חגיגות היובל # 1 - טופס טיולים

חשבתי לעשות מדי פעם פינה קטנה בשם ״חגיגות היובל״. לא יהיו נאומים חוצבי להבות וגם לא אזמין פוליטיקאים לבמה חלילה וחס, אבל אציין ארועים בעולם הפסיכדלי שהתרחשו לפני חמישים שנה. מכיוון שאנחנו ב 2016, חישוב זריז לאחור מביא אותנו לתקופה מאוד משמעותית בהיוצרות הצליל הפסיכדלי והשפעתו על תרבות ההמונים. האמת שכשהארועים קרו בזמן אמיתי עוד לא הייתי אפילו בתכנון, אז מה? זה לא אומר שאי אפשר להתגעגע...

אני רוצה לספר הפעם על ארוע בשם The trips festival שנערך במועדון Longshoreman's Hall שבסן פרנסיסקו על המים (פשוטו כמשמעו, המועדון יושב על המזח). זה קרה בין ה 21 ל 23 בינואר 66, סופשבוע ארוך של חגיגת אסיד ומוזיקה מבית היוצר של קן קיזי (מחבר ״קן הקוקיה״) ושותפיו לפשע חבורת ה Merry Pranksters. אגב קן קיזי עצמו נתפס זמן קצר לפני כן כשבאמתחתו מריחואנה רחמנא ליצלן, ולא הורשה להשתתף (הכיסוי העתונאי של התקרית נתן לפסטיבל יופי של פרסום). הוא הגיע לארוע כשהוא מחופש כאסטרונאוט בתוך חליפת חלל, בטוח שאף אחד לא שם לב… מארגן נוסף לארוע היה בילי גראהם שהחל שם את הקריירה שלו.

מערכת הסאונד במועדון עברה שידרוג רציני לפני הארוע והמוסיקה לוותה במופעי אורות צבעוניים עוצרי נשימה. לפסטיבל הגיעו כששת אלפים משתתפים ורוב הלהקות עוד היו בשלבי התפתחות ראשוניים. אז מי הופיע? הגרייטפול דד היו שם (קבלו הקלטה של המופע), ל Big brother and holding company זו היתה בסה״כ הופעתם השנייה (כחצי שנה לפני הצטרפותה של ג׳ניס) וה marbles שהפכו להיות The loading zone , שגם להם זו היתה ההופעה הרצינית הראשונה. מה עוד היה שם? טרמפולינה, אוהל מחווה לתרבות אינדיאנית תחת הכותרת: America needs Indians, רקדניות חשופות חזה, סרטים, מופע קברט , מופע של החבורה התאטרלית המפורסמת שעשתה תיאטרון אבסורד מחאתי Mime Troupe, מה עוד? האמת, קצת קשה לדעת כי כל מי שהיה שם באמת לא ממש זוכר...

הארוע פורסם בתחנות הרדיו המקומיות וכניסה עלתה $2.50, למרות שרבים נכנסו חינם דרך הדלת האחורית. אלן גינסבורג הגיע ובארוע נכחו (כמו גם בהרבה ארועים "היפיים" מאוחר יותר) חברי ה Hells Angels. שם גם פגש לראשונה ג'רי גרסייה את בילי גראהם. עיתון ה Chronicle כינה את הארוע "אורגיה של אורות וצלילים". בקיצור, חתיכת היסטוריה. איך אומר השיר של The loading zone:

Times are gonna be different...

לרבים מהמשתתפים זו היתה התנסות האל אס די הראשונה. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…

Good Cope Bad Cope

אני רוצה לכתוב הפעם על Julian Cope . חזרתי לאחרונה לאלבום הכפול איתו נחשפתי לאיש המוכשר והמעניין הזה. זה היה אי שם באמצע 1991 והאלבום הוא Peggy Suicide.  הייתי אז חייל משוחרר, מה שמכונה בעגה הקיבוצית ״במב״ח״ (בן משק בשנת חופש) שחוסך כסף וחולם על הטיול הגדול בעולם אליו עוד מעט יצא. בזכות ג׳וליאן המסע הזה החל עוד לפני שכף רגלי דרכה בארצות נכר.

