קופסה של ציפורים

כשאנחנו חושבים על להקת הרוק האוסטרלית The Church על מה אנחנו חושבים? סביר להניח שנזכר בלהיט הגדול שלהם Under the milky way. אולי נצליח לגרד ממעמקי הזיכרון עוד שיר או שניים, אבל לא יותר. 

ביליתי באוסטרליה כעשרה חודשים בתחילת שנות התשעים במסגרת טיול התרמילאים סביב העולם ושם התוודעתי לקיומם לראשונה. זאת לא היתה היכרות מעמיקה, שלום שלום. אני זוכר שהכנסייה היו באותה תקופה להקה די פופולרית בקרב המקומיים והביאה כבוד לתושבי המולדת דאון אנדר. הם תוייגו תחת מגירת ה״אלטרנטיב״, אבל בעצם מי לא הוגדר ככה באותה תקופה?... אני לא יכול להגיד שעפתי עליהם באופן מיוחד. הם נשמעו לא רע, אבל היו לא מעט דברים שהשאירו עלי רושם הרבה יותר חזק. 

לא הייתי מזכיר אותם אלמלמלא הסתובב לי לאחרונה על הטלפון אלבום קאברים די נשכח שלהם בשם Box of birds. זה לא אלבום מצליח כמו Starfish ששם אותם תחת שביל החלב או אחד שמילא את כיסיהם כמו Gold afternoon fix. מדובר באלבום שנעשה כמעט כלאחר יד, הוקלט ובושל במשך עשרה ימים רגע לפני כניסתו של האלף החדש (ספטמבר 99). זה היה אחרי שהחליטו לגנוז אלבום הופעה חיה שכבר היה מוכן לצאת לחנויות.

                    

הסיבה שלשמה התכנסנו כאן הערב היא הבחירות לקאברים שהם הביאו. הרעיון מאחורי האלבום היה בחירת שירים ואמנים שהשפיעו עליהם, והפתיע אותי לגלות עד כמה יש דמיון בין הבחירות שלהם לדברים שאני גדלתי עליהם. מסתבר שלא מעט מהדברים שחברי הכנסייה שמעו אי שם באוסטרליה הרחוקה, מתיישבים יפה עם העולם המוזיקלי של נער לא מפותח שהתבגר אי שם בקיבוץ בעמק יזרעאל... 

לא תמיד הביצועים של הצ'רץ' עולים על המקור, ואני לא מתכוון לעשות ביקורת אלבום. אני פשוט רוצה לעבור על הפלייליסט מתחילתו ועד סופו. זה מסע שעובר במחוזות הגלאם רוק, פסיכדליה, גל חדש, ספייס רוק, פוסט-פאנק ומה לא. אהבתי את העובדה שמצד אחד הם לא התפתו לפופולריות זולה ולא בחרו ב"להיטים הגדולים" (למרות שזה לא היה מזיק במכירות), ומצד שני לא היו סנובים או פלצנים ולא ניסו להתמקד באיזוטריה שרק ארבעה שרוטים מכירים. הם פשוט בחרו אמנים ושירים נהדרים, רובם המכריע משנות השישים והשבעים.

זה מתחיל עם The Faith Healer של אלכס הארווי והלהקה הסנסציונית שלו. פתיחה מדיטטיבית איטית נפלאה שזוחלת מתחת לעור. יופי של בחירה. משם אנחנו ממשיכים עם הביטלס. כאן הם הצליחו להפתיע אותי. קשה למצוא שיר של הרביעייה מליברפול שלא נטחן עד דק, והנה הם בחרו שיר ספוג אסיד של ג׳ורג׳ האריסון שדי הצליח להתחבא מאור הזרקורים בפסקול הצוללת הצהובה, It’s all too much.

                  

השיר הבא הוא הרבה יותר אייטיז באופיו. אולטרווקס היא להקת גל חדש עם דגש חזק על קלידים. הצרץ׳ בחרו ב Hiroshima mon amour, שיר מתחילת הדרך (מסיים את אלבומם השני, Ha ha ha) , הרבה לפני ההצלחה של ״וינה״.

המסע ממשיך לזגזג בין העשורים וחוזר מלונדון הקודרת של סוף שנות השבעים לשמש הקליפורנית של שנות השישים עם Porpoise song הנפלא של המאנקיז.

