על נסיכות ונייר טואלט, רשמים מהמשלחת לגווטמאלה

בפרסומות הרזיה תמיד יש תמונת "לפני", בד"כ בחורה די שמנה בפוזה לא מחמיאה ואחר כך מגיעה תמונה של אותה בחורה בפוזה סקסית רק ימים מספר לאחר אותו שיקוי קסמים או שיטת הרזיה מהפכנית. הכתבה הזו, אם כן, היא כתבת "אחרי". אני לא מבטיח בחורה סקסית בביקני אז לכל המאוכזבים, תודה שקראתם עד כאן. יאללה ביי...

את ה"לפני" כתבתי לפני כחודשיים. מדובר על פרוייקט התנדבותי בגואטמלה ומשלחת של בני נוער ישראלים מהעמק (בתי ביניהם) בראשות סימה (הנה הקישור).

לפני קצת יותר משבועיים חזרו אחרוני ה"חלוצים" (כך נקראה הקבוצה, או באנגלית “The pioneers” ) מגואטמלה. אני הייתי חלק מה"עליה השניה", כלומר הצטרפתי כהורה מלווה לחלקו השני של הפרוייקט ונשארתי עד סופו. במשך כל ימי פעילות המשלחת כתב כל יום אחד החלוצים בתורו את רשמיו בפוסט שפורסם באתר הקבוצה בפייסבוק. החבר'ה כתבו מדהים ואני ממליץ בחום לקרוא. קטונתי מלנסות לכתוב יפה כמוהם אך בכל זאת הייתי רוצה לחלוק חלק מרשמי וחוויותי.

כהורה מלווה, די מעניין לצפות מהצד בדינימיקה של עשרים נערים ונערות אשר אוכלים, ישנים ומבלים יום ולילה יחדיו. אם זה בזמן העבודה הקשה על הפרוייקטים או כשהם חולקים את המראות הלא קלים. רוב החבר'ה לא הכירו אחד את השני לפני ההכנות לפרוייקט אך חודשי העבודה לפני הנסיעה והחוויות החזקות שעברו יחד בגווטמאלה גיבשו את הקבוצה ויצרו הווי פנימי, כאילו מדובר במשפחה אינטימית. אני בטוח שהם יצאו משם לא רק עם חוויות אלא גם עם חברים חדשים לחיים. היו לא מעט דרמות, משברים וריבים (ופה המקום לתת מילה טובה לשאר ההורים המלווים שידעו להתמודד יפה בסיטואציות לא קלות). אבל גם צחוקים היסטרים, ריקודים ושמחה כמו שרק בני נוער יכולים.

התמקמנו בבית היתומים, או יותר נכון בבית היתומות, בבניין חדש וחביב אשר אגיע אליו בהמשך. בבית היתומים ובכפר הסמוך לו התבצעה מרבית פעילות הקבוצה. כשאומרים לי יתומים, האסוציאציה הראשונה שעוברת לי בראש היא נער מפוייח פנים עם קערת דיסה ריקה ומבט עצוב בעיניים מספרי צ'ארלס דיקנס. בפועל המציאות קצת שונה אך העצב בעיניים עדיין שם. חלק מהילדים אכן יתומים מאם ואב, אחרים פשוט ננטשו ברחובות, ויש גם כאלו שהוצאו מבתיהם אחרי שסבלו מסכת התעללויוית פיזיות ונפשיות קשות. קחו לדוגמא את המקרה הבא: כשבועיים לפני בוא החלוצים למקום, בית היתומים קיבל אח ואחות (האחות בת ארבע והאח מעט מבוגר יותר) שנמצאו על ידי המשטרה כשהם כבולים באזיקים בידיהם וברגליהם לרגלי המיטה כשסמרטוט תחוב בפיהם כדי למנוע משכנים לשמוע את זעקותיהם, וציפית של כרית על ראשם. כך בילו אותם ילדים יום יום במשך שמונה שעות, עד שהוריהם חזרו מהעבודה. וזאת למה? הם היו רעבים ולקחו אוכל מהארונות בזמן שהוריהם נעלו אותם בבית. זוהי אכן דוגמא מזעזעת וקיצונית, ואף זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב בעיתוני גואטמלה, אבל זה רק מראה עד כמה עגום יכול להיות המצב, ועד כמה חיוני מוסד שיתן להם איזשהו סוג של הגנה ובית. את המקום מנהלים זוג מקומי מקסים – קרן ואסטוארדו שעושים מלאכת קודש.

אחד הדברים שתפסו אותי לא מוכן היה עניין הניגודים. זה קרה באגם אטיטלאן, מקום יפהייפה כמו בגלויות קיטשיות לתיירים, עם הרי געש תמירים הנושקים לאגם שליו שלצדו עייירה ציורית. בזמן שאנו מטיילים בסמטאות העיירה, אנו שומעים על ההסטוריה הקשה של המקום בימי מלחמת האזרחים ועל רצח נשים וילדים בצורה עיוורת. אנו גם שומעים ורואים את תוצאת נזקי הטבע – כ1400 איש נקברו חיים במפולת בוץ שנוצרה כתוצאה מהתפרצות אחד מהרי הגעש ב 2005 ו5000 איש נותרו ללא קורת גג.

