50

אי שם בשנות השמונים, בימי אפנת המתיחות האוויליות שפשתה על מדינתינו הקטנטונת, ארגן יהודה ברקן מתיחה מחוץ לשרותים ציבוריים. כשיצא עובר אורח אקראי מהשירותים, קיבל אותו קהל נרגש במחיאות כפיים ובטקס חגיגי התבשר הבחור שהוא המשתין המיליון.

מי שמשתמש ב Blogger של גוגל כדי לכתוב את הבלוג שלו מקבל גם נתונים סטטיסטיים על הצפייה בהגיגיו. השבוע הצצתי וראיתי שעד כה היו 9,989 כניסות. ייתכן וכשתסיימו לקרוא הפעם, יחכה לכם צוות ווירטואלי הכולל דוגמנית, ידוען וצלם. הדוגמנית תענוד על גופכם אחר כבוד סרט, ותזכו בתואר ״הקורא העשרת אלפים״. ראו הוזהרתם…

כשכתבתי משהו בפעם הראשונה בפייסבוק לפני שנה וחצי וחברים הציעו לי לפתוח בלוג לא חשבתי שמישהו יטרח לקרוא את קשקושי. למי בכלל יש זמן בין כל הררי המידע, תמונות, בדיחות, והגיגים המורעפים עלינו מכל עבר? לפעמים פשוט בא ללכת לאיזו חווה מבודדת בהרים ולהתנתק מכל הרעש. והנה למרות הכל, אני כאן כותב את הפוסט החמישים שלי. חמישים, וואו.

נושא שכמעט ולא הזכרתי עד היום היה מקום העבודה שלי. האמת, משעמם אותי לכתוב על היי-טק. יש אינסוף בלוגים בתחום ולא אייגע אתכם בניתוח טרנדים, זריקת באזז וורדס, או נתונים טכניים.

החברה בה אני עובד הוקמה בשנת אלפיים אחרי שהמייסד, בחור יהודי חכם ובעל חוש הומור מפותח שעבד כמרצה בסטנפורד בתחום האינטלגנציה המלאכותית ראה בטלויזיה סטאר-טרק ואמר שאת ה Com-Badge, אותה סיכה שעונדים על הבגד ושימשה לתקשורת עם סקוטי מבסיס האם בכדור הארץ, אפשר לעשות במציאות.

מוצר הדגל אם כן הוא מכשיר תקשורת לביש (badge) בגודל של מצית גדולה המאפשר התקשרות מהירה בין עובדים ללא צורך בהחזקת טלפון ביד. רוב האינטלגנציה נמצאת על השרתים כך שאפשר פשוט לשאול ״איפה נמצא שמעון חמוטל?״ ולקבל תשובה שהוא כרגיל בשרותים. מכיוון שמי שאימץ את המוצר בצורה הכי חזקה היתה מערכת הבריאות, המכשיר מסונכרן עם מכשירים רפואיים רבים בבתי ההחולים ונותן לאחיות והרופאים התראה במקרה ומשהו לא טוב קורה בחדר 213. גם אם הצוות לא הגיע בזמן לטפל במקרה החרום, לפחות ניתן לפנות את הבר מינן ולקבל את המטופל הבא… בגדול, האחים והאחיות מתים על הבג׳ כי הוא חוסך להם קילומטראז׳ רציני של התרוצציות מיותרות, והרופאים שונאים אותו כי זה הופך אותם קלים להשגה.

אני הצטרפתי כעובד מס׳ שלושים בערך. סטרט-אפ אחרי גיוס שני שבדיוק השיג מנכ״לית שהחליפה את המייסדים בניהול החברה. באופן די מפתיע, למרות שמדובר היה בסטארט-אפ, לא עבדנו כמו משוגעים מסביב לשעון. מסיבות נערכו בבתים פרטיים של ההנהלה הבכירה (כולל הקראת פואמות משעשעות שכתב המייסד), היינו עורכים אחת לחודש Beer bash בו מעבר לעדכוני חברה שוטפים, היו גם מדברים על דברים מחוץ לעולם ההי-טק. לפעמים זה הזכיר לי ערבי תרבות בקיבוץ או פעולה בתנועה. פעם אחת למשל, סמנכ"ל המכירות שהיה חובב סיגרים וגולף, עשה תכנית שלמה על סיגרים, כולל חידון נושא פרסים (סיגרים קובנים) וציטוטים לא ממש פוליטיקלי קורקטיים של חובבי סיגרים ידועים דוגמת מארק טווין ורודיארד קיפלינג.

עם השנים, כשהחברה גדלה, היא התחילה להתמסד ועומם זוהרם של ימי הנעורים השובבים. הפכנו להיות עוד חברה מני רבות, עברנו מקופרטינו לסן-חוזה, רכשנו חברות קטנות, הגדלנו את סל המוצרים, ולפני כשלוש שנים אפילו הנפקנו והפכנו לחברה ציבורית .במקרה ואתם תוהים, לא, לא עשיתי מליונים (ומי שלא מאמין יכול לשאול את הטבח, הנהג, הגנן או המסז׳יסט שלי…).

בכדי להשיב מעט טרנדיות ורוח נעורים, החלו לאחרונה לעשות שיפוץ כולל ועיצוב מחדש. הקוביות הפכו ל open space, הרצפה והקירות נצבעו בצבעים עליזים, שמו פינות ישיבה עם כורסאות מעוצבות, הגדילו את המטבח (שמעתה גם נקרא בפלצנות "Cafe") ואפילו התקינו ברז עם בירה מהחבית (סיירה נבאדה ובלו מון) לרווית העובדים. הבעיה שעם כל החלל הפתוח הזה הרבה פחות נח לעובדים לעשות עבודתם נאמנה (כלומר לקנות באמאזון, לצ'טט בפייסבוק ולראות פורנו). את המעבר ל"משרדי" החדש עשיתי באחד באפריל.

גדלתי בקיבוץ שחצי מחבריו הגיעו ממדינות אנגלוסקסיות (בעיקר דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד). הם הביאו איתם את מסורת האחד באפריל והרבה פעמים עשו יופי של מתיחות. בשבוע שעבר נזכרתי באחת מהן: לפני ליל הסדר הקיבוצי היו תולים על לוח המודעות בחדר האוכל את מפת הישיבה בחג. פעם אחת מישהו חמד לצון ותלה מפת ישיבה בה הושיב את יוסקה מהרפת ואת זיוה מהמכבסה שכבר שנים ברוגז ולא מחליפים מילה באותו שולחן. הוא פיצל משפחות, הפריד מארחים מאורחיהם ועשה סמטוכה שלמה. כמובן שהמהומה היתה גדולה.

