בכל ביקור של ההורים שלי אצלנו, אנחנו נוסעים לפגוש את ג׳ויס ואירווין, זוג כבן שמונים החי בסן פרנסיסקו שעשה נסיון עלייה בשנות השבעים וחי בקיבוץ (שם הכירו את הורי). אחרי שבע שנים הם הרגישו שמספיק להם בלבנט וחזרו מערבה. בביקור האחרון בדירתם הצנועה שאלתי אותם קצת על החיים בעיר בשנים ההן. ״היו לנו פוסטרים פסיכדליים יפהפיים של כל מיני הופעות, תלויים עם נעצים בגראז׳. לא ייחסנו לזה בזמנו יותר מדי חשיבות. באחד ממעברי הדירות זרקנו אותם. זה בטח שווה היום הון״ קוננה ג׳ויס. ״היינו חברים טובים של רודני אלבין, האח של ההוא מהביג ברד׳ר אנד הולדינג קומפני. הוא מת לפני די הרבה שנים. איש מיוחד, היה מנגן על בנג׳ו וכינור, הייתי אמורה לבנות יחד איתו הארפסיקורד מערכה להרכבה עצמית אבל בסוף לא סיימנו״, המשיכה, ״ היינו באים לבקר אותו בבית הידוע שברחוב פייג' מס' 1090, עם כל המשוגעים שהוא קיבץ סביבו״.
מיד נדלקה לי נורת האזהרה על קסדת בולבול הקבולבול. "הבית המפורסם בפייג׳ 1090״? איך זה שלא שמעתי כלום על המקום הזה? כמה שעות מאוחר יותר בעזרת ידידי גוגל התגלה בפני סיפורו של הבית שמהרבה בחינות נזרעו בו זרעי ההתנחלות ההיפית בהייאט-אשבורי ובו גם הוקמה אחת הלהקות הכי מזוהות עם הסצינה של סן פרנסיסקו בשנות הששים. והריהו לפניכם (ותודה לכריס ניוטון שהיה שם כדי לספר): י
ב 1964 קנה דודו של רודני אלבין בית ויקטוריאני בן 22 חדרים בפינת הרחובות פייג' וברואדריק. בית מידות נאה שנבנה בשנות ה 80 של המאה התשע עשרה וצויד בכל החידושים של המודרנה: פעמון חשמלי בכל קומה, נורות גז שישמשו גיבוי במקרה של הפסקת חשמל (מעטים הבתים בהם היה בכלל חשמל), וגולת הכותרת - מרתף שנבנה כאולם ריקודים כולל במה ופרקט מעץ משובח. עם השנים הבית ירד מגדולתו ודודו של רודני תכנן להרוס את המבנה ולבנות במקומו בית אבות בעזרת מימון ממשלתי. השקעה נדל"נית לכל דבר. אישורי ההשקעה הממשלתית התמהמהו ולרודני היה רעיון: מדוע שלא ישכיר את החדרים לסטודנטים מאוניברסיטת סן פרנסיסקו הסמוכה עד שהעיסקה תצא לפועל? לגמרי במקרה רודני עצמו היה סטודנט וחיפש מקום מגורים... רודני הבטיח לדוד הכנסה של $600 לחודש ואכלוס הבית במיטב הסטודנטים של הקמפוס. מה רע? ייתכן ובזכות העסקה המפוקפקת הזו התפתחה לה קומונת ההיפים הזרוקה הראשונה בפאתי שכונת הייאט-אשבורי.