זהו אלבום פוסט-פאנק ברובו. ג'וליאן התחיל את דרכו בפאנק וגם נגע בפסיכדליה באלבומים כגון "wilder" של להקתו בסוף שנות השבעים  The teardrop explodes (נראה לי שאפילו שם הלהקה מרמז על משהו, לא?).  הוא אפילו קיבל שם של קורבן LSD שכמעט והתחרפן כליל אי שם בתחילת שנות השמונים. כמו אושיות תרבות אחרות דוגמת סיד בארט, רוקי אריקסון (שלו גם עשה ג'וליאן קאבר מוצלח ב Where the pyramid meets the eye), או סקיפ ספנס.

ניל יאנג שר פעם את השורה האלמותית: It's better to burn out than to fade away (אותה ציטט קורט קוביין במכתב ההתאבדות שלו, אבל מעניין שדוקא ג׳וני הרקוב יבדל״א מוזכר בשיר...).

כפאנקיסט ואנרכיסט צעיר, Cope היה יכול בקלות ״להישרף״ כמו סיד ווישס וקורט קוביין או מצד שני ״פייד אווי״ לתהום השיכחה. אבל נדמה שג׳וליאן שרד את השנים הפרועות והתבגר יפה. הוא כיום אחד האינטלקטואלים החשובים של תרבות הרוק (ושל תרבות בכלל) וכתב כמה ספרים מרתקים. ב 95 הוא כתב את Krautrocksampler על עולם הקראוט-רוק, ב 2007 את  Japrocksampler על תרבות מוסיקת האוונגרד היפנית שהתפתחה אחרי מלחמת העולם השנייה וב 2012 את Copendium בו הוא מנתח את התפתחות מוזיקת הרוק עם דגש על מוסיקה מחתרתית. אגב ג׳וליאן הוא לא בדיוק כתב אקדמי במובן המקובל, הוא מרשה לעצמו סובייקטיביות בלתי מתנצלת והתבטאויות שלוחות רסן.

 

הוא גם הסטוריון, ארכיאולוג ותומך נלהב של תרבות הפאגניזם וה occultism (תורת הנסתר). הוא מומחה מגליטי (תחום חקר אתרי האבנים שנבנו בתקופה הפרהיסטורית) ואף כתב מדריכי ביקור לאתרים דוגמת הסטונהג'. אבל עזבו, כל זה נמצא בוויקיפדיה.

אוקי, עד כאן ההקדמה הארוכה, יש לי הרגשה שחפרתי מספיק. ועכשיו ל Peggy Suicide.

פגי הגיחה לאויר העולם אחרי שני אלבומים אקוסטיים שדי נכשלו מסחרית Skellington ו Droolian ומהווה נקודת מפנה בקריירה של Cope. זהו אלבום בעל מודעות חברתית ופוליטית מפותחת בו ג׳וליאן תוקף את הממסד, אלימות המשטרה, נוגע ביחס לבעלי חיים, זכויות נשים, בזיהום ואקולוגיה ותוקף את הממסד הדתי (במיוחד המונוטאיסטי,  לפאגניזם השיבטי יש לו דוקא יחס אוהד). Cope אמר שהאלבום הזה הוא בעצם מעין מדיטציה על היחסים המורכבים בין בני האדם ואמא אדמה.

הימים היו ימי ממשלתה השמרנית של מרגרט טאצ׳ר והארוע הפוליטי הבולט ביותר המשתקף באלבום קשור למס גולגולת חדש אותו רקחו השמרנים בשם The poll tax. המס הזה עורר זעם רב וב 1990 פרצה באנגליה מחאה חברתית מלווה במהומות ספונטניות ברחבי הממלכה ונסיונות דיכויין בברוטליות ע״י המשטרה. בשיר Soldier Blue למשל, מכניס ג׳וליאן קטעי הקלטה ממהומות המחאה נגד המס וגם סימפל מדברי לני ברוס נגד המשטרה (מאלבום הופעה חיה של לני בברקלי מ 65 שיצא תחת הלייבל ביזאר פלנט של זאפה). אגב השיר היה אמור לצאת כסינגל אבל חברת התקליטים (Island Records) סירבה בטענה שהוא פוליטי מדי. בסופו של דבר שוחרר הסינגל Beautiful love הקליל והידידותי שאף זכה להשמעות רדיופוניות (ה b-side היה East easy rider שמזכיר לי את המרחבים בסרט המסע האופנועי של דניס הופר ופיטר פונדה מ 1969).

