שרלטנים

בואו נדבר קצת על אפנה, ולא שאני מבין בזה משהו (ג׳ינס וטי-שירט הולך טוב בקולקציית סתיו 2015?). תהיתם מאיפה הביאו הביטלס את הרעיון של התחפושות על עטיפת הסרג׳נט פפר? או למה הנדריקס התלבש כפי שהתלבש בקונצרטים שלו? מי שהתחיל את הסטייל הזה של לבוש בסגנון ״פעם״, אם זה בסגנון ויקטוריאני, ימי המערב הפרוע וכו' היתה חבורת שרלטנים שלא קיבלה את תשומת הלב הראויה (לדעתי).

 The Charlatans פעלה באזור החוף המערבי החל מ 1964 ובנוסף לחדשנות האפנתית-בימתית גם נחשבים כלהקה הראשונה שעיצבה פוסטרים בסגנון פסיכדלי, וכלהקה שהביאה את בשורת האל אס די (לפחות כמשפיע מוזיקלי) לסן פרנסיסקו כשנתיים לפני אותו קיץ פסיכי המכונה  summer of love. חברי הלהקה אף גידלו שיער, מראה בהחלט לא אופייני לגברים ב 1964, אבל יש לי הרגשה שבהמשך איזה היפי או שניים אימצו את הרעיון...

את הלהקה הקימו George Hunter (שירה ו Autoharp) יחד עם Richard Olsen בבס,  Mike Wilhelm בגיטרה, Mike Ferguson בקלידים ו Sam Linde בתופים (שהוחלף די מהר בידי Dan Hicks). מועדון הבית שלהם היה Red Dog Saloon  בעיירה וירג'יניה סיטי שבנבאדה. יצא לי לעבור פעם או פעמיים במקום ולא נראה לי שהרבה השתנה מאז. עיירת כורים נידחת במדבר, שריד מימי הבהלה לזהב, רחוב ראשי אחד עם כמה פאבים, מסעדות,מועדונים וזהו. יש מאות כמוה במערב. לפחות העיירה לא רחוקה מאגם טאהו, גם זה משהו.

                

בכדי לקדם את הופעותיהם, יצרו חברי הלהקה את הפוסטר שבתמונה, המכונה "The Seed" ונחשב לפוסטר הקונצרט הפסיכדלי הראשון בהסטוריה. ההופעות, שכונו "The Red Dog Experience" תודלקו בחמרים שרקח הכימאי ואיש ה LSD הידוע Owsley “bear” Stanley שגר בברקלי באותה תקופה. השרלטנים חלקו את חווית האל אס די כשחזרו לפריסקו ויש המחשיבים אותם ללהקת האסיד-רוק הראשונה. מלבד השרלטנים הופיטע במועדון (בשלב מעט מאוחר יותר) ה Big Brother & Holding Company (עוד לפני ימי הזוהר של ג'ניס) וגם The Wildflowers. מספרים שבאותן מסיבות אסיד ראשונות לא היה ברור מי בקהל ומי על תקן "מופיע" ושולב בהן מופע אורות מרהיב (שבתוספת כמה טיפות ודאי היה מרהיב פי כמה). אגב, נעשה סרט דוקומנטרי (לא ראיתי) על המועדון בשם Rockin’ at the Red Dog – The dawn of Psychedelic Rock.

בקיץ 65 חזרו השרלטנים לסן פרנסיסקו והשתלבו יפה בתרבות הנגד שהתבססה בעיקר סביב צומת הרחובות הייאט ואשבורי. ללהקה הציעו כמה פעמים חוזי הקלטות, אבל עקב בררנות יתר הם סרבו. לבסוף חתמו חוזה עם Kama Sutra Records אבל החברה "הרגה" את האלבום בגלל איזכורים בטקסטים לשימוש בסמים. אמנם שוחררו שני סינגלים, אבל התקליט הנכסף מעולם לא יצא לאור.

במהלך השנים הבאות הלהקה סבלה מסכסוכים פנימיים, נטישת חלק מחברי ההרכב המקורי והצטרפות נגנים חדשים. רק ב 69 יצא סופסוף אלבום סלף-טייטלד שנכשל מסחרית. האמת שזה לא מפתיע, עולם המוזיקה עבר שינויים אדירים בין 65 ל 69. צליל הלהקה שנשמע רענן וחדשני ב 65, נשמע עתה מיושן ומעט ארכאי. ב 69 מתופף הלהקה באותה תקופה, Terry Wilson, נכנס לכלא בעוון אחזקת מריחואנה, ובסוף אותה שנה הלהקה התפרקה.  

האלבום במלואו:

https://www.youtube.com/watch?t=1&v=n2tRHAsyCCQ

אחרי הפירוק פתח ג'ורג' האנטר חברה לעיצוב גרפי ועיצב אלבומים בין השאר לקוויק סילבר מסנג'רס, Canned Heat ו It’s a beautiful Day!. בשנות ה 90 והאלפיים הלהקה התאחדה מספר פעמים לרגל כל מיני ארועים (למשל חגיגות ה 40 לקיץ האהבה). השנה הם חגגו יובל 50 והופיעו ביוני היכן שהכל התחיל ב Red Dog Saloon. הם לא שכחו ללבוש את התלבושות המסורתיות וגם הודיעו שזו הפעם האחרונה ודי.

