הבטחה שלא מומשה

בשובי לקיבוץ לאחר נדודי התרמילאיים ברחבי העולם, לפני תחילת לימודי, שוכנתי בחדר בשכונת "הקוטג'ים". מדובר בארבעה מבני רכבת אפורים מכוערים שבהם שוכנו זקנים, הורי חברים שחפצו לבלות את שנותיהם האחרונות לצד בניהם ובנותיהם שהקימו את ביתם בקיבוץ, ולמרות העובדה שלא היו חברי משק, הותר להם לשהות בסידור מיוחד. אט אט החלו אותם הורי חברים למצוא מנוחה נכונה בין עצי הברושים שניטעו מול נוף העמק בתוך מטע השקדים. זרם הנפרדים מעולמינו גדול היה מזרם המצטרפים, וחמוטל, אשר היתה אחראית על הדור הצעיר, זיהתה את הפוטנציאל והחלה משכנת צעירים ביחידות שהתפנו. לחדרים אלו לא היה לא חן ולא הדר, לא מבפנים ולא מבחוץ. בחלקן כיסה מטפס ירוק או פרחוני את קיר הבטון האפור החשוף ונתן מעט נועם, או שמא גינה קטנה שטופחה ע"י בעליה הסבירה פנים לעושים את פעמיהם בשלושת המדרגות שלפני הכניסה. ה"דירה" חולקה לחדר שינה פצפון, סלון צנוע ומטבחון זעיר עם פלטת סלילים חשמלית בודדת שאפשרה הגשמת שיאים קולינריים דוגמת בישול קפה שחור והכנת חביתה. בחדר השירותים היה שיפוע אלכסוני היורד מהתקרה ונראה חסר פשר. מסתבר שזו היתה הכנה למדרגות לקומה שניה שתהפוך את הדירונת העלובה לקוטג' רב פאר. בכל התיישבות על האסלה לביצוע פעולת חולין שאינה סובלת דיחוי, לא יכולת שלא להבחין באלכסון התקרה המוזר ובהבטחה שלא מומשה.

נחזור עוד אחורה, לכיתה א'. בסדר הפסח שנעשה באותה שנה באולם הספורט שמעל חדר האוכל, ילדי הקבוצה מועלים לבמה לחפש את האפיקומן. עבדכם הנאמן מוצא את חתיכת המצה הנכספת מתחת לרמקול שבצד הבמה. אב הסדר, אליהו מטלון, שואל מה אבקש כמתנה לכיתה? ביקשתי כדורגל. לא מוגזם, נכון? ובכן, אליהו כבר מזמן הצטרף להורי החברים מהסיפור הקודם בחלקה שבמטע השקדים, אבל אני עדיין מחכה לכדורגל שלא הגיע מעולם. עוד הבטחה שלא מומשה, ועוד מאיש העונה לשם אליהו בערב פסח! תתארו לכם...

צירוף שלושת המילים "הבטחה שלא מומשה" יכולות לסכם את סיפור חייהן של אלפי להקות. זה צורם טיפה יותר כשההבטחה גלומה בשם הלהקה, עיינו ערך "ביג סטאר". על להקה נוספת בעלת שם מבטיח שפעל כחרב פיפיות אני רוצה לדבר הפעם.