האלבום נפתח בשיר Pristeen. במשך שנים חשבתי בטעות שהשיר הזה מדבר על בחורה בוגדנית, אבל מסתבר שמדובר בכלל באמא אדמה.

השיר האהוב עלי באלבום הוא Safesurfer ואתם מוזמנים לעוף עם הרפיטטביות המדיטטיבית שלו (השפעות קראוטיות?) ועל דואט הגיטרות המופלא של Cope עם " Michael Watts "moon-eye (שבהמשך יהפוך לגיטריסט של ה Spiritualized). באותם ימים מגפת האיידס נכחה באויר ביג טיים והשיר מספר על חשיבות השימוש בקונדום…

השיר Not raving but drowning הוא על מקרה אמיתי של בחור שנפל ממעבורת וטבע במימי האינגליש צ׳אנל בזמן שהיה בטריפ של אל אס די. שם השיר מתייחס לפואמה שכתב סטיבי סמית' על אדם טובע שהאנשים על הספינה חושבים שהוא מנופף להם לשלום ולא נחלצים להצילו.

לתקליט צירף ג'וליאן מספר מילות הסבר לכל שיר. אבל  אל תצפו ממנו להסבר לקוני. את השיר You למשל הוא מתאר כמתח בין ההכרה ותת ההכרה כשאת תת ההכרה הוא ממשיל לאיגי פופ מנגן סיד בארט...

באלבום מנגנים חוץ מג׳וליאן עצמו (גיטרה, בס, אורגן מוג ועוד) ומייקל וואטס, גם דונלד סקינר (גיטרות, בס, אורגן), רון פייר בפסנתר, רוסטר קוסבי בתופים וכלי הקשה ואף מייק ג'ויס, מתופף הסמית'ס מתארח בכמה שירים.

לפני כמה ימים יצא לי לראות סרט ג'יימס בונד ישן מ 97 - Tomorrow never dies בכיכובו של פירס ברוסנן. בונד מאז ומתמיד קיבל מה MI-6 ציוד ריגול מתקדם והראה לנו חידושי טכנולוגיה מופלאים. בסרט הנ"ל נדהמתי לגלות שמכוניתו מכילה מכשיר המכונה GPS. GPS (ראשי תיבות של Global Positioning System) הוא מכשיר ניווט המתקשר עם לווין שנמצא בחלל החיצון. ניתן לנווט איתו לכל מקום וגם מאפשר למנהליו ב MI-6 לעקוב אחרי מיקומו בלי צורך לשלוח בלש עם כובע ומקטרת. מדהים. לבונד גם היה טלפון אלחוטי (בגודל הפלאפונים האימתניים של שנות התשעים) שהיה מצוייד במכשיר היודע לסרוק טביעת אצבעות. וזה עוד לא הכל, הטלפון יכל להתניע את המכונית בשלט רחוק ואף להסיע אותה ללא נהג. מעניין שעל בנותי חידושי הטכנולוגיה האלו לא השאירו כל רושם (לעומת זאת, הן התרגשו לגלות שנערת ג'יימס בונד היתה לא אחרת מ טרי האטצר, הידועה גם כסוזן מ"עקרות בית נואשות", שהיא בוגרת התיכון בו הן לומדות. בנות, אם תסיימו את הלימודים בהצלחה אולי תוכלו להיות יום אחד נערת ג'יימס בונד).

מה הקשר לסיפורנו? ממרחק הזמן המחאה הפוליטית של Cope לא נראית נשכנית במיוחד. מישהו ינסה להתווכח איתו שאסור לדאוג לעתידו האקולוגי של כוכבנו? מישהו חושב שלהתעלל בבעלי חיים זה טוב? או תומך במס הפוגע בעיקר בעניים ובעד אלימות ברוטלית של שוטרים? אבל בזמנו האלבום נחשב בועט ופורץ דרך כמעט כמו חידושי הטכנולוגיה של ג'יימס בונד.