ניגוד נוסף ראיתי בביקור במזבלה של גואטמלה סיטי. אלפי אנשים חיים בזבל פשוטו כמשמעו. עטים על כל אוטו זבל שמגיע כדי לנבור באשפה הנשפכת ולאסוף פסולת שאפשר למחזר. מדובר בשרשת מזון אכזרית – נהגי המשאיות כבר אוספים בעצמם את מוצרי המיחזור כדי להשלים הכנסה כך שלמזבלה מגיעה אשפה יד שניה. גם כאן ישנם גברים צעירים וחזקים שיכולים לנבור ראשונים באשפה ורק בסוף נשאר מה שנשאר לנשים. ישנן נשים שבקושי עושות שניים שלושה דולר ביום עבודה. סיירנו בסמטאות העוני שליד המזבלה. סמטאות צרות בהם חרא וזבובים בכל מקום. ברוב הבקתות הרעועות אין גג ראוי שיגן מפני הגשם ומי השתיה הם מי הביוב שזורמים ברחוב. לא פלא שתוחלת החיים נמוכה ורמת התחלואה גבוהה מאוד. בחור מקומי הקים בי"ס ליד משכנות העוני, במטרה לתת יום לימודים ארוך וארוחה חמה לילדים שגרים ליד המזבלה. בכך הוא מונע את גיוס הילדים על ידי הוריהם שעובדים במזבלה לעבודה שם, או לחילופין את נטישתם ברחוב. בית הספר מאפשר לילדים להמשיך לחיות עם הוריהם במקום למצוא את עצמם מוצאים על ידי רשויות הרווחה ומאוכלסים בבית יתומים.

החלוצים עשו פעיליות לימודיות עם ילדי בית הספר ואף חילקו ערכות אוכל במטרה להקל מעט על המצוקה. מדהים לראות את השמחה בעיניים ואת החיוניות של אותם ילדים שזכו ללמוד בבית הספר ולהמשיך לחיות עם משפחותיהם בין כל המראות הקשים שמסביב.

אגב השמחה שראיתי בעיניים של "ילדי המזבלה" עמדה בניגוד גמור לתינוקות אותן ביקרנו (וחברי המשלחת אף עזרו בטיפול בהם בימים שקדמו להצטרפותי לפרוייקט) בבית יתומים לתינוקות הנמצא במעלה הגבעה מעל לכפר אשר נבנה מכספי תרומות אמריקאיות (כנסיות בטקסס) וגם מנוהל ע"י אשה אמריקאית. המבנה מרשים מאוד ובנוי לתלפיות אבל אי אפשר למחוק את השריטה מנפשותיהם של ילדים החיים ללא חום ואהבה מהוריהם. בית התינוקות עשה לי פלאש-בק ללינה המשותפת בקיבוץ. אם תינוק היה בוכה בלילה, הוא היה צריך להמתין עד ששומרת הלילה תשמע את זעקותיו באינטרקום ותבוא לעזרו. אם באותו רגע בכו תינוקות נוספים בבתי ילדים אחרים, היה עליו להמתין זמן רב לפני שיקבל תשומת לב. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, לילדים בקיבוץ היו הורים אוהבים שראו אותם יום-יום. 

פרוייקט אחר היה בניית בית חדש לאם וששת ילדיה בכפר החיים בתנאים מחפירים. מחוץ לבית נשקף נוף של מליון דולר. מהחלון שבנו החלוצים נשקפת כל גואטמלה סיטי. בארה"ב פיסת נדל"ן כזו היתה שווה מיליונים. אחד מבני הבית מטפח באדיקות גינת חמד קטנה ופרחונית בצמוד לכל העליבות שמסביב. כמו שאמרתי, עולם של ניגודים.

הקשר החזק בין בני הנוער והיתומים ריגש אותי כל פעם מחדש. יותר מכל מחשב חדש, דוד מים חמים או ערכת לימוד שהביאו איתם החלוצים, מה שבאמת זקוקים לו היתומים זה יחס חם ואהבה. רוב חברי הקבוצה אינם דוברי ספרדית אך לשפה לא היתה שום משמעות. החלוצים פשוט היוו תחליף אח בוגר/אבא/אמא לילדים במשך שהותם שם. קחו למשל את האנקדוטה הקטנה הבאה: לאחר יום פעילות ארוך, בו ערכו החלוצים מסיבה לא רק לבית היתומים אלא גם לכל ילדי הכפר הסמוך (כ-300 ילדים סה"כ) קראתי לחבר'ה לבוא לאכול. אחד הנערים הושיב על ברכיו ילדה בת שלוש ושיחק איתה. הילדה מלמלה "פופו פופו" והנער, שבוודאי היה רעב ומותש, במקום לעזוב הכל וללכת לאכול, יחד עם שני חברים אחרים מהמשלחת, הלכו לנגב, להחליף ולטפל בה. אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה דומה בגיל 17. אין בכלל סיכוי שהייתי מנקה את הטוסיק לילדה במקום ללכת לנוח ולאכול צהריים.

בכלל, ישנם יחסי גומלין יפים בין בית היתומים והכפר. הדבר בא לידי ביטוי ביום המסיבה: בבית היתומים אין נייר טואלט, שהוא מצרך יקר, והיתומים מנגבים בנייר עיתון ישן. כשהחלה המסיבה שמתי לב שילדי הכפר "משלמים" בכניסה למסיבה בגליל נייר טואלט. מי שעבדו בכניסה כשומרי הסף שאספו את ניירות הטואלט היו משפחתה של דונה פנצ'ה, אותה משפחה שהחלוצים בנו את ביתם החדש.

אנקדוטה נוספת שמצאה חן בעיני התרחשה בעת מסיבה שערכו הנערים על גדות האגם, לחבורת אלמנות זקנות קורבנות מלחמת האזרחים אשר חיות על פת לחם דל אותו הן מקבלות בתיקצוב זעום. הזקנות מדברות באחת משפות שבטי המאיה וכלל אינן דוברות ספרדית. בזמן שחלק מהקבוצה הכינו ארוחת צהריים לזקנות (טמאלס, מאכל אינדיאני מסורתי עשוי קמח תירס עטוף עלה בננה) ניסו כמה חבר'ה להפעיל את הזקנות במריחת לק על הציפורניים ובמעגל ריקודים. שיתוף הפעולה היה חלקי וזקנות רבות ישבו בצד חסרות מעש. באילתור של רגע הפעילו הנערים המארגנים את הזקנות במשחק הכיסאות ובמשחקים נוספים כגון תחרות שתיית קולה מפחית, כאילו היו האינדיאניות נערי קולג' הוללים...