באחד באפריל שלחתי אימייל לעובדי החברה שיועד כביכול לעובדי הצוות שלי ובו אני מספר על שינויי ישיבה של הרגע האחרון. במפה ה"מעודכנת" הכנסתי את סמנכ"ל הכספים בין המהנדסים, וכן את משפטן החברה ובנות ממשאבי אנוש לשבת ליד זה שתמיד מספר בדיחות גסות. מיקמתי עובדים שידעתי שהם לא סובלים אחד את השני בשולחנות צמודים והפרדתי מנהלים מצוותיהם. מכיוון שלא מתפקידי לשלוח עדכונים כאלה, מיד שלחתי אימייל התנצלות, אמרתי שזה נועד לעיני הצוות שלי בלבד וביקשתי בכל לשון של בקשה להתעלם מההודעה הקודמת ובעיקר לא להציץ במפה המצורפת... האפקט עשה את שלו ותגובות נזעמות החלו להגיע. בסוף המנהל שאחראי על השיפוץ ביקש ממני לשלוח תגובת הבהרה שמדובר במתיחה. זו לא הפעם הראשונה שאני משתעשע באחד באפריל בעבודה, לכן תמיד מפתיע אותי איך אנשים עדיין קונים את השטויות שלי.

ומכיוון שאני לא יכול לסיים בלי קצת מוזיקה, האמן הראשון שעולה לי לראש כשאני חושב על מתיחות והתחזות הוא "השרוף" שניסה לעבוד על כולם אי שם בשנת אלפיים. אבל לא בא לי להשמיע את חיים צ'ינוביץ ובמקומו אשים להקה וירטואלית שמתחבאת מאחורי דמויות אנימציה פיקטיביות כבר די הרבה שנים. אני מדבר על הגורילות כמובן. 

https://www.youtube.com/watch?v=UclCCFNG9q4

טוב, זמן לסיים, אלך לי לעוד ישיבה משמימה, ואולי בדרך אעצור בקפיטריה לכוס בירה מהחבית, אחרי הכל, גם אם אנחנו לא בדיוק החברה הכי "קולית" בשוק, מגיע לנו לפחות נקודות על המאמץ להיות שוב מגניבים/טרנדיים/היפסטרים.

יאללה ביי.

 

ביל גרהאם

מי היה ביל גרהאם? סביר להניח שרבים האנשים שלא שמעו עליו. אולי לתושבי העמק בו אנו חיים או לתושבי ניו יורק השם מצלצל קצת מוכר (יש איזה אולם על שמו בסן פרנסיסקו, לא?), אבל זה בסדר, הוא מסוג האנשים שנמצאים מאחורי הקלעים ולא בקידמת הבמה. למרות האנונימיות היחסית, רבים מכוכבי הרוק הגדולים ביותר חייבים לו חלק נכבד מזוהר כוכבם.

ב Contemporary Jewish Museum נפתחה תערוכה מצויינת ובה סקירה מקפת על חייו ופועלו וזאת סיבה טובה להרחיב על האיש המעניין הזה. ביל נולד כ Wolfgang Grajonca בברלין, התייתם מאביו בעודו תינוק וגדל עם אימו וחמשת אחיותיו. הוא איבד את כל משפחתו במלחמה הארורה ההיא, מלבד אחות אחת ששרדה את אושוויץ. אבל עזבו, לא אלאה אתכם בסיפור תלאותיו בזמן המלחמה (תוכלו לקרוא על כך בתערוכה). ב 1941 הגיע הילד, רזה, תשוש וחולני לניו יורק ושוכן בבית יתומים יהודי. רשות ההגירה נתנה אולטימטום של זמן קצוב למצוא לו משפחה מאמצת, ולא, הוא ישלח באניה חזרה לאירופה. שעון החול החל לאזול וילדים נאספו בזה אחר זה מבית היתומים למשפחות מאמצות. ביל וחבר שהכיר על האניה נשארו הילדים האחרונים. ילד בן עשר, לבד בעולם, שאין לו מושג מה עלה בגורל משפחתו, מבין שהוא פחות רצוי מילדים אחרים אבל לא יודע למה. למרבה המזל ברגע האחרון נמצאה משפחה מאמצת והילד עבר לגור בברונקס. הוא בחר בשמו האמריקאי כחלק מהמאמץ להשתלב. גרהאם אהב לרקוד במועדוני הריקודים בעיר, לראות מחזות בברודווי וחלם להיות שחקן. כשגמר את למודיו, התגייס לצבא, נלחם במלחמת קוריאה ואף זכה בעיטור על הצטיינותו בשדה הקרב. ביל חזר לניו יורק ועבד בעבודות מזדמנות בהרי הקאטסקילס עד שהחליט לעבור לסן פרנסיסקו לנסות את מזלו. הימים היו ימי שנות הששים הסוערות וביל החל לנהל חבורת תאטרון אבסורד היפית בשם MIME TROUPE. לא אחת נעצרו חבריה בידי המשטרה. חברי הקבוצה הפכו את המעצר לחלק מן ההצגה, השוטרים בעל כרכם הפכו חלק מה״הופעה״ והקהל לא הבין אם מדובר במעצר אמת או חלק מהמיצג…

ביל החל להבין את תפקידה החשוב של המוסיקה בתרבות הנגד, ויצר קשר עם מוסיקאים כגון הגרייטפול דד, ג׳ניס ג׳ופלין, ג'פרסון איירפליין, סנטנה, ג׳ימי הנדריקס ועוד. אחד מהארועים הראשונים בו היה לו חלק בהפקה היה ה Trips festival (הרחבתי עליו בבלוג שלי) וכלל הפנינג המוני, מסיבת אל אס די והרבה מוסיקה. גרהאם הריח את ההזדמנות העסקית המצויינת, החל לייצג את המוסיקאים ולנהל את מועדון הפילמור אשר עומד על תילו עד היום (ואח"כ גם את מועדון הווינטרלנד, אבל הוא נסגר מזמן). האמת שההתחלה לא היתה פשוטה, הממסד הערים קשיים ולחץ לסגור את הפילמור. בעירייה לא אהבו את הקהל ההיפי הלבן, ולעיתים מסומם, שמגיע ללב השכונה השחורה ומפר סדרי בראשית. לא מעט בזכות רצח מסתורי (עליו כתבתי כאן) העניינים החלו להסתדר.