                     

משם אנחנו חוזרים לאנגליה ופוגשים את Kevin Ayers שמביא לנו דקדנס. זה שיר חזק שעושה מעין פורטרט לדמותה של Nico:

 "Watch her out there on display / Dancing in her sleepy way / While all her visions start to play / On the icicles of our decay / And all along the desert shore / She wanders further evermore / The only thing that's left to try / She says to live I have to die."

השיר מסתיים עם:

But what she leaves is made of glass/ And lovers worship as they pass/ Each one says - now she is mine/ But all drink solitary wine.

(Drink it to Marlene)

אני תוהה עם מרלן שמוזכרת בשורה האחרונה מתייחס לפאם פאטאל גרמנית אחרת, מרלן דיטריך. 

אחרי קווין איירס אנחנו עוברים לאיגי פופ עם The Endless Sea. אנחנו מקבלים כאן את איגי של סוף שנות השבעים עם High Values, אחרי הסטוג׳ס ואחרי השת״פ עם דיויד בואי (את רוחו של בואי עוד נפגוש בהמשך). האלבום ממשיך עם ארה״ב של הסבנטיז ועם השפעות פאנקיות ואנחנו מקבלים את Friction של טלוויז'ן מהאלבום האייקוני Marquee Moon. איזה אלבום ענק! איזה יופי של בחירה, תענוג. 

                                    

זה הזמן לחצות את השלולית חזרה מניו יורק לאנגליה. הזכרתי קודם את בואי, אז הנה הוא מופיע שוב בקולות רקע עם פלצטו שעולה לגבהים בלתי אפשריים ב All the young dudes של Mott the Hoople. אחח, איך אפשר לא לאהוב את השיר הזה. האלבום הנושא את אותו השם היה אחד האלבומים הראשונים אצלי בתקליטיה, עוד מימי התיכון בקיבוץ. בואי הפיק את האלבום הזה ואיין האנטר ושאר חברי מוט דה הופל חייבים לו לא מעט מהצלחתם.

אנחנו נשארים באנגליה, מתקרבים לסוף האלבום ונפגשים עם עוד להקה שעושה אחלה ספייס רוק, Hawkwind עם ביצוע ל Silver Machine. אפרופו Hawkwind, כשאני מסייר בסן פרנסיסקו בשכונת הייאט-אשבורי, אנחנו תמיד עוצרים ממול ציור קיר גדול עם הכתובת "Listen to the wall". לצד ציורי פורטרט של שלושת ה J-ים (ג'רי גרסייה, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין), הוסיפו לפני כמה שנים שלישייה יותר עכשווית שמתה בשנים האחרונות: פרינס, דיויד בואי, ולמי קילמיסטר. כשאני מבקש מהקבוצה לזהות את האמנים, היחיד שאף לא פעם לא זוכה לזיהוי הוא למי. האנונימיות היחסית הזו לא מוצדקת לדעתי. אני מקווה שמתישהו יגיע לסיור הצדיק או הצדיקה שיזהו ויתנו לו את הכבוד הראוי...

את האלבום מסיימים הצ׳רץ׳ עם ביצוע ממסטל ונפלא בן יותר מאחת עשרה דקות ל Cortez the killer של ניל יאנג. אגב, בשבוע האחרון ניל יאנג בכותרות עם אלבום ישן מ 75 ששוחרר רק עכשיו, Homegrown (הוא מדבר בעיקר על גידול מסוים…). בהתרשמות ראשונית זה נשמע מעולה. 

חזרה לרוצח ההמונים הספרדי הרנן קורטז ולשיר עם סולו הגיטרה הנפלא. השיר של יאנג נכנס לאלבום Zuma, שבניגוד ל Homegrown דוקא כן יצא ב 75. האלבום כבר הוקלט ב 73 אבל חברת התקליטים דגרה עליו שנתיים. השיר עצמו עוד הרבה יותר עתיק. ניל סיפר שהוא נכתב עוד בימי לימודיו בתיכון בוויניפג. כניראה שיש דברים שצריכים לחכות בסבלנות עד שיגיע זמנם להיתגלות. ממש כמו הסיפור שלי עם Box of Birds, שאמנם לא התייבש באף מרתף של חברת תקליטים, אבל אני הגעתי אליו באיחור של כמעט 21 שנה.

קישור לאלבום במלואו