The Godz

סיפורה של להקה שאין לה אלוהים

היו לא מעט עופות מוזרים בשנות השישים. זה לא שאין גם היום, אבל היה איזה רגע בהיסטוריה שבו צעירים הבינו שכבר לא צריך את אבא או אמא שיגידו מה מותר ומה אסור והרשו לעצמם לשבור את הכלים. אני רוצה לכתוב הפעם על אחת הלהקות היותר מחורפנות ומגניבות שפעלו באותה תקופה, להקה עם שם שאין חצוף ויומרני ממנו - The Godz.

ההתחלה היתה די מקרית. שלושה חברים יצאו לדרך: Larry Kessle, Paul Thornton ו Jim McCarthy. השלושה עבדו בסניף של חנות התקליטים Sam goody (אלו ממכם שזוכרים את רשת החנויות משנות התשעים או תחילת שנות האלפיים, לפני שנקנו ע"י בסט-ביי ובעצם פשטו את הרגל, ודאי יופתעו לדעת שלפני שהרשת הפכה למקדונלדס של חנויות התקליטים, היה לה הייפ והיא די נחשבה, במיוחד באזור ניו יורק, שם הוקמה). היה לחבר'ה מעט נסיון מוזיקלי: לארי הוציא את הסינגל Wonderful days (תחת השם מיילס סטנדיס), וג'ים ופול היו חברים בלהקת הקאברים Dick Watson Five ואף הוציאו אלבום בו עשו גרסאות רוק למופע ברודווי המבוסס על סיפורי שרלוק הולמס כשהם מנסים לאמץ מבטא בריטי (אגב זה אלבום נדיר מאוד וקשה להשגה, מחירו בהתאם). מתישהו ב 65, אחרי שהשניים נכחו בקונצרט של ה Fugs שהשאיר אותם שמוטי לסת, שאלו אחד את השני מה הטעם לבצע שירים של אחרים? אם כבר לעשות משהו, מדוע שלא יבטאו את מה שהם עצמם מרגישים??? בו ביום עזבו את הלהקה.

יום אחד מגיע לחנות התקליטים ברח' 49 שבמנהטן ברנרד סטילמן, הבעלים של הלייבל האקספרימנטלי ESP , ניגש לאחד העובדים שסידר תקליטים במרתף ושואל אותו אם הוא מעוניין או מכיר מישהו שיוכל לעבוד כסוכן מכירות בחברה (אגב ESP, לייבל ייחודי ביותר שהפיק אלבומי פרי-ג'ז ופסיכדליה לאמנים דוגמת Pharoah Sanders או ה Fugs אותם הזכרתי קודם ,נקרא ע"ש שפת האספרנטו שתוכננה להיות השפה האוניברסלית). לארי קפץ על המציאה והחל לעבוד ב ESP.

באותה תקופה לג'ים היו בעיות רומנטיות, החברה שלו החליטה שנשבר לה והעיפה אותו מהדירה אותה חלקו. ג'ים התנחל זמנית בדירתו של לארי. יום אחד פול בא לבקר. השלושה התיישבו בסלון ועישנו ג'ויינט. מסביבם היו מונחים בערבוביה כל מיני כלי הקשה. ג'ים שבור הלב, בהתקף זעם הרים איזה טמבורין שהיה על הרצפה והחל מתופף בעצבנות. השניים הנוספים הרימו כלים והשלושה החלו בחגיגת קקופוניה, מכים בכלים כמוכי טירוף ומוציאים את כל התסכולים החוצה. כשקצת נרגעו בא לארי עם רעיון די הזוי: מדוע שלא יעשו אודישן כ"להקה" שזה עתה הוקמה עבור ESP? ברנרד סטולמן בטח יאהב את זה... באותו הרגע הוקמה The Godz.  

לארי התיידד עם הארט דיירקטור בלייבל, Jay Dillon, והציע לו להצטרף ללהקה. למרות ההתלהבות הראשונית באותו ערב פרוע, הסיכויים לחוזה נראו קלושים למדי. ג'ים ופול עשו אודישן ל ESP כזמרי פולק (כל אחד בנפרד) אך נדחו. לארי הבין שאם סטולמן יקבל את הלהקה, הוא יאבד שני עובדים מוכשרים. בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע את הבוס שלו לתת להם צ'אנס.  "אם נשמע אפילו קצת כמו כל האחרים, אין סיכוי שברנרד ייקח אותנו, אנחנו חייבים להיות ממש שונים" אמר לארי. הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. כשסטולמן שמע אותם הוא צחק בהיסטריה ושאג בהתלהבות "You guys are unbelievable".

ההקלטות הראשונות נערכו בספטמבר 66. סטולמן רצה שיוציאו תקליטון 45, אבל ללהקה כבר היו איזה שמונה או תשעה שלדי שירים והם החליטו להתעלם מתכניתיו ולהקליט ברצף את כל מה שהיה להם. אפילו טכנאי ההקלטה התלהב והצטרף לעיתים בנגינה. השסן שהיה אמור לקחת שעתיים ולהפיק שני שירים הפך לשש שעות פלוס שבעה שירים אקסטרה. אופס. כשסטולמן שמע על כך הוא השתולל מכעס, עד ששמע את ההקלטות והסכים להוציא את האלבום במלואו. Contact High נולד. 

כמה מילים על העטיפה: ג'יי, הארט דיירקטור, רצה צילום שיציג את חברי הלהקה באופן מסתורי ואפל. ג'ים לעומתו רצה שיפגינו קלילות ואהבת חיים. הוחלט לעשות תחרות עיצוב ולתת לסטולמן לשפוט. ממש כמו אותו רבי בבדיחה, שהיה אמור להכריע בסכסוך בין שני תושבי העיירה, גם סטולמן החליט שזה צודק וגם זה צודק. על העטיפה הוצגו שמונת חברי הלהקה. ארבעה רציניים וחמורי סבר ולצידם ארבעה חברים מחייכים... 

כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה הייתי בשוק. ווט דה פאק??? הם מייללים כמו חתולים, נובחים כמו כלבים,  התיפוף נשמע פרימיטיבי ורנדומלי ועל כל זה תוסיפו כל מיני מילמולים מוזרים. כאילו הגעתי בטעות לחזרה ראשונה של הילדים בגן עם הכלים שאספו מהארגז, הרבה לפני שהגננת הזמינה את ההורים לבוא ולשמוע. גם הטקסטים לעיתים חסרי פשר. למשל בשיר Eleven, זו המילה היחידה שנאמרת לאורך כל השיר. אבל עם כל הבלגן הדאדאיסטי הזה, איך זה שמרוח לי חיוך אווילי על הפנים ומסרב לרדת? האלבום כל כך מופרך מוזיקלית שאפילו נכנס לתוכו שיר של האנק וויליאמס, לא בדיוק דמות שמתקשרת עם אוונגרד ודאדא. ג'ים עצמו כתב על הלהקה: "four New York freaks who can't play their instrument". בסוף השיר I want a word with you (היחיד מההקלטות שבסופו של דבר לא נכנס לאלבום) אפשר לשמוע את אחד מחברי הלהקה ממלמל "we should practice more". יש מצב שהוא צדק. 

