המתנה

וואלדו ג'פרס הרגיש שזהו זה, הוא כבר לא יכול יותר. זה היה אמצע אוגוסט, מה שאומר שהוא נפרד ממרשה כבר לפני יותר מחודשיים. חודשיים! וכל מה שהוא הספיק זה לכתוב שלושה מכתבים מקופלי קצוות ולעשות שתי שיחות חוץ יקרות בטרוף. כשנגמרו הלימודים היא חזרה לוויסקונסין והוא ללוקסט, פנסילווניה, מרשה נשבעה לשמור לו אמונים. היא אמנם יצאה פה ושם, אבל בעיקר מתוך שעשוע, ונשארה נאמנה. אך דאגה החלה לכרסם בוואלדו. הוא התקשה להרדם, וכשכבר סופסוף הצליח, הוא נתקף בחלומות איומים. כשהוא שכב ער במיטתו, מתהפך מצד לצד תחת הציפה, דמעות זלגו מעיניו בשעה שדמיין את מרשה, האלכוהול מוחק את שבועתה, וגופה נכנע לאיזה ניאנדרטל חלקלק לשון המצליח בעדינות לכבשה. כל זה היה מעבר למה שמוחו יכל לשאת. 

הוא נרדף בחזיונות של מרשה בוגדת בו, ופנטזיות על הפקרותה המינית לא נתנו לו מנוח. והקטע זה, שכל אותם בחורים לא הכירו אותה באמת. הוא, וואלדו, היחיד שהבין אותה. הוא הכיר כל פינה וסדק בנפשה. הוא גרם לה לחייך. היא היתה זקוקה לו, והוא לא היה שם בשבילה (אווווווו…)

הרעיון החל לנקר במוחו ביום חמישי, לפני התהלוכה של חגיגות השנה החדשה. הוא בדיוק סיים לכסח את הדשא של האדלסונים תמורת דולר וחצי ובדק את תיבת הדואר לראות אם הגיע מכתב ממרשה. לא היה כלום מלבד ברושור של חברת האלומיניום האמריקאית בו מצא מעט נחמה. לפחות למישהו אכפת מספיק בכדי לטרוח לשלוח לי משהו, חשב. בדואר אפשר להגיע לכל מקום. פתאום זה הכה בו, הרי לא היה לו מספיק כסף בכדי להגיע לוויסקונסין בדרכים הרגילות, אבל למה שלא ישלח את עצמו? זה היה פשוט עד כדי אבסורד. הוא ישלח את עצמו בדואר חבילות. למחרת ניגש וואלדו לסופרמרקט וקנה את המצרכים הנחוצים. נייר דבק, אקדח סיכות, ותיבת עץ בגודל בינוני המתאים למידותיו. כמה חרירי אוורור, מעט מים, איזה חטיף לשעת לילה מאוחרת והוא מסודר. 

בשישי בצהריים וואלדו היה מוכן. הוא קבע עם סניף הדואר איסוף בשלוש, כתב "שביר" על החבילה, ונכנס פנימה כשהוא משעין את ראשו על מצע הריפוד הרך שהכין מבעוד מועד. הוא ניסה לדמיין את מבע התדהמה המתחלף לפרץ שמחה על פניה של מרשה, לאחר שתפתח את הדלת, תקבל את החבילה, תיתן טיפ לדוור ותראה את וואלדו נמצא לפניה, בשר ודם. היא תישק לו, ואולי הם ילכו לראות סרט. אחחח, לו רק חשב על כך קודם. לפתע ידיים חסונות אחזו בחבילה והוא מצא עצמו מועמס על משאית.

מרשה ברונסון בדיוק סיימה לסדר את שערה. זה היה סופשבוע קשה. היא צריכה להפסיק לשתות כל כך הרבה. ביל היה נחמד איתה. אחרי שזה נגמר הוא אמר שהוא עדיין מכבד אותה. אחרי הכל, זה דרך הטבע. לא, הוא לא אהב אותה, אבל היה לו איזה רגש חיבה. אחרי הכל הם אנשים מבוגרים. אחחח, אם רק ביל היה זורק לוואלדו איזה טיפ… אבל הסיפור עם וואלדו הרגיש כמו משהו שהיה לפני שנים.

שילה קליין, החברה הכי טובה שלה, נכנסה דרך דלת המרפסת למטבח. "אלוהים, זה מרגיש כל כך דרמטי בחוץ"

"אחחח, אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, אני מרגישה כל כך דוחה"

מרשה הידקה את חבל חלוק הרחצה. שילה העבירה אצבע על גרגירי מלח שהיו פזורים על שולחן המטבח, ליקקה אותה ועשתה פרצוף. "אני צריכה לקחת את כדורי המלח האלה, אבל…", היא משכה באפה והמשיכה, " הם גורמים לי לרצות להקיא"

מרשה טופפה קלות באצבעותיה מתחת סנטרה, זה משהו שהיא ראתה פעם בטלויזיה. "אלוהים, אל תדברי על זה אפילו". היא צעדה לעבר הכיור והרימה בקבוקון ובו ויטמינים בצבעי ורוד וכחול, "רוצה אחד? זה אמור להיות יותר טוב מסטייק" ותוך כדי נסיון לגעת בברכיה המשיכה "אני לא חושבת שאגע עוד בדאקירי בחיים". היא התייאשה ונגשה להתיישב ליד שולחן קטן ליד הטלפון. "אולי ביל יתקשר".

שילה כססה את קצה ציפורנה, "אחרי אתמול בלילה, חשבתי שבטח תרצי לגמור איתו"

"אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, אלוהים, הוא היה כמו תמנון, הידיים שלו היו בכל מקום". היא הרימה את זרועה כאילו היא מגינה על פניה, "אבל באיזשהו שלב, את מתעייפת מלהאבק בו, את יודעת, ובעצם לא עשיתי כלום כל השישי שבת, אז הרגשתי שאני חייבת לו את זה, אם את מבינה מה אני אומרת". היא החלה להתגרד. 

שילה ציחקקה, מכסה את פיה בכף ידה, "מה אני יגיד לך, אני הרגשתי אותו הדבר, ואחרי כמה זמן", היא התכופפה קדימה ולחשה "רציתי..." ופרצה בצחוק קולני.

באותו הרגע צילצל בפעמון הדלת מר קלירנס מסניף הדואר המקומי. כשמרשה ברונסון פתחה את הדלת, הוא עזר לה לסחוב את החבילה פנימה. הוא החתים אותה על העותק הצהוב והירוק ועזב עם חמישה עשר סנט טיפ שמרשה הוציאה מתיק יד קטן בצבע בז שהיה שייך לאימה והיה תלוי על וו ליד הדלת במבואה.

"מה את חושבת שזה?" שאלה שילה.

מרשה נעמדה, ידיה מאחורי גבה. היא הביטה בתיבה שהונחה במרכז הסלון, "אין לי מושג"

בתוך החבילה וואלדו רעד מהתרגשות והקשיב לקולות העמומים. שילה העבירה את ציפורנה לאורך פס נייר הדבק. "למה שלא תבדקי את כתובת השולח ותראי ממי זה?"

וואלדו הרגיש את ליבו פועם בחזקה, הוא הרגיש את הרעידות שעשו הצעדים על הרצפה. זה הולך לקרות בקרוב.

מרשה הלכה מסביב לחבילה וקראה את התווית. "הו אלוהים, זה מוואלדו".

"איזה שמוק" אמרה שילה. וואלדו זע בציפיה. "למה שלא תפתחי אותה?" 

הבנות ניסו להתיר את הסיכות. "הו שיט" אמרה מרשה, "הוא הידק את זה כהוגן". הבנות ניסו שוב בכח, "אלוהים, צריך מקדחה חשמלית כדי לפתוח את הדבר הזה". הן ניסו שוב. "אי אפשר לתפוס", עמדו שניהן מתנשפות בכבדות.