ניגוד נוסף ששמתי לב אליו היה בבית היתומות. יצאתי בערב לשאוף אוויר מחוץ לבניין והסתכלתי סביב. בית היתומות הוא בניין חדש (הכל מתרומות כמובן) צבוע וורוד בצורת טירה סטייל דיסנילנד כשבחלונות ויטראזים של נסיכות. יש משהו מגוחך במחשבה על מה שעבר על אותן יתומות בחייהן הקצרים לעומת טירת הנסיכות החביבה בה הן הולכות לישון. פתאום קלטתי שבעצם גם סינדרלה, שדמותה השתקפה אליי מאחד החלונות, היתה יתומה מאם וסבלה ניצול מחפיר מאמה ואחיותיה החורגות. גם שלגיה נשלחה למות במעבה היער על ידי מלכה קנאית ומרשעת ונאלצה לבשל, לנקות ולכבס לשבעת הגמדים אי שם ביער הרחק מהארמון.

כמו הדלעת שהפכה בין רגע לכרכרה, לקחו החלוצים מחסן מעופש, ניקו, צבעו, הרכיבו כסאות ושולחנות, הביאו איתם לפטופים, מדפסת, פרוז'קטור וציוד נלווה ובנו חדר מחשבים לתפארת. כך שאולי בזכות חדר המחשבים המדוגם שבנו החלוצים, יוכלו אותן יתומות לפרוץ את מעגל העוני, לרכוש השכלה ולהפוך לנסיכות  סטייל המאה העשרים ואחת.

כולנו מכירים את הפסוק "כל המציל נפש אחת...". מעבר לתרומה האדירה לשינוי חייהם של אותם ילדים או אנשים שאיתרע מזלם להיוולד בנסיבות קשות בהרבה ממה שאנו חווים בחיינו המפונקים, אין לי ספק שפרוייקט כזה השפיע לא פחות על בני הנוער שבאו לחזק ויצאו מחוזקים. לכך בדיוק התכוונה סימה כשעמלה יומם ולילה במשך חודשים ארוכים על הפרוייקט הנפלא הזה ואני בטוח שבעקבות ההצלחה עוד ייצאו משלחות דומות ליעדים אחרים בהמשך.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                

תחיית המתים

בסוף החודש הולכת להעשות היסטוריה. כן, פה ממש מתחת לאף, באיצטדיון החדש ליוויס סנטר בסנטה קלרה, הולכת להתקיים הופעת איחוד של להקה שהיא הרבה יותר מעוד חבורה של אנשים שעושים מוזיקה ביחד, אלא ממש תופעה תרבותית עם השפעה חברתית גדולה בהרבה מעבר לפן המוזיקלי. אני מדבר על הGrateful Dead .

הגרייטפול דד מתאחדים לרגל 50 שנה להיווסדם וגם לרגל 20 שנה למותו של הסולן, גיטריסט ומנהיג הלהקה, ג'רי גרסיה. מותו של ג'רי הוא גם זה שגרם לפירוק הלהקה. אמנם שאר החברים המשיכו לנגן ולהופיע בהרכבים אחרים אבל עד היום לא הופיעו שוב כ"גרייטפול דד".

כל מי שלא מאמין בתחיית המתים ודאי שואל את עצמו: איך אפשר לעשות מופע איחוד שכזה כשג'רי כבר מת? ובכן, שאלה טובה. המחליף של גרסיה הולך להיות Trey Anastasio סולן להקת Phish. פיש היא מן סוג של להקת המשך לגרייטפול דד מבחינת היותה ג'ם-בנד כשמרכז פעילותה היא סביב ההופעות החיות ולא אולפן ההקלטות. הבחירה ב Trey היתה טבעית, אם כי לא קל להכנס לנעליו גדולות המידה של ג'רי. יחד עם טריי יופיעו ארבעת חברי הלהקה האוריגינלית בתוספת מספר מוזיקאים (שהמפורסם ביניהם הוא הקלידן Bruce Hornsby שרובכם ודאי מכירים את שירו The way it is ).

לדדס חבורת מעריצים נאמנים במיוחד המכונים Dead-heads ומלווים את הלהקה כמו שבט נודד באש ובמים מהופעה להופעה ויוצרים מעין תת-תרבות בעלת ריטואלים ייחודיים ואפילו ז'רגון משלהם. בשנות פעילותה של הלהקה היו יחסי גומלין מעניינים בין הדד-הדס לדדס עצמם. מכיוון שהדד-הדס נדדו עם הלהקה וראו מופע אחרי מופע, חברי הלהקה חשבו עליהם וניגנו סט שירים שונה לגמרי בכל הופעה. האמת שכשה- Deads מתחילים לנגן, אף אחד, כולל חברי הלהקה, לא יודע מתי ואיך השיר יסתיים. רוב הסיכוי שיינוגנו סולואים ארוכים לא רק ע"י הגיטרות אלא גם ינתן זמן ביטוי לכלי ההקשה. בכדי לפרנס את עצמם במהלך הנדודים (בכל זאת צריך לאכול, לישון ולקנות כרטיסים להופעות) רבים מחברי הדד-הדס מכרו חולצות Tie-Dye צבעוניות, בוריטוס (צמחוניים בעיקר) ומוצרים אחרים לפני ההופעות ותוך כדי. כיום אותו דור של בייבי-בומרס, בני 50+, ודאי כבר יכול להרשות לעצמו כרטיסים במקומות טובים, ובמקום למכור חולצות Tie-Dye, הם ילבשו את החולצה שנשמרה בארון עוד מאז (אם היא עדיין עולה על הכרס), יגלגלו משהו ויגיעו לאיצטדיון במכונית של בורגנים.

האיחוד המתוקשר אמור היה להערך בשיקגו בלבד, בסוף השבוע של ה-4 ביולי, כשמראש תוכננו שלוש הופעות. ההסתערות על הכרטיסים היתה כה אדירה שבעקבותיה הוחלט להפוך את הארוע למעין הפנינג שבו יערכו הקרנות על גבי מסכי ענק בערים רבות ברחבי ארצות הברית, וכך לאפשר לדד-הדס, וגם לסתם חובבי מוסיקה פחות פאנטיים, שלא הצליחו להגיע לשיקגו להנות מהמופע בצוותא. למזלם של תושבי עמק הסיליקון התווספו ברגע האחרון שתי הופעות ב-27 וה-28 ליוני שבעצם הולכות לפתוח את סדרת ההופעות.