עצם העובדה שהלהקה הוציאה אלבום, ולא חשוב כמה עלובות היו המכירות, נתנה להם הזדמנות להופיע במועדונים ברחבי העיר ומחוצה לה. ברוב המקרים בעלי מועדונים לא טרחו כלל להקשיב לאלבום והסכימו לארח אותם רק על סמך העובדה שבכלל קיים אלבום, כלומר מישהו טרח להשקיע בהם. ההופעות היו פרועות ומטורפות כמו התקליט והאנרכיה שלטה. לא פלא שכאשר הם הוזמנו לנגן לפני תחרות מלכת היופי של הגריניץ ווילאג', המארגנים ניסו להוריד אותם מהבמה אבל החבורה סירבה לרדת והמשיכה לנגן. היו מקרים בהם הזמינו משטרה.        

לפני הקלטת האלבום השני החבורה החליטה שהם צריכים לשפר את הסאונד. לארי חשב שאין שום סיבה שהם לא יצליחו לפחות כמו הביטלס (אמנם הביטלס פופולריים יותר מישו, אבל למה שהאלים לא יתנו פייט הגון?). הם אפילו הצטיידו בכלי נגינה ראויים יותר. ג׳יי קנה קלידים חשמליים, פול קנה מערכת תופים, לארי קיבל את הבס של ג׳ים, וג׳ים קנה גיטרה חשמלית. Godz 2 הוקלט. Whiffenpoof song הקליט יצא כסינגל (השיר לא נכנס ל LP), ובצידו השני רמיקס ל Travelin’ salesman, בו הוספו קולות היסטריים של הקהל מהקטע Got to live if you want it של הרולינג סטונס, מנוגנים ברוורס. אם באלבום הראשון עשה רושם שהעיקר הוא הקונספט, באלבום השני ניכר שהחבר'ה לקחו את האספקט המוזיקלי בצורה הרבה יותר רצינית.

הלהקה קיבלה את חסותם של הצמד מייקל סולדן וג׳ודי פארקר, בעליו של המגזין המיתולוגי  Eye magazine (ג'ים החל לעבוד במגזין והתיידד עם הזוג). הם צילמו את צילום העטיפה (ללא קבלת קרדיט) ואף הפיקו את מופע האורות שליווה את ההופעות החיות שבאו בעקבות השקת האלבום. סולדן, צלם נחשב שצילם כוכבי רוק בריטים רבים, ניסה להוציא ממצולמיו הבעות פנים פראיות/מוזרות/נדהמות. כדי להשיג את האפקט הרצוי בצורה אותנטית, הוא השמיע למוזיקאים את החומרים של ה Godz :-). לרוע המזל, סולדן ופארקר יצאו לשיט מלונג איילנד ועקבותיהם נעלמו. הטרגדיה השפיעה קשות על חברי הלהקה. ג'יי כנראה לקח את זה הכי קשה והוא החליט לפרוש. אבל כנראה שמותם של השניים לא היתה הסיבה היחידה. הוא מאס בשטותניקיות של שאר חברי ההרכב ודחף לכיוון יותר אינטלקטואלי. הוא רצה למשל שהם ילכו לבתי ספר וילמדו ילדים איך לעשות מוזיקה. 

השלושה האחרים המשיכו בלעדיו והקליטו את The third testament, מזמינים להקלטות חברים מזדמנים ומחליפים בינם לבין עצמם כלים כך שכל נגן נאלץ להתמודד עם כלי אותו הוא פחות מכיר (קונספט אותו שאבו מהחבורה הטקסנית The Red Crayola). אמנם מדובר באלבום לא רע אבל היתה תחושה שזה כבר לא זה. לארי חזר לעבוד במכירות ב ESP ואף הקים להקת רוק יותר קונווציונלית בשם Seventh Street. גם פול ניגן בהרכבים אחרים. ב 71 עשה לסטר בנגז כתבה נרחבת על הלהקה במגזין Creem . בנסיון לרכב על המומנטום של גל ההתעניינות המחודש ניסה סטולמן לשכנע את לארי לרתום את החברים להקלטת אלבום נוסף. החברים לא ממש התלהבו והתוצאה היתה האלבום Godzundheit שהוא בעצם שירים שכתב לארי עם להקתו פלוס שירים שכתב פול עם להקתו. לא בדיוק הדבר האמיתי. גם לג'ים ניתנה הזדמנות להקליט אלבום ב ESP. הוא גייס חברים מה Left Banke והקליט בחופזה את האלבום Alien. קצת אחר כך פול גייס חברים והקליט אלבום במסווה של ה Godz בשם   Pass on this side  (יש הטוענים שאפילו פול ולינדה מקרטני תרמו למאמץ). אלבום די נשכח, נראה שהרוב העדיף לעבור לצד השני. 

כאן בערך נגמר סיפורנו. ESP פשטו רגל בשנות השבעים וסטולמן חילק את המאסטרים לחברי הלהקה. בתחילת שנות ה 90 כשתקליטים רבים הועברו לפורמט הקומפקט דיסק, צצו באירופה ריאישיוז באיכות גרועה. החבורה, שלא קיבלה גרוש מ ESP מהמכירות, ניסתה להתאחד שוב ולהופיע, אבל דברים לא עלו יפה והחברים לא ממש מדברים אחד עם השני. בשנות התשעים גם נעשה לגודז אלבום מחווה בשם Godz is not a put-on בו משתתפים אמנים דוגמת Stereolab ו Royal Trux. 

לאן התפזרו האלים? ג'ים נשאר בניו יורק והפך לצלם מצליח. לארי נעשה נהג מונית, גר בבולטימור ומפעיל  דוכן תקליטים בשוק פישפשים מקומי. מאתר הפייסבוק של פול אני מסיק שהוא עדיין חי בניו יורק ומופיע לעיתים עם גלגול נוכחי ששומר על השם Godz.  ג'יי שעזב אחרי Godz 2 לא השאיר עקבות.

אז נכון שלמרות הערכה מחודשת בשנים האחרונות, עדיין לא הרבה אנשים מכירים את החבורה המחורפנת והמיוחדת הזו, וחבל. אבל פופולרים או לא, בכל פעם שאני מקשיב להם, עדיין עולה על פני אותו חיוך אוילי שעלה כששמעתי אותם לראשונה.    

נ.ב.  אל תתבלבלו בינם לבין להקת אופנוענים אנרכיסטית  בעלת אותו שם מאוהיו שעשתה heavy metal בסוף שנות השבעים.

מאהבים מודרנים

לא היה הרבה מה לעשות בעיירת השינה Natick שבמסצוסטס ב 1968 (וסביר להניח שגם היום). נער יהודי בשם ג׳ונתן שומע בבית רדיו ותקליטים. כשהוא מקשיב לוולווט אנדרגראונד הוא מרגיש שחייו השתנו. 

ג׳ונתן ניצל כל הזדמנות בה המכונית של אביו (שהיה סוכן מכירות) היתה פנויה בכדי לסוע לעיר הגדולה לחפש עניינים. אחר צהריים אחד, בעודו משוטט חסר מעש באזור הרווארד סקוויר, הבחין ג׳ונתן בדמות שנראתה לו מוכרת

“Excuse me, are you Lou Reed?”

״Yeah״ עונה הברנש תוך כדי בהייה בנער החננה שמולו.