"למה שלא ננסה מספריים" הציעה שילה. מרשה הלכה למטבח, אבל כל מה שהיא מצאה היה מספרי תפירה קטנות. פתאום היא נזכרה איפה אבא שלה מחזיק את ארגז הכלים במרתף. היא רצה למטה וחזרה עם סכין גדול לחיתוך פח. "זה הכלי הכי טוב שמצאתי". היא היתה חסרת נשימה. "הנה, תעשי את זה את, אני הולכת למות". היא שקעה בתוך הכורסה הרכה, מתנשמת בכבדות. 

שילה ניסתה להתיר את נייר הדבק בדופן החבילה, אבל הלהב היה רחב מדי ולא ניתן היה לדחוף אותו. "חתיכת זין הדבר הזה" היא אמרה בעצבים. ולפתע חייכה, "יש לי רעיון"

"מה?" שאלה מרשה

"את רק תסתכלי" אמרה שילה ונגעה באצבעה בקודקודה. 

בתוך החבילה וואלדו התרגש באקסטזה ובקושי הצליח לנשום. הוא הרגיש עקצוץ בעורו מהחום ואת דופק ליבו בצואר. הנה זה מגיע. שילה נעמדה, צעדה מסביב לחבילה ונעצרה בצידה השני. היא ירדה על ברכיה, אחזה בסכין בשתי ידיה, לקחה נשימה עמוקה, ונעצה את הלהב בחזקה בלב החבילה, דרך נייר הדבק, דרך הקרטון, דרך הריפוד הרך שבפנים ודרך ראשו של וואלדו, אשר נחצה לשניים והשפריץ סילון דק של נוזל אדמדם שניצנץ בשמש הבוקר.

(The Gift, לו ריד, תרגום חופשי שלי)

את הסיפור הזה כתב לו ריד כפרוייקט בימי הקולג' העליזים. הסיפור נכנס לאלבומם השני של הוולווט אנדרגראונד White Light/White Heat  שחגג אתמול חמישים חורפים. זהו גם אלבום האולפן האחרון בו השתתף ג'ון קייל. השיר The Gift הוא השיר השני באלבום. ג'ון קייל מקריין בזמן שלו ריד מג'מג'ם על הגיטרה במשך כשמונה דקות. בגרסת הסטריאו אפשר לשמוע את קולו של קייל בצד שמאל בעוד המוזיקה בצד ימין. הפרדה מוחלטת.   

זה לאו דוקא השיר הכי חזק באלבום האפל והנפלא הזה, אבל במקום לנסות ולספר את סיפור האלבום כולו, חשבתי שהשיר\סיפור הזה יכול לתת הצצה לראש של החבורה המיוחדת הזו. כל כך רחוק משירי השלום והאהבה של ילדי הפרחים. השמש האדמדמה שמנצנצת בסוף השיר היא לא בדיוק השמש החמימה והמלטפת של חבריהם בצד השני של היבשת.

גרסת המקור:

Weirdness

ב 26 במאי 67 יצא אחד האלבומים המפורסמים והמדוברים בעולם. עם כמות הדיו שנשפכה בכדי לפאר את סמל פפר ומועדון הלבבות השבורים עם האלבום "המהפכני" ש"שינה את ההיסטוריה" אפשר היה למלא בריכת שחייה אולימפית. באותו היום בדיוק שוחרר לאויר העולם אלבום נוסף. אם היה טיפה צדק בכוכבנו, פרומיל מזערי מתשומת הלב שקיבלה החבורה מליברפול היה עובר לחבורה מוזרה ממילווקי, והכדור בו אנו חיים היה הופך למקום טוב יותר. אבל כאמור זה לא קרה. 

ב 66 הוקמה במילווקי שבוויסקונסין להקה שקראה לעצמה The Complete Unknowns. מה שנכון, נכון. מי הם היו? בשירה וגיטרה מובילה - Jacques Hutchinson, על הבס Rick Bieniewski, ולמרבה ההפתעה היו בלהקה שני מתופפים: Dean Nimmer ו Wayne Will. חבורת גארז'ניקים, אחת מאלפי להקות שקמו באותה תקופה. החבורה החלה להופיע במועדונים בעיר וברחבי מדינת וויסקונסין. זמן קצר אח"כ, גוייס Wayne בדראפט ועזב כדי להגן על המולדת בוויטנאם הרחוקה. מכיוון שאי אפשר להמשיך עם מתופף אחד בלבד, הלהקה צירפה לשורותיה את המולטי-אינסטרמנטליסט Jay Borkenhagen, נער מוכשר שהיה כולו בן 18. עם הצטרפותו של ג'יי, הלהקה שינתה כיוון מגארז' בסיסי לכיוון יותר פסיכדלי, וגם שינתה את שמה ל The Baroques.

הלייבל משיקגו Chess records התמחה בעיקר בקלאסיקות בלוז ו R&B. למשל מאדי ווטרס, את׳ה ג׳יימס או ווילי דיקסון. אממה, באותה תקופה נעשו חילופי דורות בהנהלת החברה, האב לאונרד צ׳ס הוריד הילוך ואת המושכות לקח בנו בן ה 26 מרשל. מרשל רצה לפנות לקהל הצעיר והיה נכון לפתוח דלת גם לעולמות מוסיקליים חדשים. למזלה של החבורה הצעירה, לוכד כשרונות בשם רלף בס שמע את ה Baroques בחזרה והביא אותם לאולפני Chess בכדי שינגנו לפני המלך. מרשל התלהב וכעבור שבועיים הם התחילו להקליט. מה לי ולהם? לפני כמה ימים, בעודי חוזר למשרד מארוחת צהריים, חלפתי על פני חנות תקליטים מגניבה. לא חיכתה לי אף ישיבה ולא הייתי לחוץ לחזור ככה שמצאתי את עצמי נשאב פנימה. אין לי מושג כמה זמן עבר, אני רק זוכר ששליתי כמה פנינים. את ה Baroques אספתי בגלל המדבקה על העטיפה שהבטיחה "Badger State Garage/Psych Weirdness". עם weirdness קונים אותי בקלות... כשהגעתי הביתה חיכתה לי הפתעה - הויניל זרח אלי בצבעי כתום-צהבהב עליזים. זה לא התקליט הצבעוני הראשון שיש לי. כשהייתי בכיתה ו' או ז' הורי הפתיעו אותי במתנה עם "דרכים" של שלמה ארצי. ארצי הלך על הגימיק של תקליט שכולו תכלת (בבקשה להפסיק עם הצקצוק בלשון, הייתי ילד…). עברו המון שנים של תקליטים שחורים משחור עד שלפני כשנתיים קניתי את Safe as Milk של קפטיין ביפהארט, שהתגלה כתקליט לבן כחלב. במקרה שלפנינו מדובר בראישיו של Sundazed שהוציאו מהדורה מיוחדת של התקליט השמשי ב 1000 עותקים לכבוד יום התקליט בגרסת מונו. כן, פעם היו מתגאים בכיתוב Stereo על גבי העטיפה, היום מתגאים ביכולת לנגן מונו. הזמנים משתנים.

 

הסינגל שנבחר לקדם את הלהקה והאלבום היה Mary Jane. שיר נהדר וקליט, יופי של בחירה. אלא שהשיר עורר סערה עקב פרשנות של חלק מהשדרנים כי מדובר בשיר המעודד שימוש בסמים, לא עלינו. השיר נאסר להשמעה ברבות מתחנות הרדיו המקומיות. האירוניה היא שהשיר ממש לא עודד שימוש בסמים אבל הסקנדל סביבו יצר תשומת לב ועזר לקדם את הופעותיה החיות של הלהקה. האלבום קיבל קבלת פנים לא רעה ברמה האמקומית אבל לא פרץ מעבר לאזור האגמים הגדולים שבצפון. יש בו אלמנטים בארוקיים בנגינת הקלידים, יופי של פאזזז ושירה מוזרה וייחודית של ג'יי. אלבום שהוא ברובו לו-פיי אבל עם כמה יציאות מטריפות ומטורפות. התחושה הכללית היא של משהו לא ממש קוהרנטי, טיפה מטושטש, אולי אקלקטי, בקיצור גוונים רבים של סייק. תקשיבו למשל לשיר "A Musical Tribute to the Oscar Meyer Weiner Wagon". שיר שמתחיל רגוע אבל משחרר רסן ונותן לגיטרות להשתולל בהמשך. יופי של דבר. או קחו את הרצועה המטורפת שפותחת את צידו השני של האלבום: "This song needs no introduction", קטע שנפתח בצרחות קורעות לב של ילד הקורא לאימו, וממשיך בגירסה מוזרה שכאילו נלקחה מסרט מצוייר על אסיד של Row, row, row your boat. 