יש כאן מעין סגירת מעגל מכיוון שהכל החל לפני חמישים שנה פה בפאלו אלטו. ג'רי גארסייה גדל בסן פרנסיסקו ועבר לגור באיסט פאלו אלטו. הוא גייס כמה נגנים והקים להקה בשם The Warlocks. כשהסתבר שיש עוד להקות בעלות אותו שם בדיוק (טיזר: אחת מהם היא אחת מהלהקות שאני הכי מעריך ואקדיש לה פוסט בקרוב), הם שינו את שמם ל-Grateful dead. למה? ככה. ג'רי פתח אנציקלופדית בריטניקה על עמוד אקראי והמילים פשוט ריצדו לו מול העיניים וקראו לו מבין הדפים.

המופע הראשון של הלהקה נערך בפיצריה מקומית במנלו פארק. לפני שהם עברו לסן פרנסיסקו הם הופיעו רבות בסן חוזה במסגרת מסיבות ה-Acid tests המפורסמות, בהן הגישו LSD לחוגגים כיד המלך. האמת שאי אפשר לדבר על הגרייטפול-דד בלי להזכיר את ה-LSD ואת השפעותיו האדירות של הסם על המוסיקה והתרבות הפסיכדלית בשנות השישים. מסתבר שלוסי לגמרי לא היתה לבד ברקיע היהלומים.

אגב, שמעתי שנערכים סיורים באזור הרחובות הייט-אשבורי בסן פרנסיסקו בהם אפשר לראות את הבית בו גרו חברי הלהקה, לשמוע על ה-Summer of love, תרבות הנגד ועוד. (לא, זו לא פרסומת סמוייה, אבל בתחתית הדף יש קופון 50% הנחה ומי שמתקשר בחמש דקות הקרובות למספר שמופיע על המסך, זוכה באוסף מדבקות פסיכודליות מהמם ושובר לקניית גביע גלידת Cherry Garcia בסניף בן אנד ג'ריס הקרוב...).

מבחינה סגנונית, הלהקה היא בעצם ג'ם-בנד. המוסיקה מושפעת מפולק, קאונטרי, ג'ז, רוק, שעל הכל מרחף הצליל הפסיכדלי. ללהקה אין הרבה אלבומי אולפן סטנדרטיים אבל כמות ההופעות החיות המוקלטות היא אדירה. חברי הלהקה איפשרו לדד-הדס להתחבר למערכת ההגברה ולהקליט את המופע חינם, בטענה שלאחר שהמופע הסתיים הוא כבר לא שייך לגרייט פול דד אלא לרשות המאזינים.

השמועה אומרת כי דד-הדס מקומיים הגישו בקשה מעיריית סנטה קלרה לאפשר לערוך קמפינג בחניית איצטדיון הלוייס סנטר בימי ההופעות. אם אכן הדבר יצא לפועל, עושה רושם שהולך להיות שם שמח...

שבת שלום.

Down Under with Courtney Barnett

 G’day mates,

השבוע נפליג רחוק, אי שם למטה אל יבשת קטנה ונשכחת בה אנשים עומדים על הראש, חיות משונות מקפצות כשעולליהן טחובים בתוך כיסן ונושאי השיחה המועדפים הם ספורט, בר-בי-קיו ובירה.

אוסטרליה סיפקה לעולם לא מעט מוזיקאים, החל ברוק איצטדיונים סטייל DC/AC,  Jet, INXS ו  Midnight Oil  דרך הפופ של גברים בעבודה, Crowded House וגם קיילי מינו ואוליביה ניוטון-ג'ון, וכלה בשמאלץ נוטף הדבש של הבי ג'יז ו     .Air Supply זוהי כמובן רשימה חלקית למדי. אפשר להתעכב לרגע על ניק קייב למשל, אביר האופל, שהצלחתו בישראל גדולה בהרבה מההצלחה לה זכה ברוב חלקי העולם. האם אנחנו מכורים לשירי דכאון? או סתם יודעים להעריך איכות? אני באמת לא יודע, אבל ניק קייב הוא הרבה יותר מסתם זמר. מלבד אוסף מכובד של אלבומים, האומן הרב תחומי הזה גם מצייר, כותב ספרים, משחק, כותב ומביים סרטים ועוד.

במסגרת טיול התרמילאים שלאחר הצבא, התגלגלתי לאוסטרליה בה שהיתי כעשרה חודשים. יש בה ערים מקסימות, אנשים נפלאים ונופים מהממים אבל גם המון המון כלום. אפשר לחצות מדבריות על כבישים ארוכים ומשמימים כשעל אם הדרך עיירות קטנטנות וחסרות ייחוד. מה שמשותף לרוב העיירות הללו הוא הימצאותן של שלושה מוסדות חיוניים: כנסיה, מגרש גולף ובר. לפעמים בשביל השעשוע הייתי נכנס לבר מקומי בצהרי היום, ושואל בתמימות את יושבי הבר הקבועים על איזו בירה הם ממליצים? בד"כ היתה מתפתחת מלחמת עולם בזעיר אנפין. מסתבר שזה לא צחוק, יש נושאים בהם אדם צריך לדעת לעמוד על שלו ולא להתפשר. למה אני מספר את כל זה? מכיוון שאולי ה"כלום" הזה, ההתעסקות בשגרת חיי היומיום, ללא מלחמות קיום, מאבקי טריטוריה ודת, גרמה ליבול המוצלח הזה של אמנים המעדיפים לעזוב את הלאומי והפוליטי ולהתעסק באישי. הרי ההתעסקות באהבה ומערכות יחסים, בחלומות מול מציאות, בתפיסת ה"אני" ומקומי בחברה היא אוניברסלית.

