לכו להזדיין

מעלה באיחור רב פוסט שנכתב לט"ו באב

אתחיל באזהרה: הפוסט הזה Rated R  ולא מיועד לקטינים, אנשים הסובלים מבעיות בלב, חרדים ושמרנים באשר הם.

לכבוד ט"ו באב אני מקדיש את הפוסט הבא למוסיקה הקשורה ב"עשיית אהבה". הפעם רצוי לא רק לקרוא אלא בעיקר להקשיב. בפוסט הזה יהיו גניחות, אנחות ושאר קולות הקשורים בסקס. זוכרים את הסרט "כשהארי פגש את סאלי" ואת מג ראיין בסצנת אכילת הסלט המפורסמת? אז זה הכיוון הכללי, רק במוזיקה. מי שיש לו בעיה עם זה, שילך להזדיין... (וסליחה על הצרפתית J).

ואם מדברים על אהבה וארוטיקה, אתחיל, איך לא, בצרפת. אני די בטוח שכולכם מכירים את להיט חדר המיטות המפורסם שעשה סרז' גינסבורג יחד עם ג'יין  בירקין – ז'ה טם ואת האנחות האקסטטיות של בירקין בסוף השיר. ג'יין בירקין היתה שחקנית בריטית יפהפיה ובין בירקין וגינסבורג התפתח רומן לוהט שהוליד אלבום משותף ב 1969.

הקטע הבא גם הוא של מלך הארוטיקה הצרפתית סרז' גינסבורג ונראה בתחילה תמים למדי. France Gall  היתה זמרת צרפתייה פופולרית שחשבה שהיא שרה שיר תמים על נערה ואהבתה לסוכריות על מקל (היא היתה אז רק בת 18). היא כלל לא הבינה את כפלי המשמעויות הרבים שגינסבורג שתל בשיר ואף הקליט עבורו  קליפ חביב ומשעשע. השיר הפך להיט, ובאיזשהו שלב פרצה שערורייה בצרפת כשהובן תוכנו האמיתי. לFrance  הצעירה לקח שנים של טיפולים בכדי להתגבר על הטראומה הנפשית שהותיר בה הסקנדל. אגב הבמאי המוערך ברנרדו ברטולוצי הציע לFrance Gall  את התפקיד הנשי הראשי בסרטו "הטנגו האחרון בפריז" (ממנו זכורה לכם ודאי סצינת החמאה המפורסמת) אך היא סירבה בתוקף.

ומהקטעים הרכים נעבור להארד קור. להקת Aphrodite Child  (שיתכן והחלק המבוגר יותר מקהל הקוראים מכיר) הוציאה קטע אורגזמי מטורף באלבום 666. Aphrodite Child  הינה להקה יוונית שהוקמה בשנת 67 והיוצר המפורסם ביותר בה הוא הקלידן  Vangelis שמאוחר יותר הקים עם סולן להקת Yes , ג'ון אנדרסון, את Jon & Vangelis. האלבום 666 הוא ברובו שילוב של רוק מתקדם עם מוזיקה פסיכדלית, ואחרי הוצאתו ב 1972 התפרקה הלהקה. אגב לסולן הלהקה, Demis Roussos, מצרי במוצאו, היתה קריירת פופ מצליחה והוא נפטר בתחילת השנה אחרי שסבל שנים מדפרסיה והשמנת יתר. בקטע המדובר, שנקרא Infinity מתארחת  Irene Papas אשר גונחת כאן במשך יותר מחמש דקות כאילו אין מחר. היווכחו בעצמכם...  (אגב, מישהו מבין מה היא בדיוק אומרת שם?)

מיון נעבור ליפן. להקה בשם Ceremony: Buddha Meet Rock  היתה להקת מחתרת לא ממש ידועה שהוציאה ב 1971 את הקטע רווי האורגזמות הקרוי  Prayer, Pt. 2. מה אומר, וואחד תפילה...

נמשיך במסענו מסביב העולם, ומיפן נעבור לדרום אמריקה וללהקה צ'יליאנית, או יותר נכון זוג נשוי, קרלוס  ודניס, בתוספת נגנים, שהוקמה ב 1969 ושמה Aguaturbia. הלהקה נחשבת לחלוצת הרוק הפסיכדלי בצ'ילה. הקטע הבא נקרא, באופן ממש מפתיע, "ארוטיקה" וגם עטיפת האלבום לא משאירה שום מקום לטעויות.

