פוסטרים

 נסענו ללייק טאהו בעיתוי לא משהו. עדיין אין מספיק שלג על ההרים בשביל חופשת סקי, אבל כבר קר וגשום ככה שפחות נעים לטייל בחוץ. היה מאוחר מדי לבטל את הביקתה, והחלטנו לא לוותר, להביא משחקים ולהנות מחופשה משפחתית מול חופי האגם גם אם מזחלת השלג של רודולף מתמהמהת השנה. 

ביום ראשון בצהריים נסענו לעיירת הכורים וירג׳יניה סיטי. עיירה שהגיעה לגדולתה בשלהי המאה ה 19. בזמן שהמוני אדם עם חלומות על התעשרות מהירה הציפו את הרי הסיירה בחיפוש אחר זהב, כאן התגלה דווקא כסף. מסתבר שגם מכסף אפשר לעשות כסף והעיירה גדלה לכדי יותר מ 25,000 איש. במושגים של המאה ה 19, ועוד בחור נידח בנוואדה, זה בהחלט מכובד. אגב, אחד מעוברי האורח בעיירה היה ברנש צעיר ושנון בשם סמואל קלמנס, שניסה את כוחו בכתיבה. כאן הוא התחיל לפרסם את כתביו תחת השם הבדוי מארק טווין.

כיום העיירה משתדלת לשמר משהו מעברה המפואר, וכמעט כל חנות שנייה ברחוב הראשי היא או מוזיאון או saloon. אותי עניין saloon אחד ספציפי, ה Red Dog Saloon, ודווקא בגלל תקופה הרבה יותר מאוחרת. הבר/סלון הזה אירח באמצע שנות השישים את מופעי הפסיכדליה הראשונים. ״השרלטנים״ ניגנו, היה מופע אורות, כולם הרחיבו את התודעה בעזרת השיקויים שרקח אוזלי ״הדב״ סטנלי, והיה שמח. והיה גם פוסטר. לא גדול, משהו בגודל A4, מאוייר בכחול לבן שהזמין את העוברים ושבים לאותם מסיבות אסיד הזויות. כיום הוא נחשב לפוסטר הפסיכדלי הראשון, “The Seed” ושווה לא מעט לאספנים. 

בעודנו מסתובבים ברחוב הראשי, נכנסתי לחנות פוסטרים גדולה. בין כרזות של סרטים ישנים, והעצמה נשית סטייל שנות הארבעים  עם הפוסטר ״We can do it”, היה גם אזור של מוזיקאים וכרזות של הופעות חיות. את עיני צד פוסטר מ 1964 של הופעה של להקת The Warlocks בתיכון פאלו אלטו. אפילו מצויין בפירוש: with Jerry Garcia… האמת שאני ממש לא צריך שום פוסטר, סתם הסתובבתי בחנות ללא תכלית, אבל כשנפגשים עם כזאת פיסת היסטוריה, זה כבר משהו אחר. היות והפוסטרים עלו שניים ב 10, לא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה. בחרתי עוד הופעה, הפעם מ 1970 כשהוורלוקס כבר מזמן הפכו להיות מתים אסירי תודה, מופע חינמי במסצ׳וסטס יחד עם הקינקס, לא פחות. אמריקנה שפוגשת חבורה שחולמת על חזרה לקאנטרי האנגלי, נראה לי כמו משהו ראוי לקחת הביתה.

עם הסחורה ההיסטורית המרגשת המשכנו ברחובות העיירה ולבסוף נכנסנו לאותו Red Dog Saloon שהזכרתי קודם. הנחתי את הפוסטרים בצד והלכתי לבר להזמין בירה. באותו הזמן ניגש איש מבוגר לשולחן בו ישבו הבנות ושאל אם הן מודעות לחשיבות של הפוסטרים שמונחים לידן. כשחזרתי לשולחן הן סיפרו על האפיזודה הקטנה וניגשתי לקשקש קצת עם הבחור. מסתבר שהוא הבעלים של המקום, וגם היה כאן באיחוד של השרלטנים ב 2015 במלאת יובל לאותן מסיבות פרועות. ניגשנו לפוסטר ה seed המפורסם שהיה תלוי על הקיר ועליו חתימות חברי הלהקה, ועברנו על החתימות, מי כבר איננו איתנו ומי עוד בחיים. 