   

השבוע אני רוצה להמליץ על , Courtney Barnett זמרת וגיטריסטית צעירה (27) ומוכשרת שהוציאה לאחרונה אלבום בכורים עטור שבחים בעל השם החביב: Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit

קורטני גדלה באזור חופיה הצפוניים של סידני ולמדה בקולג' אמנות. היא השתתפה בכמה להקות גארז' (למשל ה Immigrant Union שעשתה מוזיקת קאנטרי פסיכודלית) ופרצה לראשונה עם ה EP

 “How to carve a carrot into a rose”   (שנשמע לי כמו אחלה רעיון לחוגי היצירה של אשתי...). יש לה לא מעט טקסטים שנונים ומושחזים שמזכירים לי קצת את דילן בתחילת דרכו. קורטני היא רוקרית עם נוכחות שמזכירה בשירה שלה לעיתים את כריסי היינד מהפריטנדרס, לעיתים את פי ג'י הארווי (ששוה להקדיש לה פוסט בפני עצמו) ולעיתים את שריל קרואו. צורת ההגשה שלה יכולה לנוע בין רוק עצבני ונוירוטי, לשעמום של נערת פרברים, לטון סרקסטי של מישהי שמסתכלת על הכל מהצד.

קצת רכילות: היא חיה במלבורן עם בת זוג המבוגרת ממנה בלא מעט שנים ואפילו כתבה על כך שיר חביב בשם Numbers . די מדהים כמה התקדמנו בשנים האחרונות. העובדה שהיא חיה עם בת זוג כבר לא מרגשת אף אחד, וההתעסקות ה"רכילותית" היא בהפרש הגילאים. אגב בת זוגתה Jen Cloher היא זמרת בפני עצמה, אבל בניגוד לקורטני הרוקיסטית הבועטת, ג'ן היא זמרת פולק ענוגה ורכה.

שיר שאני מאוד אוהב בתקליט, והוא אחד השקטים בו, נקרא Depreston  והוא דוגמא נהדרת ליכולת שלה לספר סיפור דרך הפרטים הקטנים. אפשר ממש לחוש את הדכאון של הפרבר המנוכר והגיחוך בחלום הזעיר בורגני דרך סיור הנדל"ן הקטן הזה בו היא עוברת בין הפרקטיות של כיווני אויר וגודל הגרז' לחיים המלאים שהבית הזה הכיל בתוכו.

You said we should look out further, I guess it wouldn't hurt us
We don't have to be around all these coffee shops
Now we've got that percolator, never made a latte greater
I'm saving twenty three dollars a week

We drive to a house in Preston, we see police arrestin'
A man with his hand in a bag
How's that for first impressions? This place seems depressing
It's a Californian bungalow in a cul-de-sac

It's got a lovely garden, a garage for two cars to park in
Or a lot of room for storage if you've just got one
And it's going pretty cheap you say, well it's a deceased estate
Aren't the pressed metal ceilings great?

Then I see the handrail in the shower, a collection of those canisters for coffee tea and flour
And a photo of a young man in a van in Vietnam
And I can't think of floorboards anymore, whether the front room faces south or north
And I wonder what she bought it for

If you've got a spare half a million
You could knock it down and start rebuildin'

אם אתם לא נעולים רק על המוכר ופתוחים לשמוע משהו טוב תוצרת הדור הצעיר, קורטני היא דוגמא נהדרת למישהי שמביאה מבט רענן על המציאות בלי לשכוח את העבר ונותנת כבוד לרוקריות וותיקות שסללו לה את הדרך. ואם לא בא לכם לשמוע משהו חדש, אז אולי בפעם הבאה שאתם בסיור נדל"ן, שוקלים לקנות או לשכור בית, לפחות תהרהרו לרגע קט בחיים ובסיפורים שייתכן והבית הזה הכיל.

שבת שלום.

קטע קצת רוקיסטי: Pedestrian At Best 

 ואחד בעל השם המדליק Avant Gardener
(שימו לב בקליפ ל"דילן" שאחראי על לוח התוצאות, מזכיר משהו?...)

ים השיבולים

אני יושב על חבילת שחת

על ראשי זר ושושנים שלוש

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש                              (משק יגור, טיוטה            יורם טהרלב)

חג השבועות הוא החג שלנו, הקיבוצניקים. כל שנה, חברים של ההורים ודודים מדרגה שלישית שמעולם לא שמעתי על קיומם, היו נזכרים בנו לפני החג וקופצים לביקור. היינו הולכים בחום המהביל לשדה הקצור, יושבים על חבילות הקש הדוקרות ורואים את חברי וחברות המשק לבושים חולצות רקומות ורוקדים לצלילי "שיבולת בשדה" או "ים השיבולים" כשבלוריתם ושולי שמלותיהן של הנשים מתנופפות ברוח. אח"כ הגיע תור תהלוכות עגלות הביכורים של ענפי המשק ותצוגה על הבמה של יבול השנה של התינוקות, כשתמיד לפחות זאטוט אחד לא מבין על מה המהומה ופותח ביבבות קורעות לב, וסוחף אחריו לסינפוניה את שאר העוללים... לסיום היתה הדגמה של כל תהליך גידול החיטה משלב החריש ועד הקציר על פס חיטה שהושאר מבעוד מועד לכבוד החג, כשברקע טרקטוריסט מהפלחה מסביר בקול בס: "זוהי המשדדה, ועתה אנו רואים את צביקה על הג'ון דיר עם המתלמת מאחור". היינו צופים בקומביין (או בעברית צחה – קצרדש עצמונע) היודע לא רק לקצור אלא גם מנפה את המוץ מן התבן, וצופים בפליאה במכונה הקסומה הלוקחת את השלף והופכת אותו לקוביות קש מהודקות היטב וקשורות בחוט שחור.

לכבוד החג הממשמש ובא אני רוצה לחלוק כבוד למשוררים ומוזיקאים שיצאו מתוך ההתיישבות העובדת.