אתם צריכים להבין שביל לא היה היפי וגם לא נראה כמו היפי. כשפתח את מועדון הפילמור הוא כבר היה ״זקן״ בן 34 (בקרב ההיפים רצה אז אימרה שאין להאמין לאף אחד מעל גיל שלושים…), שערו היה קצר, הוא לבש חליפות והיה לו מבטא מזרח ארופאי קל. במידה מסויימת הוא היה על תקן "המבוגר האחראי". הוא דרש מהמוסיקאים הגעה בזמן ומקצועיות ולא חסך שבטו מ״ילדיו״ האמנים הסוררים. ביל גם החל לייצג אמנים שחורים כגון טינה טרנר וביל קרטיס ולהנגיש את המוזיקה השחורה לקהל הלבן הצעיר. בהמשך פתח את מועדון ה״פילמור איסט״ בניו יורק והמועדון בפריסקו כונה ״פילמור ווסט״. גרהאם היה טס הלוך ושוב בין החוף המזרחי למערבי, מתמרן את לוח ההופעות, ידו בכל.

יש המתייחסים אל ביל כאל אופורטוניסט שהתעשר כשזיהה את הפוטנציאל האדיר החבוי בעסקי המוסיקה ואת הפיכת המוסיקאים, בדומה לכוכבי הקולנוע, לאלילים נערצים המורמים מעם. אין ספק שלניצול השואה היתום בעל יצר ההישרדות היה דרייב עצום להצליח, אבל זוהי רק חלק מהתמונה. גרהאם נלחם בעוולות וגייס כספים דרך קונצרטי התרמה רבים. כשה free clinic ברחוב הייאט, אותה מרפאה חינמית שהיתה המקום היחיד שהציעה שירותי בריאות לילדי הפרחים בעיר, עמדה להסגר, הוא גייס את ג׳ניס והאיירפלינס למופע התרמה שנתן למקום אויר לנשימה. כששמע שסגרו תקציבים והפסיקו לספק ארוחות לתלמידי סן פרנסיסקו, גייס אמנים והעלה קונצרט התרמה, ובהמשך אף היה חלק מקונצרטי התרמה בינלאומיים כגון ה Live Aid או מופע גדול ב86 למען אמנסטי אינטרנשיונל בו הופיעו בין היתר U2, פיטר גבריאל,  לו ריד, ג'ון באאז ואפילו איחוד של להקת פוליס בשם A Conspiracy of Hope. הוא גם היה האמרגן של קונצרט ה Bridge school הראשון אותו עורכים כל שנה ניל ופגי יאנג ב Shoreline.

סיכם זאת יפה אחד מחברי ה Mime Troupe שאמר עליו ״ביל הוא שילוב של אמא טרזה עם אל קפונה״.

ביל גרהאם אף הופיע בסרטים והגשים במעט את חלום ילדותו להיות שחקן. הוא שיחק סוכן הוליוודי חלקלק בסרט אפוקליפסה עכשיו, נתן תפקיד קטן בסרט מועדון הכותנה ותפקידי משנה במספר סרטים נוספים.  

הוא מצא את מותו בתאונת מסוק בשנת 1991 מעט מזרחה לסן פרנסיסקו כשטס בתנאי סערה בדרך לעוד אחד מהקונצרטים שלו באיסט ביי.

אז בפעם הבאה שאתם רואים הופעה בפילמור ונוגסים מלוא הפה בתפוח עסיסי מהקערה בכניסה המוגשת בחינם לקהל, תקדישו כמה שניות מחשבה לאיש שבילדותו לא זכה כלל לטעום תפוחים אך בזכותו המקום הזה קיים.

התערוכה ב CJM (שנמצא ליד Yerba Buena Gardens) עוקבת אחר חייו בצורה כרונולוגית ומלווה בהמון צילומים, פוסטרים פסיכדליים משנות הששים, ראיונות,  וקטעי וידאו. למוסיקה יש מקום נכבד כמובן, ובזמן השוטטות בתערוכה מתנגן פלייליסט נהדר המורכב מהאמנים איתם עבד. ישנן גם תחנות האזנה אישיות עם אזניות, גיטרות (כולל שברי גיטרה של הנדריקס), ואפילו תחפושות בהן השתמש (ביל נהג להתחפש ולהופיע בחגיגות תחילת השנה החדשה כ " Father Time"). בקיצור, תערוכה עשוייה היטב על יהודי מעניין וחשוב. מומלץ!

לפרטים על התערוכה:

http://www.thecjm.org/on-view/currently/bill-graham-and-the-rock-and-roll-revolution/about

איפה המח שלי? יומולדת 28 לרוזה הגולשת

28 שנים עברו, מי היה מאמין. חייל שבוז בדרך הביתה מגיע לתחנה המרכזית בעפולה ופשוט נשאב לתוך חנות התקליטים היחידה באזור - ״סגנון וצליל״. הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה. רבין הורה לנו לשבור ידים ורגליים. צויידנו באלות, מגיני פנים, גז מדמיע וכדורי גומי ונשלחנו לרדוף אחרי ילדים בני עשר שמיידים אבנים. עם כל הציוד הכבד לא היה לנו שום סיכוי מול הפספוסים קלי הרגליים שמכירים כל סימטה. וגם כשתפסנו אותם, מה כבר אפשר לעשות עם ילד בן תשע או עשר? לתת לו לכתוב מאה פעמים ״אין לזרוק אבנים על חיילים״?. אגב, מאוד התאכזבתי לראות את חוסר הכבוד של אותם זאטוטים לצבא ההגנה הכי מוסרי בעולם. כנראה הם נרדמו בשיעורי ציונות. הכי מגוחך היה לנסות להילחם בדגלי פלסטין שהיו תלויים בכל פינה. לפעמים הנשים היו תולות את הכביסה כך שהבגדים יסודרו לפי צבעי הדגל. אולי היה צריך לאסור לתלות כביסה בחוץ. הבאתי דגל לאחי הצעיר והוא תלה אותו מעל המיטה ליד פוסטר של ג׳ים מוריסון והדלתות.