ה Flamin' Groovies החלו את דרכם בסן פרנסיסקו של 1965. גיטריסט שהיה עדיין בתיכון ושמע  צ'ק ברי, ביטלס וביץ' בויז בשם Cyril Jordan ג'ימג'ם יחד עם המתופף Ron Greco, הבסיסט George Alexander ושני גיטריסטים נוספים - Tim Lynch ו Roy Loney (שגם שר). החבורה החליטה להקים להקה וקראו לעצמם בשם המבטיח The Chosen Few ואח"כ שינו את שמם ל Lost & Found וניגנו בעיקר במסיבות כיתה. ב 66 Danny  Mihm החליף את גרקו על התופים וה Flamin' Groovies יצאו לדרך. ב 67 אחרי הופעות במועדונים בעיר הם הוציאו תקליט 10 אינץ' בשם Sneakers שהצליח יפה והביא להם חוזה הקלטות ב Epic records שכלל זמן בלתי מוגבל באולפן. "הבטחה", כבר אמרנו? ב 69 יצא אלבומם הראשון Supersnazz אבל המכירות דישדשו והלייבל שלא החזיר את עלויות ההפקה זרק אותם מכל המדרגות ("לא מומשה", זוכרים?). האמת שזה לא ממש מפתיע. בזמן שסן פרנסיסקו טבלה במי אסיד עד צואר, הפליימינ' גרוביז נשארו נאמנים לרוקנרול הבסיסי ולא חטאו בפסיכדליה. אבל הסירו דאגה, כאן לא תם סיפורנו. קאמה סוטרה לקחה אותם תחת חסותה, ב 70 שוחרר Flamingo וב 71 Teenage Head. שני האלבומים המשיכו את קו הרוקנרול הבסיסי, מטובל בבלוז עם קמצוץ פאוור-פופ, כשכל תקליט טוב מקודמו. למעשה Teenage Head קיבל ביקורות טובות, מכר לא רע והפיח תקוה מחודשת. מיק ג'אגר כל כך אהב את האלבום שטען כי הוא דומה ל Sticky Fingers (שיצא בערך באותו הזמן) אבל עשה עבודה טובה יותר בשילוב רוקנרול עם בלוז. אלא שאז Loney עזב וזמן קצר אח"כ גם Lynch וכל הקלפים נטרפו.

 עברו חמש שנים נוספות, בהן ההרכב עבר שינויים פרסונליים, נלקח תחת חסותם של United Artist אבל לא שיחרר שום דבר משמעותי מעבר לשני סינגלים. ב 76 הלייבל Sire הרים את הכפפה ו Shake Some Action הנפלא שוחרר לאויר העולם. מדובר בפצצת אנרגיה ששילבה שוב את מרכיבי הרוקנרול הבסיסי אבל נתנה דגש רב יותר לכיוון הפאוור פופ א-לה ביג סטאר ויש שיגידו שתרמה לזריעת הזרעים של מהפכת הפאנק שאוטוטו תפרוץ. צריך לזכור שבתחילת שנות ה 70 הפרוג והגלאם-רוק כיכבו, אבל בניגוד ליצירות הארוכות, המורכבות, עמוסות הצלילים (והנפוחות לעתים) שנשבו מסביב, הפלימינ' גרוביז נשארו נאמנים לבייסיק. ה Ramones חיממו אותם בהופעתם הראשונה וההיסטורית בממלכה המאוחדת ועשה רושם שסוף סוף הם נמצאים במקום הנכון בזמן הנכון. הביקורות היללו והשיר Shake some action הפך להיות שירם המוכר ביותר. לרוע המזל שני האלבומים שניסו להמשיך את המומנטום, Now ב 78 ו Jumpin' in the night ב 79 נכשלו מסחרית. אמנם היו עוד נסיונות פרפור עם אלבומים חדשים ב 87 ו ב 93 אבל בגדול כאן נגמר הסיפור. 

נכון, לא מדובר בלהקה אנונימית לגמרי, אבל אפשר היה לצפות ליותר. ללהקה יש בלקסיקון כמות מכובדת למדי של תקליטי הופעות חיות, קומפילציות "הלהיטים הגדולים" ושאר ירקות, אבל איצטדיוני ענק הם לא ממלאים. ולראיה השבוע הם מגיעים למועדון קטן וחביב בשם דון קישוט בעיירה Felton שבפאתי סנטה קרוז, ולמחרת למועדון המקסים לא פחות The Chapel שבשכונת Mission בסן פרנסיסקו ועדיין ניתן להשיג כרטיסים. ייתכן וחוסר ההצלחה שלהם הוא הרווח הנקי שלי ויהיה Flamin' groovy... 

