבוד ב ESP.

באותה תקופה לג'ים היו בעיות רומנטיות, החברה שלו החליטה שנשבר לה והעיפה אותו מהדירה אותה חלקו. ג'ים התנחל זמנית בדירתו של לארי. יום אחד פול בא לבקר. השלושה התיישבו בסלון ועישנו ג'ויינט. מסביבם היו מונחים בערבוביה כל מיני כלי הקשה. ג'ים שבור הלב, בהתקף זעם הרים איזה טמבורין שהיה על הרצפה והחל מתופף בעצבנות. השניים הנוספים הרימו כלים והשלושה החלו בחגיגת קקופוניה, מכים בכלים כמוכי טירוף ומוציאים את כל התסכולים החוצה. כשקצת נרגעו בא לארי עם רעיון די הזוי: מדוע שלא יעשו אודישן כ"להקה" שזה עתה הוקמה עבור ESP? ברנרד סטולמן בטח יאהב את זה... באותו הרגע הוקמה The Godz.  

לארי התיידד עם הארט דיירקטור בלייבל, Jay Dillon, והציע לו להצטרף ללהקה. למרות ההתלהבות הראשונית באותו ערב פרוע, הסיכויים לחוזה נראו קלושים למדי. ג'ים ופול עשו אודישן ל ESP כזמרי פולק (כל אחד בנפרד) אך נדחו. לארי הבין שאם סטולמן יקבל את הלהקה, הוא יאבד שני עובדים מוכשרים. בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע את הבוס שלו לתת להם צ'אנס.  "אם נשמע אפילו קצת כמו כל האחרים, אין סיכוי שברנרד ייקח אותנו, אנחנו חייבים להיות ממש שונים" אמר לארי. הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. כשסטולמן שמע אותם הוא צחק בהיסטריה ושאג בהתלהבות "You guys are unbelievable".

ההקלטות הראשונות נערכו בספטמבר 66. סטולמן רצה שיוציאו תקליטון 45, אבל ללהקה כבר היו איזה שמונה או תשעה שלדי שירים והם החליטו להתעלם מתכניתיו ולהקליט ברצף את כל מה שהיה להם. אפילו טכנאי ההקלטה התלהב והצטרף לעיתים בנגינה. השסן שהיה אמור לקחת שעתיים ולהפיק שני שירים הפך לשש שעות פלוס שבעה שירים אקסטרה. אופס. כשסטולמן שמע על כך הוא השתולל מכעס, עד ששמע את ההקלטות והסכים להוציא את האלבום במלואו. Contact High נולד. 

כמה מילים על העטיפה: ג'יי, הארט דיירקטור, רצה צילום שיציג את חברי הלהקה באופן מסתורי ואפל. ג'ים לעומתו רצה שיפגינו קלילות ואהבת חיים. הוחלט לעשות תחרות עיצוב ולתת לסטולמן לשפוט. ממש כמו אותו רבי בבדיחה, שהיה אמור להכריע בסכסוך בין שני תושבי העיירה, גם סטולמן החליט שזה צודק וגם זה צודק. על העטיפה הוצגו שמונת חברי הלהקה. ארבעה רציניים וחמורי סבר ולצידם ארבעה חברים מחייכים... 

כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה הייתי בשוק. ווט דה פאק??? הם מייללים כמו חתולים, נובחים כמו כלבים,  התיפוף נשמע פרימיטיבי ורנדומלי ועל כל זה תוסיפו כל מיני מילמולים מוזרים. כאילו הגעתי בטעות לחזרה ראשונה של הילדים בגן עם הכלים שאספו מהארגז, הרבה לפני שהגננת הזמינה את ההורים לבוא ולשמוע. גם הטקסטים לעיתים חסרי פשר. למשל בשיר Eleven, זו המילה היחידה שנאמרת לאורך כל השיר. אבל עם כל הבלגן הדאדאיסטי הזה, איך זה שמרוח לי חיוך אווילי על הפנים ומסרב לרדת? האלבום כל כך מופרך מוזיקלית שאפילו נכנס לתוכו שיר של האנק וויליאמס, לא בדיוק דמות שמתקשרת עם אוונגרד ודאדא. ג'ים עצמו כתב על הלהקה: "four New York freaks who can't play their instrument". בסוף השיר I want a word with you (היחיד מההקלטות שבסופו של דבר לא נכנס לאלבום) אפשר לשמוע את אחד מחברי הלהקה ממלמל "we should practice more". יש מצב שהוא צדק. 

עצם העובדה שהלהקה הוציאה אלבום, ולא חשוב כמה עלובות היו המכירות, נתנה להם הזדמנות להופיע במועדונים ברחבי העיר ומחוצה לה. ברוב המקרים בעלי מועדונים לא טרחו כלל להקשיב לאלבום והסכימו לארח אותם רק על סמך העובדה שבכלל קיים אלבום, כלומר מישהו טרח להשקיע בהם. ההופעות היו פרועות ומטורפות כמו התקליט והאנרכיה שלטה. לא פלא שכאשר הם הוזמנו לנגן לפני תחרות מלכת היופי של הגריניץ ווילאג', המארגנים ניסו להוריד אותם מהבמה אבל החבורה סירבה לרדת והמשיכה לנגן. היו מקרים בהם הזמינו משטרה.        