מדרום אמריקה נעלה צפונה לארה"ב וללהקת Rare Earth שפעלה בין השנים 1970 ו 1972. הקטע המוסיקלי Come with me מכיל גניחות ברקע לכל אורכו והקליפ נעשה על רקע קטעים מן הסרט "סחלב פראי" בכיכובם של מיקי רורק, קאר אוטיס וז'קלין ביסט.

שוב נחצה את האוקינוס, הפעם מארה"ב לאנגליה וללהקה הלונדונית White Noise שהוקמה ב 1968. להקת רעש לבן עשתה מוסיקה אלקטרונית אקספרימנטלית. הקטע הבא – My game of loving מתחיל כשיר תמים למדי, אבל בערך ב 1:50 מתחילה אורגיה פרועה שנעלמת וחוזרת שוב לקראת סוף השיר. יש מי שיקרא לזה רעש לבן... אגב למי שיאזין לקטע עד סופו צפויה הפתעה קטנה. 

אנו חוזרים לאמריקה, והפעם עם קטע משעשע למדי היישר מחדר המיטות של Zoogz Rift וחברתו. Zoogz Rift או בשמו האמיתי Robert Pawlikowski, היה לא רק מוזיקאי, אלא גם צייר ואפילו מתאבק מקצועי. הוא הושפע רבות ממוסיקאים שהלכו הרחק מן התלם דוגמת פרנק זאפה וקפטן ביפ-הארט וגם מציוריו של סלבדור דאלי וספריה של איין ראנד. השיר הבא מכונה לא פחות מאשר Tender Romance ויצא ב 1988. 

הקשיבו ל"רומנטיקה הענוגה" של המתאבק עדין הנפש וחברתו החסודה...

להקת  Bongwater היתה להקת רוק פסיכדלית אשר פעלה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. בשיר Obscene andpornographic art  מתארת הזמרת Ann Magnuson חוויות מביקורה במוזיאון המטרופוליטן בזמן שהחבר שלה מחוץ לעיר. אחלה סיפור. אגב גם שם התקליט מעיד על תוכנו - The Power Of Pussy.

אסיים בניסיון לחפש מעט עשיית אהבה מוסיקלית תוצרת כחול לבן. אודה ואתוודה שלא ממש מצאתי. מילים גסות יש גם יש. קחו למשל את ניבולי הפה הפרועים של זיקני צפת בתחילת דרכם. ישנו היפ הופ סקסיסטי ושובניסטי של שב"ק ס' ("מכופף הבננות"), ישנה השירה הארוטית \ פרובוקטיבית \ סרקסטית של יונה וולך ("סקס אחר", "תותים" ועוד רבים וטובים) ישנן כמה יציאות פרובוקטיביות של ערן צור ("ואז הופיעה בטי") ואת "”Pussy heaven של הג'ינג'יות, אבל שם לא מדובר בעונג (“כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל”) .מוסיקת חדר מיטות ממש, לא מצאתי.

בחרתי לסיים בשיר של הזמרת   משנות השמונים על הגבר הזר שאצלה באמבטיה.

ליליה נולדה באורוגוואי ועלתה לארץ בהיותה נערה.

ב-1987 הצטרפה ליליה ללהקת החברים של נטאשה, שהייתה אז בראשית דרכה, וחבריה בחנו את האפשרות לשלב בשורותיה סולנית. היא הופיעה עם הנטאשות במשך מספר חודשים, אך עזבה אותם בטרם הוקלט אלבומם הראשון.

את הטקסט כתבה חנה גולדברג והלחין עובד אפרת.

 בזמנו הייתי תמים מדי מכדי להבין את משמעות המשפט "והחתול שלי מתחיל לעוף"...

שבת שלום וט"ו באב שמח ומלא אהבה.

נ.ב. אני חייב את הפוסט הזה לקבוצה נהדרת בפייסבוק שמתמקדת במוסיקה פסיכדלית – Dark Star. אפשר למצוא שם פנינים נדירות וגם דברים הזויים. את השרשור האורגזמי התחיל בחור חביב בשם גל גיטרמן שיש לו ידע עצום, והקליפים פשוט החלו לזרום. הקטעים שהבאתי פה הם רק דוגמית משלל האורגזמות המוסיקליות שעפו שם מכל כיוון.

על נסיכות ונייר טואלט, רשמים מהמשלחת לגווטמאלה

בפרסומות הרזיה תמיד יש תמונת "לפני", בד"כ בחורה די שמנה בפוזה לא מחמיאה ואחר כך מגיעה תמונה של אותה בחורה בפוזה סקסית רק ימים מספר לאחר אותו שיקוי קסמים או שיטת הרזיה מהפכנית. הכתבה הזו, אם כן, היא כתבת "אחרי". אני לא מבטיח בחורה סקסית בביקני אז לכל המאוכזבים, תודה שקראתם עד כאן. יאללה ביי...