עוד מראשית ההתיישבות, התנועה הקבוצית הנפיקה משוררים לרוב. אפשר להתחיל ברחל המשוררת מקבוצת כנרת, לוי בן אמיתי מדגניה, נעמי שמר (שוב כנרת), נחום היימן (בית אלפא), יורם טהר-לב (יגור) ועוד רבים וטובים. תור הזהב היה בשיאו בעשורים הראשונים של המדינה החדשה עם חבורות הזמר. המושלים בכיפה היו כמובן הגבעטרון.

מי האמין שחבורת הזמר שהוקמה ב 48 לטקס חנוכת מגרש הכדורסל של קיבוץ גבע תגיע כל כך רחוק. נדמה שהעמק היה ה"סיאטל" של התקופה, אשר מלבד הגבעטרון הוציאה מאוחר יותר גם את "האשכולית" מבית השיטה והבחורים מאפיקים. כמעט בכל קיבוץ, וגם בהרבה מושבים, צמחה חבורת זמר. וכמו שכל גיטריסט מתחיל חולם להיות ג'ימי הנדריקס, כל חבורת זמר פינטזה יום אחד "לעשות את זה" כמו הגבעטרון.  

בשנתון שלי היו רק ששה ילדים בקבוצת גבע. אפילו בסטנדרטים של הקיבוץ, בו השקיעו בחינוך והעדיפו כתות קטנות, ששה היו מעט מדי. האפשרויות היו לנהוג בסגנון בית קטן בערבה ולצוות אותם לשנתונים אחרים או לחבור לקיבוץ שכן. כך קרה שבכיתה ד' פתאום קיבלנו ששה ילדים מגבע, אתם המשכנו אחרי היסודי לביה"ס האזורי בעין חרוד עד סוף התיכון. רוב בני כיתתי מגבע התגאו בייחוס "גבעטרוני" – הורים או דודים שרו בלהקה, מה שהפך אותם כמובן לבעלי דם כחול. מהם למדנו על הסכסוכים הפנימיים וריבי האגו שבאו בעקבות ההצלחה האדירה. בתקליטיה של הורי היה יצוג נכבד לתקליטי הגבעטרון, כך שמרד הנעורים המוסיקלי שלי היה להתרחק הכי רחוק שאפשר מ"עמק שלי" ו"באה מנוחה ליגע".

גם תנועת המושבים לא טמנה ידה בצלחת. מישהו זוכר למשל את להקת מגפיים עם השלאגר ההיסטרי "לקום כל יום לחלוב את הפרות ברפת"?

אבל לא רק חבורות זמר. קיבוץ דליה סיפק לעולם הזמר העברי את החבר הג'ינג'י דודו זכאי. והגדיל לעשות קיבוץ משמרות שסיפק לא אחד, כי אם שלושה נפילים – שלום חנוך, חנן יובל ומאיר אריאל. בתחילת דרכם המוסיקלית היו מאיר אריאל ושלום חנוך חברים בהרכב "המשמרון" והביאו לקאנון התרבות הישראלית שירים כמו "הלילה" ו "אגדת דשא" (כמו שריח מסויים יכול לשלוף מהזכרון זכרונות אבודים, שני השירים הללו ישר עושים לי פלאשבק לקיבוץ של ילדותי עם בית הילדים, הדשאים והממטרות).

  

"השלושרים" הוקמה ע"י בני אמדורסקי (שגדל בקיבוץ הראל) חנן יובל ושלום חנוך ב- 1969. הם היו מחלוצי הפופ העיברי והושפעו רבות מהביטלס, ממוסיקת קאנטרי ומזמר חסידי.

שלום חנוך וחנן יובל שרתו בלהקת הנח"ל ואח"כ עזבו את הקיבוץ, אבל מאיר אריאל נשאר ואפילו היה מזכיר הקיבוץ לתקופת מה. אשף המילים המדהים הזה ידע לתאר בקריצה את הווי חיי המשק. לא בצורה פומפוזית או ממלכתית כפי שעשו הגבעטרון, אלא דרך טיפוסי שוליים תמהוניים כגון ארול אחד או הרפתקאות אהבהבים עם השכנה (אשר עוד עונה לשם תקוה, תתארו לכם...)

קיבוצניק נוסף שקשה להמעיט בתרומתו לתרבות הישראלית הוא האדון בעל פני הפוקר מתי כספי. כספי גדל בקיבוץ חניתה שבגליל המערבי ואחראי לא רק לכמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו בעברית, אלא גם פתח את אוזננו וראשנו לצלילים שלא היו עד אז במחוזותנו. כספי החל את הקריירה המוסיקלית כבר בגיל חמש בנגינת חלילית. הקיבוץ החליט להשקיע בילד המוכשר וקנה לו פסנתר לפנים משורת הדין (אני בטוח שכמה חברי קיבוץ אידיאליסטים כעסו על הפרת התקנון, מעניין מה היה קורה אם היו מקשיבים להם...). ב 1971 כשהלהקות הצבאיות שלטו ביד רמה בזמר העיברי, מתי כספי הוציא יחד עם שלמה גרוניך תקליט אוונגרד עם טקסטים מהפכנים – "מאחורי הצלילים". בשנות השמונים, לאחר קריירת סולו מפוארת הוא סחף את כל המדינה לצלילי הסמבה הברזילאית.   

שנות התשעים הביאו דור חדש של יוצרים קיבוצניקים לכותרות. "איפה הילד?" מגבעת ברנר היתה חלק מגל להקות הרוק ששינו את נוף המוזיקה המקומי. חמי רודנר, אסף שריג (במקור מבית השיטה) ושאר חברי הלהקה אמנם עברו לתל-אביב בשלב הקלטת האלבום הראשון אך הלהקה החלה לעבוד על החומר עוד בקיבוץ. אגב שם הלהקה נלקח מאיחוריו הכרונים לחזרות של מתופף הלהקה הצעיר עומר דגני.

בן קיבוץ נוסף שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלו הוא גבע אלון, שגדל בקיבוץ מעברות. גבע שר באנגלית והחל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת ה- Flying Baby, שעברו לגור בקליפורניה, חרשו את ארצות הברית לאורך ולרוחב והופיעו בכל חור. באופן קצת מפתיע המוזיקה שלהם מושפעת יותר מקאנטרי, פולק ובלוז מאשר משירי ארץ ישראל.  לאחרונה הוציא גבע אלון סוף סוף אלבום ראשון בעברית ("תהיי איתי") בהפקת עמיר לב.