בין כתיבת Peggy Suicide ועד לצאתו לחנויות כבר הספיקה המחאה החברתית להפיל את גברת הברזל מהשלטון. אבל גם אם המאבק ב Poll tax כבר היה פחות רלוונטי, עדיין נשארנו עם אלבום מצויין.

פרעה הולנדית

מתי התרחש המפץ הגדול? 1965? 1967? האמת שאין לי מושג, אתן למדענים לענות על השאלה הזו. אבל מה שבטוח, שנת 1965 היתה שנה מעניינת.

הרוסים משגרים קוסמונאוט לחלל, מרטין לותר קינג מוציא אלפי אנשים לרחובות, ארה״ב מתחילה להסתבך בוייטנאם וצעירים חסרי מזל מקבלים זימון לדראפט, צלילי המוזיקה יוצא לאקרנים, אלי כהן נתפס ונתלה בדמשק, ואצלנו בונים את כלבו שלום, המגדל הכי גבוה במזרח התיכון. 

מה עוד היה לנו שם? לביטלס יש Rubber Soul ,דילן מבקר שוב בהייווי 61, בעיר המלאכים ג׳ים מוריסון וארתור לי מקימים להקות שעוד נשמע עליהם בהמשך. קמות גם שתי להקות בשם The Warlock אבל תוך זמן קצר גם לו ריד וגם ג׳רי גארסיה יחליפו להן את השם למשהו יותר מקורי. וחוץ מזה ה LSD מתחיל להגיע לרחובות וגם הגלולה, הו הגלולה. בקיצור, מתחיל להיות שמח...

קרו עוד כמה דברים מעניינים בשנת 65, שחלקם נשארו אי שם בערפל, הרחק מהזכרון הקולקטיבי.

פוגי: תקופת הפרעות. מה מזכיר לך מתקופת הפרעות?

סלוצקי: תקופת הפרעות נננ... תקופת הפרעות נננ...

תקופת הפרעות – אני זוכר טוב מאוד את הפרעה הראשונה שלי.

זה הייתה פרעה הולנדית יפיפייה. קראתי לה מלכה, על שם אשתי.

אז הפעם אני רוצה לכתוב על פרעה הולנדית יפהפיה. אני מדבר על חבורה הולנדית מהאג בשם Q65 שאמנם הצליחו לא רע לתקופה קצרה בארצם הקטנטנה אבל שמעם לא יצא למרחוק. הסיגנון הוא גארז׳ רוק, השפעות של בלוז ולא מעט פסיכדליה. מעין גירסה הולנדית ל Pretty Thing הבריטים. 

אני תמיד סקרן לדעת מה עומד מאחורי שם הלהקה. יש לי הרגשה שלפעמים אני מקדיש לזה יותר מחשבה ממה שהקדישו לכך חברי הלהקה בזמן הבחירה. במקרה שלפנינו, סיפר פעם בראיון הגיטריסט Joop Roelofs  ,מדובר בשילוב של שני קאברים שעשתה הלהקה לשירי הסטונס: Susie Q ו Route 66 . את 66 הם שינו ל 65 כי זו היתה השנה, מן הסתם. הקטע הוא שבעצם גם הביצועים של הרולינג סטונס הם קאברים. 

בתחילת 66 הם פרצו לתודעה עם הלהיט You're the victor ובאותה שנה גם יצא אלבומם הראשון  Revolution  שמכר לא רע בהולנד (35,000 עותקים). תקשיבו לאלבום הזה. זה מתחיל עם The Life I Live המצויין וגם ממשיך נהדר. הם הופיעו המון ונראה היה שהם בכיוון הנכון אבל העסק התחיל להתפקשש כשהסולן Willem Bieler התגייס לצבא. באסה. אני לא יודע אם זה בזכותו, אבל נתנחם בעובדה שמאז גיוסו אף אחד לא התעסק עם הולנד והם חיים בשלום ושלווה עד עצם היום הזה.

ב 69 יצא האלבום Revival שהיה בעצם בעיקר אסופת סינגלים וכלל גם שירים מהרכב צדדי של חלק מהלהקה בשם Circus, וב 1970 הם חזרו ליצור בהרכב קצת שונה (עם סולן חדש) והוציאו אלבום טיפה כבד יותר אבל ממש לא רע בשם אפגניסטן, שנקרא על שם מקורו של החשיש אותו אהבו לעשן באותה תקופה. בגדול זה סוף הסיפור. אמנם היו איחודים בשנות השמונים והתשעים ואף שוחררו עוד אלבומים וקומפילציות אבל לב העניין הוא ב 65 עד 71. 