בערב חזרנו לביקתה ונתתי מבט מדוקדק יותר במה שקניתי. שמתי לב שהעיצוב של שני הפוסטרים ממש דומה, ואפילו תאריך ההופעה נפל בשניהם בדיוק על אותו יום: ה 19 בספטמבר. זה כבר העלה את חשדי. נבירה מהירה במחוזות המרשתת הראתה לי את גודל הפאדיחה… לא דובים ולא יער, מדובר בתרמית זולה (מסתבר שאיזכורים של אותן ההופעות שלא היו ולא נבראו מסתובבים זה מכבר במרחבי האינטרנט).  האמת ששנת 1964 היתה צריכה לעורר בי חשד, הוורלוקס הרי לא היו קיימים בכלל לפני 1965… מילא ה $10, שטויות, לא ביג דיל. אבל שככה יצליחו לעבוד עלי…  זו לא הבושה, זו הכלימה😊. למה אותו שרלטן בחר דווקא לדבוק באותו תאריך פעמיים? מה אני יודע, אולי זה יום ההולדת שלו, אולי זה סתם קאט אנד פייסט של עצלנים…  

בהרהור נוסף, לא רק הפוסטרים בדו קונצרטים דמיוניים, גם סמואל קלמנס החליט לבדות לעצמו את השם מארק טווין ממש באותו מקום. אולי יש משהו באוויר. 

אני מקווה שלפחות פוסטר ה seed שהיה תלוי על הקיר בבר היה אמיתי. בסופו של דבר מדובר בשרלטנים, אז לכו תדעו… 

 

שעון כיס

 בכל פעם שהבנות מגיעות הביתה לביקור, הן הולכות לעשות thrift shopping. הפעם הן החליטו לשלב את זה עם יום טיול בסן פרנסיסקו וגם אנחנו הצטרפנו. אני שונא שופינג, אבל אני גר בבית עם רוב נשי מוחלט, לכן הפשרה שמצאתי היא למצוא חנות תקליטים בסביבה, ובזמן שהן מפשפשות ומודדות בגדים יד שנייה, אני צולל בין מדפי התקליטים. בחנות תקליטים חביבה ברחוב ולנסיה מצאתי משהו לא מוכר, עם הכיתוב “promotional album, not for sale”, מה שישר עורר את סקרנותי… העובדה שזה אלבום משנת 72, מנגן בו הגיטריסט הנפלא סטיב קרופר ושזה לא זמין באפליקציות הסטרימינג, ישר היטו את הכף. קניתי.

עד השבוע שעבר, בו התבשרנו על מותו של סטיב קרופר, לא ממש הכרתי את פועלו. אהבתי כמו כולם את הבצלים הירוקים של בוקר טי, או את Soul man של סם ודייב, וגם ישבתי עם אוטיס רדינג על המזח בסוסליטו, אבל לא הרבה מעבר. והנה קיבלתי הזדמנות להיפגש איתו באחד הפרויקטים הצדדיים והפחות מוכרים ברזומה העשיר שלו.

Steve Cropper

להקת Watchpocket היא הבייבי של מוזיקאי בשם סיד הרינג. סיד היה בלהקת גראז׳ חביבה בשם The Gants שלא הצליחה לפרוץ למרות שהקאבר שלהם ל Roadrunner של בו דידלי התברג יפה במצעדים (לא לבלבל אותו עם השיר הנהדר של המאהבים המודרנים). הלהקה עשתה בעיקר קאברים, הושפעה קשות מארבעת המופלאים, אבל נמוגה כדרכן של להקות רבות. סיד עבר מגרינווד, מיסיסיפי לממפיס, חבר למפיק ג׳רי וויליאמס ולסטיב קרופר, הוסיף עוד נגנים ו Watchpocket יצאה לדרך. 

The Gants (Sid Herring in the center)

האלבום מתחיל בשיר People all around me. אם תקשיבו, תבחינו ישר כמה הוא קליט. עם קצת יותר מזל הוא היה יכול להיות המנון אצטדיונים. בשיר הבא, Four walls אפשר לשמוע את סטיב קרופר במיטבו. בניגוד לריסון חסר האגו המפורסם שלו, כאן הוא מרשה לעצמו להתבלט. תענוג.

לא אעבור על כל שירי האלבום, אבל כמעט כולם ממש טובים. הצד השני נפתח בבלדה מתקתקה, ואחריה מגיע אולי השיר הכי טוב באלבום: Back porch of my mind עם קולות רקע יפים, ושוב הגיטרה הנפלאה של קרופר. 