“I heard your record. I love the sound you get”

״Really?” שואל ריד

“Yeah, for example the way you use your guitars like they were drums”

רק רגע, תוהה ריד,

״Are you saying we use rhythm guitar tracks as percussion instruments”

פניו זורחות, “...That’s what we do! and You heard that”

למחרת בארבע אחה״צ הופיע ג׳ונתן בפתח מועדון ה Boston Tea Party עם פוסטר מעשי ידיו, כפי שעשה פעמים רבות לפני כן, מרוויח כניסה מוקדמת ובלתי חוקית (עקב גילו הצעיר) למקום הכי שווה בעיר. חברי הלהקה כבר ידעו במי מדובר. ״הם התרשמו מהרצינות בה התייחסתי למוזיקה״ הסביר ג׳ונתן ריצ׳מן בראיון שנערך עמו שנים מאוחר יותר. ״בשבילי מוזיקה היתה עניין של חיים ומוות״, ״אז עוד לא הייתי מוזיקאי, אבל הוולווט אנדרגראונד גרמו לי להפוך לאחד״.

חם היה בבוסטון בחורף של 68. האמרגן החלקלק אלן לורבר קדח במוחו את סצינת ה ,Bosstown חברת התקליטים MGM החליטו להשקיע ולהקות כגון התרד האולטמטיבי ,Beacon Street Union, ו Orpheus פרצו לפתע לחלל התודעה. אלו גם היו ימי התהילה של כמה מועדונים בעיר - Where It's At?! היה מוסד די ותיק (נפתח ב 64),, The Catacombs, The Psychedelic Supermarket אבל ה-מועדון היה ללא ספק ה   .Boston Tea Partyלסן פרנסיסקו היה את הפילמור ווסט, לניו יורק את הפילמור איסט, ולבוסטון היה את ה   Tea Party(כמה אריסטוקרטי מצידם...). את מי המועדון הקטן הזה לא אירח? לד זפלין, פינק פלויד, קרים, ג'ו קוקר, פרנק זאפה, ניל יאנג, פליטווד מק, האחים אלמן, גרייטפול דד, סנטנה, המי והרשימה יכולה להימשך ולהימשך...

Just another month at the Boston Tea Party... ( ותראו מי מחמם את המחתרת)

מועדון מסיבת התה של בוסטון בכלל התחיל כסינמטק. המקום היה מקושר לקומונת Fort Hill של הגורו Mel Lyman שהקרינו סרטי אנדרגראונד בימי אמצע השבוע (הסיפור של מל לימן, חבר ה Jim Kweskin’s jug band והקומונה שהוא הקים בבוסטון שווים פוסט משל עצמו). סרטים אקספרימנטלים סטייל אנדי וורהול בו נותנים למצלמה לרוץ בלי כמעט הוראות בימוי. אבל העסק התחיל להתרומם כששותפו של מל, Ray Riepen החליט לארח להקות רוק בסופי שבוע, "כדי שהילדים לא סתם יסתובבו ברחובות". אשתו של מל, ג'סי בנטון, אישה מרתקת בפני עצמה (וגם יפהפיה מדהימה), החליטה יום אחד לבקר בסינמטק ולצפות בסרטים המחתרתיים. אחרי בהייה של עשרים דקות בקלוז-אפ על וגינה שתפסה את מלוא המסך, היא הבינה את הקטע ועזבה את המקום. די מהר ריי, יחד עם בחור בשם דיויד האן, לקחו את המושכות והפכו את המקום למועדון הופעות, על אפם וחמתם של רשויות החוק, שפשטו על המקום, חיפשו סמים (לא מצאו, הקהל הגיע דלוק מהבית) וניסו לסגור את המועדון בתואנה שרשיון ההפעלה של מכונת הסודה לא חודש בזמן… קהל הבאים היה מגוון להפליא: היפים, סטודנטים מ MIT והרווארד, סוחרי סמים, פרופסורים, דוגמניות, אופנוענים קשוחים, אמנים ואנשי בוהמה. איכשהו הפסיפס האנושי הזה הסתדר בהרמוניה יחסית וכמעט ולא היתה במקום אלימות. כולם יודעים שהוולווט אנדרגראונד היא להקה ניו יורקית בכל רמ"ח אבריה, אבל פחות אנשים יודעים כמה לבוסטון היה תפקיד חשוב בהתפתחותה ובמיוחד למועדון ה Tea Party. קצת סטטיסטיקה: ב 68 מחתרת הקטיפה הופיעה שלוש פעמים בניו יורק, אבל לא פחות מ 15 פעם במועדון הבוסטוני. במשך חייה הדי קצרים של הלהקה היא ניגנה במסיבת התה יותר משלושים פעמים. אף יצא אלבום המתעד הופעות שהלהקה הקליטה במועדון בינואר 69. בכל פעם שהם הופיעו המקום היה מפוצץ. הקהל הבוסטוני ידע להעריך אותם בניגוד לזלזול המופגן של רוב המבקרים או הציבור הרחב. מכיוון שהסצינה הפסיכדלית בעיר תססה, קמו למועדון חיקויים ומתחרים. מקום חדש בשם The Crosstown Bus אירח את הדלתות (שכבר החלו לצבור פופולריות עם שידורו של Light my fire ברדיו) ואיים להיות פופולרי יותר ממסיבת התה שהציגה עוד הופעה של המחתרת. ריי ריפן הבעלים הרים טלפון לאנדי וורהול וביקש שיבוא לבוסטון לעשות סרט-הופעה במועדון באותו סוף השבוע. "אתה אפילו לא חייב לטעון את המצלמה בסרט" אמר ריי. למרבה ההפתעה וורהול קיבל את ההצעה ותור באורך של שלוש מאות מטר השתרך לפני הכניסה ברח' ברקלי מס' 53, ואוכלס בעיקר ע"י נערות צעירות שחלמו על נגיעה בתהילה. לא ברור אם וורהול אכן טען את המצלמה, לא נמצא תיעוד מצולם לאותה הופעה. לו ריד העיד פעם בראיון שה BTP היה המועדון האהוב עליו בכל היבשת.

כמה שבועות אחרי אותו מפגש מקרי עם לו ריד, קיבל Jonathan Richman מאביו מתנה. זו היתה גיטרה זולה שנשארה כפרס שאף אחד לא זכה בו במשחק בינגו ואביו קנה בעשרה דולר. ג'ונתן קיבל שיעורי גיטרה וטיפים מחברי המחתרת כשבילה עם הלהקה בחדר האחורי של המועדון. לעיתים היה לוקח אותם לסיבוב ברחובות בוסטון במכונית של אביו ואף הוזמן להצטרף למסיבות הרבות להן הלכו.

עם או בלי הגיטרה, ג'ונתן החל לכתוב שירים ולהופיע איפה שרק נתנו לו במה. הוא עבר לניו יורק, עבד בעבודות מזדמנות וניסה את מזלו כאמן (פעם אחת אף חימם את הוולווט אנדרגראונד). כשההצלחה סירבה להאיר לו פנים, נסע לטיול באירופה, שגם כלל עצירה בישראל, וחזר הביתה למסצ'וסטס. בבוסטון יצר קשר עם חבר ילדות, גיטריסט בשם John Felice, בסיסט בשם Rolfe Anderson, והמתופף David Robinson. להקת The Modern Lovers יצאה לדרך. לריצ'מן כבר היו מספר שירים באמתחתו והלהקה החלה להופיע בעיר. לאחר שסטודנט מהרווארד בשם Ernie Brooks החליף את הבסיסט וצורף הקלידן Jerry Harrison התייצב ההרכב. אנחנו מדברים על שנת 71. בשנתיים הבאות הלהקה צברה פופולריות רבה בבוסטון רבתי, לייבלים החלו להתעניין והחבורה טסה ללוס אנג'לס כדי להקליט דמואים לאלבום שבדרך. מי שהפיק חלק מההקלטות היה לא אחר מאשר ג'ון קייל (הקלטות אחרות הופקו גם הן ע"י מפיק נחשב - Kim Fowley). 