הרכב קיבוצי הרבה פחות מוכר הוא בעל השם המדליק "השפן הנכון" (הרי כולנו יודעים שהקיבוצניקים הנם "אוכלי שפנים וחזירים"). ללהקה נטייה לשירים קצרצרים, רוויי הומור שחור, אנרכיה, טקסטים פרובוקוטיביים וצליל פנקיסטי. הלהקה המחורפנת והפורה הזו כבר קיימת המון זמן ובאמתחתה מספר לא מבוטל של אלבומים.

אני רוצה לסיים בצד מעט אחר של ההתיישבות העובדת, הרחק מהפסטורליה, חדר האוכל והמדשאה הקיבוצית. להקת אלג'יר הוקמה על ידי מושבניקים מתלמי אליהו שנמצא באזור עוטף עזה. ללהקה צליל יחודי של רוק המשולב בפיוט ובמוזיקה מזרחית. חברי הלהקה עברו תקופות לא קלות, בהן בין היתר ניסו לחזור בתשובה. גיטיריסט הלהקה, גבריאל בלחסן, ניסה להתאבד ואף אושפז מרצון באברבאנל. לאחר פרוק הלהקה, יצא הסולן אביב גדג' לדרך עצמאית והוציא שני אלבומים. באופן אישי אני חושב ש"תפילה ליחיד", אלבומו הראשון, הוא תקליט מעולה גם אם לא קל לעיכול. אגב, אחיו הבכור של אביב הנו מוזיקאי מצליח בפני עצמו: שלום גד מלהקת "פונץ".

כבר מזמן עברו ימי הרומנטיקה בגורן, אף הורה לא משכיב את ילדיו לישון בבית הילדים, חדר האוכל מופרט, וכבר לא תראו מתנדבות משבדיה משתזפות בבריכה בעוד בני הקיבוץ שוזפים בהן את עינהם, אבל מהשפעתה התרבותית הכבירה של אותה הרפתקאה ייחודית, הזויה ומופלאה המכונה קיבוץ אי אפשר להתעלם.

חג שמח.

הכל נשאר במשפחה

הסיפור הפעם הוא על קנאת אחים. יש בו הרבה אמוציות, לכלוכים הדדיים, זריקת חפצים, ריבים שמגיעים לפיצוץ ונטישה דקות לפני שהאורות כבים וצריך לעלות לבמה, ובקיצור, כל מה שמפרנס טבלואידים ומייצר כותרות צהובות בעיתונים. הסיפור הזה הוא על אחת הלהקות הכי מצליחות בשנות ה-90 ובעיקר ספורם של שני אחים - ליאם ונואל גאלגר. יש לי הרגשה שאת הלהקה הזו לא ממש צריך להציג וכולכם מכירים. אני מדבר על Oasis.

התרוץ להעלאת הנושא הוא תקליטו האחרון והמצויין של נואל גאלגר ולהקתו High Flying Birds, ואולי גם הזמנה במסגרת הפינה "המלצות השבוע" להופעה שלו שתערך בסן פרנסיסקו בשבוע הבא במועדון The Warfield (יום שני ה 18 במאי). אגב, באותו הערב תערך הופעה של U2 בסן חוזה. אולי פעם אכתוב טור על המגלומניה של בונו, פעילותו המבורכת באפריקה, הקשר לחברת אפל והסקנדל שנוצר סביב הפצת אלבומם האחרון, אבל כרגע אנחנו באנגליה של שנות התשעים ולא אירלנד של שנות השמונים.

האחים נואל וליאם גאלגר (יחד עם אחיהם הבוגר פול) גדלו במנצ'סטר ועברו ילדות לא קלה. האחים (בעיקר הגדולים פול ונואל) חטפו לא אחת מכות נמרצות מאביהם השיכור. לאחר מספר שנים הצליחה אמם להחלץ מבעלה האלים אבל את צריבת ההתעללות על נפשותיהן של הילדים כבר מאוחר היה מכדי למחוק. עוד בגיל צעיר פיתח ליאם התנהגות אנטי חברתית והראה אנטגוניזם בולט בעיקר כלפי אחיו האמצעי, נואל. כנערים מתבגרים הגאלגרים היו פרחחים לא קטנים ובילו הרבה יותר שעות מחוץ לכתלי בית הספר מאשר בתוכו. הם הסתבכו לא אחת עם המשטרה ואילולא היו מתעלים את זעמם בלהקת רוק, ישנו סיכוי סביר שהיינו מוצאים אותם חברים באיזו כנופיית רחוב ואולי אף בבית הכלא.

נואל הושעה בגיל 13 לחצי שנה מבית הספר לאחר ששדד פיצוציה מקומית. בכדי להעביר את שעות השעמום בבית הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה. הלהקה האהובה עליו היתה The Smiths ובעיקר הגיטריסט ג'וני מאר. בגיל 15 הוא הועף סופית מביה"ס אחרי שזרק שק קמח על המורה.

ליאם הקים עם כמה חברים את להקת The Rain ואח"כ שינו את שמם ל Oasis. בזמן שנואל עבד כטכנאי ופועל במה של להקה אחרת, הוא קפץ לראות את אחיו מופיע עם אואזיס במועדון מקומי. ליאם הציע לנואל את תפקיד מנהל הלהקה, אך נואל לא ממש התלהב ממה ששמע וסירב להצעה. מאוחר יותר הוא קיבל את הצעתם להצטרף להרכב מתוך מטרה לנגן חומרים שהוא עצמו כתב למגירה ולטייפ במהלך השנים. הצטרפותו של נואל הפיחה רוח חיים בלהקה ושינתה את אופייה לכיוון הרבה יותר ישיר ופשוט. נואל הפך להיות הכותב והיוצר העיקרי בלהקה והצליל שלהם הושפע רבות מהביטלס, הסטונס, המי, הקינקס ולהקות חדשות יותר דוגמת הסטון רוזז ו-U2. הדינמיקה לא היתה פשוטה - פתאום מופיע האח הגדול, תופס את ההנהגה ומשתלט. לא סתם חברי הלהקה הדביקו לו את הכינוי הסרקסטי "הצ'יף"...