קראתי על תאוריה שאומרת שהאירופאים ידעו לעשות פרוג והאמריקאים פסיכדליה. אולי זה בגדול נכון אבל החבורה מהולנד נתנו לנו אחלה פסיכדליה. סוג של פרעה הולנדית.

גלגולו של מגף, סיפור לכלבוטק

לפני שבועיים באחד מימי החורף הנדירים כאן כל כך (איפה האל ניניו שהבטיחו לנו, איפה?) לקחנו את גל למשחק כדורגל בהרים בואך סנטה קרוזה בגשם זלעפות. בעוד הילדה מבצבצת על המגרש (מרוב בוץ בקושי אפשר היה לזהות מי עמית ומי טורף) ישבנו ביציע תחת המטרייה, וברגע של שעמום אמרתי לטלי שבא לי מגפיים אוסטרליים. אשתי שלפה את הנייד, אמזון איט איז. שתי דקות אח״כ כבר הוזמנו לי זוג מגפיים נאים במחיר מציאה. אתם זוכרים שרפי גינת הזהיר אותנו: ״אל תתפתו לעסקאות ברחוב  אחרת תאכלו אותה, ותאכלו אותה בגדול..״? אז בקיצור, זה נכון גם לרחוב הוירטואלי, אפילו ברחוב ראשי ובטוח בשם אמזון.

                              

בואו נעשה פאסט פורוורד. לפני כמה ימים הונחה בפתח ביתנו חבילה חבוטה ומרופטת ומבין הקרעים ביצבצו זוג מגפיים מותשות מהמסע הארוך שמחכות בקוצר רוח לזוג כפות רגליים שיגשימו את יעדן. המגפיים עצמן לא ניזוקו, אבל לדאבוני גיליתי שכנראה התבלבלו במשלוח עם איזה שחקן אן בי איי והן היו גדולות עלי בכמה מספרים. ניסיתי למצוא את המידה בתוך המגף, נאדה, אין זכר למספר בשום מקום, רק פתקית קטנה עם.Made in China (הם הגיעו ללא קופסת נעליים). אין על הנעליים שום זכר לשם היצרן או משהו מזהה. בשלוש מילים: מייד אין צ'יינה...

מה עושים? (ועתה אני עובר לדבר בקולו של גדעון רייכר)

.התיישב מר שמי, כתב לאמזון על התקלה וביקש את המידה הנכונה או החזר כספי והוראות החזרה.

  כעבור יומיים קיבל את התשובה הבאה, שככל הנראה נכתבה בעזרת שירותי התרגום של גוגל טרנסלייט (את כל התשובות הבאות לא המצאתי, אני מביא אותן כלשונן):

Hello, friend, sorry to hear that the shoes is small for you.

But you order size:8 D (M) US which equal to EURO size:41

So would you please send us pictures, then we can prove it.

And due to the rough handling, maybe the box came completely torn up.

So would you please forgive us, and dear if you thought the item is good, would you please forgive us.

Then we will offer a better price for you forever.

Trust us, we will solve the problem and satisfy you

שוב התיישב מר שמי, הסביר שהנעל לא קטנה מדי, נהפוכו, ושהוא מעוניין לקבל את המידה אותה הזמין.

שוב ענה נציג הלקוחות של אתר הנעליים הסיני:

Dear friend, would you please accept a partial refund on 8$.

Then you keep the shoes, if you thought the quality of shoes is good.

Or if you really want to return the shoes, would you please keep in a good condition, so that we can resell it.

And would you please return it back to China.

Thanks for your understanding. we hope we can initiate a partial refund, and end the

dispute happily.

אמנם מר שמי מאוד שמח שרכש חבר חדש, אבל עם כל הכבוד להנחה של $8, מה יעשה הלקוח עם מגפיים שאינו יכול לנעול? הפעם כבר איבד מר שמי מעט מסבלנותו וענה  ל״Friend״ בסגנון מעט  יותר אגרסיבי.