רודני אלבין
הקולנוען הנסיוני Loren Means סיפר שבהתחלה, עוד לפני שהמילה פסיכדליה בכלל היתה בשימוש, מדובר היה במושבת אמנים בה כל אחד עזר לרעהו. אבל לא תמיד הכל היה כזה פסטורלי. אחד מדיירי הבית, ברנש בשם ג׳ים אושיטה, היה מסתובב ברחבי הקמפוס הסמוך עם קלנועית גולף עמוסה במקלטי טלויזיה. לפי השמועות, באחד הערבים הוא השליך טלויזיה מגרם המדרגות הישר מהקומה העליונה עד המרתף. כנראה שזו השלכת הטלויזיה הראשונה בהיסטוריה, הרבה לפני שה Blues Magoos השליכו טלויזיה מחלון חדרם ב Albert hotel בניו יורק. מסתבר שיש פרקים חשובים בהיסטוריה שאף מורה לא לימד אותי בבית הספר. אח״כ מתפלאים שאנחנו מקבלים ציון נמוך בדירוג העולמי ברמת החינוך.
רודני היה צריך למלא את החדרים כדי לעמוד במכסת השכירות (היו כאלה ששילמו לא יותר מ $15 בחודש, נסו כיום למצוא חדר בעיר בפחות מ $1500, בהצלחה…) ולא בחל בהשכרת חדרים לכל מיני טיפוסים. קחו למשל את ג׳ורג׳ שיאה. ג׳ורג׳ היה שחקן שהחליט להעלות הצגת יחיד במרתף. ההצגה היתה על שביתת נהגי מוניות והצריכה השתתפות מהקהל. ג׳ורג׳ היה צריך לשחק את כל הדמויות, לרדת באמצע ולהתערבב בקהל (שהורכב ממקסימום עשרה אנשים), לצעוק הערה גסה, ולזנק שוב לבמה בכדי לענות להערה שלו עצמו. זאת היתה הצגה בלתי נשכחת, אבל לא זה הסיפור. בוקר אחד רוג׳ר וחברתו מרילין קמו מעט משועממים. הם החליטו שהם צריכים לשדוד בנק בתור אקט אמנותי או משהו כזה. הזוג נכנס לסניף בנק אוף אמריקה שברחוב, הצטייד בפתק ״הכניסו את הכסף לשקית״ ונעמד בסבלנות בתור. כשהגיע תורם, דחפו את הפתק לפקיד שעמד מולם. היתה רק בעיה קטנה, הם שכחו להביא שקית. לרוע המזל הבנק סבל ממכת שודים בתקופה האחרונה ובמקום פקיד ישב מולם שוטר סמוי חמוש שעצר אותם על המקום. כל נסיונותיהם לטעון שזו טעות ושמדובר במיצג דדאיסטי או בכלל הפנינג לא הועילו. הזוג נעצר ושוחרר רק כעבור יומיים כשהוריה של מרילין שילמו ערבות ושכרו עורך דין. בסוף הם הואשמו רק במעשה קונדס ולא בשוד בנק. אבל זה עוד לא הכל. עיתון האקזמינר החליט לעשות סיפור שער על שוד הבנק וטעה באיות שמו של ג׳ורג׳. איך אפשר לעולל דבר כזה לשחקן???
טיפוס נוסף היה ג׳ונס. ג׳ונס היה ברנש קשוח אך זקן למדי, בשנות השלושים של חייו, שלחם בקוריאה וגר בקומת המרתף, ליד רחבת הריקודים. מדובר בכריש פינג פונג שהיה יכול להיות אלוף אולימפי אילו רק היתה אוליפידה ב 1965. הוא היה מסטול מהתחת, עם ג׳וינט תמידי בזוית הפה אבל מעולם לא הפסיד. ״היי בוא׳נה, שחק איתי איזה סיבוב, בוא נתערב על עשר סנט״, ״עזוב אותי באמש׳ך מפינג פונג עכשיו״. ״למה לא? קצת להזיז את העצמות, משחק אחד, הנה, בוא נשים 25 סנט״. ״טוב נו״, היה בסוף נשבר הקורבן התורן. ג׳ונס היה מתמרן את זה שנתפס בחכתו , מעלה את גובה ההתערבות לחמישים סנט וקורע את היריב ההמום שמולו עם הנחתות מהסרטים. למרות שכעבור זמן קצר כל דיירי הבית ידעו שלא כדאי לשחק מול ג׳ונס תמיד הוא הצליח למצוא קרבנות חדשים. פיטר אלבין, האח של, זה מהביג ברד׳ר, סיפר שג׳ונס היה כמו האח הגדול של דרי הבניין שרובם היו בקושי בני עשרים. הוא לימד אותם איך להישמר משודים ותקיפות ברחוב ונתן לילדים הטובים עצות לעולם הקשוח שנמצא על סף ביתם.