כשמקשיבים להקלטות, אין בכלל ספק ממי הושפעו ה Modern Lovers עם הצליל הגולמי והשירה הכל כך לו רידית של ריצ'מן. אבל ב 73 ג'ונתן החליט לעשות שינוי בחייו, התחבר לטבע וגם הרגיש שהוא רוצה להוריד את הווליום וללכת לכיוון הרבה יותר אקוסטי. האלבום המתוכנן לא יצא לפועל ובתחילת 74 ההרכב התפרק.

תחשבו רגע על התקופה הזו, 72 עד 74 ואיפה העולם היה מבחינה מוזיקלית. אנשים עפו על יס ועל ג'נסיס והפרוג שלט בכיפה. מי בכלל התעניין ברוק מלוכלך ובסיסי שהזכיר הרבה יותר להקות גארז' מאמצע שנות הששים מאשר את הצליל הבומבסטי והמתוחכם שנתן את הטון.  

פתאום בשנת 76, שלושה חדשים אחרי שג'ונתן מוציא אלבום בעל אופי שונה לחלוטין עם להקה חדשה תחת השם Jonathan Richman and the Modern Lovers , מחליטים ב Beserkley Records להוציא את אותו אלבום אבוד. 

אין ספק שתזמון זה דבר חשוב. ב 76 לאנשים קצת נמאס מעודף החשיבות העצמית של הפרוגיסטים. מתחת לפני השטח החל לבעבע הפאנק והאלבום של TML שהיה סוג של פרוטו-פאנק, התלבש טוב על הלך הרוח. למעשה הלהקה היתה סנונית שבישרה על המהפכה הממשמשת ובאה. תקשיבו למשל לשיר שפותח את האלבום Roadrunner. זה השיר רוק היחיד שג'וני רוטן העיז להודות שהוא לא שונא… יש הטוענים שזה בעצם שיר הפאנק הראשון. כשמקשיבים למילים של ריצ'מן, אפשר למצוא בהם משהו מעט ילדותי, לא מתחכם ושובה לב. הוא כותב למשל על האהבה שלו לבוסטון וניו אינגלנד, על השמחה שמעורר בו הצליל של האוטו-גלידה שמגיע לשכונה או על איך פאבלו פיקאסו מצליח עם הגובה מטר ואסימון שלו לשבות בקסמו את כל הבנות ולא להיחשב Asshole כמו שאר הניאנדרטלים. אם כן, הרבה אחרי הפירוק, פתאום המוזיקה שלהם פורשת כנפיים וטסה היישר לעור התוף של דור חדש ועצבני של מאזינים. האלבום מקבל ביקורות מצויינות, נכנס לרשימות המאה או ה500 של מגזינים נחשבים ושירים רבים מתוכו זוכים לקאברים בידי אושיות רוקנרול ידועות. 

למרות הצלחה מינורית למדי בקריירת הסולו שלו, ג'ונתן זכה שנית ב 15 דקות של תהילה כשהוזמן לכתוב, וגם לשחק בפתיח של הקומדיה הרומנטית There's Something About Mary. איך אפשר לשכוח את הסצינה בה מגיעה קמרון דיאז לדייט עם בן סטילר ושמה על שערה את ה"ג'ל" שנוטף מאוזנו של בן… אגב ג'ונתן מספר שצילום הסצינה על העץ זכורה לו כחוויה מפחידה למדי.

אבל לא רק ג'ונתן ריצ'מן המשיך עם המוסיקה אחרי שהמודרן לאברז נפחה את נשמתה (הוא מופיע עד היום במועדונים קטנים, עושה קטעים אקוסטיים בווליום נמוך בכדי לא לפגוע לעצמו בעור התוף). הקלידן ג'רי האריסון המשיך משם להצלחה יחד עם Talking Heads והמתופף דיויד רובינסון הצטרף למכוניות (The Cars ).  

אני אוהב גם דברים מאוחרים יותר שג'ונתן עשה, אבל זה לא משתווה לאותו אלבום חד פעמי שנעשה אי שם בתחילת שנות השבעים תחת השפעה מחתרתית כבדה עם ה Modern Lovers. חתיכת יציאה. 

עוד כמה קליפים לקינוח

Hospital

I'm Straight

תראו איזה חננה חמוד... (שגם שר את המשפט I have seen old Israel's arid plain

It's magnificent, but so's Maine )

ילדי העתיד

חזרה לעתיד - יובל ל"ילדי העתיד" של סטיב מילר בנד

בתרבות האמריקאית מייחסים הרבה חשיבות ל First impression, ובצדק. רושם ראשוני אי אפשר לעשות שנית. אני מניח שסטיב מילר ידע את זה כשהוא בחר לפתוח את השיר הראשון באלבום הראשון הנושא את שמו בקקופוניה מוסיקלית שודאי הרימה כמה גבות בקרב הסקרנים שביקשו ממוכר התקליטים להשמיע בחנות את התקליט של הלהקה הלא ידועה. אני לא יודע אם סטיב בחר בשיטת ה Shock and Owe או סתם רצה להוציא אצבע משולשת אבל אין ספק שמדובר בחתיכת יציאה. 

לאחר הפוגה קלה אני חוזר לפינת היובל עם אלבום אהוב עלי מאוד. את סטיב מילר בנד אני מניח שלא צריך להציג. אבל לפני שהלהקה הפכה למפלצת אצטדיונים עם שלל להיטי פופ-רוק קליטים שגם ההורים שלכם מכירים, היא עשתה פסיכדליה עם ניצוצות של אוונגרד, הוסיפה בלוז לתמהיל ורקחה יופי של תבשיל. אם כן ביוני 68 (לא יודע תאריך מדוייק) יצא אלבום הבכורה של הלהקה - Children of the future.

לא אלאה אתכם בכל ההיסטוריה של סטיב מילר והלהקה (לכו לוויקיפדיה), אבל קצת על קצה המזלג: סטיב נולד במילווקי, וויסקונסין בבית מוזיקלי למדי עם אמא שהיא זמרת ג'ז חובבת, ואבא רופא (פתולוג) שגם הוא ג'זיסט בנשמתו. כשהיה בן ארבע, לס פול, ההוא עם הגיטרה, ראה את הפספוס חובט במיתרים וניבא לילד עתיד מזהיר. המשפחה עברה לטקסס וסטיב הצעיר נחשף לערב רב של מוסיקאים שהגיעו לסלון ביתו דוגמת צ'רלי מינגוס ו T Bone Walker (שגם לימד את הילד כמה טריקים כגון נגינה עם השיניים או מאחורי הגב). בבית הספר לבנים בו הוא למד הוא הקים להקה בה השתתף גם חברו לספסל הלימודים Boz Scaggs, אותו נפגוש גם בהמשך. 

אחרי הקולג' בוויסקונסין (עם גיחה לסמסטר בקופנהגן) סטיב עבר לספוג קצת בלוז בשיקגו. ניגן עם פול באטרפילד, באדי גאי, האולינג וולף ומאדי ווטרס. הוא הקים להקה עם קלידן יהודי בשם בארי גולדברג ושם פעמיו באוטובוס לסן פרנסיסקו כדי לפגוש gentle people עם פרחים בשיער.ב 66 הוקמה Steve Miller Blues Band.