בעולם הרוק, למזל יש תפקיד חשוב, ולא אחת יד המקרה מפרידה באכזריות בין הצלחה פנומנלית לכשלון צורב. בראשית דרכה הוזמנה אואזיס להופיע במועדון בגלאזגו, סקוטלנד. חברי הלהקה התפרנים ניסו לגרד כמה גרושים ממשפחה וחברים בכדי לממן את הנסיעה ואת הובלת הציוד וכמעט וויתרו. למזלם, מפיק ידוע שבא לראות להקות אחרות באותו ערב כל כך התלהב מחבורת הצעירים הלא מוכרת ממנצ'סטר שעוד באותו הערב הציע להם חוזה. כמה חדשים אח"כ יצא תקליטם הראשון Definitely Maybe ובעקבותיו הוקלט ב 1995 האלבום (What's the story? (morning glory  עם הלהיטים Wonderwall ו Champagne Supernova. האלבום נהיה להצלחה אדירה והפך אותם בבת אחת לדבר הכי חם בשוק. תקליטם השלישי Be Here Now עשה היסטוריה באנגליה מולדתם ושבר את כל שיאי המכירות.  מבקרי הרוק הכתירו אותם כלהקה מובילה בסגנון ה "בריט-פופ" לצד להקות כגון The Verve. Supergrass, Pulp ועוד.

 

Champagne Supernova: https://www.youtube.com/watch?v=tI-5uv4wryI

Wonderwall: https://www.youtube.com/watch?v=6hzrDeceEKc

ההצלחה המטאורית, ההופעות נון-סטופ ברחבי העולם והצפיות האדירות נתנו את אותותיהן על חבורת הצעירים הסוררת. חברי הלהקה חגגו בגדול וענו על כל קלישאות הרוקנרול - הרבה סמים ואלכוהול, סקס מזדמן וחדרי מלון הרוסים שנראו כמו אחרי שואה גרעינית. הריבים התכופים בין האחים עשו כותרות בצהובונים. במהלך סיבוב הופעות בארה"ב, בזמן הופעה בלוס אנג'לס, ליאם החל לעלוב בקהל האמריקאי ובאחיו נואל ואף זרק על אחיו טמבורין. לאחר סיום ההופעה הריב התלהט עוד יותר, הוטחו כיסאות ונואל עזב הכל בעצבים ונסע לסן פרנסיסקו. רק לאחר שידולים רבים הוא שוכנע לחזור ללהקה ולהמשיך בסיבוב ההופעות.

נעשה לרגע הפסקה. אתם זוכרים את קרב האיתנים בין תיסלם לבנזין? או את מלחמת החתולות בין עופרה חזה וירדנה ארזי? אתם זוכרים את "תקרית הדיו" המפורסמת בו ירדנה המסכנה חטפה סילון דיו שנורה מאקדח מים ע"י מעריצה שרופה של עפרה חזה, בעת ההופעה, והרסה לה את השמלה? משום מה יש אנשים שלא יכולים סתם לאהוב להקה או זמר, תמיד הם צריכים, ממש כמו בכדורגל, גם לשנוא את הלהקה ה"מתחרה". זו לא המצאה ישראלית. בשנות הששים הנוער נחלק למעריצי הביטלס כנגד מעריצי הרולינג סטון. בשנות השמונים נאלצנו לבחור בין פרינס למייקל ג'קסון ולקחת צד במלחמה בין מדונה וסינדי לאופר. באנגליה של שנות התשעים היתה מלחמה עקובה מדם, קשה אף יותר ממלחמת פוקלנד, בין Oasis ל Blur. לדוגמא נואל נאלץ להתנצל לאחר שאיחל מעל גבי העיתון לדיימון אלבר, סולן להקת בלר, שיחטוף איידס וימות...

השנים עברו ואואזיס המשיכה להקליט, אר יחסי האחים רק הלכו והתדרדרו. לעיתים תכופות נאלצה הלהקה לבטל הופעות עקב ריבים מאחורי הקלעים. ב 2009 הצהיר נואל שהוא עוזב את הלהקה משום שלא יכול יותר לעבוד עם אחיו. אואזיס נסתה להמשיך בלעדיו, שינתה את שמה ל Beady Eyes והתפרקה בשנה שעברה בעוד שנואל פנה לקריירת סולו. עד כמה שידוע לי, עד היום הם עדיין לא מדברים.

אלבומו האחרון של נואל הוא סוכריית רוקנרול אמיתית. אלבום שכייף לשים בפול ווליום בנסיעה על הכביש המהיר. יש באלבום השפעות ביטלסיות ורולינג סטוניות לרוב. התקליט נפתח בשיר Riverman שמזכיר בפתיחה את Wonderwall של להקת האם, ובהמשך מתפרץ סקסופון שכאילו יצא מתוך התקליט Wish you were here של הפינק פלויד. אין באלבום איזו חדשנות פורצת דרך, סתם שירים טובים שעושים טוב בלב ונעים באוזניים.

אני מזמין את מי שהאהבה לרוק בדמו ולא חושש מקצת גיטרות דיסטורשן, לבוא ולראות את האח לבית גאלגר המוכשר הזה, שלמרות כל הסכסוכים המשפחתיים, האלכוהול והסמים, הבן זונה עדיין מריח כמו רוח נעורים.

שבת שלום.

כמה קליפים מתוך אלבומו האחרון:

The Dying of the Light: https://www.youtube.com/watch?v=5jKUf3ppgnA

Riverman: https://www.youtube.com/watch?v=fuubqoEb4jE

In the Heat of the Moment: https://www.youtube.com/watch?v=FIIZnZ-pgDI