חדר ליד ג׳ונס גרה ארלין, נערה גדולת ממדים מהצפון הרחוק של קליפורניה. ארלין היתה מתלבשת ליציאה, אוכלת ארוחת ערב עם כולם ואז נעלמת בלי להגיד לאן. חרושת השמועות התפוגגה ערב אחד כשהיא חזרה הביתה כולה מתייפחת. הסתבר שעצרו אותה על זנות והיא היתה צריכה לשלם קנס כבד. היא טענה שאף אחד לא סיפר לה שזה לא חוקי. באמת אחרי אותו ערב לא חזרה לעסוק במקצוע העתיק בעולם.
בוקר אחד נכנס פיטר אלבין לשרותים וגילה גבר מוזנח ישן באמבטיה. ״עוף מכאן, אסור לך להיות כאן״ התעצבן על הברנש. הבחור התעורר בבהלה ומילמל: ״אלן גינסבורג שלח אותי ואמר שזה בסדר״. משום מה אלן חשב שזה בית פתוח ומדי פעם שלח לשם משוררים תפרנים ועוברי אורח שניקרו בדרכו. אוקי, יש לי הרגשה שאתם כבר קולטים את התמונה.
פיטר אלבין
בתחילת 65 רודני החליט להקים להקת פולק בשם The new tradition singers. הוא קיבץ סביבו חבורת נגנים, שר בקולו הגבוה וניגן בנג׳ו וכינור. יצא המקרה והתגלגל לידיהם שיר שכתב בוב דילן והחליט לא להקליטו בעצמו בשם Quinn the Eskimo והם השתעשעו ברעיון לבצע לו קאבר. ה Turtles הצליחו בענק עם It ain't me babe אז למה לא? (עוד מעט גם הבירדז יצליחו ביג טיים עם מיסטר טמבורין, אבל את זה רודני לא יכל לדעת). הם הקליטו דמו טייפ אבל בסוף ירדו מהרעיון. לפתע משום מקום צצה מישהי ששמעה את הדמו והציעה לנהל אותם. היא סידרה ללהקה סיבוב הופעות עם John Raitt. החבורה לא בזבזה זמן והחלה להתאמן במרתף. הם אפילו התאמנו על הבדיחות שיריצו בין השירים. לורן הצלם סיפר שלילה אחד, אחרי חצות, הטלפון בבניין צילצל ללא הפסקה. אחרי איזה שלושים צלצולים הוא הרים את השפופרת. האשה מעבר לקו דרשה לדבר במיידית עם רודני (שבכלל לא נמצא בבית באותו רגע). היא התחילה להשתולל וירדה לגמרי מהפסים. מסתבר שה״סוכנת״ היתה פסיכית עם תעודות. לא סיבוב הופעות ולא נעליים, ג׳ון ראייט אפילו לא שמע עליה או על הלהקה.