סטיב מילר ולהקתו החלו להופיע ולהשתפשף במועדוני העיר. הם הופיעו בפסטיבל מונטריי, ליוו את צ'אק ברי בפילמור (הופעה שתשוחרר בהמשך כאלבום) ואף תרמו מוסיקה לפסקול הסרט Revolution. בסתיו 67 מילר גייס את חבר ילדותו בוז סקגס לשורות הלהקה (שבכלל שהה באותה תקופה בשטוקהולם) ובהמשך הלהקה השיגה חוזה מכובד למדי ועתיר מזומנים עם Capitol records. זה לא מובן מאליו, יש לא מעט סיפורים על ניצול אמנים תמימים ע"י עסקנים תאבי בצע (עיינו ערך מובי גרייפ, It's a beauteful day ועוד). בתחילת 68 הלהקה טסה ללונדון והקליטה את אלבום הבכורה באולפני אולימפיק. בזמן ההקלטות באנגליה הוחלט להוריד את ה"בלוז" משם הלהקה ולהישאר עם סטיב מילר בנד. צעד מוצדק. למה להישאר מוגבלים רק לבלוז?

אוקי, מספיק רקע, בואו נחזור לאלבום עצמו. אחרי הקקופוניה של השניות הראשונות, אנחנו עוברים לקולות של ים ושחפים והקטע, שנקרא כשם האלבום, Children of the future, עובר לפסים יותר מלודיים עם אוירה טריפית אבל מסתיים די מהר עם תחושת טעם של עוד. שני הקטעים הבאים "Pushed Me to It" ו "You've Got the Power" הם קצרצרים ונותנים תחושה שנקטעו באיבם. משאירים אותנו עם חצי תאוותנו בידינו. 

"In My First Mind" הוא קטע נפלא עם מלוטרון מעיף, ו "The Beauty of Time Is That It's Snowing" הוא קולאז' אקספרימנטלי מעניין שסוגר איפה שהצד התחיל עם תזכורת שאנחנו בעצם כולנו ילדי העתיד.

בעצם כל צד בתקליט הזה עומד כיחידה עצמאית. החצי השני הוא יותר בלוז סטנדרטי ונראה שהשתלב היטב עם הבלוז הלבן שהיה כל כך פופולרי באותה תקופה בבריטניה. לבוז סקגס ניתן בצד הזה יותר ביטוי והוא פותח עם "Baby's Callin' Me Home" הנהדר וגם ממשיך יפה עם "Steppin' Stone". בוז סקגס לא החזיק מעמד הרבה זמן בלהקה ופרש אחרי Sailor, אלבומם השני. לא רק מילר ילך לכיוון יותר פופי בשנות השבעים, לבוז יהיו כמה להיטי ענק מתקתקים למדי בקריירת הסולו הדי מצליחה שלו (למרות שאני מודה שאני אוהב את Lowdown…). 

טים דיוויס המתופף נותן קולו בשיר "Junior Saw It Happen" והאלבום מסתיים בשני קאברים חביבים ל Fanny Mae של באסטר בראון ול "Key to the Highway" הישן שהתפרסם לראשונה בביצוע של צ'ארלי סיגר.

הלהקה תכננה לצאת לסיבוב הופעות בריטי אבל סמים נתפסו בדירתם והחבורה גורשה בבושת פנים חזרה לארה"ב. האלבום קיבל ביקורות טובות אבל המכירות דישדשו.

ההכרות שלי עם האלבום הזה היא מאוחרת יחסית. הכרתי את סטיב מילר בנד למרבה המבוכה אי שם בתחילת שנות השמונים כילד עם הלהיט אברקדברה. אפילו קניתי את האלבום. בתיכון כבר התוודעתי לחומרים קצת יותר מוקדמים ואהבתי מאוד את Fly like an eagle ואת The Joker. בפעם הראשונה ששמעתי את Children of the future הייתי צריך לבדוק שלא הכניסו לי בטעות תקליט אחר לתוך העטיפה. תכל'ס זה לא רק נשמע כמו להקה אחרת, זה באמת הרכב שונה לחלוטין. לא רק בוז סקגס עזב לפני השינוי (וההצלחה) של שנות השבעים, גם ג'ים פטרמן הקלידן וטים דיוויס המתופף. 

יש לי חבר שטוען שהוא חסר ידע מוזיקלי, אבל תמיד מצליח להשתלב בשיחה כשמדברים על להקה שהוא בכלל לא שמע על קיומה. המשפט הקבוע שלו זה "אני מתחבר לחומרים הראשונים שלהם, לפני שהתחילו להתמסחר"... במקרה שלנו הוא קלע לא רע :-)  

Jesus was a crossmaker - The sad story of Judee Sill

את הסיפור הבא אני רוצה לעלות כבר די הרבה זמן, מחכה שיתפנה לי קצת זמן לצלול לעולם הכל כך מיוחד של אשה שהיא חידה בלתי פתורה, אוסף של ניגודים כמעט בלתי אפשרי. אישה בעלת מראה שברירי שעוטפת אותנו בקול מלאכי מלטף, אבל עם סיפור חיים קשה ומטורף. אני לא חושב שהכוכבים האנרכיסטים ביותר של עולם הפאנק והרוק דוגמת סיד וישס או איגי פופ עברו בחייהם חצי ממה שהיא עברה ברוורס… 

כששומעים את האלבומים שלה, קשה להאמין שהבחורה שכתבה אותם שדדה תחנות דלק, ישבה בכלא, היתה מכורה להרואין ואף עסקה בזנות כדי לממן עוד מנה של סם. אבל מצד שני, המוסיקה שלה לא היתה נשמעת ככה לולא חייתה את אורח החיים שחייתה.

אני מדבר על Judee Sill . אוי ג׳ודי, ג׳ודי, מאיפה להתחיל?

ג׳ודי נולדה בסטודיו סיטי, קליפורניה, ברביעי באוקטובר 1944. אביה היה יבואן של חיות אקזוטיות, בעיקר זוחלים. היא זוכרת אותו כסוג של אינדיאנה ג׳ונס. הם היו נוסעים לחפש זוחלים במקסיקו ובדרום אמריקה והיא העריצה אותו. הם לא היו עשירים אבל לאביה היו קשרים בהוליווד, בעיקר כי סיפק חיות אקזוטיות לסרטים.

הם עברו לאוקלנד שם ניהלו הוריה בר. ג׳ודי אהבה לנגן על הפסנתר שהיה בבר, סופגת את האוירה מסביב של השיכורים והקטטות. לא בדיוק הסביבה בה גדלים ילדים בגיל הגן. הוריה אהבו לשתות, אבל איכשהו הצליחו לתפקד ולנהל את העסק. 

אביה מת כשהיתה בת 8 ואחיה היחיד (שהיה בוגר ממנה בכ 10 שנים) ניסה להמשיך את העסק המשפחתי ללא הצלחה יתרה.