התשובה לא אחרה לבוא  והפעם עם בקשה לתמונה של המגף, בכדי שהסנדלר התורן יוכל לודא שאכן נשלחה המידה הנכונה. שלח מר שמי תמונה ואף הגדיל לעשות ושם ליד המגף נעל במידה הנכונה לשם השוואה.

ועכשיו הגיעה תשובת המחץ (אני לא ממציא כלום, זה אוטנטי לחלוטין):

Dear Etai,

Thanks for your images, we have saw the image of the shoes in attachment. It is exactly the 41 in European measurements. The leather work boots usually measure 0.5 bigger than normal sport shoes, which allow please to wear a thick socks in winter, if the leather work boots measure the same with the normal sport sneaker, then it wears tightly, which will be out of shape soon and what's more it will be of bad effect to the health of feet. Dear, This shoes made of genuine calf leather and it looks so cool. If it were a little bigger for you, please add a sole with fur, which will be much warmer in the winter. We can refund some money to you as the buying of the sole. The list price of this shoes are $238.69, we only sold it with 75.99, which lose even $30.  You may don't know that it takes $20 and 7-10 days to delivery. Your understanding will be sincerely appreciate. Thanks.

Best regards.

(אחזור לדבר בגוף ראשון)

שימו לב שעכשיו אנחנו כבר לא "פרנדס", אלא פונים אלי בשמי, אבל אני עדיין יקר ( כנראה יקר מדי לדעתם...). קודם כל מסבירים לי שזה לטובתי ושזה נהדר לשים גרביים עבות במיוחד בימי החורף הקרים וגם לדחוף פנימה פיסת פרווה, חוץ מזה הן נראות כל כך Cool, אז למה להחזיר?...

סוף טוב הכל טוב, אחרי שאיימתי שאם לא אקבל את המידה שהזמנתי אספר להורים (אמזון) קיבלתי החזר מלא והם אפילו לא רצו שאחזיר את המגפיים (ייתכן ואותו שחקן אן בי איי כבר הזמין סניקרס במקום).

ואסיים בשיר, איך לא? ומה יותר מתאים מננסי סינטרה?

לו יהי

כבר שנתיים שהוא לא אתנו, האיש שאאהב ללכת בצד הפראי של החיים, הצליח לעצבן את כולם וגם לכתוב כמה מהשירים היפים ביותר שיש.

לו ריד, יהודי יקר ומוזיקאי מחונן, גדל וחי בניו יורק. אביו, שהיה יועץ מס, שינה את שם המשפחה מרבינוביץ לריד (מעניין אם לו היה מגיע לאותה הצלחה עם השם לו רבינוביץ...). לו סבל מחוסר יציבות נפשית ואף נתקף בהתמוטטות עצבים בשנתו הראשונה בקולג', מה שהוביל לטיפול בשוקים חשמליים בבי"ח פסיכיאטרי. הדבר יכול אולי להסביר במעט את הכעס והזעם שהיוו חלק כה אינטגרלי מדלק הבערה ביצירתו.

אחרי כמה להקות בוסר, הוא התפרנס ככותב להיטים בתשלום עבור חברת תקליטים. הוא פגש את ג'ון קייל לאחר שפארודיה שכתב על ריקודי התקופה נלקחה ברצינות והחברה הקימה להקה אד-הוק שתבצע את הלהיט הפוטנציאלי. יחד עם ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר הקים את להקת הוולווט אנדרגראונד. למען הדיוק, היה מתופף לפני מורין טאקר שפרש מסיבות אידיאולוגיות כשהלהקה קיבלה כסף עבור הופעה (קפיטליסטים, טפו, באמת איום ונורא...). די נדיר היה לראות אשה על התופים באותה תקופה. סגנון התיפוף הפשוט והמדיטטיבי של מורין הוא חלק חשוב בצליל הלהקה.