Dodson & Fogg

השנה היא 1836, סופר אנגלי צעיר בן 24 המכנה את עצמו בוז (Boz) מוציא רומן ביכורים בעל השם הקליט The Posthumous Papers of the Pickwick Club או כפי שכונה בקיצור The Pickwick Papers. הסיפור מתאר ג׳נטלמן אנגלי זקן, מר פיקוויק, המקים מועדון שחבריו מסתובבים ברחבי הממלכה ומפרטים את אשר הם רואים. בפרק 10 הקורא מתוודע לדמות חדשה, שנונה ומשעשעת בשם Sam Weller המשמש כמשרתו האישי של גיבור הספר, מר פיקוויק. הספר נהיה להיט היסטרי, אולי רב המכר הראשון בהיסטוריה (אם נוציא מכלל חשבון את התנ״ך ונספחיו), ודמותו של סם וולר נעשית פופולרית עד כדי כך שהצגות תיאטרון מומחזות לדמותו, ספרי בדיחות נכתבים ומתפתחת תעשיית מרצ׳נדייז סביבו. הספר הועתק ושוכפל בצורה בלתי חוקית פעמים רבות והיווה ציון דרך בדברי ימי הבוטלג. הסופר הצעיר, אשר לימים יפרסם בשמו האמיתי, צ׳ארלס דיקנס, היטיב לתאר בעט מושחז וחוש הומור שנון את החברה הבריטית של אמצע המאה התשע עשרה. אחת הדמויות, גברת Bardell שהיא בעלת הבית של אדון פיקוויק, תובעת אותו על הפרת חוזה (ולא ניכנס לפרטי הוויכוח) והוא מסרב בעקשנות לשלם לה אפילו פני אחד. כאן נכנסים לתמונה שני עורכי דין נכלוליים ותחמנים - Dodson and Fogg ופה גם מתחיל סיפורנו.

השנה היא 2012, מוזיקאי בריטי מהעיר לידס בשם Chris Wade מוציא אלבום בכורים ומתחבא תחת השם המתעתע Dodson and Fogg. כריס הוא בחור צעיר, בתחילת שנות  השלושים של חייו שכילד גדל על המוזיקה של נירוונה והיה מעריץ של בלק סבאת׳. הוא הקים בנעוריו להקת פאנק בה היו שותפים גם אחיו ואחותו והם הופיעו במועדונים באזור עיר מגוריהם. עם השנים פרשו אחיו מעסקי המוזיקה ורק כריס נשאר. מדובר בברנש חרוץ במיוחד שהספיק להוציא מאז 2012 לא פחות מעשרה אלבומים. ב 2016 לבדה הוא הוציא שלושה אלבומים ואת אלבומו האחרון, שיצא השנה, Follow the path , הוא הקליט כשהוא מנגן בכל הכלים.

למרות גילו הצעיר, למוזיקה שלו שורשים הנטועים עמוק ברוק ובפולק הפסיכדלי של שלהי שנות הששים. הנה רשימה חלקית של מוזיקאים ששיתפו איתו פעולה:

ניק טרנר מ Hawkwind,

Celia Humphri מלהקת Trees ו Judy Divle מ Fairport Convention.

כריס יוצר בסטודיו שבביתו בלידס וכמעט ולא מנסה לקדם את המוסיקה שלו מבחינה מסחרית, הוא ממעט להופיע ולא נראה שמטרידה אותו במיוחד העובדה שאם היה משחק לפי כללי המשחק הפופולריות שלו היתה גדולה בהרבה. בנוסף לפרוייקטים המוזיקליים של Dodson and Fogg הוא גם כותב במגזין המוזיקה Hound Dawg, שיתף פעולה עם הקומיקאי צ׳ארלי צ׳אק באודיובוק שנוצר על פי סיפור שכתב, פירסם שירים, כתב ספרים ועשה פרוייקטים קולנועיים. לאחרונה סיים לביים סרט אותו גם כתב בשם The Apple Picker שזכה בפרסים. בקיצור, יוצר אמיתי שלא נח לרגע.

את האלבומים שלו אפשר לקטלג בעיקר כסייק-פולק ורוק פסיכדלי וקולו הנמוך מזכיר לי בחלק מהשירים את J J Cale. למרות שמדבור בטיפוס שיכול להיות מצחיק למדי, יש בו מלנכוליה שלוקחת אותי לפעמים למחוזות סיד בארטיים או סקיפ ספנסיים שכאלו. אני לא מכיר את כל החומרים שלו, בקושי ארבעה אלבומים, אבל אני ממליץ בחום לתת לו צ׳אנס. כדאי להתחיל מאלבומו הראשון (סלף טייטלד), וגם אלבומו הרביעי, The Call הוא נקודת התחלה טובה. המוזיקה שלו אולי לא תחזיר אתכם לשנת 1836, אבל יש סיכוי שתיקח אותכם אי שם לשנת 69 או 70. נראה לי שטוב שכך.

ועכשיו למוזיקה:

מתוך The Call

למאחרים למסיבות

מהאלבום הראשון

Shine