המשך קורות הלהקה אחרי שחרור האלבום לא היה מוצלח במיוחד. עקב סיכסוכים בין ג'יי בורקנהאגן והנהלת Chess הלייבל איבד עניין בלהקה ואף סירב להעביר את החוזה ל Capitol Records שדוקא הביעו עניין, וב 68 החבילה התפרקה וחבריה הלכו איש איש לדרכו.

לאן נשאה אותם הרוח? Borkenhagen עבר לקליפורניה והצטרף ללהקה בשם Feather. הגיטריסט Hutchinson נהיה פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קולורדו ונפטר ב 2013. גם Nimmer נהיה פרופסור ב Massachusetts College of Art והבסיסט Bieniewski עבר לניו-מקסיקו הפך להיות סוכן מכירות. אז נכון, מדובר בחבורה מעט מוזרה שלא ידעה לתרגם את הכישרון להצלחה מסחרית, אבל לא רק לסרג'נט פפר, גם לחבורה ממילווקי מגיע 15 דקות של תהילה.

https://www.youtube.com/watch?v=N04wgrjx6gM

https://www.youtube.com/watch?v=cd_jgxb44xY 

https://www.youtube.com/watch?v=N5G-5vmpEN8

https://www.youtube.com/watch?v=nGHGO5FrTvU

מחתרת הדמעה

הבניין בו אני עובד נמצא במקום קצת מוזר. מדובר במפלצת הי-טק טיפוסית. בניין זכוכית עם קימורים עגולים שהעננים והשמים משתקפים תחת לוגו החברה. מעבר לכביש נבנו בשנים האחרונות קומפלקסי מגורים מפונפנים עם קולנוע, חדר כושר ובריכה המיועדים לזוגות יאפים צעירים שמוציאים את הכלב לגינה לפני שהם נוסעים לעבודה במכונית ההיברידית שלהם.

זה לא תמיד היה ככה. לפני כמה עשרות שנים היה במקום מגרש בו נערכו מרוצי סוסים, יכולת להמר על “Miracle”, לצפות בו מועד ומאבד את ההובלה ממש בסיבוב האחרון, ואח״כ לשבת בבר בשם ״אוכף הסוס״ ולהטביע יגונך בפיינט של בירה מקומית לצליל להקת קאנטרי. עם השנים האזור ירד מגדולתו ואת מגרש המרוצים החליפו האנגרים תעשייתים מכוערים. רק שמות הרחובות נשארו להעיד על תהילת העבר. הבניין בו אני עובד נמצא על רחוב Race פינת Saddlerack. אגב, אותו בר עבר לעיר שכנה והוא משמש כיום כמפלטם האחרון של נציגי אמריקה הלבנה ״של פעם״ בסיליקון וואלי. גברברים עם כובע בוקרים ואבזם ענק בחגורה, ובלונדיניות חטובות עם מכנס קצרצר וחולצה קשורה מעל הטבור ומבליטה את מה שצריך, נפגשים לרקוד ריקודי שורות, לנסות לדהור על שור מכני כשיד אחת מונפת אל על, ללגום ויסקי או בירה ולשמוע להקות קאנטרי.

בשנים האחרונות, עם שידרוג עולמנו לחיים בענן ועליית מחירי הנדל״ן, האזור המוזנח החל לשנות את אופיו. אבל לא לגמרי. מדובר בשעטנז מכוער של ישן וחדש. מיש-מש אקלקטי של מחסנים ישנים, בתי ״סוכנות״, סוכנויות למכירת מכוניות יד שנייה לצד בנייני הייטק, בארים מעוצבים ומבצרי מגורים חדישים סגורים ומנותקים מהסביבה. אבל… מהלך בלוק אחד מהמשרד, בין שירותי ה Psychic של ברטה לתחנת דלק וחנות צמיגים, נמצא צריף אדום וישן ומעליו שלט דהוי: ״Paramount Imports”. כשנכנסים פנימה כאילו עוברים טרנספורמציה בזמן. ריחות קטורת, פוסטרים פסיכדליים, חולצות של להקות, קריסטלים, כמות אדירה של באנגים, נרגילות וכלי עישון מכל הסוגים והמינים, אמנות ארוטית (סוג של פרורנו-רך סטייל תחילת המאה ה-20), ומוכרים בהיי תמידי שישרתו אותך בחיוך רחב. החנות, שחגגה בקיץ האחרון יובל להיווסדה, החלה את דרכה כעסק לייבוא סחורה ממקסיקו וניסתה לענות על צרכי האפנה של הצעירים שנהרו לאזור סביב קיץ האהבה. עם השנים מבחר המוצרים התרחב, אבל ברוחו, המקום עדיין נטוע אי שם ב 67. כשאני עצוב ורע לי על הלב (או סתם סובל מאובר-דואוז טכנולוגי), סיבוב קטן מסביב לבלוק, והופ אני צולל במעמקי מאורת הארנב, או לפחות פוגש בהיפים מזדקנים מעבר לדלפק שמעולם לא יצאו ממנה.

אחרי ששרדתם את הפתיחה הארוכה הזו אני רוצה לכתוב על ז׳אנר, או יותר נכון תת-ז׳אנר, או שמא תת-תת-ז׳אנר שהתפתח בעיקר בלוס אנג׳לס בתחילת שנות השמונים ואיגד בתוכו להקות שנמצאו הרחק מהסינטיסייזרים של הליגה האנושית או התסרוקות של Kajagoogoo ורוחם היתה נטועה אי שם בסוף שנות השישים. אני מדבר על ה Paisley Underground .

הסגנון כלל בתוכו בעיקר להקות מזרם הניאו-פסיכדליה, אבל לא רק. היו השפעות של פאנק, ואף היו להקות שעשו פופ עם הרמוניות קוליות א-לה דה מאמאס אנד דה פאפאס או הבירדז. לפעמים יש תחושה שלא ממש מדובר בז'אנר אלא יותר בכותרת שקיבצה תחתיה להקות שפעלו בשנות השמונים והושפעו משנות הששים. להקת Rainy Day היא על הצד היותר רך של הסקאלה, Green on Red הושפעו מבאפלו ספרינגפילד ואולי גם מ Gram Parsons, יש גם את Thin White Rope הנפלאים שהגיעו בכלל מ Davis שליד סקרמנטו והלכו לכיוון קצת יותר נסיוני, יש את The Three O'Clock שהם יותר גל-חדש ועוד רבים ומגוונים. הלהקה הכי מפורסמת בתת הז'אנר היתה חבורת הבנות הסקסיות עם השיער הנפוח שהביאו לנו להיטי ענק דוגמת Manic Monday ,Hazy Shade of Winter או Eternal Flame וגם לימדו אותנו ללכת כמו מצרי. איך להקת פופ של להיטי מצעדים כמו ה Bangles מתקשרת עם הפסיכדליה ורוק הגיטרות של ה Rain Parade? יש לי הרגשה שמעבר למיסתורין שאופף את השם (אמרתם "מחתרת", מיד קיבלתם תשומת לב), הקשר הוא אכן די רופף ומלאכותי. מאיפה צצה פתאום ה"סצינה" הזו ולמה בכלל היא נקראת Paisley Underground? סיפור די מקרי. בחורה בשם Lina Sedillo, שהיתה הבסיסטית של להקת הפאנק Peer Group הקליטה את הלהקה באחת החזרות. היא הגיעה באותו ערב כשהיא לבושה בשמלה אדומה, אותה קנתה בחנות יד-שניה, עם דוגמאות פייזלי (Paisley) - אותה דמעה מעוטרת בסגנון פרסי, שהיתה פופולרית בקרב לא מעט היפיות בשנות הששים. Michael Quercio מלהקת The Three O'Clock, ידיד של לינה שנכח בחזרה והביט בשמלה המעוטרת, מילמל לעצמו באחד הקטעים: "Words from the paisley underground". לינה שמעה את ההקלטה למחרת, והתקשרה למייקל בהתלהבות כששמעה את הביטוי. כמה שבועות אח"כ, כש Quercio נשאל בראיון לפשר הקשר בין The Three O'Clock, ה Rainy Day וה Bangels אשר חלקו יחד במה באחד המועדונים בעיר, הוא זרק את הביטוי שוב. הכתב השתמש בזה ככותרת למה שהולך להיות באותו ערב, והשאר היסטוריה.

אחת הלהקות הבולטות בזרם היא ה Dream Syndicate שהוקמה ב 81 והושפעה רבות ממחתרת הקטיפה. אפילו שם הלהקה מתייחס להרכב אקספרימנטלי שפעל בשנות הששים וג'ון קייל היה אחד מחבריו. החבורה התפרקה ב 89 אחרי שהספיקו להוציא ארבעה אלבומי אולפן. לאחרונה הם ניעורו מתרדמת החורף, הוציאו אלבום חדש (ולא רע בכלל) וחזרו להופיע. מדובר בלהקה שעושה יופי של עבודת גיטרות והיא ידועה בהופעות החיות הסוחפות שלה. התמזל מזלי לראות אותם במועדון קטן ממש לאחרונה, והם הצדיקו לחלוטין את המוניטין. Jason Victor, שהיה בעבר עם הסולן Steve Wynn בלהקת Miracle 3 הוא גיטריסט מדהים שהשאיר אותי שמוט לסת כל ההופעה. בהדרן Wynn הזמין לבמה את Kendra Smith שהיתה איתם בתחילת הדרך, וגם תורמת את קולה באחד השירים באלבום האחרון. קנדרה עלתה לבמה כמו femme fatale אמיתית ושרה בקול נמוך מים המלח. קנדרה אמנם לא ניקו, אבל יש לה נוכחות מרשימה וכשהיא על הבמה היא שואבת את כל תשומת הלב. קצת אחרי שהסינדיקייט דרים הוציאו את אלבומם הראשון, The days of wine and roses, שגם נחשב לאלבומם הטוב ביותר, קנדרה פרשה כדי להצטרף להרכב מחתרת-פייסלי אחר בשם Opal, ההרכב הוציא אלבום אחד בלבד לפני שקלט לשורותיו את Hope Sandoval המהפנטת ושינה את שמו ל Mazzy Star.  

אם הלכתם לאיבוד בים השמות והלהקות, זה ממש לא נורא. בשורה התחתונה, אנחנו לא לבד. גם בשנות השמונים היו כאלו שנשאבו לפסיכדליה ולצליל שהתפתח קצת פחות מעשרים שנה קודם וחלקם עשו יופי של מוזיקה. במקרה גם היה בסביבה מישהו שקרא לזה "סצינה" ונתן לזה כותרת מחתרתית סקסית. מה רע? טוב, הגיע הזמן לעזוב את המקלדת ולצאת לעוד סיבוב מסביב לבלוק וביקור בצריף אדום וישן המכונה בשם המעט בנאלי Paramount Imports.

ילדי הצ׳כונה

אחת מאטרקציות התיירות הפופולריות במדינת אורגון היא העיירה אשלנד המארחת כל קיץ פסטיבל שייקספיר בעל שם עולמי. טוב, זה לא חוכמה, את שייקספיר כולם מכירים. אני בספק אם מישהו מבאי הפסטיבל טרח לעצור בעיירה הקטנטנה הנמצאת רק כמה מיילים צפונה בואכה Medford העונה לשם המפוצץ Phoenix. עיירה עלק, בקושי קיבוץ.

״העיירה כולה היתה בעצם שדרה אחת ארוכה. עשרים בתים בכל צד. לפני כל אחד מהבתים היתה גדר עץ, ככה שאם היית לוקח מקל ורץ איתו כשהשפיץ שלו עובר בין עמודי העץ ועושה רעש נוראי, היית יכול לעבור את כל העיירה בפעם אחת. וזה באמת מה שהילדים היו עושים רוב הזמן. אם היית מתחיל לרוץ מצד שמאל של הכביש לכיוון צפון, הבית האחרון בשדרה, זה ששלבי העץ שלו היו אחרונים ואחריהם היה המקל שביד שלך מתחלק, היה הבית של חסידה שוויד. רוב הילדים העדיפו לרוץ בצד שמאל, כי בצד הימני חי נחמיה הירש, שהיה קצת משוגע, ולפעמים היה יוצא החוצה עם רובה, וצועק עליהם שהם ״טורקן״ ומאיים לירות בהם״

(מתוך ״סיפורה העצוב של משפחת נמלים״, אתגר קרת)

כשנמאס לילדי העיירה לרוץ עם המקל בין הגדרות הם עברו לנגן בתופים או גיטרה.

לילדה Dyan Hoffman היו הורים משקיענים. הם קנו לה פסנתר כמתנת כריסטמס (איך עוטפים פסנתר ושמים אותו מתחת לעץ??? בטח היה להם עץ ענקי באותה שנה) ושלחו אותה ללמוד מוסיקה קלאסית. הילדה, שגם ידעה לשיר, אף כתבה בינה לבין לעצמה כמה שירים. בתיכון ניגשו אליה חבורת בנים מקומית שהקימה להקה בשם Navarros והציעו לנערה הבלונדינית להצטרף. למרות שלא היה לה שום מושג ברוקנרול, יצר ההרפתקנות גבר והרביעייה החלה לג'מג'ם ולעשות בעיקר מוזיקת  סרף וקאברים. בחור בעל בית קולנוע ומועדונים באזור שמע אותם, התלהב ונתן להם להופיע אצלו במועדונים. הוא רצה שישנו את שמם וכך נולדה Neighb'rhood Childr'n. זה לא היה השינוי היחיד, המתופף ג'ון מוריסון קיבל זימון בדראפט הידוע לשמצה ויצא להגן על המולדת מפני לוחמי הוייטקונג האכזריים שצבאו על יערות פורטלנד (אוקי, לא בדיוק, קצת הלאה משם). בקיץ 67 קלטו ילדי הצ'כונה לאן נושבת הרוח ושמו פעמיהם לסן פרנסיסקו. לאחר כמה חילופי נגנים בלהקה (לא אלאה אתכם בשמות, במילא לא זוכרים) ולא מעט הופעות במועדונים בעיר,כולל הופעה בפילמור (הם השתדלו לא להילחץ מהעובדה שביל גראהם ישב על שרפרף וצפה בכל ההופעה מפינת הבמה) החבורה הוחתמה בלייבל Acta, לייבל קטן עוד יותר מהמקום ממנו באו... והוקלטו חמרים לאלבום. 

הלהקה קנתה ואן והופיעה בלי סוף ברחבי ארה"ב. הם גם חיממו לא מעט להקות דוגמת Beau Brummels וה Grass roots ואף יצאו לסיבוב משותף עם ה Turtles. גולת הכותרת היתה הזמנה לחמם בסקרמנטו את The Who. ילדי הצ'כונה מספרים שלפני המי עלתה להקה לא ידועה מסן דייגו שגנבה את ההצגה כשניגנה קטע ארוך וכבד בשם In-A-Gadda-Da-Vida.

האלבום לא יצא בהרבה עותקים וגם לא מכר מי יודע כמה, אבל בגל הפריחה המאוחר של הפסיכדליה הוא התגלה מחדש בידי שולי הפנינים ומחירו של עותק מקורי היה גבוה מאולסי פרי. לקראת סוף העשור החבורה התחילה לקחת כיוון דתי. הם שינו את שמם ל White Horse והקליטו אלבום שני שהיה פחות פסיכדלי ויותר אקוסטי באופיו. לרוע המזל הלייבל שהיה אמור להוציא את האלבום נסגר והוא לא ראה אור יום. ב 1970 נגמר ל White Horse הסוס והלהקה התפרקה. בשנת 97 יצאה קומפילציה בשם Long Years in Space (ע"ש אחד השירים באלבום הבכורה) שכללה מלבד את שירי האלבום הראשון, לא מעט קטעי בונוס שלא ראו אור לפני כן, כולל ביצוע לא שגרתי ללואי לואי.

שירתה של דיאן מזכירה לא מעט את גרייס סליק ובכלל אפשר למצוא דמיון לג'פרסון איירפליין ולעוד להקות שהסתובבו בשכונה, אבל היה להם את השפיץ שלהם. קחו למשל את הביצוע המשעשע של Over the rainbow או את ההשתוללות המגניבה ורוויית האסיד ב Chocolate angel. באופן כללי מדובר בחומר מאוד מגוון, בחלק מהשירים הסאונד הוא גראז'י, דיאן נותנת יופי של ריפים על אורגן הפרפיסה, ולחובבי הפאזזז שביניכם הגיטרה של Rick Bolz  תספק את הסחורה. ממתק.

https://www.youtube.com/watch?v=kJ3-fttTIeU

https://www.youtube.com/watch?v=ZWl-4b-_Lwc

https://www.youtube.com/watch?v=Y_O5f1mha1Y

  

שאריות

בוסטון היא אחת הערים היותר יפות בארה״ב. יש לה דאונטאון מרשים, תרבות מפותחת, אוניברסיטאות מצמרת הליגה והיסטוריה שמעטות הערים בצפון אמריקה יכולות לה. אממה, למרות כמות הגשמים המרשימה שיורדת בה, עדיין הדשא של השכן ירוק יותר.

בסוף שנות הששים היה מי שסבל מרגשי נחיתות והתקנא בסן פרנסיסקו על הסצינה המוזיקלית הבועטת. אמרגן/מפיק מוסיקלי בשם אלן לורבר ניסה ליצור "סצינה" בוסטונית שתהווה אלטרנטיבה חוף-מזרחית לצליל של סן פרנסיסקו וקדח במוחו את המונח Bosstown Sound. לא מעט להקות בוסטוניות שפעלו ב״מחתרת״ ועשו מוזיקה פסיכדלית (כאילו שאפשר היה לעשות משהו אחר בשנים 67-69)  דוגמת Ultimate spinach, Beacon street union או ה Freeborne הוגדרו כחלק מהסצינה.

איכשהו הסלוגן תפס וכיום כשאנו באים לתאר להקות בוסטוניות מאותה תקופה אנו מזכירים כלאחר יד את היותן שייכות ל״צליל של בוסטאון״. אבל האמת, היו חיים והיתה מוזיקה עוד לפני שמישהו טרח לייצר את ההייפ הנ״ל. 

אחת הלהקות שנפחה את נשמתה עוד לפני שה"סצינה" בכלל ידעה שהיא כזו היתה להקת "השאריות" או כפי שהאמריקאים נהגו לכנות אותם - The Remains. מי שהיה הכח המניע והיוצר העיקרי בלהקה היה Barry Tashian. הכל החל ב 1964 כשארבעה חברים שהריצו דאחקות יחד במעונות הקמפוס של אוניברסיטת בוסטון החליטו להקים להקה. הם ניגנו בעיקר קאברים של להיטי R&B, אבל גם קצת חומר מקורי שכתב בארי. בארי ניגן בגיטרה ושר, Bill Briggs על הקלידים, Vern Miller בבס ו- Chip Damiani בתופים.

החבורה הופיעו במועדון ה Rathskeller שהיה ממש מול המעונות וצברה קהל מעריצים בקרב הסטודנטים. שמם הלך לפניהם, הקהל גדל וההצלחה היתה מהירה למדי: בתחילת 65 כבר היה להם חוזה בלייבל Epic, הם הופיעו נון-סטופ ברחבי ניו אינגלנד ועד סוף אותה שנה שני סינגלים ששיחררו הפכו ללהיטים - Why do I cry וגרסת כיסוי ל Diddy wah diddy של בו דידלי. השנה הסתיימה בהזמנה להופיע בספיישל הכריסטמס של אד סאליבן שהביא לחשיפה מול 14 מיליון צופים ברחבי ארה"ב, מה שהוביל למעבר של הלהקה לניו יורק סיטי. 66 נראתה אפילו עוד יותר מבטיחה, הם הקליטו את אלבומם הראשון (סלף טייטלד), עברו לקליפורניה וקיבלו הזמנה לחמם את הביטלס בסיבוב ההופעות האמריקאי, חלום רטוב לכל הדעות (סיבוב שהפך להיות האחרון בהיסטוריה של החבורה הליברפולית, אבל את זה כולם יודעים). לרוע המזל, ממש לפני שהחל סיבוב ההופעות, פרש צ'יפ המתופף וברגע האחרון נמצא מחליף בשם  N. D. Smart. תכל'ס, ההופעה של ה Remains היתה טובה בהרבה מזו של החיפושיות, שאפילו לא טרחו להכניס חומרים מאלבומם האחרון Revolver, ניגנו כדי לצאת ידי חובה ורק חיכו שהסיוט יסתיים מול הקהל המצווח של המעריצים (ובעיקר המעריצות).
פרישת המתופף שינתה משהו בדינמיקה של הלהקה והוייב כבר לא היה כמקודם. זה לא שהמתופף החדש היה פחות טוב, אבל זה כבר לא היה חבורת סטודנטים מהמעונות שמנגנים יחד בשביל הכיף. לאחר הסיבוב עם החיפושיות, באמצע 66  הלהקה התפרקה, וכששוחרר האלבום כבר לא היה מי שיקדם אותו ובאופן לא מפתיע הוא נשאר על המדפים בחנויות התקליטים יתום. 

למרות שייתכן ולא שמעתם עליהם (אני נתקלתי בהם רק כשהתחלתי לחפור לפני שנה כשכתבתי על המופע האחרון של החיפושיות ב Candle Sticks), רבים מתושבי בוסטון והסביבה שחיו בעיר באותן שנים יגידו לכם שמדובר בלהקה ידועה למדי. בקנה מידה מקומי הם בהחלט עשו גלים.
בשנים 64 עד תחילת 66 הפסיכדליה עדיין היתה בשוליים ולא קיבלה את קידמת הבמה וזה בהחלט ניכר בסגנון. אפשר לשמוע כאן השפעות רבות של הפלישה הבריטית (Why Do I cry למשל יכול להשתלב בקלות בכל אחד מאלבומיהם הראשונים של הביטלס, ו- I can't get away from you נשמע כמו קלאסיקה של הסטונס) ובכלל אפשר לשחק כאן ב"את מי זה מזכיר?"... אבל עזבו שטויות, יש כאן יופי של שירים שיכולים להתחבב בקלות על הגאראז'ניקים שביניכם.
זה לא סוף הסיפור. בארי התחתן עם המוסיקאית הולי ויחד הם המשיכו בקריירה מוזיקלית כצמד Barry and Holly Tashian ועשו בעיקר קאנטרי, פולק ובלוגראס. המתופף השני, Norman D. Smart הצטרף אחרי הפרישה ללהקת Mountain וגם הופיע איתה בוודסטוק.

ברבות השנים, ההתעניינות המחודשת בלהקות אבודות משנות הששים לא פסחה גם על השאריות שהתאחדו, יצאו לסיבובי הופעות ואף הקליטו אלבום חדש ב 2002 בשם Move on. ב 2004 הם הונצחו במחזמר בשם "All Good Things" בפסטיבל הפרינג' בניו יורק, וב 2007 יצא מחדש אלבום הבכורה וקיבל סופרלטיבים מכאן ועד קאמצ'אטקה (מרק קמפ מהמגזין Paste טען שאם הם לא היו מתפרקים כל כך מהר ייתכן והם היו תופסים את מקומם של הרולינג סטונס בהיכל התהילה של הרוק, ויש שיגידו "אז אמר"…). ב 2008 יצא דוקומנטרי על הלהקה בשם America's Lost Band. הסיפור הסתיים סופית שוב בגלל המתופף צ'יפ דמיאני (לכו תסמכו על מתופפים), אבל הפעם זו לא ממש אשמתו, המסכן חטף ב2014 שבץ מוחי ומת. 

טריפ

בחופש הגדול של כיתה ז׳ עבדתי בקיבוץ בשדות האמריליס. בזמן שאני מעשב בערוגות האינסופיות ומחכה בקוצר רוח לסיים ולטוס להספיק לראות את ״האיים האבודים״, שמעתי שיחה אקראית בין שני חבר׳ה ״גדולים״ מחברת הנעורים. ״תגיד, מה הטריפ שלך?״ שאל אחד, ״לא יודע, למה?״,ענה השני,  ״הטריפ שלי זה לרוץ ערום בשדות״ אמר הראשון. לא ידעתי מה זה ״טריפ״, וגם לא הבנתי מה מונע מהבחור להוריד את הבגדים בו במקום ולהתחיל לרוץ, זה סך הכל די פשוט, אבל זה לא באמת היה כל כך חשוב, בעוד כמה דקות טוני, אנה וסו ינג יצטרכו להתמודד עם הקיו שחור הגלימה מטיל האימה. זה חשוב!

כמעט בכל פעם שאני מביט בעטיפת האלבום של Morning Dew אני נזכר בזוטה הסתמית הזו. כנראה שיש משהו מאוד משחרר בלרוץ עירום בשדות (צריך לבדוק את זה פעם…), על אחת כמה וכמה כשאהובת ליבך נמצאת בזרועותיך. אבל גם אם לא, וזה נראה יותר טוב בברושור מאשר מרגיש במציאות, דבר אחד בטוח, האלבום הזה הוא אחלה טריפ.

מורנינג דיו הגיעו מהעיר Topeca שבמדינת קנזס. חברים עוד מהתיכון או מהלימודים באוניברסיטת Washburn, הם עברו הרבה שמות וגלגולים עד שהתייצבו על טל הבוקר:

The Impax, The Runaways, The Durations

ובהשפעת החיפושיות, הציפורים, הצבים והצרצרים הם אף נקראו לזמן קצר The Toads. השם Morning Dew נבחר לאחר ששמעו את שירה הנפלא של בוני דובסון והוא נבחר בגלל שבלהקה היה אחד M, הוא הגיטריסט, הזמר וכותב השירים מאל רובינסון, ו D ייצג את שלושת האחרים שלכולם קראו דון - דון סליגר המתופף, דון שפרד הבסיסט ודון אנדרסון, גיטריסט (אגב מאל סיפר בראיון למגזין It’s psychedelic baby שהבחירה נעשתה בעקבות הביצוע של הגרייטפול דד, אבל זה לא מסתדר כרונולוגית, הלהקה בחרה את השם ביוני 66).

מדינת קנזס, עם שדות החיטה, הכותנה, והתירס הנצחיים והחורף הארוך והקר, היא מקום מעניין בערך כמו סצינת חיי הלילה של מלכישוע. חייתי שם כמה חודשים (בקנסס, לא במלכישוע)  ואני ממש לא מתגעגע. בקנזס סיטי יש לפחות קצת אקשן בספינות הקזינו על נהר המיזורי, אבל מה כבר יש לעשות בטופקה? לא פלא שבעיר צמחו המון להקות שהתחרו על הזכות להופיע במספר מצומצם של מועדונים.

בהתחלה הלהקה עשתה בעיקר קאברים של בוב דילן, The Byrds, הביטלס ו Lovin Spoonful אבל בקיץ 66 רובינסון החל לכתוב חומר מקורי. בסוף 66 וב 67 הם הקליטו כמה סינגלים והחלו לעורר עניין במערב התיכון. הם הופיעו הרבה, חיממו להקות דוגמת הצבים או Strawberry alarm clock, השתפשפו והשתפרו. הרבה דברים קרו באותה תקופה בעולם המוזיקה וחברי הלהקה לא נשארו אדישים. הם החלו להתעניין יותר ויותר בפסיכדליה (שמעו בפאלו ספרינגפילד, ציפורי החצר, קצפת, הנדריקס) ופיתחו צליל כבד יותר. רובינסון אף גילה את נפלאות הפאז.

החבורה נסעה לתפוח הגדול בתקוה לזכות בחוזה הקלטות. לקח לא מעט זמן, אבל בסוף הישועה הגיע מהלייבל Roulette בזכות סוכן שהכיר אותם עוד מקנזס והם חתמו על חוזה להקלטת שני אלבומים. הם החליטו לזרוק את החמרים הישנים ולהקליט אלבום המורכב כולו מחמרים חדשים. כשקיבלו את האור הירוק להקלטה הם העמיסו את הציוד על הרכב וחזרו לניו יורק בלי גרוש על התחת. שלושה ימי אולפן זה כל מה שהם קיבלו, לא היה כמעט זמן לריטייקים. החבורה שוכנה במלון אלברט (באותו הזמן גם לד זפלין שהתה באותו מלון) והתחננו לבעלים של הלייבל, יהודי בשם מוריס לוי, למקדמה בכדי שיהיה להם ממה לאכול. אחרי הרבה נדנודים הם קיבלו צ׳ק של $1000. זאת היתה הפעם האחרונה בה הם ראו מהלייבל שכר לעמלם. תמונת העטיפה נלקחה מסטוק תמונות של צלם מקצועי שגר בבניין בו גר אותו סוכן שסידר להם את החוזה (מוריס התבכיין שהוא מעולם לא השקיע כל כך הרבה כסף בצילום עטיפה לאלבום). האלבום, שיצא ב 1970, נקרא At Last כדי לשקף את התלאות שהם עברו עד הוצאתו. נאמר לחברי הלהקה שהודפסו 10,000 עותקים אבל שרובם הלכו פייפען בשריפה שפרצה במחסן. לכו תדעו אם זה נכון, מה שבטוח זה שהמכירות לא הרקיעו שחקים.

חבל שכך. יש כאן יופי של שירים. זה נפתח עם Crusader's smile שנדבק ולא יוצא מהראש. תקשיבו גם ל Then came the light הנהדר עם הטוויסט בעלילה בסוף השיר, לפאזזז המצויין ב Cherry street (שומעים את ההשפעה של Cream), ל Upon leaving הנפלא ולהשפעה של בו דידלי ב Young man. אני גם מאוד אוהב את Gypsy ובעצם כמעט את הכל… יש לאלבום גם צדדים יותר רגועים. קחו למשל את Something you say, רובינסון סיפר שביתו רצתה לנגן את השיר הזה בחתונה שלה.

עברו לא מעט שנים עד שהחלה שוב התעניינות והאלבום הפך לפריט מבוקש בקרב אספנים.

אחרית דבר: ב 1970 נכנסו חברי Morning dew לאולפן בקנזס להקליט את אלבומם השני. עולם המוזיקה לא עמד מלכת וגם חברי הלהקה (שבינתיים עברה כמה חילופי נגנים, כולל תוספת של נגן קלידים) החלו ליצור צליל נסיוני ומורכב יותר והושפעו מהפרוג שהחל מתפתח. ההקלטות שנשלחו לניו יורק נפלו על אזניים ערלות. מסתבר שהלייבל הסתבך עם החוק ולאף אחד לא היה אנרגיה וכסף לממש את החוזה. מוריס הואשם בהעלמת מס, בישול ספרים, וקשר עם המאפיה (הוא ישב בכלא ושם גם מת בשנות ה 80). רק בשנות התשעים סופסוף שוחרר האלבום תחת השם המפתיע The second album (אני לא מכיר את האלבום הזה). הלהקה התפרקה בקול ענות חלושה באביב 71.

ב 2010 יצא אלבום בשם No More 1966- 1969 שמכיל את ההקלטות המוקדמות שלהם.

מה הם עושים היום? מאל רובינסון עבד עד הפנסיה בחברת ביטוח, נשאר לחיות ב Topeca ומנגן פה ושם בלהקת קאברים. דון סליגר המתופף עבר לחוף המערבי, הפך למחנך ועבד במשרד החינוך של אורגון, פרש לגמלאות וחי בפלורידה. דון אנדרסון (רית'ם גיטר) הפך להיות רואה חשבון וכמו מאל נשאר בטופקה. הוא גם ניגן בלהקה מקומית בשם Past Tense. דון שפורד הבסיסט עבד עד הפרישה בחברת אנרגיה. הוא לא נגע בגיטרה  מאז אותה אפיזודה חולפת של סוף שנות הששים ותחילת השבעים.

לשמיעת האלבום במלואו

השטן ודניאל ג'ונסטון

אי שם ב 1990 אחרי הופעה בפסטיבל SXSW שבאוסטין, טקסס, הוטס דניאל ג׳ונסטון חזרה לבית הוריו בווסט וירג׳יניה במטוס דו מושבי ע"י אביו, טייס לשעבר בצבא האמריקאי. באמצע הדרך נתקף דניאל בהתקף פסיכוטי, והחל להאמין שהוא בעצם Casper the Friendly Ghost (דמות קומיקס ידועה משנות ה 30) ואביו הוא השטן. הוא כיבה את המנוע, הוציא את המפתח מהסוויץ' וזרק דרך החלון. תנסו רגע לדמיין את זה. אבא ובן לבד בשמים, מנוע כבוי, שקט מוחלט, כשלמטה אין שום שטח נחיתה, רק יערות מפה ועד האופק. למזלם האב שמר על קור רוח והצליח בדרך נס להנחית את המטוס בשלום. אמנם המטוס נהרס כליל אבל השניים יצאו עם שריטות קלות בלבד. על שריטות גופניות אני מדבר. למחרת אושפז דניאל בכפייה במוסד פסיכיאטרי. זו לא היתה הפעם הראשונה וגם לא תהיה הפעם האחרונה בה יאושפז. סיפור עצוב.

27 שנה קדימה, דניאל ג'ונסטון יוצא לסיבוב הופעות פרידה לפני שהוא פורש לתמיד. צריך לקחת הודעות פרישה כאלו בעירבון מוגבל, במיוחד כשמדובר בברנש שהוא בסך הכל בן 56. בהרבה מקרים אחרי כמה שנים הצמא לסם הקרוי אהבת הקהל גובר על חוסר הנוחות של הטלטלה בדרכים, אבל יש לי הרגשה שכאן מדובר במקרה יוצא דופן.

בכל עיר אליה יגיע יתארחו אצלו אמנים מקומיים הרוצים לחלוק לו כבוד. למשל Wilco יהיו איתו בשיקגו, Built to Spill בפורטלנד ,Cass McCombs וחברים מ Heron Oblivion אצלנו בפריסקו.

אם כן, מיהו אותו דניאל ג'ונסטון שקיבל את הכבוד להופיע בבניין האופרה, ועוד מגיע חמוש בלא מעט מוזיקאים אורחים שמעידים על היותו מקור השראה עבורם?

ג'ונסטון הוא יליד סקרמנטו שעבר עם משפחתו בגיל צעיר לווסט וירג'יניה ומשם המשיך לטקסס. כנער צעיר הוא כתב שירים אותם הקליט על טייפ קסטות סניו פשוט, כזה עם כפתור הרקורד הכתום ליד כפתור הפליי. הוא ניגן על אורגן ביתי קטן וזול, כמו אלו שהיו קונים לילדים לבר מצוה אם לא סבלו במיוחד את ההורים. מי שמקשיב להקלטות הראשונות, יכול בטעות לחשוב שהשמיעו לו את בנם המעצבן של השכנים. אולי הוא באמת היה כזה. אח הצעיר לחמישה אחים ואחיות שלא ממש השתלב חברתית, תמיד הרגיש אאוטסידר והצליח לתעל את הכאב והתסכולים לשירים באמצעים הדלים שעמדו לרשותו. בעיני דניאל הוא מעין הולדן קולפילד, קצת דחוי, חי לו בעולם משל עצמו ומתקשר איתנו בצורה מאוד נאיבית, כנה וללא פילטרים.

אלבומו הראשון, או יותר נכון הקסטה הראשונה שלו, שנקראת בפשטות Songs of Pain מכילה מוזיקה שמוגשת לנו כמו בשר נא, מדמם ונטול תבלינים. בין השירים הוא אפילו שילב הקלטות של אמא שלו צועקת עליו. אלו שירים של נער חרמן שנקרע בין המשיכה המינית שלו לחינוך המאוד דתי ושמרני בו גדל. קחו למשל את השיר Joy without pleasure שמסתיים אחרי הפזמון  Joy without pleasure, ain't no fun, ain’t no fun at all בהודעה שהשיר הוא על " Premarital Sex". חוש הומור יש לבחור.

בנוסף לכתיבת שירים, ג'ונסטון גם היה מאייר מוכשר. כבר בגיל שמונה הפך את החתול המשפחתי באיוריו לגיבור-על. הוא נמשך לקומיקס, אהב דמויות כגון גודזילה וקינג קונג ואף חלם להוציא חוברת קומיקס משל עצמו (חלום שיתגשם בסופו של דבר, אבל עד שזה יקרה, מים רבים יזרמו בנהר המיזורי). את הקסטות אותן הקליט בביתו היה משכפל בטייפ כפול, מאייר את העטיפה ומחלק לחברים. דניאל עבד בסניף מקדונלד המקומי. עובד לא מוכשר במיוחד שטיגון ההמבורגרים היה גדול עליו והוא העדיף להתמקד בנקוי שולחנות. כשעבד בדלפק הוא מצא דרך מקורית לשווק את הקסטות שלו, הוא היה מכניס קסטה תוצרת בית לשקית האוכל והקונים התמימים היו מגלים הפתעה ליד הצ'יפס. סוג של happy meal למבוגרים.

לאט לאט מעגל המאזינים התרחב והיו אף כאלה שידעו לזהות את אותו ניצוץ חמקמק, שהוא מנת חלקם של הגאונים והמשוגעים. אחת הקסטות הגיע במקרה לידיו של קורט קוביין. קורט התלהב, והחל מגיע להופעות כשהוא לובש חולצה עליה הדפס של עטיפת אחת הקסטות של דניאל -  ?Hi, How Are You עם האיור של ג׳רמיה הצפרדע המשונה.

מובן מאליו שהחשיפה הזו הגבירה את ההתעניינות במוזיקאי האלמוני. באוסטין הוא פגש להקה מקומית פופולרית בשם Glass Eye ששמעו את הקסטות שלו והציעו לו לחמם אותם. הופעתו הראשונה היתה במועדון The Beach בדאון טאון. כל המי ומי בתעשיית המוזיקה באוסטין היו שם. הוא עשה בסך הכל שלושה שירים ונראה היה שהוא על סף התמוטטות עצבים. צוות של MTV היה במקום וצילם את ההופעה. כשהגיעו לחדר העריכה הם הבינו שיש להם משהו מיוחד ביד והבחור הצעיר קיבל חשיפה בינלאומית.

ג׳ונסטון סובל כל חייו ממאניה דיפרסיה ומסכיזופרניה. הוא לא יכול לרשום פטנט על הקטע הזה. סיד בארט, רוקי אריקסון או אלכסנדר ״סקיפ״ ספנס היו שם קודם. כמוהם, כמות האסיד שהוא צרך לא ממש תרמה ליציבותו הנפשית, אבל הסבל האישי והשריטה הנפשית תורגמו ליצירה אמנותית נוגעת ללב.