ב1965 הם פגשו את אנדי וורהול שהפך להיות מנהל הלהקה.  מחתרת הקטיפה החלה ליצור בעיקר ב"פקטורי", אותו בית חרושת ישן שאנדי וורהול שכר ב 100$ בשנה (מחיר הגיוני למנהטן, לא?) והפך לסטודיו. הפקטורי הפך להיות אבן שואבת לכל מיני אמנים אוונגרדים, טיפוסים משולי החברה ותמהונים, בקיצור קרקע פורייה ליצירה נון-קונפורמיסטית ופורצת גבולות. וורהול גם הכיר ללהקה את ניקו, דוגמנית גרמניה יפהפיה, ולמרות התנגדותו של לו ריד, היא השתתפה ושרה באלבומם הראשון. ואם כבר הזכרתי את אלבומם הראשון, זהו האלבום בעל ציור הבננה המפורסם של וורהול. כיום אין כמעט מי שלא מכיר את העטיפה האייקונית הזו, אבל בזמנו הוא נחל כשלון מסחרי צורב. ישנה אימרה ידועה: "מעט מאוד אנשים הכירו את אלבומם הראשון של הוולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהכיר, הקים להקה".

 הנה דוגמא לחוסר הפופלריות שלהם – בזמן שבוודסטוק עשרות אלפי אנשים באו לשמוע את הנדריקס והג'פרסון איירפליין, מחתרת הקטיפה נגנו בפונדק דרכים קטן במסצ'וסטס.

המוזיקה של הלהקה היתה שונה בתכלית מהפופ המלודי ושירי האהבה המתקתקים שהיו כה פופולרים באותה תקופה. הם יצרו רוק מחוספס המשלב מוסיקה נסיונית (אוונגרד) ופסיכדליה. בעוד בקליפורניה ההיפים חוגגים את קיץ האהבה ושמים פרחים בשיער, החבורה הקודרת מניו יורק כתבה על טריפים גרועים של סמים, זהות מינית מבולבלת ויחסי סאדו-מאזו (שם הלהקה אף לקוח משם ספר העוסק בסאדו מאזוכיזם). אי אפשר שלא להרגיש את הקריז ואת הדם שרץ בורידים כששומעים את הצרימות והמקצב המונוטוני המהיר בשיר "הרואין", או להצטמרר במרתפי הסאדו-מאזו האפלים בשיר Venus in furs (ע"ש ספרו של אבי המאזוכיזם ליאופולד פון זאכר מאזוך). לא שלא היו להם שירים מלודים וענוגים, קחו למשל את Femme Fatal או I’ll be your mirror הנפלאים, אבל גם בהם אפשר לחוש איזו מלנכוליה קלה.

אחרי כמה תקליטים נהדרים שנכשלו מסחרית, ג'ון קייל פרש מהלהקה. לו ריד נכנע ללחץ חברת התקליטים שביקשה אלבום "“loaded with hits  וב1970 הלהקה שיחררה את האלבום Loaded שאכן סיפק את הסחורה והנפיק את שני להיטי הענק Sweet Jane  (שפעם, הרבה לפני עידן יו-טיוב והאינטרנט "אספתי" קאברים של השיר) ו- Rock & Roll. למרות הצלחת האלבום, לו ריד עזב את המחתרת ובאופן לא רשמי בעצם הוולווט הפסיקה להתקיים. לו החל לעבוד במשרד ייעוץ המס של אבא אבל די מהר חזר למוסיקה, הפעם בקריירת סולו.

בשנות השבעים צרך ריד סמים בכמויות מטורפות. הוא צבע את שערו הקצוץ-מיליטנטי לבלונד, לבש בגדי עור כשקולר קוצני על צווארו ולא חסך שבטו מהעתונאים שהעזו לבוא ולראיין אותו. הוא בנה לעצמו שם של טיפוס לא נעים בלשון המעטה, שלא כדאי להתעסק איתו. יש לא מעט הנותנים לו מקום של כבוד בסלילת הדרך לאפנת הפאנק שפרצה בחצי השני של שנות השבעים. אגב, ביוגרפיה פרובוקטיבית שיצאה ממש לאחרונה, מנסה לשרטט את דיוקנו בצורה מאוד לא מחמיאה עד כדי מפלצתית ולדעתי בצורה קצת חד צדדית. אין ספק שבתקופות מסויימות בחייו הוא אכן התייחס לרוב הסובבים אותו בצורה בלתי נסבלת, אבל זה רק חלק אחד בפסיפס רב הזהויות של האמן המעניין והכל-כך נון-קונפורמיסטי הזה.