חזרה לתחנה המרכזית בעפולה. על מדף ה״חדשים״ נתקלתי בעטיפה מעניינת בצבעי חום-לבן כמו תצלום דהוי ועליה רקדנית פלמנקו חשופת חזה. לא יכלתי להסיט את מבטי מהחזה המפואר ובחנתי את התקליט מקרוב. מסתבר שהאלבום יצא בלייבל 4AD, להם זכרתי טובות מאלבומיהם של קוקטו טווינס, This Mortal Coil ועוד. ביקשתי מהמוכר שישמיע. בבת אחת חטפתי כזאת שטוזה למח. איך שהגיטרה של פרנק בלק התחילה להפגיז ב Where is my mind שכחתי מהמדים, מהשעתיים ביציאה ומהמאבק לשחרור פלסטין ונשאבתי למערבולת צלילים פרימיטיבית סמיכה ומבעבעת. היו לי כמה שקלים בארנק וקניתי אותו בלי להתלבט יותר מדי.

לא ממש היה לי מושג אם שם הלהקה פיקסיס ושם האלבום סרפר רוזה או להיפך. אלו היו הימים לפני שאל גור המציא את האינטרנט, ולא היה מאיפה להשיג אינפורמציה שהיום נראית כל כך טריויאלית. יותר מאוחר אותו אל גור גם יביא לעולם את ההתחממות הגלובלית. חבל שלא הסתפק בהמצאתו הראשונה ועזב אותנו בשקט…

כמה חודשים מאוחר יותר קראתי איזו ביקורת קטנה בעיתון על האלבום ולמדתי שזו להקה חדשה מבוסטון.

מים רבים עברו בקישון, הספקתי לראות אותם פעמיים בהופעה ואפילו להתאכזב, הם התפרקו, חזרו, ושוב נפרדו, אבל כל זה לא ממש חשוב. את חויית הגילוי הראשונית, את מה שהצלילים שבקעו מהרמקול בחנות התקליטים העפולאית עשו לי,  ואת החזה המרשים של רוזה הגולשת, אף אחד לא יכול לקחת ממני.

כאן גרים בכיף - סיפור קצר

Ici vivre heureux

כשהגעתי הביתה משאית חסמה לי את החניה. שני פועלים בסרבלים כחולים עם לוגו של "בני הובלות" העמיסו רהיטים אינדונזים עתיקים, עטופים בבד לבן וקשורים כאילו היו תכריכים. זהו, היום אלברט עוזב. מעניין מי יהיו השכנים החדשים. את אלברט ולימור דאהן אנחנו מכירים לא מעט שנים. הם שכרו את הבית רק כמה חודשים אחרי שאנחנו נכנסנו. בנינו את הדופלקס בנופית יחד עם זוג קיבוצניקים שעבר לקליפורניה. הם אפילו לא הספיקו לגור יום אחד בביתם החדש, אלברט ולימור היו הדיירים הראשונים, שכנים צמודים שרק קיר מפריד ביננו.

אני זוכר שהם הגיעו, זוג יפה, עולים חדשים מצרפת. אלברט גבוה ורזה, שיער שחור משוח לאחור. איך אומרים בתקשורת, "חזות מזרחית". לימור מניאטורית. עיניים חומות, כמעט שחורות. שיער שחור חלק אסוף בקוקו עם פוני מעט ילדותי. אני לא יודע אם זה סתם מבנה הלסת, אבל נראה כאילו היא תמיד מחייכת. אלברט סגר חנות רהיטים מצליחה בניס, שם גם הכיר את לימור שעבדה כמנהלת החשבונות של העסק. הם הביאו איתם רהיטים עתיקים מאוד לא שגרתיים. ספות מצופות בד לבן עם כל מיני גילופי עץ ופיתוחים. אלברט סיפר לי שהוא קנה אותם קצת לפני שעלו ארצה במכירה פומבית שערך שגריר צרפת לשעבר באינדונזיה. לימור היתה אז בהריון עם בנם הראשון. גם בהריון היא היתה יפה. בעצם "קורנת" זאת המילה הנכונה. די מהר היא התחברה עם דפנה והיתה קופצת לשיחת בנות על כוס קפה. לפעמים הביאה איתה עוגיות סַבְּלֵה פריכות שרק יצאו מהתנור. היא היתה מוסיפה לקמח קצת שקדים טחונים וגם פזרה אבקת סוכר למעלה. אח, איזה טעם. אני רק חושב על זה ומתחיל להזיל ריר. לפעמים הייתי מקשיב לשיחות שלהן תוך כדי הכנת סלט במטבח. פעם אחת פתחתי ללימור את הדלת ואחרי חיבוק בכניסה, נתתי מבט בתחת החמוד שלה בזמן שנכנסה לסלון. דפנה ישר קלטה אותי ונתנה בי מבט של "הלו, אני כאן, אשתך, זוכר? תפסיק לתקוע מבטים". מה לעשות, אפילו אחרי הלידה היא נשארה חתיכה.

אלברט הקים מאפייה ברמת ישי וקרא לה ״שלום הלחם״. לימור טענה שהוא פתח אותה רק בגלל שאהב את השם. העסק קירטע והמזומנים החלו לאזול. אלברט הסתכסך עם העובדים וטען שהם גונבים ממנו. בנוסף לכל הצרות גם החיזבאללה הפציצו באותו קיץ את הצפון וכולם נטשו או נשארו סגורים בבית. אם אני זוכר נכון, בערך באותו זמן אלברט גם התחיל ״להתחזק״. זה לא שהוא היה חילוני לפני כן, הם תמיד שמרו שבת ואכלו כשר אבל עכשיו הוא התחיל לשים כיפה שחורה גדולה וללבוש ציצית. יום אחד לימור נכנסה אלינו בסערה ואמרה לדפנה שהיא לא יכולה יותר. ״מילא זה שהוא רוצה שאשמור נידה, אבל מה פתאום שאשים מטפחת?". בסוף לימור ויתרה. "זה למען שלום בית" היא הסבירה. התחלנו לשמוע ריבים מעבר לקיר. זה היה בצרפתית אז לא הבנתי על מה הם מתוכחים.