היתה לו אובססיה עם השטן. הוא פחד ממנו, כתב עליו שירים, ועושה רושם שנוכחותו של השטן לא נותנת לדניאל מנוח לרגע. סרט דוקומנטרי מעולה ועטור פרסים  שנעשה על חייו (ע״י מעריץ שליווה אותו באדיקות עוד מתחילת שנות השמונים) אף נקרא The Devil and Daniel Johnston ואני ממליץ בחום לפנות לעצמכם ערב ולצפות בו. השטן הוא לא האובססיה היחידה של דניאל. בימי נעוריו הוא היה מאוהב בצעירה יפה וחביבה בשם לורי. הוא כתב לה ועליה עשרות שירים וחג סביבה באובססיביות. בשביל  לורי הנער המוזר היה לא יותר מזבוב טורדני. היה לה חבר, נאה ומוצלח כמוה, ודניאל נותר שבור לב ובודד אבל עם זמן פנוי לכתוב שירים. הסבל שלו, הרווח שלנו.

עם השנים ההצלחה החלה להאיר לו פנים. הוא הוחתם באטלנטיק, הופיע ברחבי היבשת וגלריות ברחבי העולם הציגו את איוריו. אגב, בזמן אחד האשפוזים בבי״ח פסיכיאטרי בתחילת שנות התשעים, חברות תקליטים התחרו ביניהן על הזכות להחתימו. הוא כמעט חתם עם אלקטרה רקורדס הענקית, חוזה שמן עם חופש פעולה אמנותי והתחשבות רבה במצבו הנפשי הרעוע, אבל ברגע החתימה קרע את החוזה כי שמע שגם להקת מטאליקה חתומה אצלם, ולכל ידוע כי להקת מטאליקה היא השטן בכבודו ובעצמו... הוא הושפע מאוד מהביטלס וגם היה בטוח שהוא הולך להצליח לפחות כמוהם. חבריו לא ניסו להנמיך לו את הציפיות, היה משהו מדבק ומעורר השראה בהתלהבות הילדותית שלו שהיה חבל לקלקל.

היו לג׳ונסטון לא מעט שיתופי פעולה. הוא ניגן יחד עם ה butthole surfers ולאחר אחת ההופעות, כשהוא בהתקף פסיכוטי, פיטר את מנהלו האישי. פול לירי מגלשני חור התחת אף הפיק לו את אלבומו Fun. דניאל גם עבד עם Jad Fair מ Half Japanese ושיתף פעולה עם חלק מחברי  Sonic Youth. בזמן ששהה עם הלהקה בניו יורק הוא החליט לנטוש הכל והחל לשוטט לבדו ברחובות, מחלק את הדולרים האחרונים שבאמתחתו להומלסים. עקב מצבו הנפשי המעורער חברי הלהקה הזעיקו אנשים נוספים ועשה רושם שחצי מהעיר התגייסה לחפש במשך כל הלילה אחר הבן האובד. זו לא היתה התקרית היחידה שלו בניו יורק. הוא נתפס בזמן כתיבת גרפיטי על גבי פסל החרות, כותב סיסמאות בגנות השטן. דניאל נקנס ונאלץ למחוק את הגרפיטי ורק במזל ניצל ממעצר.

אנקדוטה קטנה: הוא בילה באוסטין חלק חשוב מהתקופה היצירתית של חייו ולרבים מתושבי העיר יש הערכה רבה אליו. כאות הוקרה עשו לכבודו ציור קיר שבו מופיעה עטיפת אלבומו ? Hi, how are you  על קיר חנות תקליטים. כשהחנות נסגרה ובמקומה נפתחה מסעדה מקסיקנית, הבעלים, שרצה למחוק את ה mural נתקל בהתנגדות התושבים. לבסוף הציור הושאר וכיום יש במקום מסעדה תאילנדית בשם ? Thai, how are you…

אני הכרתי אותו בזכות אלבום מעניין שיצא ב 2004 בשם

The Late Great Daniel Johnston: Discovered Covered.

זה אלבום כפול שמכיל בתקליט הראשון קאברים לשיריו ע״י אמנים דוגמת טום וויטס, הפליימינג ליפס, מרקיורי רב, Sparklehorse, Eels, Beck ועוד, ובתקליט השני את אותם השירים בביצועו של ג׳ונסטון. אולי זו הנאיביות הילדותית, אולי זה הכאב הכל כך חשוף, אני לא יודע, אבל יש משהו מאוד נוגע ללב בשירים שלו וזה ישר תפס אותי.

בתקופה האחרונה מצבו לא משהו. מחלת הנפש רק הולכת ומחמירה וגם מצבו הבריאותי מתדרדר. הוא שמן, סובל מסכרת ומחלות נוספות ובכלל נראה מוזנח למדי. אתם יכולים לצפות בו למשל במופע אינטימי שנערך לא כל כך מזמן באולפני תחנת הרדיו NPR. ייתכן ובאמת זו ההזדמנות האחרונה לראות בהופעה חיה את האמן המיוסר והמיוחד הזה, או אם להשתמש במילותיו שלו, אמן שהוא Sorry Entertainer.

I Live My Broken Dreams

When I was out in San Marcos a year ago today
They probably would've put me in a home
But I threw all my belongings into a garbage bag
And out into the worldness I did roam
My hopes lay shattered like a mirror on the floor
I see myself and I look really scattered
But I lived my broken dreams
The wildest summer that I ever knew
I had a flat tire down memory lane
But I came back after 5 months and a half
And now I'm just trying to explain

And now I’m here
And here I stand
With a sweet angel holding my hand
I lived my broken dreams…

אוריינט אקספרס

פרסי בלגי וצרפתי עולים על רכבת. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל המסע שעושה אותה רכבת הוא מסע רציני ומופלא למדי. הרכבת היא ה Orient Express, וממש כמו בנסיעה על אותה רכבת ידועה מהמאה ה 19, גם כאן זהו מסע ממערב למזרח וחוזר חלילה.

הכל החל ב 67 כש Guy Duris, צרפתי שגדל בגדה השמאלית של נהר הסיין בפריז החל להתעניין במוזיקה אוריינטלית, המיר את הגיטרה בעוד ונסע מזרחה לאירן. באירן הוא פגש את Farshid Golesorkhy נגן כלי הקשה ממשפחה מכובדת. פרשיד אפילו קיבל תעודת הוקרה מהשאה האירני על ביצועיו על התופים. הם החלו לג׳מג׳ם יחדיו ופנו מערבה חזרה לפריס, שם פגשו טייס בלגי בשם Bruno Giet, גיטריסט, שמשך אותם מערבה לכיוון הרוק והפסיכדליה. המסע מערבה נמשך והם הגיעו לניו יורק, ליתר דיוק לאיסט וילג׳ (כמה סימבולי…).

בניו יורק, בעזרת סיטאר ועוד, אלקטריק מיניטר, וכלי הקשה למיניהם הם יצרו שעטנז מזרח-מערב מדליק. השירה ברובה באנגלית אני חושב, אבל המבטא כל כך כבד שאני לא לגמרי סגור על זה… המסע מערבה נמשך וב 69 הם הקליטו את אלבומם היחיד (סלף טייטלד) בקליפורניה.

הצלחה מסחרית לא היתה כאן. אני לא יודע אם העולם עדיין לא היה מספיק פתוח לכזאת מוזיקה, המבטא הכבד שסימן אותם כווירדוז או שסתם חוסר מזל גרם להם ללכת לאיבוד בשטף המוזיקלי שהציף את העולם באותן שנים. בכל מקרה, לא מגיע להם ללכת לאיבוד ואני ממליץ בחום לתת להם צ׳אנס.

אז קדימה, הקטר כבר מצפצף, תראו את הכרטיס לקונדוקטור ויאללה נוסעים.