את ה"לפני" כתבתי לפני כחודשיים. מדובר על פרוייקט התנדבותי בגואטמלה ומשלחת של בני נוער ישראלים מהעמק (בתי ביניהם) בראשות סימה (הנה הקישור).

לפני קצת יותר משבועיים חזרו אחרוני ה"חלוצים" (כך נקראה הקבוצה, או באנגלית “The pioneers” ) מגואטמלה. אני הייתי חלק מה"עליה השניה", כלומר הצטרפתי כהורה מלווה לחלקו השני של הפרוייקט ונשארתי עד סופו. במשך כל ימי פעילות המשלחת כתב כל יום אחד החלוצים בתורו את רשמיו בפוסט שפורסם באתר הקבוצה בפייסבוק. החבר'ה כתבו מדהים ואני ממליץ בחום לקרוא. קטונתי מלנסות לכתוב יפה כמוהם אך בכל זאת הייתי רוצה לחלוק חלק מרשמי וחוויותי.

כהורה מלווה, די מעניין לצפות מהצד בדינימיקה של עשרים נערים ונערות אשר אוכלים, ישנים ומבלים יום ולילה יחדיו. אם זה בזמן העבודה הקשה על הפרוייקטים או כשהם חולקים את המראות הלא קלים. רוב החבר'ה לא הכירו אחד את השני לפני ההכנות לפרוייקט אך חודשי העבודה לפני הנסיעה והחוויות החזקות שעברו יחד בגווטמאלה גיבשו את הקבוצה ויצרו הווי פנימי, כאילו מדובר במשפחה אינטימית. אני בטוח שהם יצאו משם לא רק עם חוויות אלא גם עם חברים חדשים לחיים. היו לא מעט דרמות, משברים וריבים (ופה המקום לתת מילה טובה לשאר ההורים המלווים שידעו להתמודד יפה בסיטואציות לא קלות). אבל גם צחוקים היסטרים, ריקודים ושמחה כמו שרק בני נוער יכולים.

התמקמנו בבית היתומים, או יותר נכון בבית היתומות, בבניין חדש וחביב אשר אגיע אליו בהמשך. בבית היתומים ובכפר הסמוך לו התבצעה מרבית פעילות הקבוצה. כשאומרים לי יתומים, האסוציאציה הראשונה שעוברת לי בראש היא נער מפוייח פנים עם קערת דיסה ריקה ומבט עצוב בעיניים מספרי צ'ארלס דיקנס. בפועל המציאות קצת שונה אך העצב בעיניים עדיין שם. חלק מהילדים אכן יתומים מאם ואב, אחרים פשוט ננטשו ברחובות, ויש גם כאלו שהוצאו מבתיהם אחרי שסבלו מסכת התעללויוית פיזיות ונפשיות קשות. קחו לדוגמא את המקרה הבא: כשבועיים לפני בוא החלוצים למקום, בית היתומים קיבל אח ואחות (האחות בת ארבע והאח מעט מבוגר יותר) שנמצאו על ידי המשטרה כשהם כבולים באזיקים בידיהם וברגליהם לרגלי המיטה כשסמרטוט תחוב בפיהם כדי למנוע משכנים לשמוע את זעקותיהם, וציפית של כרית על ראשם. כך בילו אותם ילדים יום יום במשך שמונה שעות, עד שהוריהם חזרו מהעבודה. וזאת למה? הם היו רעבים ולקחו אוכל מהארונות בזמן שהוריהם נעלו אותם בבית. זוהי אכן דוגמא מזעזעת וקיצונית, ואף זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב בעיתוני גואטמלה, אבל זה רק מראה עד כמה עגום יכול להיות המצב, ועד כמה חיוני מוסד שיתן להם איזשהו סוג של הגנה ובית. את המקום מנהלים זוג מקומי מקסים – קרן ואסטוארדו שעושים מלאכת קודש.

אחד הדברים שתפסו אותי לא מוכן היה עניין הניגודים. זה קרה באגם אטיטלאן, מקום יפהייפה כמו בגלויות קיטשיות לתיירים, עם הרי געש תמירים הנושקים לאגם שליו שלצדו עייירה ציורית. בזמן שאנו מטיילים בסמטאות העיירה, אנו שומעים על ההסטוריה הקשה של המקום בימי מלחמת האזרחים ועל רצח נשים וילדים בצורה עיוורת. אנו גם שומעים ורואים את תוצאת נזקי הטבע – כ1400 איש נקברו חיים במפולת בוץ שנוצרה כתוצאה מהתפרצות אחד מהרי הגעש ב 2005 ו5000 איש נותרו ללא קורת גג.