מבחינת הסגנון המוסיקלי, השרלטנים משלבים רוק פסיכדלי עם פולק, קאנטרי ובלוז. כאמור, הצלחה מסחרית גדולה לא היתה שם, אבל צריך לתת להם את הכבוד וזכות הראשונים על הטמעת הרבה מהמאפיינים הכל כך מוכרים של תרבות הנגד בשנות הששים, אם זה בפוסטרים, בסמים, בשיער הארוך או באפנת הלבוש.

אמנם בלי ייבוש ביצות, קדחת וריקודי הורה עד הבוקר, אבל בכל זאת חלוצים. סוג של.

שרלטנים...

https://www.youtube.com/watch?v=5cD18Mw9tE4

משהו על הפוסטר ההיסטורי

https://www.youtube.com/watch?v=LS2gm0dIhq4&feature=youtu.be

נהרות נקיים באופן יחסי

הסיפור הפעם הוא על רועה עיזים. לא סתם רועה עיזים, אלא בן של דוקטור יהודי (אורולוג), תומך ישראל, ואמא נוצריה שמגדל עיזים כשרות למוסלמים (בשר ח'לאל). זהו סיפור על אבא שיום אחד מגלה שהבן שלו חבר באל קעדה והוא אחד הטרוריסטים המבוקשים ביותר בארה"ב. וגם סיפור על אחד פרלמן שמחליט לשנות את שם משפחתו לגדעון (Gadahn) על שם הגיבור התנ"כי שלנו. ואפילו סיפור על היפי ארוך שיער ומזוקן המתנגד נמרצות לשמוש בסמים אבל עושה מוסיקה פסיכדלית. אבל הסיפור הזה הוא קודם כל על אחד התקליטים הנשכחים, היותר אהובים עלי מאמצע שנות השבעים ועל האיש האחראי על היצירה הנפלאה הזו - פיל פרלמן.

לא חסרות להקות עם שמות מטופשים, נהפוכו, יש לא מעט כאלה, אבל תודו ש Relatively Clean Rivers הוא אחד השמות היותר מעאפנים שאתם מכירים ("אתה בא לשמוע את נהרות נקיים באופן יחסי?", "עזוב אותי באמש'ך, אני עכשיו בקטע של שחייני אגם גדול").

                             

אמנם מעולם לא גידלתי עיזים, אבל בתור קיבוצניק שגדל לא רחוק ממעיין חרוד והלך ברגל עם הכיתה ללמוד על גבורת גדעון, שבחן את לוחמיו, אם לאדוני המה או עובדי אלילים, לפי הדרך בה נגשו לשתות ממי המעיין, ובתור אחד שפעם חי כמה שנים באורנג' קאונטי, קליפורניה, כור מחצבתו של פיל פרלמן, אני מרגיש טיפה קרוב לנושא.

בואו נסגור קודם כל את נושא אל קעדה בכדי שנוכל לגשת למוסיקה בראש נקי. בנו של פיל פרלמן, Adam Gadahn גדל בבית הסבים, שמע באובססיביות מוסיקת heavy metal אפלה ושטנית , ובאיזשהו שלב החליט להתאסלם (לקח קצת רחוק את מרד הנעורים...). הוא הצטרף לאל קעדה, שינה את שמו ל Azzām al-Amrīki (עאזם האמריקני) עבר לפקיסטן, הפך לדמות מובילה ואף לדובר של הארגון, מה ששם אותו במקום גבוה ברשימת המבוקשים האמריקאית.

ועכשיו למוזיקה. את האלבום הסלף טייטלד Relatively Clean River הוציאו פיל ולהקתו ב 1975 והודפסו ממנו בסך הכל שתי הדפסות של 500 עותקים כל אחת. כמתנגד לתרבות הצריכה המערבית, מצא פרלמן דרך מקורית לשווק את אלבומו: הוא ניסה למכור את תקליטיו ישירות בעצמו, פיזר עותקים בקפמפוסים, תחת עצים או על ספסלים ציבוריים, והגדיל לעשות כשפיתח את רעיון ה "Reverse shoplifting". פיל היה מגניב בסתר עותקים של תקליטו לחנויות התקליטים ויוצא מהחנות בידיים ריקות. בחור כלבבי. הסגנון הוא פולק-רוק-פסיכדלי מאוד קליפורני ואפשר לשמוע השפעות של ניל יאנג, הגרייטפול דד, קאנטרי ג'ו, קוויק סילבר מסנג'רס ועוד.

מלבד RCR, פיל גם הקליט לפני כן (ב 67) תחת השם The Beat of the Earth וגם כ The Electric Hole . את עטיפת האלבום של RCR עיצב Jim Evans שהוא אמן פלסטי, ורב תחומי ידוע שגם עיצב כרזות לסרטים, יצר קומיקס, ועשה פוסטרים ועטיפות תקליטים לאמנים רבים (הביץ בויס, ניל יאנג. אולמן ברדרס, שיקגו, בק ועוד).