לפני הקלטת האלבום השני החבורה החליטה שהם צריכים לשפר את הסאונד. לארי חשב שאין שום סיבה שהם לא יצליחו לפחות כמו הביטלס (אמנם הביטלס פופולריים יותר מישו, אבל למה שהאלים לא יתנו פייט הגון?). הם אפילו הצטיידו בכלי נגינה ראויים יותר. ג׳יי קנה קלידים חשמליים, פול קנה מערכת תופים, לארי קיבל את הבס של ג׳ים, וג׳ים קנה גיטרה חשמלית. Godz 2 הוקלט. Whiffenpoof song הקליט יצא כסינגל (השיר לא נכנס ל LP), ובצידו השני רמיקס ל Travelin’ salesman, בו הוספו קולות היסטריים של הקהל מהקטע Got to live if you want it של הרולינג סטונס, מנוגנים ברוורס. אם באלבום הראשון עשה רושם שהעיקר הוא הקונספט, באלבום השני ניכר שהחבר'ה לקחו את האספקט המוזיקלי בצורה הרבה יותר רצינית.

הלהקה קיבלה את חסותם של הצמד מייקל סולדן וג׳ודי פארקר, בעליו של המגזין המיתולוגי  Eye magazine (ג'ים החל לעבוד במגזין והתיידד עם הזוג). הם צילמו את צילום העטיפה (ללא קבלת קרדיט) ואף הפיקו את מופע האורות שליווה את ההופעות החיות שבאו בעקבות השקת האלבום. סולדן, צלם נחשב שצילם כוכבי רוק בריטים רבים, ניסה להוציא ממצולמיו הבעות פנים פראיות/מוזרות/נדהמות. כדי להשיג את האפקט הרצוי בצורה אותנטית, הוא השמיע למוזיקאים את החומרים של ה Godz :-). לרוע המזל, סולדן ופארקר יצאו לשיט מלונג איילנד ועקבותיהם נעלמו. הטרגדיה השפיעה קשות על חברי הלהקה. ג'יי כנראה לקח את זה הכי קשה והוא החליט לפרוש. אבל כנראה שמותם של השניים לא היתה הסיבה היחידה. הוא מאס בשטותניקיות של שאר חברי ההרכב ודחף לכיוון יותר אינטלקטואלי. הוא רצה למשל שהם ילכו לבתי ספר וילמדו ילדים איך לעשות מוזיקה. 

השלושה האחרים המשיכו בלעדיו והקליטו את The third testament, מזמינים להקלטות חברים מזדמנים ומחליפים בינם לבין עצמם כלים כך שכל נגן נאלץ להתמודד עם כלי אותו הוא פחות מכיר (קונספט אותו שאבו מהחבורה הטקסנית The Red Crayola). אמנם מדובר באלבום לא רע אבל היתה תחושה שזה כבר לא זה. לארי חזר לעבוד במכירות ב ESP ואף הקים להקת רוק יותר קונווציונלית בשם Seventh Street. גם פול ניגן בהרכבים אחרים. ב 71 עשה לסטר בנגז כתבה נרחבת על הלהקה במגזין Creem . בנסיון לרכב על המומנטום של גל ההתעניינות המחודש ניסה סטולמן לשכנע את לארי לרתום את החברים להקלטת אלבום נוסף. החברים לא ממש התלהבו והתוצאה היתה האלבום Godzundheit שהוא בעצם שירים שכתב לארי עם להקתו פלוס שירים שכתב פול עם להקתו. לא בדיוק הדבר האמיתי. גם לג'ים ניתנה הזדמנות להקליט אלבום ב ESP. הוא גייס חברים מה Left Banke והקליט בחופזה את האלבום Alien. קצת אחר כך פול גייס חברים והקליט אלבום במסווה של ה Godz בשם   Pass on this side  (יש הטוענים שאפילו פול ולינדה מקרטני תרמו למאמץ). אלבום די נשכח, נראה שהרוב העדיף לעבור לצד השני. 

כאן בערך נגמר סיפורנו. ESP פשטו רגל בשנות השבעים וסטולמן חילק את המאסטרים לחברי הלהקה. בתחילת שנות ה 90 כשתקליטים רבים הועברו לפורמט הקומפקט דיסק, צצו באירופה ריאישיוז באיכות גרועה. החבורה, שלא קיבלה גרוש מ ESP מהמכירות, ניסתה להתאחד שוב ולהופיע, אבל דברים לא עלו יפה והחברים לא ממש מדברים אחד עם השני. בשנות התשעים גם נעשה לגודז אלבום מחווה בשם Godz is not a put-on בו משתתפים אמנים דוגמת Stereolab ו Royal Trux. 

לאן התפזרו האלים? ג'ים נשאר בניו יורק והפך לצלם מצליח. לארי נעשה נהג מונית, גר בבולטימור ומפעיל  דוכן תקליטים בשוק פישפשים מקומי. מאתר הפייסבוק של פול אני מסיק שהוא עדיין חי בניו יורק ומופיע לעיתים עם גלגול נוכחי ששומר על השם Godz.  ג'יי שעזב אחרי Godz 2 לא השאיר עקבות.

אז נכון שלמרות הערכה מחודשת בשנים האחרונות, עדיין לא הרבה אנשים מכירים את החבורה המחורפנת והמיוחדת הזו, וחבל. אבל פופולרים או לא, בכל פעם שאני מקשיב להם, עדיין עולה על פני אותו חיוך אוילי שעלה כששמעתי אותם לראשונה.    

נ.ב.  אל תתבלבלו בינם לבין להקת אופנוענים אנרכיסטית  בעלת אותו שם מאוהיו שעשתה heavy metal בסוף שנות השבעים.