רבות נאמר ונכתב על פסטיבל מונטריי-פופ שהיווה את יירית הפתיחה לקיץ האהבה של 67. הקונצרט קיבל את תואר "קונצרט הרוק הטוב ביותר בכל הזמנים" ברולינג סטון ושינה את פני עולם המוזיקה הפופולרית בעולם. הייתי ממליץ לכם להקשיב לתכנית הספיישל הנהדרת של גיל מטוס בו התארח אורי בש מ"השריטה חוזרת" בו חזרו השניים לאותו פסטיבל היסטורי.
הפסטיבל נערך השנה ב 16 עד ה 18 ליוני, אשר בהסתברות יפה של תאריכים וימי השבוע נפל בול על היום, 50 שנה לאחר הפסטיבל המקורי ועמד כמובן בסימן מחווה לפסטיבל ההוא. אחד המארגנים הוא לו אדלר שהיה מנהלם של המאמאס אנד דה פאפאס והיה מעורב (יחד עם ג'ון פיליפס מהלהקה) גם בהפקת הפסטיבל הראשון.
עקב אילוצי עבודה ומשפחה הסתפקתי בביקור רק ביום אחד משלושת ימי בפסטיבל. קצת התבאסתי לפספס אמנים דוגמת Father John Misty, אריק ברדון והאנימלס, קורט וויל, גרי קלארק ג'וניור, The Head and the Heart במחוה למאמס אנד פאפס ופיל לש אבל אי אפשר הכל. איך אנחנו מלמדים את הילדים? מה שיוצא אני מרוצה.
למרבה הפלא, הפסטיבל לא היה סולד אאוט ותכננו לקנות כרטיס נוסף בקופה. בשל חוסר הבנה פיספסנו את הקופה והמשכנו לשער הכניסה. כשהתגלתה הטעות ושמתי פעמי חזרה, ניגש אלי מישהו והציע כרטיס במחיר זול יותר. אוקי, למה לא? גם לחסוך כסף וגם לשחרר בנאדם שנתקע עם כרטיס מיותר. כשהגיע רגע התשלום הסתבר שמדובר בעסק קצת פחות כשר. ״אתה רואה את הבחור השחור הגדול בכניסה? תלחש לו שהגנרל שלח אותך והוא כבר יכניס אותך. $80 בבקשה״. בד״כ אני לא טיפוס שמשתף פעולה עם דברים כאלה, אבל בדיוק הקהל מחא כפיים לעליית האמן הבא, ונורא רציתי כבר להיכנס פנימה, אז שמתי את נפשי בכפי ושילמתי לנוכל. פחות מ 20 שניות אח״כ אותו שומר מגודל קרץ לבחורה שלידו לאחר ששמע את הסיסמא והופ אני בפנים, שותף פעיל בקומבינה מושחתת בין ספסר לשומר שער עם משכורת מינימום ואתיקה מוסרית בערך באותה גובה.
ברגע שנכנסים למתחם הפסטיבל, כאילו עוברים טרנספורמציה בזמן. אנשים בחולצות תאי-דיי מחייכים בחביבות, והכל רגוע ונינוח. בין דוכני האוכל והברים הציגו כמה תערוכות מעניינות. האחת, ״מוריסון הוטל״, הציגה צילומים מהפסטיבל המקורי. זיהיתי לא מעט צילומים מפורסמים (בעיקר של ג׳ים מרשל), אבל יש משהו מאוד מרשים בצילום קלוז אפ של ג׳מי רוכן מעל הגיטרה הבוערת בגודל מטר על מטר וחצי, תקריב על נעליה של ג׳ניס או לראות את פיט טאושנד מקפץ ישר מול הפרצוף. התערוכה השנייה ניסתה לספר את סיפור ההכנות, הלוגיסטיקה והאימפקט שהפסטיבל עשה. במרכזה הציבו כריות וכורסאות רכות והקרינו על מסך ענק את הפסטיבל המקורי.
אחד המוצגים בתערוכה הוא פוסטר פרומושן לפסטיבל בשם ״peace to Monterey " שצוייר ע״י חברי הביטלס. כמו כן הציגו את לוח ההופעות המקורי, סתם כך בכתב יד, מקסים בפשטותו, ממש כמו רשימת תורנויות בלוח המודעות שבחדר האוכל בקיבוץ או שיבוץ שמירה בטירונות.
האזור המרכזי הורכב מבמה לפני מדשאה לא גדולה מדי, כשמשני הצדדים כיסאות השמורים לוי איי פי. חברים שהגיעו מוקדם פרסו שמיכות קרוב לבמה ועשינו פעמינו בין ים האדם, נזהרים לא לדרוך על אף שמיכה (משימה בלתי אפשרית) ולא להרוס אף פיקניק. ג׳קי גרין ניגן ועשה יופי של סט, הפעם בלי אורחים מהגרייטפול דד (פיל לש אמנם הגיע, אבל הופיע רק למחרת). הוא סיפר לקהל שבילדותו הוא גר ממש פה, 10 מייל ממקום הימצאנו ושאימו היתה בפסטיבל הראשון.
הקהל היה ערב רב של גילאים. הופתעתי מכמות הצעירים והצעירות על הדשא. באופן לא מפתיע, לא חסרו גם נציגים מהדור שחוה את קיץ האהבה בזמן אמת. יצא לי לשוחח קלות עם כמה שהיו חמישים שנה קודם בפסטיבל המקורי. שכננו על הדשא וחברינו לג׳ויינט סיפר שהלהקה הראשונה אותה ראה בחיים היו הבלוז פרוג׳קט כשגר בניו יורק. הבחור גר בבניין ברחוב Bleeker בו ניגן פרנק זאפה באופן קבוע, כמה ערבים בשבוע, קומה מעל קפה א-גו-גו. יצא לו לראות אותו באותה תקופה איזה שלושים פעמים, נדהם כל פעם מחדש מהיכולת הוירטואוזית של הברנש המחורפן ולהקתו.