כעבור כמה חדשים נראה היה שהעניינים מתחילים להסתדר. מסתבר שלהורים של לימור, שנשארו בצרפת, יש כסף. אלברט שכנע אותם לתת לו הלואה כדי לפתוח עוד עסק ולצאת מהבוץ. הוא פתח במרכז טבעון מסעדה גלאט כושר שמתמקדת בקייטרינג. "טייק עוף" הוא קרא לה. לרוע המזל גם טייק עוף לא הצליחה להמריא. החובות תפחו. הם הפסיקו לשלם שכירות ובעלי הבית איימו שיפנו להוצאה לפועל. חברת חשמל איימה שתנתק את החשמל, המועצה רצתה לנתק להם את המים, אפילו סימה, שהיא נשמה טובה, הפסיקה לתת להם לקנות במכולת בהקפה. אלברט ביקש מלימור שתבקש מההורים שלה עוד כסף. מה זה ביקש, התחנן. אבל לימור הפעם לא הסכימה, גם היא נעשתה עקשנית. הם כל הזמן רבו.

לפני כמה שבועות כשישבנו לאכול ארוחת ערב, יותמי שלנו אמר: האלברט הזה, במקום לפתוח עסקים כושלים רק בגלל שיש לו רעיון לשם טוב, עדיף שיהיה קופירייטר. שיפתח משרד פרסום ויקרא לו ״בעזרת השם״. נקרענו מצחוק. איך יצא לנו כזה גאון. חבל שבבית ספר לא מבינים את זה. לא מזמן קיבלנו זימון לשיחה עם המחנכת. יותם ילד נבון היא אמרה, אבל הוא מזלזל, לא מקשיב בכיתה, לא מכין שיעורי בית, אם זה ימשיך ככה לא נגיש אותו לבגרויות. בדרך הביתה דפנה אמרה לי: לך דע מה הוא עושה בכל השעות שהוא מסתגר בחדר. אולי הוא רק רואה פורנו כל הזמן, כדאי שתכנס לו למחשב ותבדוק. סרבתי. לא רוצה לחדור לו לפרטיות. בעיני זה גם סוג של בגידה באמון. זה רק משבר קטן, אמרתי, ככה זה בגיל ההתבגרות.  

מוצאי שבת אחד הם הזמינו אותנו להבדלה. היה ערב נעים וערכנו את הטקס במרפסת הקדמית. אפשר היה לראות את מפרץ חיפה עם האניות הענקיות של צים בים והאורות של קריית ביאליק ועכו. אלברט לגם מן היין אחרי הברכות ,העביר ללימור שהעבירה לנו. אחרי שלגמנו הוא כיבה את נר ההבדלה עם שאריות היין. הכל היה כל כך רגוע ומקסים.

באותו הלילה הצעקות היו חזקות מהרגיל. מה היא בכלל עושה עם האדיוט הזה? שאלתי את דפנה כשנכנסנו למיטה. אשה יפה ומקסימה כמוה בקלות תמצא אהבה יותר טובה. זה לא כל כך פשוט כשיש שני ילדים קטנים בבית, היא ענתה. למחרת בבוקר לימור התפרצה אלינו בוכה. כשאלברט קם בבוקר הוא גילה שמישהו כתב בשארפי שחור מעל השלט "משפחת דאהן" שבכניסה, "Ici vivre heureux". מה זה בכלל אומר? דפנה שאלה. זה כמו לכתוב "כאן גרים בכיף" הסבירה לימור. נו, אז מה הבעיה? שאלתי. "אלברט מאשים אותי שכתבתי את זה בסרקסטיות. הוא משתולל מכעס ומתעקש שאמחוק. אבל לא אני כתבתי את זה, זה אפילו לא הכתב שלי. שום דבר לא עוזר הוא פשוט לא מאמין לי. אתה רוצה, תמחוק בעצמך, אמרתי לו".

מאז אותו בוקר אף אחד לא נגע בשלט. הם פגשו אותו בכל פעם שהיו מסיימים לטפס את עשרים ושבע המדרגות עד מפלס הסלון ונכנסים הביתה. זה נמשך כמעט חודש. הם כבר בקושי דיברו. אלברט היה עוזב מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה ולימור נשארה עם הילדים. בלילה חזרו הצעקות. זה יגמר לא טוב, אמרתי לדפנה. יש לה עסק עם חתיכת מרוקאי חמום מח. הוא בכלל מצרפת, היא ענתה, תפסיק להיות כזה גזען.

ובאמת צדקתי. כמה לילות אחר כך זה עבר לאלימות. אלברט סטר ללימור והעיף אותה לריצפה. היא ברחה אלינו ונשארה לישון בסלון. למחרת היא התקשרה להורים והודיעה שהיא לוקחת את הילדים וחוזרת הביתה לצרפת. הם נשארו אצלנו עד שסידרו את עניין כרטיסי הטיסה. אלברט ניסה בהתחלה באיומים, אחר כך בהבטחות. אמר שהוא ישתנה ושהכל יהיה בסדר. בסוף הוא עבר לתחנונים ואפילו לבכי. "מאוחר מדי", אמרה, ולא הסכימה שנפתח לו את הדלת. היא השאירה לו הכל. שייחנק עם הענתיקות שלו, סיננה, ועזבה עם שלוש מזוודות בלבד.   

הפועלים עדיין מעמיסים. לא ברור מאיפה יש לו כסף למובינג. ניגשתי לעשות סיור אחרון בבית ושאלתי אם צריך עזרה. האמת שמאז שלימור עברה אלינו ועזבה הוא לא מדבר איתי. הדירה כמעט ריקה, ארגזים פזורים פה ושם, רק בשלט הכניסה לא נגעו.

בערב ישבתי עם יותם בסלון וראינו כדורסל. הוא מת על אן בי איי. אוהד של הניקס. כשהוא קיבל טלפון והלך לחדר לדבר, קלטתי שהוא השאיר את הלפטופ פתוח. אולי דפנה צודקת, רק אציץ לראות מה יש לו שם, עוברת לי מחשבה בראש. אני פותח גוגל כרום ונכנס ל״היסטורי״. הרבה אן בי איי ומופעי סטנד אפ קומדי ביוטיוב, יש גם אינסטגרם וקצת פייסבוק. שום פורנו. אולי הוא פשוט מתוחכם ומוחק סלקטיבי, מה אני יודע. פתאום בפייג' מלפני חודש בערך אני קולט גוגל טרנסלייט. קצת מוזר, אני חושב לעצמי. אני מקליק כדי לפתוח את הדף. הדף מחולק לשניים, מצד שמאל עברית ומצד ימין תרגום לצרפתית. בתוך משבצת העברית אני קורא: "כאן גרים בכיף".

המטוס של ג'פרסון נחת

לפני כשבועיים נערך טקס הגראמי. יש המכנים אותו ״הארוע החשוב ביותר בעולם המוזיקה״. האמת שאינני נוטה  לצפות בו (ולא רק בגלל שאין לי טלויזיה..) וגם השנה לא חרגתי ממנהגי. כל הרעיון של תחרות בה בוחרים את השיר/אמן/להקה הטובים ביותר הוא מטופש למדי בעיני. אגב, זה נכון כמובן גם לאוסקר. באותה מידה אפשר לעשות תחרות בה ייבחר הציור היפה ביותר בעולם או שנצפה בטקס מרשים בו יצעדו שפים סלבס על השטיח האדום וייבחר המאכל הטעים ביותר לשנת 2015...

טוב, אני לא כזה תמים וברור לי שהמניע לארוע הוא מסחרי לחלוטין. בעצם אנו חוגגים מי הצליח למכור הכי הרבה כלומר מי עשה הכי הרבה כסף. את המניעים של ״התעשייה״ אני עוד יכול להבין, אבל למה אנחנו משתפים עם זה פעולה? נשגב במבינתי.

למחרת נתקלתי בעיתון בכתבה שסיקרה את הארוע (הנה גם אני אשם, עובדה שקראתי). אינני זוכר מי היו הג׳סטין ביברים או הטיילור סוויפטים שזכו השנה (הם זוכים כל שנה, לא?) אבל שמתי לב שהיו הרבה מחוות לאנשים שמתו לאחרונה. היתה לכך סיבה טובה, באמת עזבו את עולמנו שורה ארוכה ומכובדת של מוזיקאים משכמם ומעלה. כמובן שלא פסחו על מחווה לדיויד בואי (בכיכובה של ליידי גאגא). אני לא זוכר כמות כזו של הספדים לאף אמן אחר בשנים האחרונות (חוץ מאולי בארץ, האבל על מותו של אריק איינשטין) אבל בואי באמת היה יוצר ייחודי מעניין ומשפיע בצורה יוצאת דופן. מחווה נוספת נעשתה לגלן פריי, הגיטריסט של האיגלס וגם אליס קופר עלה להיפרד מלמי קילמיסטר, סולנה של מוטורהד. מה שהטריד אותי בכל הסיפור הוא לא מה שהיה בגראמי אלא מה שלא היה, ועל זה אני רוצה לכתוב הפעם.

ב28 לינואר, בצירוף מקרים נדיר למדי, מתו שניים שהיו חברים באחת הלהקות הכי מצליחות וחשובות בשנות הששים, הג׳פרסון איירפליין. האיירפליינס היו בעצם להקת הרוק הראשונה מהמפרץ שזכתה להצלחה בינלאומית והיתה ממובילות הבשורה הפסיכדלית. פול קנטנר שהיה הגיטריסט, זמר וכותב מרכזי בלהקה מת בסן פרנסיסקו עקב סיבוכים לאחר התקף לב. קאנטנר היה הדמות הפוליטית והאידיאולוגית ביותר בלהקה ונלחם בכל כוחו בעוולות חברתיות. באותו יום ממש מתה סיגנה טולי אנדרסון, שהיתה הסולנית הראשונה של האיירפליינס, בביתה באורגון עקב מחלת ריאות. שניהם היו בני 74 במותם. הקריירה של סיגנה בלהקה היתה קצרה למדי. בתחילת 1966 היא נכנסה להריון והבינה שגידול ילדים לא ממש הולך יחד עם אורח חיים של להקת רוק. היא פרשה מהלהקה באוקטובר 66 ואת מקומה תפסה גרייס סליק היפהפיה והכריזמטית שעזבה את להקת ה Great Society, בה היתה יחד עם בעלה ג׳רי. גרייס לא רק הביאה קול, כישרון ומראה מהפנט, אלא גם תרמה ללהקה את שני הלהיטים הגדולים ביותר שלהם- somebody to love ו white rabbit.

למה בכלל קוראים להם ג׳פרסון איירפליין? הדעות חלוקות אבל בכל מקרה מאחורי השם לא מסתתר איזה רעיון עמוק במיוחד. אני אוהב את הגירסה שטוענת שזה כינוי לפייפר קליפ מאולתר שנועד להחזיק את הג׳וינט כך שאפשר יהיה לעשן אותו עד תומו בלי לשרוף את האצבעות.

הג׳פרסונס גרו בבניין ויקטוריאני מרשים לא רחוק מהגולדן גייט פארק ומרחק הליכה משכונת הייאט אשבורי בה התרחשה רוב הסצינה המוזיקלית ותרבות הנגד (counter culture ) של סן פרנסיסקו בשנות הששים. בכלל באותה תקופה רבות מהלהקות לא רק יצרו יחד אלא גם גרו יחד במעין קומונות. מועדון הבית של האיירפליינס היה ה״מטריקס״ והם הופיעו בכל הפסטיבלים הנחשבים באותה תקופה כגון מונטרי-פופ ווודסטוק.

בסרט A Serious Man של האחים איתן וג'ואל כהן שמתרחש במינסוטה בסוף שנות הששים, דני, הבן של פרופסור לפיזיקה יהודי בשם לארי גופניק, מעריץ של האיירפליינס. רגע לפני העליה לתורה, הילד מעשן ג'וינט בשרותים ומפשל ביג טיים בהפטרה. באחד מרגעי השיא של הסרט, נשלח הנער הסורר לשיחה אצל הרב מרשק הזקן והמפחיד, אליו הוא מגיע כולו חיל ורעדה. המפגש הזה הוא רגע קולנועי מבריק. תראו בעצמכם. 

לא אלאה אתכם בפירוט תולדות הלהקה או בדיסקוגרפיה שלה, אבל מכיוון שפול היה ממייסדי הלהקה ויוצר מאוד מרכזי בה, הנה כמה אנקדוטות לזכרו:

פול התייתם בגיל שמונה מאמו. אביו שלא רצה לטפל בו, שלח אותו לפנימייה צבאית קאתולית בה נהגו במשמעת ברזל. פול שנא כל רגע בפנימייה. מה שהציל אותו היו ספרי מדע בדיוני אותם קרא בשקיקה בספרייה וברח בעזרתם למציאות פחות מדכאת. חיבתו למד״ב קיבלה ביטוי לא מבוטל מאוחר יותר ביצירתו.

הוא עבר תאונת אופנוע קטלנית בה התנגש בעץ במהירות גבוהה. התאונה הותירה בראשו חור ממשי אבל פול התאושש וחזר ליצור ולנגן. שנים רבות אח״כ. כשהיה בן 39 כמעט ומת משטף דם במח, מסתבר שאותו חור בראש מהתאונה גרם לניקוז נוזלים והציל את חייו.

לאחר שנפרדה מבעלה, הפכה גרייס סליק להיות בת זוגתו של קרטנר (לפני כן היה לה רומן עם המתופף) לזוג אף נולדה ילדה משותפת ב1971 בשם China wing. כשחלק מחברי הלהקה פרשו והקימו את ההרכב Hot Tuna, הקימו קרטנר וסליק את הרכב ההמשך ג׳פרסון סטארשיפ.

אנקדוטה אחרונה לסיום: בסוף 69 נערך באיסט ביי פסטיבל ״אלטמונט״ בו היו אמורים להופיע חינם גדולי הכוכבים של התקופה (חוץ מהביטלס) כולל מופע של הרולינג סטון. אותו ארוע ידוע לשימצה נכנס מהסיבות הלא נכונות לדפי ההיסטוריה ואף תועד בסרט gimme shelter. רבים מתייחסים אליו כאל הרגע המסמל את מות הסיקסטיז. חברי ה hells angels, היו אמורים להיות שומרי הפסטיבל. בפועל הם היו הגורם המרכזי למהומות. רבים מהם שתו המון והחלו להתנהג באלימות. חלקם החלו חובטים בקהל על ימין ועל שמאל ולבסוף אף הרגו את אחד הצופים. הג׳פרסון איירפליין עלו ראשונים ובעצם היו היחידים שהספיקו להופיעו. באמצע אחד השירים הבחין הזמר מרטי באלין בחבריי hells angels המכים באכזריות צעיר שחור ללא חולצה. מרטי לא נשאר אדיש, קפץ מהבמה וניסה להגן על הצעיר. גם הוא חטף מכות נמרצות. פול קרטנר עמד על הבמה, מלאכי גהינום ענקיים לצידו וניסה להחזיר את הסדר על כנו. בעוד מלאכי הגהינום חמושים כהוגן, פול נותר על הבמה כשהוא ״חמוש״ בגיטרה בלבד, זה לא מנע בעדו מלהתעמת עם חבורת הגורילות. בי נגעה המחווה האמיצה הזו יותר מכל שיר שהם ביצעו.

נכון, בטקס מסחרי כמו הגראמי בו מועלים על נס כוכבי הפופ וההיפ הופ העכשוויים, לא מצאו לנכון לציין את מות חברי הג׳פרסון איירפליינס, אבל אולי יש לכך סיבה טובה. האיירפליינס היו ניגוד גמור לכל מה שהגראמי מייצג. הם סלדו ממסחריות ורדיפה אחר כסף והאמינו באמת ובתמים ביצירת חברה טובה יותר.

לא צריך להיות היפי, או לרדוף אחר ארנב לבן ולנגוס בפטרייה בכדי להעריך את תרומתם למהפכת הנגד של שנות הששים ולעולם המוזיקה בכלל.

חגיגות היובל מס' 2 - הפילמור

אני חוזר לפינתי ״חגיגות היובל״ והפעם אציין חמישים שנה לפתיחתו של אחד המועדנים הכי חשובים ומשפיעים על הסצינה הפסיכדלית בשנות הששים, התאריך המדוייק הוא ה 4 לפברואר 66. מועדון הפילמור (The Fillmore) נקרא ע״ש הרחוב והשכונה בה הוא נמצא ופועל עד עצם היום הזה. המועדון היה בבעלותו של ביל גראהם, הביא להתעשרותו, ובהמשך פתח גראהם מועדון פילמור נוסף בניו יורק והמועדון בפריסקו קיבל את השם ״פילמור ווסט״.

המופע הראשון במועדון היה של הג׳פרסון איירפליין. לצערנו הם כיום בכותרות מסיבות פחות משמחות - מותם של פול קרטנר וסיגני אנדרסון. עוד אחד ״נשך עפר״. ועוד אחת. מה נהיה בזמן האחרון?

סולנית הג׳פרסון באותה הופעה היתה Signe Toly Anderson. בסוף 66, כשעמדה ללדת, פרשה מהלהקה ואת מקומה תפסה גרייס סליק המהפנטת, שבדיוק נפרדה מבעלה ג׳רי, קולנוען לשעבר וגם שותפה (יחד עם אחיו דרבי) ל Great Society. הג׳פרסון והסוסייאטי הכירו היטב אחד את השני. הם נגנו יחד בהרבה מועדונים (בעיקר ב״מטריקס״) כך שהמעבר היה די טבעי. גרייס אף הביאה איתה במתנה שני שירים שכתבה והפכו ללהיטים המצליחים ביותר של האיירפליינס - סמבדי טו לאב ו וויט ראביט. מאוחר יותר גרייס וקנטנר הפכו לזוג (לפני כן היה לה רומן עם המתופף ספנסר. טוב מספיק, הפוסט הזה הופך לטור ב"לאשה"...) הולידו ילדים וגם הולידו את הג'פרסון סטארשיפ.

חזרה לביל ולפילמור. אחרי הצלחת ה Trips Festival הבין ביל גראהם שממוסיקת רוק אפשר לעשות כסף. ההיפים אמנם היו תפרנים, רובם לא עבדו ואף התנגדו לצבירת כסף מתוך אידיאולוגיה, אבל כשמדובר במוזיקה טובה הם היו מוכנים לשלם.

ביל היה טיפוס. עוף קצת מוזר בסצינה ההיפית שמסביב. הוא ניצול שואה בעל מבטא אירופאי כבד שהגיע מניו יורק, לא גידל שיער ולא ניסה להיות ״אחד מהחבר׳ה״. למען האמת, הוא היה במידה מסויימת אופורטוניסט ו״הרוויח״ את הקריירה שלו, בין השאר, בזכות רצח בלתי מפוענח.

והרי הסיפור: בתחילת שנות השישים אזור הפילמור היה מאוכלס בשחורים. בחור שחור בשם צ׳ארלס סאליבן הקים מועדון ריקודים (club sullivan) שהפך להיות מרכז חברתי ומוזיקלי. האזור כונה ״הארלם של המערב״ וסאליבן כונה ״ראש העיר של רחוב פילמור״. אנשים היו לובשים את מיטב מחלצותיהם וצובאים על המועדון. פה ושם גם כמה לבנים היו מסתננים כדי לשמוע בלוז וג׳ז של טובי הנגנים (אחד מהם היה בחור צעיר בשם ג׳רי גארסיה). באותה תקופה עשירי העיר החלו לשים עין על השכונה והחלו ״לשקם״ אותה ולהרוס בלוק אחרי בלוק לטובת פיתוח נדל״ני שהבריח את השחורים. כשהאזור החל להתרוקן, הלווה סאליבן את רשיון העסק שלו לביל גראהם. בלעדי ה dancing permit ביל לא יכל לעשות כלום. ביל ידע להריח הזדמנות עסקית טובה והביא למועדון את מיטב להקות הרוק החדשות שהחלו לצבור פופלריות. פתאום לבנים מכל האזור הגיעו לשכונה ולמועדון (שאגב הגיש אל אס די חינם בקערת פונץ ענקית). השוטרים והרשויות לא ממש אהבו את הסצנה החדשה ודרשו מסאליבן להפקיע מביל את האישור. סאליבן תמיד ידע ״לשמן״ בנדיבות את מי שצריך כדי לשמור על שקט תעשייתי, אבל הפעם כלום לא עזר, הרשויות התעקשו. גראהם לא ויתר והחל לרתום את קשריו ואת המדיה נגד סגירת המקום.

בראשון באוגוסט 1966 סאליבן חזר בטיסה מלוס אנג׳לס שם הפיק הופעה לג׳יימס בראון. צ׳ארלס שהיה חובב נשים ידוע ולא ממש נאמן לאשתו, בילה את הלילה עם מורה שחורה צעירה באוקלנד. היא היתה האדם האחרון שראה אותו בחיים (חוץ מהרוצח). קצת אחרי חצות, כשהוא נמצא סמוך למכוניתו השכורה באחד מרחובות סן פרנסיסקו, פילח כדור 0.38 בודד את ליבו והוא קרס אל המדרכה ומת. בהתחלה ניסו לטעון שזו היתה התאבדות, אח״כ טענו שזה שוד אבל כל הסימנים הצביעו על רצח מתוכנן. הפרשייה מעולם לא פוענחה ונכנסה לרשימת התעלומות המסתוריות של העיר. אגב, כמה שנים מאוחר יותר, האחיין של צ'ארלי העלה הצגת יחיד על התעלומה בשם Blues for Charles. בכל מקרה, התפנית הזו בעלילה זיכתה את ביל גראהם באישור המיוחל. הרשויות היו עסוקות בנסיון פענוח הרצח ונושא ה permit נשכח ואף אחד לא הציק לו, בקיצור ״עסקים כרגיל״.

כל המי ומי של התקופה הופיעו שם: הדלתות, סנטנה, לד זפלין, פינק פלויד, קוויקסילבר מסנג׳ר, ג׳פרסון איירפליין, פרנק זאפה ואמהות ההמצאה,Them ,מחתרת הקטיפה, Love, סטיב מילר בנד, CCR, האחים אלמן, The Who, Cream, The Byrds, ג׳ימי הנדריקס, ג׳ניס ג׳ופלין, בוב דילן ובעצם מי לא. לגרייטפול דד לבדם היו במועדון לא פחות מ 51 הופעות.

המועדון נסגר ב1971 ואף נעשה על כך סרט ויצא אלבום ובו קטעים של סנטנה, הוט טונה, האיירפליינס, הדדס, קווקסילבר מסנג׳ר, cold blood, it's a beautiful day ועוד.

אח״כ הוא נפתח ונסגר שוב מס׳ פעמים. המועדון נקרא במשך תקופה מסויימת The Elite club ואירח באותה תקופה בעיקר להקות פאנק. ביל גראהם מת בתאונת מסוק ב1991 ואחרי מותו יורשיו שיפצו ופתחו אותו מחדש.

בתור אחד שהולך ללא מעט הופעות במועדון, אני מתרגש כל פעם מחדש כשאני נכנס להיכל, עם התקרה הגבוהה ונברשת הקריסטל העצומה התלויה ממנה שמאיימת ליפול על הקהל עקב עוצמת המוזיקה או רקיעות הרגליים. על קירות המועדון תלויות מאות תמונות של האמנים שהופיעו שם במשך השנים, החל מהגרייטפול דד, ג'ניס ודילן, וכלה בלהקות ואמנים בני זמננו. יש במועדון מסורת יפה שהחלה עוד בשנות הששים ונמשכת עד ימינו של חלוקת פוסטרים בחינם לקהל ביציאה מההופעה. נכון שכיום הגראפיקה היא לאו דוקא פסיכדלית אבל העיצובים לעיתים יפהפיים. יש לי לא מעט פוסטרים כאלה וחלקם אפילו ממוסגרים (בק, אפגן וויגס והזומביז).

אז נכון, הזמנים השתנו, היום כבר לא מגישים קערת פונץ מהולה באסיד (ובמקום זה יש בכניסה קערת תפוחים אורגניים),אבל מדי פעם אפשר להבחין בסבא שהיה שם כשהכל התחיל, מגיע לראות הופעה עם נכדו הצעיר.

בכל מקרה, מוזיקה טובה עדיין עושים שם, גם חמישים שנה אחרי.

הופעות מימי ראשית הפילמור:

http://youtu.be/7P_xkb6QEJM.   Zappa

http://youtu.be/d5mz3O7nawA The deads

http://youtu.be/yxCieLwb9zU  The airplanes

http://youtu.be/pizjG90Keng Janis