לא הרבה אחרי RCR פיל פרלמן נטש את עולם המוזיקה וכיום הוא חי עם אשתו ב Riverside, מסרב להתראיין על התקופה ההיא (או על בנו הסורר) ומגדל עיזים.

קישור לשמיעת האלבום במלואו:
 https://www.youtube.com/watch?v=z6h-rQmyaag&ab_channel=SantiagoFred

מתנה לחג

קניתי לעצמי מתנה לחג, מתנה, מתנה, מתנה לחג, גם אני אקבל מתנה לחג, בגבולות הסביר.

לפני כמה ימים נכנסתי לחנות Amoeba המפורסמת שברחוב הייאט בסן פרנסיסקו. באופן לא לגמרי מתוכנן מצאתי את עצמי נשאב פנימה ויוצא עם שלושה תקליטים. חלקכם בטח מכירים את ההרגשה הזו של צלילה פנימה, לרגע קט נעלמים שאר הבלי העולם ומחוגי הזמן מתכופפים\נוזלים כאילו יצאו מתמונה של דאלי. הגעתי קרוב לשעת הסגירה ועובדי החנות כבר החלו להאיץ בי. מזל. הייתי יוצא ברכוש כבד הרבה יותר.

Photo by Marc Wathieu

אתם ודאי תוהים, מה הביג דיל, הבן אדם הלך לקנות תקליטים, למה הוא צריך לחפור על זה? ועוד בפרהסיה.  בגדול אתם צודקים, אבל לא קניתי תקליטי ויניל כבר איזה 25 שנה, אז אני מרגיש סוג של איבוד בתולין מחודש, ואני רץ לספר לחבר׳ה.

קאט. עדכון קצר לאלו שעובדים עד מאוחר ולא יצאו מהמשרד בשנים האחרונות: ישנה אופנת רטרו של חזרה לתקליטי הויניל בחמש-עשר שנים האחרונות. מכירות התקליטים זינקו בצורה מטורפת וחנויות תקליטים, שכמעט ונעלמו כליל מן הנוף חוזרות בגדול.

אין לי עניין לפתוח את קרב מס׳ 5438 במלחמה על מה עדיף, ויניל או דיגיטלי? הנושא כל כך טחון ושחוק, מה גם שאין לי ממש דעה מוצקה בנושא לכאן או לכאן.

Photo by Hoffnungsschimmer

זה לא שאין לי תקליטים, יש לי לא מעט, אבל כולם נרכשו או נאספו עוד לפני שהקומפט דיסק כבש את עולמנו.

אני זוכר את יואב קוטנר בפינת הפופ בזהו זה מציג את הטכנולוגיה החדשה והמופלאה (שווה להקליק, אפילו רק בשביל הנוסטלגיה). בפעם אחרת הוא חד חידה: אם בצד של תקליט יש 20 דקות והתקליט מסתובב במהירות 33 סיבובים לדקה, כמה חריצים יש בתקליט? הפותרים נכונה קיבלו, איך לא, חולצה ותקליט… (התשובה בסוף הכתבה).

סוף שנות השמונים, תחילת התשעים, היו ימי השפל של תקליטי הויניל, החור במרכז השחור מעולם לא היה גדול יותר. למזלי השכלתי לאפסן את תקליטי ולא זרקתי כמעט כלום עם המעבר לעולם הדיגיטלי. אני זוכר שאנשים היו זורקים לרחוב ארגזי קרטונים מלאים תקליטים שאיש לא חפץ בהם. לעיתים עצרתי לפשפש בארגזים וחזרתי הביתה עם מציאות. יש לי למשל תקליט של ג׳ו קוקר בהופעה חיה, שהשם ״סי היימן״ כתוב בפינתו בכתב יד. כנראה שמקורו באחד הארגזים. אני אוהב להגיד שיש לי את התקליט הכי טוב של סי היימן…

ניסיתי להיזכר מה היה תקליט הויניל האחרון שקניתי ולא הצלחתי. אני זוכר טוב מאוד את תקליטי הראשונים: הייתי פספוס בכיתה ה׳ כששמעתי ברדיו את Don't bring me down
ונסעתי לתחנה המרכזית בעפולה לקנות את Discovery של ELO (תזמורת אורות החשמל בשבילכם) שבדיוק יצא. בקושי הגעתי לגובה הדלפק, ואני זוכר שהמוכר אמר לי: ״יש לך טעם טוב, ילד״. בפעם השנייה, כמה חודשים מאוחר יותר, נסעתי לקנות את The River של ספרינגסטין. הגעתי לחנות, ולמגינת ליבי גיליתי שמדובר באלבום כפול ואין לי מספיק כסף. בלית ברירה החלטתי ללכת על תקליט זול יותר של הבוס. באופן די מקרי ידי נשלחו ל Born to run. סתם פוקס.