לא אלאה אותכם בכל הדיסקוגרפיה של האיש המחוספס הזה, אבל הנה סקירה קצרה ובלתי מקיפה שממחישה עד כמה מגוון, פורץ דרך ולא צפוי הוא היה.

את תקליטו השני Transformer  הפיק דויד בואי והוא הושפע רבות מסגנון הגלאם-רוק שבואי היה נציגו הבולט. לו ריד אימץ תדמית אנדרוגינית וכתב על טיפוסי השוליים ועל הדקדנס המיני באותה תקופה. באלבום יש כמה מלהיטיו הגדולים ביותר – Walk on the wild side ו- Perfect day.

אלבומו הבא - "ברלין", הינו אלבום קונספט מלנכולי ,מדכדך אך נפלא בדרכו (כן, זה לא סותר) שמספר על זוג שמתדרדר לסמים. הסיפור נוגע בזנות, דיכאון, אלימות במשפחה ואף התאבדות, תענוג לא? רק לשמוע את זעקות הילדים הנלקחים מאמם המסוממת בשיר The kids עושה לי צמרמורת כל פעם מחדש.

Sally Can’t Dance היה אחד מאלבומיו הנמכרים ביותר והושפע ממוסיקת R&B, ונשמע אופטימי יותר מברלין, אך עדיין עסק בנושאים מדכאים כאפאתיה חברתית והתמכרות לסמים קשים.

אנו עדיין בשנות השבעים. לו ריד מקליט אלבום כפול בלתי שמיע בעליל המכיל צלילים צורמים ורעש נטול מלודיה בשם Metal machine music. כמובן שליציאה הפרועה הזו לא היה שום סיכוי מסחרי.

האלבום הבא היה יחסית שקט, ענוג ורך בשם Coney island baby  ונכתב בזמן שלו ריד חי עם בת זוג טרנסוסטייט בשם רייצ'ל.

אלבום נהדר משנות השמונים אשר מאוד הצליח היה New York  (יתכן ואתם מכירים מתוכו את Dirty Boulevard). זהו תקליט ישיר ורוקיסטי עם תחושה של אלבום קונספט. אגב, בשני שירים מתוכו ניגנה ידידתו משכבר השנים למחתרת הקטיפה, מורין טאקר.

ב1990 לאחר מותו של אנדי וורהול, חבר ריד לשותפו למחתרת ג'ון קייל ועשה אלבום מחווה לאמן הפופ המפורסם לו הם חייבים את תחילת דרכם בשם Songs for Drella  (כינוי שוורהול נתן לעצמו - שילוב של דרקולה וסינדרלה). אני זוכר שהיה לי את זה בקלטת. בחלק הפנימי של העטיפה מצאתי פורטרט של וורהול המודפס שחור על גבי שחור. ניתן להבחין בפורטרט רק בזוית מסויימת של האור. אמנות.

אלבומו הבא, Magic & Loss החל ב"קסם" לאחר שריד שמע סיפורים שעניינו אותו על קוסמים במקסיקו. בזמן העבודה על האלבום מצאו את מותם שני חברים קרובים שלו והאלבום שינה תפנית לכיוון ה"אבדון".

בשנות האלפיים אזכיר את The raven שנכתב בעקבות סיפורי אדגר אלן פו (עם גירסה מחודשת של השיר Perfect day). לו אפילו עשה אלבום אמביינט. אודה שקצת מפתיע לעשות מדיטציה לצלילי לו ריד, אבל עובדה, אצל לו הכל אפשרי... שנתיים לפני מותו שיתף פעולה עם להקת Metallica  באלבום Lulu שהיה אלבומו האחרון.

בת זוגתו בשנים האחרונות היתה לורי אנרסון, מוסיקאית ואמנית אוונגרד מעניינת בפני עצמה  )זוכרים את Oh Superman?). ריד מת בגיל 71 ממחלה בכבד ב 21 לאוקטובר 2013.

בעברית יש אפילו חיה הקרויה על שמו – עכביש ממשפחת עכבישי הקטיפה שנקרא "לורידיה". כמה מתאים שמכל החיות יבחרו להנציח את לו ריד עם עכביש שחור ושעיר החי במחילות מתחת האדמה...

יהי זכרו ברוך