בינתיים הג׳ימג׳ומים במרתף הפכו להיות עניין שבשיגרה ומשכו לבית ברחוב פייג׳ 1090 נגנים נוספים. למשל Pigpen מהגרייטפול דד היה מגיע. יום אחד לורן החליט לעשות הקרנת בכורה לאיזה סרט אקספרימנטלי שלו במרתף. הוא הזמין המון אנשים, חלקם בעלי שם, ברוס קונר למשל הגיע (צלם ידוע שלא מזמן הציגו תערוכה מרשימה של עבודותיו ב SF MOMA). הסרט היה על שימפנזה שמציל ילד מטביעה ושולבו בו צילומי עירום שלורן מצא באחד ממאורות הפורנו בעיר. פיטר אלבין הציע שכדאי שחבורת המג׳מג׳מים תעשה פסקול. כך בעצם הוקמה ה Big brother and the holding company. צ׳אק ג׳ונס שהיה דייר בבניין הביא מערכת תופים, לפיטר היה בס, סם אנדרו שגר בלוק אחד משם הביא גיטרה. כולם התחברו למגבר הגיבסון המצ׳וקמק של רודני והסאונד היה מזעזע. אמנם ללהקה עוד לא היה שם, אבל ייתכן ורוחה של ג׳ניס כבר ריחפה בחלל החדר.
ברנש בשם כריס ניוטון הציע להפוך את זה למשהו קבוע, כל יום רביעי. הם לקחו בכניסה 25 סנט. ג׳ונס (זוכרים? המסטול ההוא, אלוף הפינג פונג) זרק: ״למה לא 50 סנט?״. שמו שלטים והקהל החל להגיע. כריס, שמעיד על עצמו שהיה היפי טיפוסי, מעולה ברעיונות אבל עצלן בכל מה שקשור בביצוע, לא ממש תיפקד כמנהל, לכן Chet Helms לקח לידיו את המושכות. הוא העלה את מחיר הכרטיס ל 75 סנט והמקום היה מפוצץ. צ׳ט הביא נגנים נוספים, למשל בחור צעיר בשם ג׳ים גורלי שמספרים עליו שהיה נועל את עצמו בחדרו לשעות עם אלבומים של ג׳ון קולטריין ולא יוצא עד שהוא מצליח לנגן את זה כמו שצריך. הלמס גם הכיר אחד, ביל גראהם, שנתן להם הלואה לצורך קניית ציוד נורמלי. לאט לאט הלהקה התגבשה והשתפרה. רודני, ששנא רוק׳נרול, נשאר נאמן לפולק וסירב לקחת חלק בעניין. יום אחד הוא ירד למרתף עם אקדח שלוף ואמר שהם עושים לו חור בראש. אם הם לא יפסיקו במיידי, הוא תוקע כדור בכל אחד ואחד מהם. החבורה, שכבר קיבלה את שמה, הבינה את הרמז והחלה לחפש אולם חזרות אחר.
חשוב לציין שהביג בראד'ר לא היו היחידים בשטח. ה Warlocks כבר החלו לג׳מג׳ם במסיבות האסיד-טסטס באזור פאלו אלטו, לג׳פרסון איירפליין כבר היה גיג קבוע במועדון המטריקס, השרלטנים נסעו לוירג׳יניה סיטי בנואדה להופיע ב Red dog saloon ועשו מסיבות אסיד שכללו מופע אורות מרהיב, גם ה Great siciety עם גרייס סליק ובעלה כבר היו בסביבה, ה Sopwith camel שחררו להיט למצעדים והיו עוד כמה להקות.
בניגוד לביטניקים שהתמקמו בשכונת נורת׳ ביץ׳, עד שרודני החל להשכיר חדרים בבית ברחוב פייג׳, ההיפים החדשים היו מפוזרים בכל מיני שכונות בעיר. הבית הזה היה סוג של אבן שואבת , מרכז גשמי, אמנותי וסטלני. רבים מדייריו ואורחיהם המשיכו משם לאכלס את הבתים הזולים בשכונת הייאט-אשבורי.
בסוף 67, אחרי קיץ האהבה, כל שנשאר מהבניין היה תל חורבות. מתי בדיוק ולמה הרסו אותו? את רודני כבר אי אפשר לשאול וסביר להניח שגם לא את הדוד שלו. בכל מקרה, ב 67 הביג ברד׳ר, שכונת הייאט-אשבורי והסצינה בכללותה כבר היו במקום אחר לגמרי.
קצת מוזיקה לסיום:
