למי למי יש יותר כבוד?

יהורם גאון הוא סוג של ציפור נדירה, כאב ראש לא קטן למקטלגים במדריך הציפורים הארצי. או כמו שאמרו אצלנו בקיבוץ: אין חיות כאלה. נדמה שידו בכל. זמר, שחקן מגוון שעושה גם תיאטרון בהבימה, גם תכנית ילדים וסיטקום בטלויזיה וגם קולנוע, פוליטיקאי בעברו, בעל תכנית רדיו והרשימה יכולה להימשך ולהמשך.

ואם כבר בקיטלוג  עסקינן, לאיזה מגירה נכניס אותו? מזרחי או אשכנזי? ס״ט ירושלמי ששר בלהקת הנח״ל ובתרנגולים, כלומר שיא הקאנון הישראלי ״האשכנזי״,  אך גם שר לדינו. שמאלני או ימני? מצד אחד פעל למען עמיר פרץ במפלגת העבודה מצד שני לא מתנגד להופעה בהתנחלויות. בקיצור נראה לי שעדיף להשאיר את ההגדרות בצד. יהורם גאון הוא יהורם גאון, נקודה.

לפני שנתחיל יש לי וידוי קטן, המוזיקה של יהורם גאון רחוקה כמרחק מזרח ממערב מהמוזיקה שאני שומע. כשפנתה אלי עורכת העיתון בבקשה לראיין את גאון התגובה האינסטיקטיבית שלי היתה: עזבי אותך,מה לי ולזה? מה גם שבחיים לא ראיינתי אף אישיות מפורסמת וכל העניין נראה לי די מלחיץ. לקחו לי כמה דקות לקלוט שאני צריך לצאת מה comfort zone. לא כל יום נקרית בדרכי הזדמנות לשוחח עם אייקון תרבותי ישראלי כל כך משמעותי. אוקי, אינאף אבאוט מי.

גאון מגיע אלינו להופעה בתחילת דצמבר וזו הסיבה שנתכנסנו כאן הערב. הראיון הטלפוני נערך באחת אחר חצות שעון קליפורניה (בוקר יום שישי בארץ) כך שזה קצת הרגיש לי כמו ציפורי לילה משוחחות. האמת ציפיתי לקבל מישהו חסר סבלנות שכבר עייף מראיונות אבל אודה שטעיתי, יהורם היה נינוח, לבבי ומקסים. בואו נתחיל.

בוקר טוב יהורם, יש לי זיכרון שאני סוחב איתי שנים… מסע אלונקות בצפון, לידינו פלוגה של גולני, אנחנו נקרעים תחת האלונקה בעוד המג״ד מנגן כל הלילה בלופ ברמקול על הג׳יפ את גולני שלי. מה יש לך להגיד על השיר הזה?

קודם כל אני גאה בזה שאני שר את ההמנון של גולני.  כדרך הטבע בעקבות ההצלחה פנו אלי עוד יחידות: גבעתי, סיירת מטכ״ל, השריון וחיל הרפואה עם שיר החובש, מה שחייב אותי לבוא ולהופיע בכל הכנסים ואני לא מחסיר אף כנס ובא לשיר. לגבי גולני שלי, לאחרונה, לאחר צוק איתן נכתב עוד בית בהשראת אב שבנו נהרג בצוק איתן ואני מאוד גאה לשיר אותו.

עושה רושם שאתה לא קופא על השמרים, עד לפני כמה שנים שיחקת בהבימה, הוצאת אלבום משירי עמיר בניון, אתה  משחק בסברי מרנן, מאיפה האנרגיה? לא בא לך לפעמים לפרוש מהכל, לשחק עם הנכדים, לטייל בעולם, להאכיל את הברווזים בפארק...

זה פועל יוצא של יכולת. כל עוד אפשר וכל עוד אני רצוי אז זה הסיפור. לכן אני מלא מרץ ואוהב את מה שאני עושה. יש מקצועות אחרים שהם מין פקידות כזאת. מגיע איזשהו גיל שכבר נמאס לך. אבל אני במקצוע שהוא גם פרנסה אבל גם הובי. נאמר שהייתי מורה או רופא, קרוב לודאי שהייתי פורש ושר היום באיזו מקהלה… אבל מבחינתי שזה לא יפסק לעולם. כל עוד זה ניתן וכל עוד אנשים ירצו לשמוע.

ואם כבר הזכרתי את סברי מרנן, אתה אוהב את סילבן? מרגיש נח עם הדמות?

כן, ודאי, אבל זו רק דמות אחת מני רבות. זו לא חזות הכל. בקרובים קרובים זו דמות אחת, קזבלן זו דמות אחרת, באנטבה זו דמות אחרת ובנבלות של קניוק זו דמות אחרת. זה המקצוע...

אחיך ז"ל הצליח מטאורית בתחום העיסקי. אני תוהה מה גורם לכך שמשפחה אחת תוציא מתוכה שני אחים כל כך מוצלחים. ספר באיזה בית גדלתם?

יכול להיות שהסיפור הזה הוא פועל יוצא של משפחה דלת אמצעים בצורה קיצונית. חיינו בירושלים, משפחה ספרדית מסורתית  עם אב שעבד לילות כימים כדי לפרנס את משפחתו. כנראה שבנים שגדלים בבית כזה משתדלים יותר, מתאמצים יותר . בבית שבו האב אוסף פרוטה לפרוטה גדל ילד לתפארת עם המון אמביציה שהופך להיות מנכ״ל  כו״ר, קונגלומרט אדיר, הגדול ביותר בישראל מאז הקמתה. וגם אני בשטח שלי, מנסה כל חיי להוכיח את עצמי, להוכיח שאני יכול וולהלחם על אהבתו של הקהל.. זו מלחמה שאיננה פוסקת.

אין עוד הרבה אמנים כמוך עם מנעד כה רחב של כישורים ועיסוקים. אני תוהה ממה אתה מפיק הכי הרבה סיפוק ועניין? מה עדיין מרגש ומסב לך הנאה?

זו שאלה שנשאלת הרבה מאוד פעמים ואף פעם אין לי תשובה עליה. אין דבר שאני אוהב יותר מהאחרים. אם אני עושה טלויזיה, כנראה שאני מצליח בזה, ואם אני שר כנראה שאני מצליח גם בזה. יש לי תכנית רדיו שמשודרת כל יום שישי כבר עשרים שנה. אני לא עושה שום דבר שאני לא מצליח בו, ואני אוהב את כל מה שאני עושה. בסופו של דבר הכל זה בתים שונים באותו הספר.

הקלטת לא מזמן את השיר "שלומי" שכתבה זלדה, לזכרו של רס"ן בניה שראל, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג במבצע צוק איתן. מה דעתך על הדיון סביב פרשת אלאור עזריה? מגיע לו שיכתבו עליו שיר?

שלומי היה ביוזמתה של שרה נתניהו שביקרה בביתו של בניה. האמא סיפרה לה שהיא מאוד אוהבת את השיר של זלדה. שרה נתניהו פנתה אלי ואני פניתי לנורית הירש בבקשה שתלחין אותו לזכרו.

לגבי אלאור עזריה, מה פתאום, זו היתה טעות שהתחילו עם זה בכלל. זה היה צריך להתדיין בועדה פנים צבאית ואז היו צריכים להחליט אם להעמיד אותו לדין. היציאה הזאת החוצה של המהיגות הארץ ישראלית היתה טעות אחת גדולה לדעתי. זה נושא שלא שווה שידברו בו.

עברת תקופה של פעילות פוליטית, ואפילו רצת לראשות עיריית ירושליים. והיית חבר מועצה. לאחרונה אפילו קיבלת תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר אילן ועושה רושם שאתה מקבל תמיכה גם מימין וגם משמאל. אתה עדיין פעיל פוליטי? מה דעתך על השימוש של זמרים (או שחקנים) בכוחם כאנשים מפורסמים כדי לנצל זאת לצורך קידום אג'נדה פוליטית, דוגמת הצל או רוג'ר ווטרס?

אני לא פעיל פוליטית בכלל. אם יש לי דעות אני אומר אותם בתכנית הרדיו שלי ומסתפק בזה. פוליטיקה זה מקצוע שאני ממש לא שייך אליו והגעתי למסקנה הזו בעשר השנים בהם הייתי בעיריית ירושלים. אני לא אוהב את זה. אם הייתי כותב שיר מחאה בעד מלחמה או נגדה והייתי שר אותו מול קהל שבא להתבדר זו הונאה. הקהל בא לשמוע את לא נפסיק לשיר, או את עוד לא אהבתי די, או רוזה, ולא בא כדי שאני אטיף לו. את זה יש לו מספיק בעיתונות ובטלויזיה בכל יום מימות השבוע. אם אני רוצה למחות או להביע דעה פוליטית, יש מספיק מקומות לעשות זאת, אם זה בעיתון, בתכנית הרדיו שלי או בטלויזיה בתכניות המיועדות לפוליטיקה.

אתה ידוע כאחד שעשה רבות לקידום הזמר המזרחי, אם זה דרך שירת הלדינו או התכנית שפיתחת ללימוד כלי נגינה מזרחיים מסורתיים כשהחזקת בתיק התרבות בעיריית ירושלים. מה דעתך על מירי רגב וטענותיה כלפי קיפוח התרבות המזרחית?

מירי רגב היא שרה שעושה את עבודתה נאמנה בדרכה שלה. אם היא תשכיל להעביר תקציבים נוספים לתרבות, תבורך. זהו.

אחד התקליטים היחידים שלקחתי מאוסף התקליטים של הורי היה אלבומם של שלשיית גשר הירקון (את הגבעטרון השארתי אצלם…). בני אמדורסקי כבר מזמן לא איתנו, ולאחרונה גם איבדנו את אריק איינשטיין. אתה מתגעגע לימים ההם? לימים בהם הלהקות הצבאיות נתנו את הטון בזמר העברי?

בודאי. אני חושב שכל אדם מתגעגע לימים בהם הוא היה צעיר יותר. אני מתגעגע לדברים שעשיתי בתרנגולים, בשלשיית גשר הירקון, בלהקת הנח״ל. אבל אני מתגעגע במידה מסויימת, אני לא דמות נוסטלגית שחיה את העבר ועורג למה שהיה. אני כל הזמן מסתכל קדימה ועושה דברים חדשים. אז במקום לשקוע בזכרונות אני פשוט רץ קדימה.

בהופעה שלך כאן תשיר שירים מהתקופה ההיא?

ודאי, אשיר חומר ישן, חדש, מכל התקופות.

אתה שייך לדור שגדל על מיתוס כיבוש הארץ והתייחסות ליורדים כאל "נפולת נמושות". מה יחסך לישראלים שמחליטים להגר לחו"ל? האם יש לדעתך זכות ליהודים ולישראלים לשעבר להתערב בנעשה בארץ?

היתה תקופה בעבר בה באמת היה לזה יחס שלילי אבל אני חושב שזכותו של כל בן אדם להחליט איפה לבנות את חייו. בסופו של דבר הדרך בה אתה בוחר לחיות את חייך זה הדבר החשוב ביותר. כל אדם בוחר לחיות בדרך הכי נכונה לו ואין מגבלות בנושא הזה. אני אישית כל פעילותי והווייתי הם בארץ ישראל, כולל הנושאים עליהם אני שר. החמצן שלי הוא פה בארץ ישראל, גם מבחינת השפה והתרבות וכל העשייה שלי, ולעולם לא אעזוב את הארץ. אבל מי שזו דרכו, אני יכול רק לאחל לו שיצליח.

בסרט "מבצע חמניה", אתה משחק את ראש המוסד לוי, תפקיד המבוסס על שילוב בין דמותו של שמעון פרס (בזמן שהיה מנכ״ל משרד הביטחון וממובילי פרוייקט הגרעין הישראלי) לאיסר הראל שהיה ראש המוסד. אתה מרגיש שהסרט עשה חסד עם פרס? יש כיום מנהיגים בעלי שיעור קומה כמוהו?

תראה, מאז 48 אני שומע כל שנה שאין מנהיגים כמו אלה שהיו. אבל לא פוחת הדור. כל הזמן אומרים שהנוער הוא לא אותו נוער, אז נכון, הוא לא אותו נוער, הוא רק נהיה יותר טוב. הוא מתנדב לכל היחידות הקרביות  וכולי וכולי. אומרים מה שהיה כבר לא יהיה. נכון מה שהיה כבר לא יהיה, וטוב שכך, לכן אני לא חושש ועוד יקומו לנו מנהיגים בעלי שיעור קומה. לא אלמן ישראל.

אם כן, בנימה אופטימית זו נסיים את הראיון, המון תודה ובהצלחה בהופעה. 

Psych on 45 - Isoteric Psychedelia from 50 Year Ago

קצת הזנחתי לאחרונה את פינת היובל, וזה לא שלא קרה כלום בפסיכדליה, נהפוכו, נהיה חם מתמיד. בנובמבר 66 יצאו שלושה אלבומים שהזכירו לראשונה את המונח "פסיכדליה" בשם האלבום. מדובר באלבום של להקת ה Deep שנקרא Psychedelic Moods: A Mind-Expanding Phenomena והראשון של מעליות הקומה ה-13- The Psychedelic Sounds of the 13th Floor Elevators וגם סוכריית המקל הפסיכדלית של ה Blues Magoos אלבומם המופלא Psychedelic Lollipop. אין ספק שלכל אחד מהאלבומים הללו מגיע פוסט בפני עצמו, אבל לא היום.

הפעם אני רוצה לעשות מסע בזמן ובמרחב, טיול מחוף ל חוף (נפסח על מרכז היבשת) המתמקד בסינגלים של להקות לא כל כך ידועות שהביאו לנו לפני חמישים שנה יופי של דברים. בקיצור Psych on 45.

בואו נתחיל בתפוח הגדול. ה Mystic Tide מלונג איילנד הקליטה במהלך חייה הקצרים מעט מאוד שירים וכולם נכתבו ע"י הגיטריסט Joe Docko. הסינגל Stay away הוקלט בנובמבר 66. עברו 25 שנה מפירוקם עד שדיסטורשן רקורדס הוציאו אלבום שריכז את כל החמרים שלהם בשם Solid sound / Solid ground.

נשאר במדינת ניו יורק, אבל נעלה ל Fairport שם ל Darelycks היה טריפ רע. הם פעלו בין 64 ל 67 ו Bad trip היה הסינגל היחיד שהקליטו.

הכיוון מערב. אנחנו טסים ללוס אנחלס שם היה לא מעט אקשן. הדבורים, שמצצו את הצוף בעיירה Covina שבפרברי LA הביאו לנו את Voices green and purple. יש המגדירים את הגרז'ניקים האלה כחלוצי הפרוטו פאנק. גם העטיפה של הסינגל מזכירה בעיצובה לא מעט עטיפות של להקות פאנק שיגיעו עשור מאוחר יותר. מבקר המוסיקה ריצ'י אונטרברגר כתב דוקא על הצד הפסיכדלי: "The psychedelic touch was added not just by the florid and deranged lyrics, but by the choruses, where the tune disappeared, the drums sped up, and the scrawling guitars made ascending shards of noise". אגב, היו עוד לא מעט להקות שנקראו The Bees, אל תתבלבלו.

עדיין בלוס אנג'לס, באותו חודש השזיפים האלקטרונים התעוררו בוקר אחד והרגישו ש They had too much to dream last night. אמנם מדובר בחבורה די ידועה בקרב חובבי פסיכדליה אבל אני מת על השיר ולא יכלתי שלא להכניס אותו לפלייליסט.

בסן גבריאל שבמזרח לוס אנג'לס התאמנו ה Premiers בחצר ביתם של האחים לורנס (גיטרה) וג'ון (תופים) פרז בעידודה של אימם. הקהל החל להגיע לחצר ולבסוף נאספו ע"י מגלה כשרונות ואף חיממו את ג'וני "גיטאר" ווטסון. בנובמבר הם הקליטו את Get on this plane. אחלה טיסה.

להקת Perpetual Motion Workshop שיחררו שני סינגלים - Won't come down וגם Infiltrate your mind (אהבתי את הפאז ושמתי את שניהם בפלייליסט). האמת שאני לא יודע עליהם כלום חוץ מהעובדה שהם מאזור לוס אנג'לס ושאלו שני הסינגלים היחידים שהקליטו.

נסיים את הטיול שלנו בסן פרנסיסקו עם The William Penn Fyve שנקראה גם William Penn and his Pals.

מדובר בחבורה שפעלה בין 65 ל 68. המתופף היה מיקי הארט, שניגן תקופה בגרייטפול דד ונמצא גם כיום מאחורי כלי ההקשה של גלגוליה המאוחרים The Dead ו- Dead and company. הזמר היה גרג רולי שהקים אח"כ להקה בשם סנטנה עם אחד קרלוס, ואחרי שפרש מסנטנה הקים את להקת Journey. החבורה ההיפית הזו הביאה לנו קלאסיקת פסיכדליה בשם Swami, אחלה סינגל לסיים איתו את הטריפ.

הנה הלינק לפלייליסט  https://www.youtube.com/playlist?list=PLOF8F6H6R6bPlHJqZcG8PUIXgTDFIWXJ9

חד הקרן שנגמר לו הסוס

באחד מארועי הברנינג-מן פגשתי חד קרן. במחשבה שנייה זה כנראה היה איש שהתחפש. מה שהסגיר אותו היתה העובדה שדיבר אנגלית. הוא סיפר לי שהוא חבר בארגון ללא מטרות רווח שנקרא Save the Unicorns ושמדובר בזן נכחד וכדאי שנתגייס לפני שיהיה מאוחר מדי. יש אמת בדבריו, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה בה נפגשתי פנים אל פנים עם חד קרן אמיתי ויש לי הרגשה שאני לא היחיד.

הסיפור הפעם, כפי שודאי כבר ניחשתם הוא על להקה בשם Unicorn. להקה שלא קיבלה את תשומת הלב הראויה. אני לא מדבר על חדי הקרן הקנדים, לא על היפנים וגם לא על השוודים, אלא על הלהקה הבריטית. אגב Unicorn זה בכלל חד-תירס, לא?

לא מדובר כאן בפסיכדליה כבדה (אם בכלל), גם לא באיזה משהו אקספרמינטלי פורץ דרך שישאיר אתכם פעורי פה. מדובר במוסיקה קליטה עם הרמוניות קוליות, השפעות רבות של הפולק והקאנטרי-רוק האמריקאי, משהו על הסקאלה שבין ה Byrds, באפלו ספרינגפילד ואפילו רחמנא ליצלן, האיגלז. אבל בניגוד לחיות שהזכרתי כאן, הם לא השכילו להסתגל לעולם המשתנה, לא הצליחו להתרבות ולהביא צאצאים, מה שכמובן מסביר את העלמותם מהנוף.

הלהקה הוקמה ב 1963 ע״י קן בייקר, פט מרטין ופיט פרייר שהיו חברים לספסל הלימודים בעיירה Send. אגב חבר נוסף שחלק איתם את ספסל הלימודים והוא גם קרוב רחוק של פט היה אחד, אריק קלפטון.

החברים היו מתכנסים באופן קבוע לג׳מג׳ם בביתו של קן ולשם כך פט היה גומע חמישה מייל על אופניו לכל כיוון. ערב אחד פט שכח את עצמו וכבר נהיה מאוחר וחשוך. כשאבא פט מרטין סיניור בא לקחת את פט מרטין ג׳וניור, הוא הגיע למסקנה שאם בנו כל כך אוהב לנגן, עדיף שיעשה משהו בנידון במקום שיסתובב עם פרחחים ברחוב.

אבא מרטין קנה לחבורה מערכת תופים, מגבר וכל מה שצריך וגם נידב את הגראז׳ המשפחתי, שקירותיו צופו בקונטיינרים של ביצים וכונה מעתה The Shed. עוד להקת גראז׳ של ילדודס בגיל התיכון יצאה לאויר העולם... החבר׳ה עזבו את בית הספר בגיל 17 והחלו מופיעים במועדונים מקומיים בעיקר כלהקת קאברים (הם מאוד אהבו לכסות את הבירדז) תחת השם The Late Edition.

לא אייסר אתכם בכל קורות הלהקה, רק אציין שבהמשך שמם שונה ל Unicorn ושב 1971 זכו בחוזה הקלטות והוציאו אלבום בכורה בשם Uphill all the way (אין ספק שהיתה אמביציה…).

ב1973 הם הוזמנו לנגן בחתונה של חבר. אחד האורחים בחתונה היה דיויד גילמור שהתלהב ממה ששמע, עלה לבמה וביצע איתם את Heart of Gold. גילמור סיפר להם שהוא פריק של פולק וקאנטרי אמריקאי אבל בפינק פלויד אין לו סיכוי להכניס את הכיוון הזה. הוא בדיוק סיים לבנות אולפן אצלו באחוזה הכפרית והזמין את הלהקה לבדוק את המקום.

כשהם הגיעו לחווה של גילמור ב Essex הופתעו לגלות מקום עם ציוד מדוגם ושלל גיטרות מרשים. זה היה אחרי שהצד האפל יצא ויחד עם פינק פלויד החל להמריא גם חשבון הבנק של גילמור וחבריו ללהקה הבומבסטית.  דיויד אמר לחדי הקרן להשאיר את הציוד בוואן, יש לו הכל. אחרי כמה מפגשים וצפייה משותפת בסרטים של מונטי פייטון הוא הפך להיות מנהל הלהקה ואף הפיק להם שניים וחצי אלבומים. גילמור אפילו עשה קאבר יפה לשירם There's no way out of here באלבום הסולו הראשון שלו. באופן אישי אני הכי אוהב את אלבומיהם השני והשלישי Blue Pine Trees ו - Too Many Crooks.

נראה היה שהם בדרך הנכונה. הם הגיעו לארה״ב, הופיעו בוויסקי א גו גו המפורסם (חיממה אותם מוזיקאית צעירה ולא מוכרת בשם פטי סמית׳), ואף סחפו קהל של 20,000 איש באיצטדיון בבוזמן שבמונטנה. קצת אחר כך יצאו לסיבוב הופעות יחד עם פליטווד מק, ניגנו לצד מאנפרד מן, קאמל והדובי ברדרז. ב 1977 אחרי ארבעה אלבומים ומלאנתאלפים הופעות נגמר להם הסוס :-)

לא מדובר במשהו שהעולם לא יכול בלעדיו אבל בסך הכל זו היתה חבורה מוכשרת שכתבה לא מעט שירים מצויינים ולמרות שחסתה תחת כנפיו של דיויד גילמור, די מהר נעלמה לתהום השיכחה. בואו, תנו להם צ׳אנס.

קבלו פלטת טעימות:

https://www.youtube.com/watch?v=4KklBhatssU

https://www.youtube.com/watch?v=BFV_O9iGz3g

https://www.youtube.com/watch?v=1n0ibCCFooM

https://www.youtube.com/watch?v=PDssNn8PvDU

https://www.youtube.com/watch?v=zUPMHg7jvSs

דלתות

יש דלתות מסתובבות, יש כאלה שמנחשות אותנו מעצמן ויש כאלה שהן כל כך קטנות שאין לנו סיכוי לפתוח אותן אם לא ניתן את הביס הנכון מהעוגיה או נלגום משיקוי הקסמים. לדלתות כאלה יכול לקחת שנים להפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.

הסיפור הבא מתחיל ב 1967, בינואר קר בשכונה השחורה והדי מוזנחת אליה פוזלים כרישי הנדל"ן של סן פרנסיסקו את עיניהם החמדניות, היא שכונת הפילמור. להקת הדלתות הופיעה במועדון הפילמור בשישי בינואר לצד ה Young Rascals ולצד Sopwith Camel. לאחר ההופעה ניגש אל מאחורי הקלעים גיטריסט צעיר ממוצא לטיני בשם קרלוס, שעבד כשוטף כלים בטיק-טוק דרייב-אין שב 3rd street, החמיא לחברי הלהקה על ההופעה וניסה לעניין את ג'ים מוריסון במוסיקה שלו. בקבוק משקה הועבר מיד ליד, וג'ים, שהיה מיוזע וצמא אחרי ההופעה האנרגטית לגם מלוא הבקבוק. מוריסון לא ידע שהקוקטייל היה מהול בחמרים אותם רקח Owsley Stanley וזאת עוד לאחר שכבר היה מתודלק כהוגן…

חברי הלהקות החלו לעזוב. חלקם לבד, חלקם עם גרופיות שהגיעו מהייאט אשבורי, וחלקם הביתה לנשותיהם. רק ג'ים (שפתאום החל להרגיש שתולעי ענק זוחלות מתחת לעורו), קרלוס, פועלי הבמה והמנקים נשארו. מוריסון נכנס לטריפ מטורף שכמעט והרג אותו. לולא קרלוס היה בסביבה אולי היינו מדברים היום גם על מועדון ה 23.

קרלוס סנטנה השקה את ג'ים מים, הזמין מונית ולקח אותו לדירתו הזעירה, שם שמר עליו מכל משמר לבל יעשה שטויות. זמן רב עבר עד שמוריסון התאושש ולאט לאט החל יוצא מהטריפ. מכיון שללהקה היו מתוכננות הופעות נוספות בעיר, ג'ים נשאר, ובמהלך השבוע הבא ג'ימג'מו השניים וכתבו מספר שירים ביחד. קרלוס סנטנה היה מיודד עם Clifton Skinner שהיה לו אולפן הקלטות ברח' Sutter. יחד עם חלק מחברי הדלתות ונגנים נוספים נכנסו השניים והקליטו את הקטעים שחיברו יחדיו. בעקבות אותו טריפ קטלני הם קראו להרכב המאולתר Down Dirty Shake.

השנים חלפו והמאסטרים שהעלו אבק היו נעלמים לחלוטין לולא יום אחד עשתה בתו של סקינר סדר במרתף לאחר הצפה ומצאה את האוצר הבלום. עקב מאבק על זכויות יוצרים החמרים לא שוחררו מעולם באופן רשמי אך בוטלגים דלפו לאחרונה לרשת..

רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע

בואו נתחיל מהתחלה.

מה אתם יודעים על העיירה Merced? סביר להניח שלא הרבה, וזה ממש בסדר... מדובר בעיירה ענייה ומוכת אבטלה, שהסיבה היחידה לעצור בה היא אם אתם ממש צריכים לעשות פיפי ולא יכולים להתאפק בדרך ליוסמיטי נאשיונל פארק. עד השבוע חשבתי ששום דבר טוב לא יצא מהעיירה הזו. מסתבר שטעיתי.

בסוף השבוע שעבר לקחתי את בתי בת השמונה ושלושת רבעי (בגיל הזה זה חשוב) העירה. יום רק שלנו, אבא ובת. יום קודם חבר מהעבודה עניין אותי באיזה פסטיבל שכונתי ושאל אם אני מכיר חלק מהלהקות. לא הכרתי כלום אבל זה נראה מעניין. כשהגענו כל הסיפור נראה מעט מאכזב: שני בלוקים חסומים לתנועה, דוכנים משני הצדדים, במה בכל צד וזהו. Nothing to write home about. מזל שזה היה מטר מהים והיה יום שמשי ומקסים. הקטנה בנתה ארמון בחול, סליחה, ממלכה, עם כפר לפשוטי העם, גשר מעל המים ואפילו מגרש משחקים. כשחזרנו מהים למתחם הפסטיבל, בדיוק הופיעה להקה שהשאירה אותי שמוט לסת. אולי זה הבירה והחום, אולי זה הנגינה הנהדרת או הקול הנפלא של הסולן, הרגשתי כאילו נכנסתי למנהרה יחד עם דאג וטוני. ניגשתי להודות להם בסוף ההופעה אבל האמת שלא לגמרי קלטתי איך קוראים להם. אני ממש לא יודע למה, אבל אפילו לרשימת הלהקות על תכניית הפסטיבל הם לא נכנסו. רק כשהגעתי הביתה והתחלתי קצת לחפור למדתי ש Down Dirty Shake הגיעו מהעיירה הנידחת. או כפי שהם אמרו פעם בראיון: "אלוהים נתן לנו לימונים, ואנחנו עשינו מהם מוסיקה פסיכדלית". הם שחררו אלבום ב 2011, ממשיכים ליצור בסן פרנסיסקו ומדי פעם משחררים שירים בבנד-קאמפ. יום יבוא ותוכלו להגיד לחברים שלכם שאתם הכרתם אותם קודם. יופי של דבר.
אם כן יש דלתות שיכול לקחת להן שנים להיפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.

אז בואו ונשמע קצת:

https://www.youtube.com/watch?v=bydI6foiE8M

קצת בלוז א לה פיטר גרין:

https://www.youtube.com/watch?v=lGs8IZpHJ0Y

ועוד אחד לדרך:

https://www.youtube.com/watch?v=oNug3ljO2xc

ולינק לאתר הבנד קאמפ של הלהקה:

https://downdirtyshake.bandcamp.com/

הנה באה הרכבת

יש משהו משחרר בנסיעה ברכבת. אנחנו לא צריכים להתרכז בנהיגה, אין לנו צורך לנווט את דרכנו, ואפילו לא לעצור להפסקות שרותים, שתייה ואוכל. אנחנו יכולים לשים מוזיקה באזניות, לקרוא או סתם לבהות ואף ליצור שיחה עם שלל הטיפוסים שחולקים איתנו את המסע. בשיקשוק הקרונות על המסילה יש גם משהו מעט מדיטטיבי הנותן לנו תחושת התערסלות נעימה. אני רוצה לספר הפעם על מסע מיוחד במינו שנערך ע״י שני מוזיקאים הבאים מיבשות שונות ומרקעים תרבותיים שונים. שניהם מספרי סיפורים בחסד ואת שניהם אני מאוד אוהב ומלווה כבר שנים.

המסע הזה, שנערך כולו ברכבות, ארך ארבעה ימים, גמע 2728 מיילים, תחילתו בשיקגו, עבר דרך סיינט לואיס, poplar bluff, ירד לטקסס עם עצירה ב Fort Worth, המשיך לסן אנטוניו, אלפיין, עבר ליד הגבול עם מקסיקו באל פאסו, נכנס ל Tucson שבאריזונה והסתיים בלוס אנג׳לס.

את המסע ערכו ג׳ו הנרי ובילי בראג במרץ השנה, והוא הוקדש כולו לשירי רכבות שנכתבו אי שם בתחילת המאה העשרים ובוצעו ע״י אומנים נפלאים דוגמת האנק וויליאמס ו Lead-Belly. מדובר באמריקנה שכולה שירי פולק, בלוז וקאנטרי מהימים בהם לרכבת היה תפקיד מאוד מרכזי בחיים. קשה להפריז בחשיבותם של הפרוייקטים שרישתו את ארה״ב לאורכה ולרוחבה במסילות הברזל. מפעל אדיר שקידם את צפון אמריקה והפך אותה מקולוניה נידחת למעצמה עולמית אדירה.

במהלך ארבעת ימי המסע הוקלטו השירים וכונסו לאלבום בשם Shine a Light שיצא השבוע. השירים הוקלטו חלקם בזמן הנסיעה, בחדרי המתנה בתחנת הרכבת, או בחדרי המלון בעצירות שבדרך. לעיתים ניתן לשמוע את הרעש מבחוץ חודר להקלטה ונותן לה מימד אותנטי.

לרבים משירי העם האלו יש הסטוריה מעניינת וגרסאות רבות. בוא ניקח למשל את השיר In the Pines : יש גירסה מפורסמת של זמר הבלוז השחור  Lead Belly המתארת גבר הרוצח את האיש האחר של אהובתו (אגב, לד-בלי עצמו ישב בכלא בעוון רצח).  אבל מכיוון שברכבות עסקינן, הצמד בחר הפעם לקחת את גירסה שכתב זמר הבלו-גרס ביל מונרו שמדבר על הרכבת הארוכה על קו ג'ורג'יה:

The longest train I ever saw

Went down that Georgia line

The engine passed at six o’clock

And the cab passed by at nine

לשיר הזה יש גם גירסה מופלאה ומצמררת של נירוונה שמסיימת את מופע האנפלג שעשו ל MTV. קורט קוביין, מעריץ גדול של Lead Belly, נותן פרשנות אישית לשיר ואי אפשר להשאר אדישים לביצוע הזה.כמובן שאחרי שאנו יודעים כיצד סיים קורט קוביין את חייו, אנחנו יכולים לתת משמעות אחרת לשורות:

I'm going where the cold wind blows

In the pines, in the pines

Where the sun don't ever shine

I would shiver the whole night through

חזרה לבילי וג'ו. אז מי הם השניים?

בילי בראג הוא מוזיקאי אנגלי שפועל עוד משנות השמונים. הוא גם אקטיביסט פוליטי שלא מפחד להביע את דעתו. הוא סוציאליסט בנשמתו ונאבק לא פעם למען הגנת העובדים הפשוטים שנרמסים לא אחת בידי השיטה הקפיטליסטית.

שירי הפולק האמריקאים לא חדשים לו. בסוף שנות התשעים הוא חבר ללהקת Wilco ויחדיו הם ביצעו משירי המשורר הטרובדור והפעיל החברתי וודי גאת׳רי שנדד ברחבי אמריקה כשהוא פועל למען תאגידי העובדים וגם מחליף נשים תדיר… (בתו של וודי, נורה, סיפרה פעם שהיא גילתה בבוידעם מזוודה מלאה שירים שלא התפרסמו ופנתה לבילי בראג בבקשה שיעשה איתם משהו). בתחילת דרכו המוסיקלית, חרש בילי בראג את אנגליה מולדתו ברכבות כשבאמתחתו גיטרה ומערכת הגברה בסיסית, עוצר בערים שבדרך, מופיע, ועולה שוב על הרכבת לתחנה הבאה.

הפעם האחרונה בה ראיתי אותו היה לפני שמונה שנים במועדון הפילמור. הוא בדיוק חטף צינון ושתה הרבה תה במהלך ההופעה. חוץ מלשיר הוא גם דיבר על הבחירות שבפתח ועל תקוותו שייבחר הנשיא השחור הראשון באמריקה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים…

ג׳ו הנרי מלווה אותי עוד מימי שרותי הצבאי. ג׳ו גדל בצפון קרולינה אבל כבר הרבה שנים שהוא חי בפאסאדינה שבאזור לוס אנג׳לס שם הקים סטודיו, ומלבד היותו יוצר פורה (הוא הוציא עד כה 13 אלבומים) הוא גם מפיק מוערך שעבד עם המון אמנים נחשבים. אגב הוא נשוי למלאני שהיא אחותה של מדונה, והגברת המפורסמת אף ביצעה קאבר שזכה להצלחה לשירו Stop שנקרא ע"י מדונה Don't tell me

לג׳ו הנרי יש יכולת מדהימה לספר סיפורים ואני מאוד אוהב את האניגמטיות והמיסתורין בטקסטים שלו. אחד משיריו, Parker's mood שנכתב על ימיו האחרונים של נגן הג׳ז צ׳ארלי פארקר הפך אצלנו להימנון משפחתי בעיקר בגלל שורת הפתיחה:

Where's my sock? Where's my other shoe?

את ההופעה בה ראינו אותו לא אשכח לעולם. זה היה יומיים-שלושה לאחר פיגוע התאומים ואמריקה כולה עדיין היתה בטראומה. ההופעה נערכה במועדון לא גדול בלוס אנג׳לס סביב שולחנות וכללה ארוחת ערב. הרחובות היו ריקים ולא ברור היה אם כבר מותר לחיים לחזור למסלולם.

אם כן זוג המוזיקאים בילי וג׳ו יוצאים לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, אנגליה ואירלנד בו יבצעו את שירי האלבום וגם חומרים מהקריירות האישיות שלהם. את המופע הם בחרו להתחיל, כמה מתאים, בנאשוויל טנסי, ולסן פרנסיסקו הם יגיעו ב 24 לאוקטובר. אני מזמין אתכם להצטרף למסע המופלא הזה בהיסטוריה האמריקאית שמבוצע בידי שני טרובדורים משופשפים שראו דבר או שניים בחייהם. נראה לי שראוי יהיה להגיע למופע הזה ברכבת…

כאן אפשר לקבל קצת רקע על הפרוייקט: https://www.youtube.com/watch?v=-DG4wRpemEM

ספטמבר פסיכדלי

יצאתי לקושש קצת פנינים פסיכדליות שנוצרו לפני 50 שנה ברחבי העולם החדש. האמת, ספטמבר 66 היה פורה

למדי. אז תביאו כובע, מימיה ומצב רוח טוב (היי) או כמו ששר אנטון ניוקומב מהבריאן ג׳ונסטון מאסאקר:

If you gonna go on a trip

You gonna need some supplies

If you know what I mean...

ובואו נתחיל במסע.

ביוסטון, טקסס, הקליטו מעליות הקומה ה 13 שני שירים בחודש הזה: המוכר מבינהם הוא Reverberation אבל היה גם Kingdom of Heaven הנפלא שאכן יכול להעיף אותכם לעולמות עליונים. אגב, השיר הזה גם מככב בפסקול הסדרה המוערכת (שעוד לא יצא לי לראות) True Detective.

נעזוב את ממלכת גן העדן שבדרום ונקח מערבה לעיר המלאכים. הגיע הזמן ל Time of your life . מדובר בלהקה שהורכבה מחבורת תיכוניסטים מלונג ביץ׳ (וכמו הרבה אחרים, נעלמו עם השנים לתהומות השכחה) ושיחררו את הממתק הפסיכדלי Ode to a bad dream.

עדיין בלוס אנג׳לס. להקת ה Seeds הוציאה אלבום שני - A Web of Sound ובו השיר Tripmaker שלא משאיר מקום לספק מה הרחיב לזרעים את התודעה.

משם נעלה צפונה לסן פרנסיסקו. השרלטנים הוציאו את Codeine. השיר עורר סקנדל עקב ההתייחסות בו לשימוש בסמים והסינגל ניגנז. באופן אירוני, השיר דוקא מדבר על הסכנות שבשימוש בסמים, אבל מי בכלל הקשיב למילים בחברת התקליטים, מספיק שחבורת היפים ארוכי שיער (ועוד כאלה שמתלבשים מוזר) יזכירו סמים ודינו של השיר להזרק לפח האשפה.

נמשיך פנימה למיד ווסט ולמרחבים העצומים של שדות החיטה והתירס של קנזס. בעיירה Hays היתה להקה נהדרת בשם The Blue Things שפעלה בין 64 ל 68 והוציאה אלבום אחד. בספטמבר 66 היא יצרה את השיר הפסיכדלי The Orange Rooftop of Your Mind. הם עשו בשיר מניפולציות באולפן עם הרצת הטייפ לאחור, מה שהיה בהחלט פורץ דרך באותה תקופה.

משם אנחנו עפים מזרחה לפילדפיה בה שיחררו ה Magic Mushrooms את It's-A-Happening. הלהקה הוקמה כשחבריה היו בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטת פנסילבניה וקיבלה את שמה מאלן גינסבורג שהגיע להרצות בקמפוס.

בספטמבר עדיין לא קר, אז בואו נעלה צפונה לעיר הרוחות. ה באטרפילד בלוז בנד הוציאו את אלבומם השני East-West שהסתיים בשיר הנושא. הקטע הזה הוא פצצה אינסטרומנטלית באורך 13 דקות ומכיל רגה, בלוז-רוק, פיוז׳ן ומה לא. מה זה אם לא מזרח-מערב.

הטיול עומד להסתיים. נחצה את הגבול ונמשיך צפונה ל  Thunder bay שעל גדות ימת אונטריו שבקנדה. להקת ה Plague הוציאה סינגל פסיכדלי נהדר בשם The face of time. מה שמזכיר לי שזמננו עבר וצריך להכנס שוב למכונת הזמן ולחזור לעבודה, לסידורים, לילדים ולכלים שבכיור.

אם שרדתם עד כה ובא לכם להקשיב לשירים אותם הזכרתי, כנסו לפלייליסט

http://www.youtube.com/playlist?list=PLOF8F6H6R6bPCMS21UE3O3kRDXkU9zxHB