ניגוד נוסף ראיתי בביקור במזבלה של גואטמלה סיטי. אלפי אנשים חיים בזבל פשוטו כמשמעו. עטים על כל אוטו זבל שמגיע כדי לנבור באשפה הנשפכת ולאסוף פסולת שאפשר למחזר. מדובר בשרשת מזון אכזרית – נהגי המשאיות כבר אוספים בעצמם את מוצרי המיחזור כדי להשלים הכנסה כך שלמזבלה מגיעה אשפה יד שניה. גם כאן ישנם גברים צעירים וחזקים שיכולים לנבור ראשונים באשפה ורק בסוף נשאר מה שנשאר לנשים. ישנן נשים שבקושי עושות שניים שלושה דולר ביום עבודה. סיירנו בסמטאות העוני שליד המזבלה. סמטאות צרות בהם חרא וזבובים בכל מקום. ברוב הבקתות הרעועות אין גג ראוי שיגן מפני הגשם ומי השתיה הם מי הביוב שזורמים ברחוב. לא פלא שתוחלת החיים נמוכה ורמת התחלואה גבוהה מאוד. בחור מקומי הקים בי"ס ליד משכנות העוני, במטרה לתת יום לימודים ארוך וארוחה חמה לילדים שגרים ליד המזבלה. בכך הוא מונע את גיוס הילדים על ידי הוריהם שעובדים במזבלה לעבודה שם, או לחילופין את נטישתם ברחוב. בית הספר מאפשר לילדים להמשיך לחיות עם הוריהם במקום למצוא את עצמם מוצאים על ידי רשויות הרווחה ומאוכלסים בבית יתומים.

החלוצים עשו פעיליות לימודיות עם ילדי בית הספר ואף חילקו ערכות אוכל במטרה להקל מעט על המצוקה. מדהים לראות את השמחה בעיניים ואת החיוניות של אותם ילדים שזכו ללמוד בבית הספר ולהמשיך לחיות עם משפחותיהם בין כל המראות הקשים שמסביב.

אגב השמחה שראיתי בעיניים של "ילדי המזבלה" עמדה בניגוד גמור לתינוקות אותן ביקרנו (וחברי המשלחת אף עזרו בטיפול בהם בימים שקדמו להצטרפותי לפרוייקט) בבית יתומים לתינוקות הנמצא במעלה הגבעה מעל לכפר אשר נבנה מכספי תרומות אמריקאיות (כנסיות בטקסס) וגם מנוהל ע"י אשה אמריקאית. המבנה מרשים מאוד ובנוי לתלפיות אבל אי אפשר למחוק את השריטה מנפשותיהם של ילדים החיים ללא חום ואהבה מהוריהם. בית התינוקות עשה לי פלאש-בק ללינה המשותפת בקיבוץ. אם תינוק היה בוכה בלילה, הוא היה צריך להמתין עד ששומרת הלילה תשמע את זעקותיו באינטרקום ותבוא לעזרו. אם באותו רגע בכו תינוקות נוספים בבתי ילדים אחרים, היה עליו להמתין זמן רב לפני שיקבל תשומת לב. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, לילדים בקיבוץ היו הורים אוהבים שראו אותם יום-יום. 

פרוייקט אחר היה בניית בית חדש לאם וששת ילדיה בכפר החיים בתנאים מחפירים. מחוץ לבית נשקף נוף של מליון דולר. מהחלון שבנו החלוצים נשקפת כל גואטמלה סיטי. בארה"ב פיסת נדל"ן כזו היתה שווה מיליונים. אחד מבני הבית מטפח באדיקות גינת חמד קטנה ופרחונית בצמוד לכל העליבות שמסביב. כמו שאמרתי, עולם של ניגודים.