בקיצור אלבום רוק ביצות (swamp rock) נהדר שנעלם לתהומות השכחה וחבל שכך. לסיד הלבן יש קול שחור משחור, וזה נשמע נהדר כשהוא עושה בלוז או סול. 

עד כמה שידוע לי, האלבום הודפס במעט עותקים, לא טרחו לעשות לו הוצאות מחודשות (למרות שמתישהו הוא יצא על דיסק) וגם לא העלו אותו לשירותי הסטרימינג. הלהקה גם לא הוציאה אלבומים נוספים בהמשך, כך שזה סוג של יהלום בודד. אני שמח שהוא צץ לי במקרה מול העיניים. אתם יכולים לשאול את זהבה בן, לפעמים צריך טיפת מזל😎... 

לינק לשמיעת האלבום במלואו

Cat Mother

בכל פעם שאני רואה דוכן תקליטים ברחוב, קשה לי לעצור את עצמי מלעצור ולפשפש. יש לי הרגשה שאני לא היחיד עם השריטה הזאת. לפני כמה שבועות בנסיעה לאורנג׳ קאונטי , הגענו לעגלת תקליטים במרכז מסחרי קטן שמנסה להיות היפסטרי וקורא לעצמו Anti-Mall. אני בד״כ לא קונה תקליטים שזמינים לי דיגיטלית, אבל כשאני נתקל במשהו שהוא לא זמין באפליקציות ,במיוחד אם זו להקה שאני לא מכיר, ועוד משנת 72 ומגיע עם גייטפולד יפה, פעמון בולבול הקבולבול על הקסדה מצלצל ולא נותן מנוח. קניתי על עיוור. מקסימום זרקתי כמה זוזים והפלסטיק השחור יגיע לארגז חומרי היצירה בסטודיו של אשתי.

התקליט שאספתי הפעם הוא אלבומם השלישי של להקת  Cat Mother שכאמור יצא ב 1972. למרות שהוא אלבומם השלישי, הוא סלף טייטלד, ובעצם הראשון בשמם המקוצר, כי במקור הם נקראו 

Cat Mother & the All Night Newsboys.

קצת היסטוריה: החבורה הוקמה בשלהי 67 בניו יורק ע״י רוי מייקלס ובוב סמית׳. מייקלס עוד הספיק לנגן עם סטפן סטילס קצת לפני שהוא הצטרף לבאפלו ספרינגפילד. הלהקה ניגנה קבוע ב Cafe Wha?. אפילו היה להם להיט בקיץ של 69 בשם Good old  rock ‘n’ roll, שהגיע למקום ה 23 בבילבורד ולמקום ה 35 במצעד השנתי. בשביל קצת פרספקטיבה, במקום לפניו היה Get together של ה Youngbloods, והוא השאיר מאחור באבק את לנון ואונו עם תנו צ׳אנס לשלום ואת דילן עם Lay lady lay. אגב למקום הראשון ב 69 הגיע השיר הדיסטופי In the year 2525 (טוב, זה הגיוני ששיר כזה יקבל תשומת לב אחרי שבקיץ של 69 ניל ארמסטרונג עשה צעד קטן לאדם).

Stephen Stills

מי שהפיק להם את האלבום הראשון היה לא אחר מאשר ג׳ימי הנדריקס. הקשבתי קצת לשני האלבומים הראשונים. הם בסדר, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל האלבום השלישי, זה שבמקרה שלפתי בדוכן, הוא רמה אחרת. הם צירפו להרכב גיטריסט בשם צ׳רלי פריצ'רד ועשו אלבום שהושפע ממה שעשו מוזיקאים אחרים ב 1972. אני לא מדבר על הפרוג שנעשה בצד השני של השלולית, אלא על השפעות הקאנטרי (מישהו אמר גרייטפול דד?). אבל זה עדיין אלבום רוק (חלק מהקטעים הזכירו לי קצת את מובי גרייפ). בצד הראשון יש כמה בלדות, והצד השני רוקיסטי יותר. הם אפילו כותבים על העטיפה להגביר את הווליום כשמחליפים צד… 

בשורה. תחתונה, לא מדובר במאסטרפיס שכל חובב רוק לא יכול בלעדיו, אלא זה פשוט אחלה אלבום עם שירים נהדרים שנשכח אי שם בצד הדרך. מזל שמישהו עשה סדר בתקליטייה (או שאולי איזה היפי נפטר והילדים נפטרו מתכולת הבית) ואמא חתולה מצאה את עצמה בדוכן קטן ליד בית קפה ב Anti Mall.

לינק להאזנה לכל שירי האלבום