אימה נישאה למאייר קומיקס בשם Ken Muse והמשפחה עברה חזרה לדרום קליפורניה והתמקמה בביתו רחב המידות של קן בהוליווד. קן היה מאייר מצליח שאף זכה בפרס בזכות איוריו של טום מטום וג׳רי. איש עשיר וטיפוס בעייתי עם התקפי זעם (מה שמסביר את העובדה שהוא בחר בטום החתול המרושע  ולא בג׳רי הקטן הנרדף...). ג׳ודי תיעבה אותו. היא הפכה לנערה מתבגרת מורדת ובעייתית ובבית היו ריבים תכופים שעברו לא אחת לפסים אלימים. בהחלט ייתכן שהמציאות לא היתה לגמרי שחור ולבן. אני מניח שקן ניסה ליצור קן משפחתי, ריפד אותו (לפחות במזומנים) והיה מתוסכל מהעובדה שאלפי ילדים שואבים הנאה מדמויות הקומיקס שהוא מאייר, ורק ביתו החורגת מתייחסת אליו בכל כך הרבה בוז. אפשר לומר שהתיעוב והמרד כלפי אביה החורג זרע את מה שעתיד להפוך להיות סיפור חייה. ג׳ודי בעצם מרדה נגד סמכות ומוסכמות כל חייה הקצרים.

בגיל 15 פגשה בחור די מפוקפק עם נסיון בשודים מזויינים. החל ביניהם רומן והיא סיפרה להוריה שהיא התחתנה איתו (נתון קצת בעייתי מבחינת החוק בהתחשב בהיותה קטינה). אני לא אופתע עם האקט הזה היה יותר בכדי להרגיז את הוריה מאשר מהרצון לרכב לעבר השקיעה עם אביר חלומותיה. הם החלו לשדוד תחנות דלק יחד. סוג של בוני וקלייד. היא היתה ניגשת לדלפק ואומרת את המשפט עליו התאמנה רבות מול הראי: hands in the air, open the register, don’t call the police. 

את השטרות שהיא שדדה היא גילגלה והשתמשה בהם כדי להסניף… 

לא עבר זמן רב והם נתפסו. היא נשפטה לתשעה חודשים במוסד לעברייניות צעירות. כלפי חוץ היא היתה תלמידה למופת, אבל בתוך תוכה היא הייתה מורדת אמיתית. היא למדה לנגן על אורגן בכנסייה של המוסד (בית הספר ניסה להכניס את פורעות החוק הצעירות לחיק הנצרות).  ג׳ודי סיפרה ששעות הנגינה באורגן היו רגעי האושר היחידים שלה במוסד המדכא. כשהמוסד עשה להורים הופעה לכבוד חג המולד, ג'ודי נבחרה לשיר עם המקהלה. בקטע סולו ב"שיר האסיר", בניגוד למה שנעשה בחזרות, היא שינתה את המילים ושרה:

"if I had the wings of an angel, over these prison walls I would fly, I'd fly to the arms of my darling and there I'd be willing to die,"  

הקהל הגיב בתשואות, הנהלת המוסד קצת פחות.
אגב, בעלה שודד תחנות הדלק (בהנחה שהוא אכן היה בעלה), שכנראה היה מכור לחיים על הקצה, מת זמן לא רב אחר כך כשעשה ראפטינג על ה Kern river כשהוא דלוק על LSD. מה שאומר שעוד לפני גיל 18, כשסביר להניח שלפחות חלק מחברותיה עדיין בבתוליהן, ג'ודי כבר הספיקה להיות אלמנה.

אחרי שהשתחררה מהמוסד היא נרשמה לקולג׳ במגמת אמנויות שם גם המשיכה את לימודי הפסנתר, והחלה לנגן במועדונים בשלישיית ג'ז.

אימה מתה מסרטן ב 65. באותה תקופה ג׳ודי לקחה LSD באופן יומיומי. היא עזבה את הבית ועברה לגור עם ספק הסמים שלה. כשעזבה את הבית גם החלה לעבוד במפעל שמייצר בצורה מסחרית תמונות כאילו אוריגינליות שאפשר למצוא במוטלים ובתי מלון. היא חתמה בשם Jamin’ Jali שזה בעצם מסווה ל  ״ג׳אם אנד ג׳לי״... מצחיק שבדיוק אתמול, במסגרת איזו חופשה קצרה שעשינו לעצמנו באיזור Bodega bay תוך כדי ארוחת בוקר ב״וילה״ המפונפנת בה שהינו, דיברנו על התמונות הכאילו מקוריות שהיו תלויות על הקירות ותהינו מי מייצר אותם. 

ג'ודי ירשה קצת כסף אבל הכל הלך על סמים, בעיקר הרואין. היא חיה בדירות עלובות בסן פרננדו ואלי ובאותה תקופה אף התפרנסה מזנות בכדי לממן את צריכת הסמים. בנוסף היא גם זייפה צ'קים ובסוף נתפסה ונכנסה לכלא. בכלא נודע לה על מות אחיה (הוא מת בתאונת דרכים במרכז אמריקה), דבר ששבר אותה לגמרי. היא נשארה בודדה בעולם ללא אב, אם או אח, רק אב חורג אותו שנאה שנאת נפש..

ב 66 התחתנה עם נגן ג'ז בשם Robert Maurice "Bob" Harris. הם עברו לתקופה ללאס וגאס ויחד צללו עמוק לעולם ההרואין (ב 72 הם התגרשו).

כשחזרה מוגאס התמקמה איזו תקופה באזור Laurel canyon, אותה שכונה מפורסמת עוד מימי שנות הששים העליזות. שכונה בה ניגנו, יצרו, התמסטלו ושכבו כל המי ומי. מי לא עבר שם? פרנק זאפה, ג'וני מיטשל, קרוסבי, סטילס נאש ויאנג, רוג'ר מגווין וכריס הילמן, גים מוריסון, קרול קינג, האיגלז, דה מאמאס אנד דה פאפאס, ועוד רבים וטובים. הסצינה המוזיקלית קיבלה אימג' מעט חנני של מוזיקה רכרוכית של לבנים. על הסצנה הזאת אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. חזרה לסיפורנו. 

ג'ודי החלה לכתוב שירים והשמיע אחד מהם, Lady-O לג׳ים פונז חבר ה Turtles, ה Leaves ואמהות ההמצאה. הוא התלהב והצבים קנו אותו ממנה. מזל, כי באותה תקופה היא היתה תפרנית ממש. באחת מהופעותיה סיפרה שהיא חיה אז בשברולט 55 יחד עם עוד חמישה אנשים, ישנים בתורות… היא החלה להשמיע לו עוד שירים והוא עודד אותה להמשיך ליצור.

בימי הקולג' היא סיפרה לחברתה הטובה שהיא תהיה מפורסמת ותמות לפני גיל 40. ב 71 החיים החלו להאיר לה פנים ועשה רושם שהחלק הראשון בנבואה מתגשם. 

כנראה בזכות הקשרים של אביה מימים עברו היא פגשה בדיויד גפן. גפן בדיוק החליט להקים לייבל שיפיק אלבומים לאו דוקא מתחום הרוק. ג'ודי היתה הראשונה שהוחתמה בלייבל החדש - Asylum, לייבל שבהמשך ינפיק אלבומים לאמנים כגון ג'קסון בראון, ג'וני מיטשל, בוב דילן ותום וויטס, אם להזכיר כמה. היא הוציאה אלבום בכורה (סלף טייטלד) ואפילו הופיעה על שער הרולינג סטון. אך האלבום נחל כישלון מסחרי.

על עטיפת האלבום היא מצולמת בפרופיל וצלב בולט על דש בגדה. בשיריה יש לא מעט איזכורים מעולם הנצרות, אבל למרות הצלב ושיר עם שם כמו Jesus was a crossmaker לדעתי זאת תהיה טעות לנסות לגייס אותה לשורות זרם השירה הדתית. היחס שלה עם אלוהים והדת היה מאוד מורכב, ממש לא כזה של המאמין מהעדר ההולך אחרי הרועה. בואו ניקח למשל את השיר Jesus was a cross maker שיצא כסינגל ונוגן ברדיו. זה שיר ממש לא נוצרי. הוא נכתב על החבר שלה באותה תקופה, John David Souther (שהיה חבר באיגלס לתקופה מסויימת) שכנראה היה רודף שמלות ידוע, ונטש אותה עבור אחרות. ג'ודי דפקה על דלתו ב 7 בבוקר, העירה אותו, אמרה לו שיש לה שיר בשבילו וניגנה לו את השיר כשהיא יושבת על קצה מיטתו. אגב היא סיפרה פעם שהמשפט ממנו נלקח שם השיר נכתב פשוט כי התחרז יפה עם המשפט הקודם: He's a bandit and a heart breaker. אני לא מבין הרבה בעולם המושגים הנוצרי אבל גם אם זה נכתב כלאחר יד, בעיני יש כאן רעיון מעניין. אני רואה בעיני רוחי את ישו, בנו של הנגר מנצרת מייצר צלבים עליהם ייצלבו אנשים בסבל ועינויים נוראיים, ובעצם גוזר במעשהו גם את דינו שלו עצמו. אאוץ׳, נכנסה יפה באותו חבר נוטש...

גם Soul food אלבומה השני שיצא ב 73 וקיבל ביקורות מצויינות נכשל מסחרית. באותה תקופה היתה לה מערכת יחסים עם המשורר David Omer Bearden שאף תרם מילים לאלבום וג'ודי הקדישה את האלבום לכבודו. היא חיממה את גורדון לייטפוט (ושנאה את זה, היא הרגישה שהקהל שלו ממש לא בקטע של החמרים שלה) וגם חיממה את CSNY .

יחסיה עם גפן עלו על שרטון. היא טענה שהוא לא מספיק מקדם את אלבומיה וסירבה להמשיך לצאת לסיבובי הופעות. את דיויד גפן זה מאוד הרגיז. בהופעה באנגליה היא כינתה אותו בכינוי גנאי המתייחס לעובדה שהיה הומו. גפן שמע על התקרית וזרק אותה מהלייבל (בביוגרפיה שכתב, ספר בעל למעלה מ 600 עמודים, הוא הזכיר אותה במשפט אחד בקושי). האמת, זה כינוי קצת בעייתי וצבוע (אפילו באוירה הלא ידידותית להומואים של תחילת שנות השבעים) בהתחשב בעובדה שהיא עצמה הייתה דו מינית והיו לה רומנים עם מספר נשים. אשה של ניגודים כבר אמרנו? ב 74 החלה לכתוב חומרים לאלבום שלישי שנגנז ויצא רק לאחר מותה בשם Dreams Come True (אלבום כפול הכולל הקלטות ביתיות, דמואים וחמרים לא גמורים). מעניין שדוקא האלבום הזה היה פחות אפל ויותר אופטימי מקודמיו. גם שם האלבום יכול לרמז על כוונה לשינוי. נראה היה שהיא מנסה להתנקות ולשקם את מסלול החיים ההרסני אותו חיה. היא התעניינה במיסטיקה ועסקה בקריאת קלפי טארוט. ג'ודי גם אהבה מאוד חיות וגידלה כל מיני יצורים נדירים, אולי סוג של נסיון לשמר את זכרונם של אביה ואחיה הגדול. אבל כדברי המשורר, מי שנדפק פעם אחת... שורה של תאונות דרכים ונפילות גרמו לה לכאבי גב איומים שהחזירו אותה למשכחי כאבים ולסמים. ג'ודי צללה עמוק יותר ויותר לעולם ההרואין והקוקאין ולבסוף מתה מאובר דואוז בדירתה שבווסט הוליווד ב 23 לנובמבר 79 כשהיא בת 35 בלבד. אם כן למרות שחלקו הראשון של נבואתה מימי הקולג' לא ממש התגשם, חלקו השני אכן התממש. בתעודת הפטירה רשמו שהתאבדה, אבל ככל הנראה זה לא היה הסיפור. הפתק עם השורות שנמצא ליד גופתה היה התחלה של שיר חדש ולא פתק התאבדות. מותה לא זכה לכותרות. אף אחד לא זכר מי היא (גראהם נאש, שעבד איתה, סיפר שכששמע על מותה הוא מאוד התפלא. הוא היה בטוח שהיא מתה כבר לפני חמש שנים). אפרה פוזר באוקיינוס השקט בידי קומץ חברים.

Judee Sill with David Omar Bearden

למרות שקל לסווג את ג'ודי סיל כזמרת "לאורל קניון" דוגמת ג'וני מיטשל או קרול קינג, אני חושב שההגדרה הזאת חוטאת ליצירה שלה. יש לה צליל מאוד ייחודי ולעיתים קרובות היא עוברת מסגנון לסגנון באותו שיר. אפשר לשמוע השפעות של R&B, באך, פולק ומה לא,  והכל משתלב לאיזו יחידה הרמונית שמיימית. ייתכן ואת ההגדרה הכי טובה של המוזיקה שלה היא טבעה בעצמה כשאמרה שזה ״קאנטרי קאלט בארוק״. 

קחו למשל שיר גוספל פסיכדלי שכתבה בשם Enchanted Sky Machine המספר על צלחות מעופפות הבאות לקחת את האנשים העדינים ולהצילם מפני יום הדין. 

באלבומה השני, Soul Food, יש מספר שירים מצמררים ביופיים. רק תקשיבו להרמוניה הקולית ב The Kiss ולמה שהיא עושה עם נגינת הפסנתר. תענוג. עוד דוגמא מצויינת ליכולת כתיבת השירים הנפלאה שלה נמצאת בשיר The Donor. 

עם השנים יותר ויותר אנשים החלו להכיר את המוזיקה שלה. יצאו קומפילציות מאוחרת, שוחררו קטעים שהוקלטו בהופעות, שיריה קיבלו גרסאות כיסוי ואפילו נכתב עליה לפחות שיר אחד (ב 2016 הוציאו Case/lang/veirs אלבום ובו שיר שכתבה  Laura Veirs בשם Song for Judee). 

 חבל שהיא לא זכתה לראות את כל זה, או לפחות להיות נוכחת ביציאתו של אלבומה השלישי - Dreams Come True.  

May the Fourth be with You

רבים חגגו אתמול את אהבתם למלחמת הכוכבים, והכל בגלל ההתחכמות המילולית  

May the fourth be with you

אבל תכל׳ס הרביעי במאי מציין את אחד הארועים האפלים בהיסטוריה האמריקאית. אתמול ב 1970 נורו למוות ארבעה סטודנטים (ונפצעו עוד תשעה) באוניברסיטת קנט כשכל אשמתם היתה השתתפות בהפגנה נגד הרחבת המעורבות האמריקאית מוייטנאם לקמבודיה (ריצ'רד ניקסון החליט להזרים כוחות לקמבודיה כמה ימים קודם לכן). מה ש 13 שניות של אש, בהן רוקנו 67 מחסניות ע"י מספר קטן של שוטרים מכוחות המשמר הלאומי הספיקו לעולל. אחרי אותו יום אמריקה כבר לא תהיה כשהיתה. 