הקשר החזק בין בני הנוער והיתומים ריגש אותי כל פעם מחדש. יותר מכל מחשב חדש, דוד מים חמים או ערכת לימוד שהביאו איתם החלוצים, מה שבאמת זקוקים לו היתומים זה יחס חם ואהבה. רוב חברי הקבוצה אינם דוברי ספרדית אך לשפה לא היתה שום משמעות. החלוצים פשוט היוו תחליף אח בוגר/אבא/אמא לילדים במשך שהותם שם. קחו למשל את האנקדוטה הקטנה הבאה: לאחר יום פעילות ארוך, בו ערכו החלוצים מסיבה לא רק לבית היתומים אלא גם לכל ילדי הכפר הסמוך (כ-300 ילדים סה"כ) קראתי לחבר'ה לבוא לאכול. אחד הנערים הושיב על ברכיו ילדה בת שלוש ושיחק איתה. הילדה מלמלה "פופו פופו" והנער, שבוודאי היה רעב ומותש, במקום לעזוב הכל וללכת לאכול, יחד עם שני חברים אחרים מהמשלחת, הלכו לנגב, להחליף ולטפל בה. אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה דומה בגיל 17. אין בכלל סיכוי שהייתי מנקה את הטוסיק לילדה במקום ללכת לנוח ולאכול צהריים.

בכלל, ישנם יחסי גומלין יפים בין בית היתומים והכפר. הדבר בא לידי ביטוי ביום המסיבה: בבית היתומים אין נייר טואלט, שהוא מצרך יקר, והיתומים מנגבים בנייר עיתון ישן. כשהחלה המסיבה שמתי לב שילדי הכפר "משלמים" בכניסה למסיבה בגליל נייר טואלט. מי שעבדו בכניסה כשומרי הסף שאספו את ניירות הטואלט היו משפחתה של דונה פנצ'ה, אותה משפחה שהחלוצים בנו את ביתם החדש.

אנקדוטה נוספת שמצאה חן בעיני התרחשה בעת מסיבה שערכו הנערים על גדות האגם, לחבורת אלמנות זקנות קורבנות מלחמת האזרחים אשר חיות על פת לחם דל אותו הן מקבלות בתיקצוב זעום. הזקנות מדברות באחת משפות שבטי המאיה וכלל אינן דוברות ספרדית. בזמן שחלק מהקבוצה הכינו ארוחת צהריים לזקנות (טמאלס, מאכל אינדיאני מסורתי עשוי קמח תירס עטוף עלה בננה) ניסו כמה חבר'ה להפעיל את הזקנות במריחת לק על הציפורניים ובמעגל ריקודים. שיתוף הפעולה היה חלקי וזקנות רבות ישבו בצד חסרות מעש. באילתור של רגע הפעילו הנערים המארגנים את הזקנות במשחק הכיסאות ובמשחקים נוספים כגון תחרות שתיית קולה מפחית, כאילו היו האינדיאניות נערי קולג' הוללים...

ניגוד נוסף ששמתי לב אליו היה בבית היתומות. יצאתי בערב לשאוף אוויר מחוץ לבניין והסתכלתי סביב. בית היתומות הוא בניין חדש (הכל מתרומות כמובן) צבוע וורוד בצורת טירה סטייל דיסנילנד כשבחלונות ויטראזים של נסיכות. יש משהו מגוחך במחשבה על מה שעבר על אותן יתומות בחייהן הקצרים לעומת טירת הנסיכות החביבה בה הן הולכות לישון. פתאום קלטתי שבעצם גם סינדרלה, שדמותה השתקפה אליי מאחד החלונות, היתה יתומה מאם וסבלה ניצול מחפיר מאמה ואחיותיה החורגות. גם שלגיה נשלחה למות במעבה היער על ידי מלכה קנאית ומרשעת ונאלצה לבשל, לנקות ולכבס לשבעת הגמדים אי שם ביער הרחק מהארמון.

כמו הדלעת שהפכה בין רגע לכרכרה, לקחו החלוצים מחסן מעופש, ניקו, צבעו, הרכיבו כסאות ושולחנות, הביאו איתם לפטופים, מדפסת, פרוז'קטור וציוד נלווה ובנו חדר מחשבים לתפארת. כך שאולי בזכות חדר המחשבים המדוגם שבנו החלוצים, יוכלו אותן יתומות לפרוץ את מעגל העוני, לרכוש השכלה ולהפוך לנסיכות  סטייל המאה העשרים ואחת.

כולנו מכירים את הפסוק "כל המציל נפש אחת...". מעבר לתרומה האדירה לשינוי חייהם של אותם ילדים או אנשים שאיתרע מזלם להיוולד בנסיבות קשות בהרבה ממה שאנו חווים בחיינו המפונקים, אין לי ספק שפרוייקט כזה השפיע לא פחות על בני הנוער שבאו לחזק ויצאו מחוזקים. לכך בדיוק התכוונה סימה כשעמלה יומם ולילה במשך חודשים ארוכים על הפרוייקט הנפלא הזה ואני בטוח שבעקבות ההצלחה עוד ייצאו משלחות דומות ליעדים אחרים בהמשך.