חזרה לרכישות האחרונות, מכיוון שבאתי ללא רשימת מכולת ונטול אג׳נדה לחלוטין, סתם אספתי תחת זרועי מצרכי מזון בסיסיים. התחלתי עם מעט כבוד לסצינה המקומית, במיוחד לנוכח הרחוב בו דרכו רגליי באותו רגע, ולקחתי את WOW , האלבום השני של Moby Grape (ארחיב עליהם בסוף) , יד שניה במצב לא מדהים. לזה הוספתי את Safe As Milk האייקוני של קפטן ביפהארט (גם עליו ארחיב למעוניינים בלי לעייף את חסרי הסבלנות). לבסוף נתקלתי באלבום שהוא בטח בוטלג. כלומר הוצאה לא חוקית, של טום וויטס בשם Bourbon Jesus שלא הכרתי (ואני חשבתי שהכרתי את כל מה שהוא הוציא). מדובר בהופעה חיה שנערכה בפירנצה ב 1999 ולא התאפקתי, הסקרנות הרגה את החתול.

כשהגעתי הביתה נכונו לי כמה הפתעות. אריק איינשטיין שר פעם בשירו הנפלא ״אני אוהב אותך היום״ את השורה: ״אחר כך נשמע תקליט של רנדי ניומן, יש מילים בתוך העטיפה״. אני לא אשכח את ההתרגשות שבהנחת תקליט חדש על הפטיפון ואת החדוה שנוספה לכך אם מצאתי בפנים גם דף מילים. דבר כל כך פשוט ואלמנטרי, מפתיע כמה זה לא היה מובן מאליו. בשלושת התקליטים החדשים שלי לא היה ולו דף פנימי אחד לרפואה. ניחא, יש ילדים רעבים באפריקה.

ההפתעה השניה היתה כשניגנתי את מובי גרייפ. לפני הרצועה האחרונה בצד הראשון, הקהל מתבקש להעביר את מהירות הפטיפון ל 78 בכדי לשמוע שיר מחוה לזמר הותיק Gene Autry  הידוע בכינויו "הקאובוי המזמר". התחכמות חביבה, אבל מה לעשות ואצלי יש רק מהירות  33 או 45, אז פיספסתי שיר.

ההפתעה השלישית היתה חביבה במיוחד: Safe As Milk התגלה כתקליט לבן וצח כחלב היוצא היישר מהעטין. הגילוי היה אפילו יותר מרגש מתקליט ה"דרכים" הכחול של שלמה ארצי שהורי קנו לי מתנה בילדותי.

לסיכום, לא נראה לי שאמיר את דתי, בעיקר מסיבות פרקטיות. עם הילדים והבלגאן בבית, כמה כבר אפשר להנות מתקליט בסלון? (גם איכות הפטיפון שלי לא מי יודע כמה, יבוא יום ואשדרג) ממילא את רוב המוסיקה אני שומע או בנסיעה, או בנייד או בזולה שבחצר האחורית. אבל את ניחוחות הפלסטיק ואת טקס ניקוי האבק והנחת המחט שום קובץ דיגיטלי לא יוכל להחליף.

אכן, מתנה לחג.

חג שמח!

תשובה לשאלתו של קוטנר: חריץ אחד בכל צד של תקליט (אחרת איך היינו מגיעים מתחילת האלבום ועד סופו?)

נספח למתעניינים באמנים שהזכרתי:

Moby Grape היא להקה שהוקמה באזור סן פרנסיסקו באמצע שנות השישים וכללה חמישה נגנים מעולים שכולם תרמו גם לכתיבת השירים וגם בשירה. היה באזז גדול סביבם. לפני הוצאת אלבומם  הראשון הם התאמנו במועדון The Ark  שישב על המים בסאוסליטו (בניין ששימש לפני כן את בעלי  היאכטות) וכל המי ומי חצו את גשר הזהב ובאו לצפות בחבורה המופלאה – ג'ניס ג'ופלין, ניל יאנג, דיויד קרוסבי, סטיב סטילס, ועוד רבים וטובים. סקיפ ספנס מהג'פרסון איירפליין העיר: "החבר'ה האלה יותר טובים מהביטלס". לרוע המזל עקב ניהול כושל הלהקה לא הצליחה מסחרית והתפרקה אחרי מספר מועט של אלבומים. פספוס גדול לכולנו.

Captain Beefheart שמו האמיתי הוא Don Van Vliet. אומן די מחורפן, נסיוני, אוונגרדי ופורץ דרך שלמרות הצלחה מסחרית די שולית הוא מקור השראה להמון אמנים מוכרים ומצליחים. הוא גדל בקליפורניה ופעל מוסיקלית החל מאמצע שנות הששים ב
עיקר עם להקתו The Magic Band . הוא היה מיודד עם פרנק זאפה, הם יצרו יחדיו וההשפעה ההדדית בהחלט ניכרת במוסיקה שלהם. הביטלס היו מעריצים גדולים של ביפהארט ואף רצו להחתים אותו על הלייבל שהקימו. הוא מת ב2010 והותיר אחריו מורשת תקליטים מרשימה ומגוונת. Safe As Milk הינו אלבומו הראשון. הוא נגיש יחסית, ובאלבום מנגן גם נגן הגיטרה המופלא Ry Cooder.

Tom Waits – טוב, את הברנש הצרוד והמסוקס לא ממש צריך להציג. כתבתי עליו כאן בעבר.

שלמה ארצי – זמר ישראלי פופלרי האהוד על כל שכבות העם, שהחל את דרכו בלהקת חיל הים וידוע בהופעותיו במועדון צותא, בג'ינסים הקרועים ובפלירטוט עם המעריצות במהלך ההופעה 

אדון כמעט

קר החורף בניו יורק, ובשנות הששים, למי שלא היה גרוש על התחת יכל למצוא מחסה באיזה בית קפה ולשתות קפה דלוח וזול כל שעה רק כדי שלא יזרקו אותך החוצה. אחד הטיפוסים בחורף הניו יורקי הקפוא אי שם בסוף שנות הששים היה ג'נקי ג'ון. לג'ון,  ספק אדם ספק רוח רפאים, היתה נוכחות כל כך מינימלית שכשהוא נכנס לחדר היתה תחושה שמישהו הרגע יצא... תקשיבו איך אנחנו נכנסים לסיפור עם הליין של הבס, כמו באיזה סיפור בלשי,  ואיך הכל מתפתח עם אורגן ההאמונד הנפלא.

https://www.youtube.com/watch?v=efMzZ7CJCmU

את השיר Junkie John  כתב Tim Dawe במסגרת הפרוייקט\להקה\שם אלבום (לא לגמרי ברור) בשם PENROD. השנה:1969, המקום: סן דייגו. האלבום יצא בלייבל Straight של פרנק זאפה והרבי כהן (לייבל שהוציא תחת חסותו מלבד אלבומים של פרנק זאפה וה Mother of Inventions גם לקפטן ביפהארט, אליס קופר, טים באקלי ועוד).כל כך מתאים לזאפה לקרוא ללייבל שמוציא את הדברים הכי לא שגרתיים ועקומים Straight...

כהן שמע את טים והלהקה במועדון "הטרובדור" בלוס אנג'לס, נדלק על המקום ושלח את Jerry Yester לנסות ולהפיק להם תקליט בסן דייגו. Yester, שהיה מוסיקאי בפני עצמו והוציא יחד עם אשתו Judy Henske את Farewell Aldebaran (וגם הפיק אח"כ אלבום לתום וויטס), היה מובטל באותה תקופה ולא יכל לסרב להצעה. מלבד טים הלהקה כללה את   Chris Kebeck בגיטרה, Don Parrish בבס, Claude Mathis  בתופים ו Arnie Goodman  על הקלידים (ארני הוא אחיו של הכנר ג'רי גודמן שהיה חבר בהרכב Flock  משיקגו וגם ניגן עם ג'ון מקלאפלין ותזמורת המהווישנו). יסטר סיפר שההקלטות לקחו לא יותר משבוע-שבועיים ושלחלק מהשירים לא היה צריך יותר מטייק אחד או שניים. הוא גם סיפר שטים היה בחור מאוד נגיש, זורם ונחמד בניגוד להרבה מהאמנים איתם יצא לו לעבוד בקריירה שלו.

בסוף שנות הששים החלו לשדר שידורי רדיו FM. בניגוד לשידורי ה AM הממלכתיים, תחנות רבות ששידרו ב FM הרשו לעצמם חופש פעולה מוסיקלי והשמיעו קטעים יותר אלטרנטיביים. ג'נקי ג'ון הושמע לא מעט בכמה תחנות והיה לו סיכוי להצליח מסחרית. לרוע המזל, הגוף שאחראי על השידורים בארה"ב, ה FCC (אותו גוף ששנים מאוחר יותר בעקבות חשיפת השד המפורסמת של ג'נט ג'קסון בסופרבול, החליטו להגן על הציבור התמים מפני שיקוץ ותועבה ולהשהות את שידורי המחצית בסופרבול בכמה שניות ולאפשר צנזורה מהירה), אסר השמעת שירים שהוזכר בהם קשר כלשהו לסמים והשיר ירד מהפלייליסטס.

הרבה אנשים השוו את טים דאו לטים באקלי (אולי בגלל הקול וסגנון השירה ואולי סתם כי יש להם אותו שם פרטי והם הקליטו באותו לייבל...) ומאוחר יותר רצו באינטרנט שמועות (שהתבררו כלא נכונות) שטים היה חבר בלהקת Iron Butterfly. התקליט Penrod נחל כישלון מסחרי. זה אלבום לא אחיד ברמתו וקצת מבולבל אבל הוא מכיל לדעתי כמה פנינים.

ב 1976 Dawe הוציא אלבום נוסף  יחד עם חברים מ It’s a beautiful day , שגם הוא לא הצליח מסחרית.  בזאת פחות או יותר הסתיימה הקריירה המוסיקלית שלו. סוג של אדון-כמעט. טים פנה לקריירה אקדמית והוא כיום דוקטור לפיזיקה ומלמד סטודנטים בסן פרנסיסקו. בראיון איתו פעם אמר שהוא שוקל לכתוב ביוגרפיה בה יספר כיצד כמעט והפך לכוכב רוק שיקרא  "An unauthorized autobiography of an unknown superstar"

הסיפור העצוב של ג'קסון סי פרנק

בחלומי חזרתי לבי"הס התיכון. טוב, לא בדיוק בחלומי. דפדפתי באייפון בין התמונות, ותמונה שחבר שלח לא מזמן מתקופת התיכון קפצה מול עיני וזרקה אותי אחורה. נזכרתי בחברת הנעורים בקיבוץ שאצלנו נקראה "החברה הבוגרת" ובג'ון מרכז השכבה. ג'ון חזר עם משפחתו משליחות ציונית בארה"ב והגיע חדור מוטיבציה לטעת ערכים בדור הצעיר. הוא לא ידע לאן הוא נפל. היינו חבורה של ברדקיסטים, לימודים לא ממש עניינו אותנו והתעסקנו בעיקר בלגנוב טרקטורים בלילות ולסוע לבקר חברים בקיבוצים שכנים, בלפלח אלכוהול וכל-טוב מהאקונומיה, וכמובן במתנדבות (למען האמת, בעיקר פינטזנו...). בכל מקרה, ג'ון הקים ועדות וניסה להפיח בנו חיי חברה פוריים. הייתי פספוס בן 16 כשקיבלתי את תפקיד יו"ר ועדת תרבות. הערב הראשון שארגנו היה "ערב חיפושיות" בו התמקדנו בעיקר בשאלה אם פול מקארתני חי או מת, והבאנו הוכחות למותו (אח"כ גם הוצאנו אותו מקיברו) מ"מסע הקסם המסתורי" של קוטנר.

ג'ון ערך ארוחות ארבע בימי שישי, ובאחת מהן הוא השמיע את "אמריקה" של סיימון וגרפונקל וסיפר על חוויותיו בארה"ב ועל אותם אנשים אבודים שבאו לחפש את ה"אמריקה" שלהם ועדיין רודפים אחרי החלום. למחשבות רגליים משל עצמן. הן נדדו אל אמן נפלא ונשכח שבילה תקופה קצרה יחד עם סיימון וגרפונקל בלונדון, אבל דרכיהם נפרדו, מי לאור הזרקורים וההצלחה המטאורית, ומי לאבדון, תרתי משמע.

בסרט "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, סיפורים שלכאורה לא קשורים נושקים לרגע קט ושוב נפרדים, סיפור, סיפור לדרכו. כך גם נשקו לרגע ב 1965 מעגלי החיים של פול סיימון, ארט גרפונקל, אל סטיוארט ובחור מופנם וביישן בשם ג'קסון סי פרנק. עכשיו הגיע הזמן להכין את הממחטות, הסיפור של ג'קסון הוא אחד העצובים שאני מכיר.

ג'קסון סי פרנק נולד ב 1943 באפר סטייט ניו-יורק. כשג'קסון היה בן 11 התפוצץ תנור גז ופרצה אש בכיתה. 15 מבני כיתתו של ג'קסון מתו בשריפה והוא עצמו נכווה ב 50% מגופו. בזמן תקופת האשפוז הארוכה, הביא לו אחד המורים גיטרה אקוסטית. הוא לימד את עצמו לנגן והמוזיקה מילאה את חייו בזמן ההחלמה. ג'קסון העריץ את אלויס, ובגיל 13 אמו לקחה אותו לגרייסלנד, שם פגש את המלך באופן אישי.

בגיל 21 הוא קיבל $110,000 פיצויים מחברת הביטוח והדבר הראשון שעשה היה לקנות כרטיס בכיוון אחד על אניה לאנגליה. השנה היתה 1965 וסצנת הפולק באנגליה פרחה. הוא הכיר בלונדון את פול סיימון שגם הפיק לג'קסון את תקליטו הראשון (ובעצם גם האחרון, אם מתעלמים מקומפילציות מאוחרות). זהו תקליט פולק טיפוסי בו ג'קסון מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית (לעיתים עם עזרה של סיימון). הוא היה בחור נאה אבל כל כך ביישן, שכשאל סטיוארט וארט גרפונקל הצטרפו לפול סיימון באולפן ובאו לראות את ההקלטות, ג'קסון סירב לנגן והסכים להמשיך להקליט רק אחרי שהסתירו אותו מאחורי פרגוד. באותה תקופה ג׳קסון התערה די יפה בסצינת הפולק המקומית. מלבד הקשר עם אל סטיוארט, פול סיימון וארט גרפונקל, הוא התחבר עם ברט יאנש וג׳ון רנבורן ואף יצא עם סנדי דני (סולנית פיירפורט קונבנשן) בעלת הקול המלאכי.

אודה שאינני חסיד גדול במיוחד של הפולק הקלאסי, אם אין איזה ניצוץ, אני עלול למצוא את עצמי לעיתים משתעמם, אבל קולו של ג'קסון, העצב העמוק וצורת ההגשה שלו לא משאירים אותי אדיש.

התקליט נחל כשלון מסחרי אבל השיר Blues Run The Game זכה לגרסאות כיסוי של רבים וטובים, ביניהם ניק דרייק, סיימון וגרפונקל, ברט יאנש , קולין מלוי (סולן ה(Decembrists , גו'ן מאייר ועוד. ב1966 מצבו הנפשי של פרנק החל להתדרדר. הוא הפסיק ליצור, כספי הביטוח החלו לאזול. בשהותו בלונדון ג'קסון התיידד מאד ואף חלק דירה עם רוי הארפר. הם היו חברים טובים וכשג'קסון עזב רוי הארפר כתב לו את השיר היפיפה My friend. רוי הרגיש את המצוקה הנפשית של ג'קסון וזה ניכר במילים:
I can hear you crying , through the mist you stumble 
(ותודה לעפרה אוברקלייד על שהאירה לי את הקשר בין שני היוצרים המוכשרים האלה).
 ג'קסון חזר לשנתיים לארה"ב. בשנת 68, כשחזר שוב לאנגליה, הוא כבר לא היה אותו בן-אדם וחבריו בקושי הכירו אותו. בשלב הזה בחייו מחלת הנפש החלה לתת את אותותיה. במקום פולק הוא החל ליצור קקופוניה בלתי נסבלת והפך לאדם לא תקשורתי.

ב1970 הוא חזר לארה"ב, נשא לאשה דוגמנית בריטית, השתקע בעיירה וודסטוק,  ולזוג נולדו בן ובת. אך דוקא כשנדמה היה שהדברים מתחילים להסתדר, בנו אובחן כחולה סיסטיק פיברוזיס. לאחר מות בנו גם נישואיו התפרקו, ג'קסון שקע בדיכאון עמוק ולבסוף אף אושפז לעיתים קרובות בבתי חולים לחולי נפש. אנשים סיפרו שהוא היה מוזר ביותר אפילו בשביל מקום פריקי כוודסטוק שכבר קיבל לשורותיו לא מעט דמויות תמהוניות. ג'קסון היה מסתובב ברחובות העיירה וצופה כל היום ברמזורים המתחלפים.  

בשנות השמונים, לאחר שאובחן כחולה פארנויה סכיזופרנית (פרנק התכחש לאיבחון), הוא עבר לגור עם הוריו. כשאמו הובהלה לבית החולים ועברה נתוח לב פתוח, הוא נעלם מן הבית. ג'קסון החל מסתובב ברחובות ניו יורק סיטי בחיפוש אובססיבי אחרי פול סיימון. הוא הפך הומלס ואת לילותיו בילה בין מדרכות העיר המנוכרת לבין ביקורים חוזרים ונשנים במוסדות פסיכיאטריים.

כשנראה היה שג'קסון הגיע לשפל המדרגה, הגיח לפתע מעריץ של פרנק מאזור וודסטוק ששמע על מצבו העגום, ניסה להוציאו מ NYC ולהחזירו לוודסטוק. הוא סידר לו מגורים בבית אבות וחיכה לבואו. נראה לכם שבזה נגמרו הצרות? אז זהו שלא, בעודו מתכונן למעבר מהעיר, ישב ג'קסון על מדרכה בשכונת קווינס כשכדור תועה מרובה אויר שירה ילד בשכונה עיוור את עינו השמאלית.

אותו מעריץ הכיר את ג'קסון רק מתמונת האלבום וציפה לראות בחור נאה. מה שהוא ראה לפניו היה אדם שמן מאוד ומוזנח שכל רכושו עלי אדמות היה מזודה מרופטת וזוג משקפיים שבורים. לאחר המעבר לוודסטוק חזר פרנק ליצור, הופיע בבתי קפה ואף הקליט כמה דמואים לאלבום שבדרך. ג'קסון סי פרנק מת ב 1999 מהתקף לב כשהוא בן 56.

איך הגעתי מתמונה מקרית של החבר'ה בתיכון לברנש חבול נפשית שמסתובב ברחובות וודסטוק ובוהה ברמזורים? לא ברור... מה שבטוח, שכשקוראים על תלאות חייו של אותו זמר פולק מוכשר וביש מזל, החיים שלנו נראים ירח דבש.

זה הקטן

יש לי סימפטיה למועדנים קטנים. אני לא כל כך מתחבר לרוק איצטדיונים והופעות גרנדיוזיות. אמנם הלהקות שמופיעות במקומות הגדולים משקיעות בדרך כלל לא מעט בפעלולים, פירוטכניקה ואמצעים ויזואליים כדי לעשות שואו גדול מהחיים, אבל כל זה דורש הרבה תזמון והופך את המופע לפרויקט מסובך בו צריך לתאם תאורה, אפקטים, ואולי גם רקדנים, כך שלעיתים המוזיקה עצמה מקבלת מקום משני. קצת קשה לאלתר בחופשיות, לשנות את רשימת  השירים ולבצע דברים בהתאם לאיך שמרגישים את הקהל כשהמכונה צריכה לתקתק כמו שעון. יש לי תחושה שלהקות שמופיעות במקומות קטנים הן רעבות יותר וגם נותנות יותר מעצמן. חברי הלהקה לא מחזיקים מסאזייסט צמוד וגם לא מבקשים שמפנייה מובחרת בכל חדר בסוויטה. וגם אם יבקשו, אז מה? שיגידו תודה שמשלמים להם על החדר במלון...

תגידו בודאי שהלהקות שמופיעות במקומות קטנים פשוט עוד לא הצליחו, הן היו מתות "לעשות את זה" ולהגיע להערצה, הכסף והמעמד של להקות האיצטדיונים. נכון, אבל מעטות הלהקות ששומרות על אוטנטיות וקשר אמיתי עם הקהל אחרי הפריצה הגדולה וההצלחה. להקה מצליחה היא עסק לכל דבר. היא מפרנסת צבא שלם של אנשי הפקה, יחסי ציבור, פועלי במה, וחברות שגורפות קופון מההצלחה. זה גורם לא פעם ללחץ אדיר להמשיך ו"לייצר" ולמכור גם במחיר החופש האמנותי. אם זה היה רק עניין של התפשרות מוזיקלית, ניחא, אבל פעמים רבות מכבש הלחצים האדיר מוביל להתמכרות לסמים קשים והרס עצמי. קחו למשל את איימי ווינהאוס (ומי שעוד לא ראה את הסרט, לכו לראות) או את שאר חברי מועדון ה-27, אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת.

אני רוצה להמליץ הפעם על להקה לא מוכרת במיוחד, שפועלת כבר לא מעט שנים ועומדת להופיע באזורינו עוד מספר ימים בכמה מועדנים קטנים. יש לי הרגשה שחוסר ההצלחה המסחרית שלהם נובע גם מחוסר הרצון להתפשר. אני מדבר על Thee Oh Sees. שם די מוזר לעניות דעתי אבל איזו מוזיקה.

Thee Oh Sees (שמעתה פשוט אקרא להם TOS) זאת בעצם להקה שבבסיסה עומד יוצר אחד מרכזי – John Dwyer. ג'ון הקים הרבה הרכבים וגם החליף לא מעט זהויות מוזקליות. סוג של זיקית. אבל בניגוד לזיקית שמנסה להטמע  בסביבה, מיסטר  Dwyer עושה את ההפך. הוא תמיד מתבלט ועושה מה שבא לו, גם אם זה נגד הזרם.

הלהקה בגילגוליה השונים הוקמה בסן פרנסיסקו עוד ב-1997 ופועלת עד היום. לפני TOS הוא קרא להרכב Orinoka Crash Suite וגם Orange County Sound ואם אתם רוצים לדעת למה, תשאלו אותו, לא אותי. הוא הוציא כ-14 אלבומי אולפן, לא פחות, ועוד כשישה אלבומי הופעות חיות, אוספי סינגלים וכו'. בקיצור מדובר ביוצר מאוד פורה שלא מפחד מעבודה קשה.

תקליטו האחרון שנקרא Mutilator Defeated at last, הוא פצצת רעש גראנג'ית עם השפעות פסיכדליות. טחנתי אותו לא מעט בזמן האחרון, איזה רעש מופלא. זה מסוג התקליטים שאו שאתם מגבירים ווליום ונכנסים לראש או שאתם מכבים בשאת נפש ועוברים הלאה.

TOS  שינו את מקום מושבם לאחרונה ללוס אנג'לס וג'ון החליף את רוב הנגנים ופתח מעין דף חדש. מעולם לא ראיתי אותם בהופעה, אבל הביקורות מצוינות וטוענים שהאנרגיות באלבומים היא עוד כלום לעומת מה שהולך על הבמה. אני די משוכנע שהקהל יהיה ברובו צעיר, יהיה חם וצפוף, אבל אין כמו לעמוד ליד הבמה ולחוות את המוזיקה בצורה בלתי אמצעית.

באחד הראיונות איתו, סיפר ג'ון על טרגדיה נוראית שקרתה לפני הרבה שנים באחת הופעות. הלהקה נגנה איזה גיג באזור סן-פרנסיסקו, העניינים יצאו משליטה, ואיכשהו צעיר וצעירה עפו מהחלון (מהקומה השניה). הבחור החלים אך הבחורה מתה בתאונה. הוא סיפר שחברי הלהקה הכירו את הצעירה ומאוד חיבבו אותה והטרגדיה הפכה אותם למעט אובססיבים לנושא הבטיחות בהופעות.

אז עזבו אותכם מכסאות מרופדים ביציע ומבט לעבר מסך ענק, ובואו להכיר משהו רענן, בועט, בלתי מתפשר ושונה. אף אחד עוד לא מת מקצת רעש...

מתי?

23 באוגוסט Great American Music Hall (SF)
24 באוגוסט Leo’s Club (Oakland)
25 באוגוסט שוב ב Great American Music Hall (SF)

ועכשיו למוזיקה עצמה...

קטע שאני מאוד אוהב מתקליטם האחרון: https://www.youtube.com/watch?v=928R0AQl5HY

שני קליפים יפים, מושקעים מבחינה גרפית:

https://www.youtube.com/watch?v=rWp3o7vXJ1U

https://www.youtube.com/watch?v=vjy2kjx4J0w

משהו מהופעה חיה: https://www.youtube.com/watch?v=AFMdCp6iXow

ולסיום שני קליפים מעט אפלים:

https://www.youtube.com/watch?v=ZVcnX3B9WsU

https://www.youtube.com/watch?v=R44Qh2P7wo0