ג׳קי גרין סיים והבאים בתור היו סוג של סופר-גרופ חדש בשטח בשם Jamtown שכולל את G. Love, Donovan ו Cisco Adler. לא הכרתי את החומר שלהם אבל הם נתנו אחלה גרוב של בלוז, רוקנרול ואפילו רגאיי והיפ הופ והכל באוירה של ג׳אם סשן.
אנקדוטה קטנה: הבאתי איתי מן ספה נמוכה העשויה משני שקי רוח אותם יש למלא באויר ולקשור. אם אין רוח חזקה (והיתה רק בריזה קלילה) צריך לרוץ בכדי למלא את השרוולים באויר. עם מרבד האנשים בפסטיבל, לא היה שום סיכוי למצוא מקום לרוץ. אנשים שראו את נסיונותי העלובים למלא את הספה באויר החלו להציע עצות. בחור צעיר התנדב לרוץ עם זה, תוך כדי דילוג מעל אנשים ואפילו שפיכת כוס בירה בדרך, כאילו היה מתאבד שיעי בדרכו לפגוש 72 בתולות. בסופו של דבר, עם הצלחה חלקית במילוי האויר, סגרתי את הספה המאולתרת שהצטמצמה לגודל של כורסה בקושי. לפתע אני שומע קהל של מאות אנשים מאחור מריע ומוחא כפיים. מסתבר שהפדיחה שלי הפכה להיות מופע הבידור של הקהל המחכה בהפסקה לעליית האמן הבא. קדתי קידה לקהל המשולהב אבל ויתרתי על ההדרן. 15 שניות של ״תהילה״.
חזרה למופעים. הבאה בתור היתה חבורה נאו-פסיכדלית מפילדלפיה העונה לשם המאוד היפ-הופי Dr. Dog. מאוד הופתעתי לראות שכל כך הרבה אנשים בקהל מכירים את השירים בעל פה. אחריהם עלה בחליפה ורודה מזעזעת ג׳ים ג׳יימס. הסולן של MMJ עשה בעיקר שירים מאלבומי הסולו שלו, אבל כשהוא עשה מחוה לבאפלו ספרינגפילד ושר את for what it's worth כל הקהל הצטרף בשירה ולרגע אפשר לחשוב היה שאנחנו ב 67.
הבאה בתור היתה נורה ג׳ונס שהפעילה את קסמיה על הקהל ושרה בעיקר את שיריה היותר מוכרים. היא לא הזכירה אפילו במילה אחת את אבא שלה ואת החלק החשוב שהיה לו בפסטיבל ההוא. ראוי שנקר היה בן 59 כשהיא נולדה ולא ממש היה מעורב בגידולה, ככה שזה לא לגמרי מפתיע. היא סיימה את חלקה עם Ripple של הדדס בהשתתפות ערה של הקהל.
קיץ, אור עד מאוחר, רק עכשיו החל להחשיך וניתן היה לראות את התפאורה במלוא הדרה. העיצוב היה יפה ופשוט, והתמקד בפרחים, זה הכל. פרחים מעל הבמה, פרחים בצידיה, פרחים בשרותים ופרחים בשיער של חלק מהקהל.
ג׳ק ג׳ונסון סיים את הערב. אני חייב להודות שלא היו לו ציפיות גבוהות מהמופע שלו. מדובר בגולש גלים חתיך ופופולרי עם קול נעים ושירי מיין-סטרים מלודיים שאפשר להעביר איתם בסבבה את הדרך אל הים, אבל לא שום דבר שישמוט את הלסת בהשתאות. הוא עלה מאוד קז׳ואל ונראה חף מפוזה. עשה רושם שהקהל הכיר כל תו. הוא נתן כבוד לסטיב מילר בנד וניגן את The Joker ואפילו העז לשלב את Foxy Lady באחד משיריו. צריך לא מעט ביטחון עצמי כדי לעשות הנדריקס מעל במת מונטריי-פופ. הוא הזמין את נורה ג׳ונס לשיר איתו את I shall be released ההימנוני ואת ג׳ים ג׳יימס לדואט מפתיע של Rocky Raccoon. הוא סיפר לקהל כמה הוא מרגיש בבית במונטריי כי כשהיה בן 18, היה מגיע לעיירה לבקר את הוריה של חברתו, שהפכה להיות אשתו, איתה הוא חי יחד כבר 23 שנה. די נדיר לכוכב רוק במעמדו.
הרולינג סטון מגזין שאל השבוע האם הפסטיבל השנה יוכל להחיות את הפסטיבל מ 67? זו שאלה רטורית. זה אפילו לא יכול להתקרב למה שהיה אז. אבל אני חייב לציין לטובה את המארגנים על איכות הסאונד המצוינת ועל אירגון טיפ טופ. בניגוד לפסטיבלי ענק שמביאים שמות נחשבים אבל רוב הקהל צופה בעיקר במסכי הענק, כאן מדובר בפסטיבל יחסית קטן ואינטימי (לא שמתי לב בכלל לקיומו של מסך כלשהו), עם במה אחת, כמו בפסטיבל המקורי, ובזה חלק מקיסמו.
אסיים בציטוט דבריו של סולן Dr. Dog כשנפרד מהקהל לפני שהם ירדו מהבמה: ״נתראה באותו מקום, אותה שעה עוד חמישים שנה״. אינשאללה.