שניים מבין ההרוגים אפילו לא היו פעילים בהפגנה, סתם באו לצפות מרחוק בבלגן בקמפוס. באמריקה כמו באמריקה, כוחות המשמר שפתחו באש והרגו את הסטודנטים, זוכו בטענה שהם חשו מאויימים וירו מתוך הגנה עצמית. זה לא שלא היו מהומות, בימים שקדמו לרצח, סטודנטים ושאר מתנגדי המלחמה התעמתו עם שוטרים, ניפצו שמשות של חנויות, התחרעו על מכוניות ובכלל עשו ונדאליזם. כמה קיצונים אפילו הציתו סניף בנק. אבל ברגע הירי לא נשקפה סכנה לכוחות, הקורבנות לא רק שלא היו חמושים, הם היו רחוקים מאוד מהיורים. עד היום מתנהל וויכוח האם היורים קיבלו הוראה לפתוח באש או שעשו זאת על דעת עצמם. 

סנדרה שאוור (Sandra Scheuer ), סטודנטית יהודיה בת 21 מהעיירה יאנגסטאון שבאוהיו, כלל לא השתתפה בהפגנות כשהכדור פילח את גופה. היא בסך הכל היתה בדרך לעוד שיעור ועמדה בצד וצפתה בהפגנה. 

אגב, לא רק סנדרה, שלושה מתוך ארבעת ההרוגים היו יהודים. ג׳פרי מילר היה יהודי מניו יורק שהיה פעיל במאבק והשתתף בהפגנת המחאה, הכדורים השאירו אותו בן 20 לנצח. מילר נורה ממרחק של יותר ממאה מטר, כנראה היורה הרגיש שנשקפת סכנה לחייו ממבטו החודר של הסטודנט.

אליסון קראוס, היתה יהודיה, ילידת קליבלנד, כולו בת 19. וויליאם שרודר, היחיד שלא היה יהודי מהנרצחים, היה סטודנט לפסיכולוגיה שהגיע מסינסינטי. גם הוא כמו סנדרה בכלל לא השתתף בהפגנות, סתם צפה בהכל רחוק מהצד.

צלם בשם ג'ון פילו נכח בהפגנה ועדשתו תיעדה נערה צעירה בת 14 רוכנת מעל גופתו של ג'פרי מילר. התמונה הזו נהפכה אייקונית, פורסמה באינספור כתבות ונכנסה לדפי ההיסטוריה. כמאמר המשפט השחוק (אבל נכון), תמונה שווה יותר מאלף מילים.

עבד איתי פעם בחור בשם פול (אנקדוטה לא קשורה: כמה חודשים אחרי שהוא עזב, למדתי שבחייו הפרטיים הוא בכלל היה פולה, ואני בכלל לא ידעתי שבכל הסיפורים שהוא סיפר לי על טיולים ומסעות דייג, הוא שכח לציין שאת הכל הוא עשה לבוש בבגדי אשה... למה לא? שיהיה לו בכיף). בקיצור, פול היה נשוי להיפית הארד קור מבוגרת ממנו בעשר שנים (שגם היתה מיודדת עם טימוטי לירי). כשהיא שמעה על הרצח באוהיו, היא החליטה שהיא לא מוכנה לחיות במדינה חשוכה שמתייחסת ככה לאזרחיה, עזבה הכל וחיה למשך יותר מעשור במקסיקו, בבקתה ללא חשמל או מים זורמים. הסיפור הזה רק מראה כמה טראומטי היה הארוע הזה בעיני לא מעט אמריקאים. 

הרצח הוביל גל הפגנות ענק, השבית קמפוסים, ולדעתי היווה נקודת תפנית במאבק המחאה ליציאה מוייטנאם.

נעשו סרטים, נכתבו ספרים וגם חוברו שירים על היום האפל הזה. אולי המפורסם שבהם הוא ״אוהיו״ של ניל יאנג שבוצע ע"י קרוסבי סטילס נאש אנד יאנג. 

אגב ניל מתייחס בשיר ספציפית למותה של סנדרה. הוא עושה זאת דרך עיניו של ידידה טום גרייס, שותפה לכיתה שליווה אותה לשיעור ורץ לידה כשהחלו היריות. ניל שר:

"What if you knew her,

And found her dead on the ground?

How can you run when you know?"

אם חשבתם שבזה נגמרה הברוטליות של כוחות השיטור כלפי הפגנות סטודנטים, תחשבו שוב. בתי הגדולה לומדת באוניברסיטת UC Davis שליד סקרמנטו. לפני כמה שנים (נובמבר 2011) נערכה הפגנת סטודנטים בקמפוס של ה Occupy movement (בין השאר במחאה על העלאת שכר הלימוד). ההפגנה היתה לא אלימה והסטודנטים ישבו וסירבו להתפנות. שוטרים החלו לרסס את הסטודנטים שישבו על המדרכה ב pepper spray  ללא שום איום. הגדיל לעשות שוטר אחד שהרים בכח את ידיו של אחד הסטודנטים ודחף ספריי פלפל היישר לפניו. הארוע תועד, שודר בכל ערוצי הטלויזיה ויצר סקנדל מקומי למשך יום או שניים. מהר מאוד הסיפור נשכח והמדיה עברה לאייטם הבא. 

אבל למרות האמור לעי"ל, אני רוצה להאמין שבכל זאת הזמנים משתנים וארוע כמו הרצח בקנט לא יחזור שנית. כזה אני, טיפוס אופטימי...

בשרות הטכנולוגיה

בשנת 1899 עמד ציארלס דואל (Charles H Duell) בראש משרד הפטנטים האמריקאי. תפקיד חשוב לכל הדעות. מר דואל כבר מזמן לא איתנו, אבל ציטוט אחד שלו כנראה לא יישכח לעולם: "everything that can be invented has been invented". האמנם? רק לחשוב על כמות האנשים שמתעוררים כל בוקר, אם זה בחממות הטכנולוגיות בישראל, בסיליקון ואלי, בבנגלור או באוקראינה, כשהדרייב שדוחף אותם להצטרף לבילוי המפוקפק בפקקים הוא איזו אפליקציה או שיפור טכנולוגי שיעשה את עולמנו למקום טוב יותר.  זה נכון לא רק לעולם ההיי-טק, ואפילו יש מקרים (נדירים יש לאמר) שאלבומים נוצרים ככלי לקידום שיפור טכנולוגי. כזה היה סיפורו של האלבום Visions של חבורה בשם Prufrock. 

בתחילת 67 הפיק טום לובין (Tom Lubin) אלבום באולפן נידח ב Ojai שמחוץ ללוס אנג'לס בשם Two:Dot Studios על מכשיר ארבעה ערוצים. כשבעל האולפן החליט לשדרג לציוד חדיש בן שמונה ערוצים, הוא הזמין את טום להקליט בכדי להדגים את פלאי הטכנולוגיה. מדובר היה בלא סתם ציוד שמונה ערוצים, אלא במילה האחרונה, משוכלל יותר מהציוד בו השתמשו הביטלס באותו זמן בכדי להקליט את סרג'נט פפר באולפני אבי רואוד. לובין גייס חברים והחל בהקלטות ללא יומרות גבוהות במיוחד, בעיקר בשביל הכיף. כך נולדה Prufrock. לקראת סוף השנה היה מספיק חומרים לאלבום שייצג את חזונו של בעל האולפן, והשם שנבחר היה Visions . אפשר היה לנסות לקדם את האלבום עם סיבוב הופעות, למשוך קהל, ליצור באז ולהפוך לדבר הגדול הבא, אבל מה, שניים מחברי הלהקה סירבו בכל תוקף להופיע והעניין גווע. 

לא עבר זמן רב וטום החל לעבוד כעוזר מפיק באולפני Gold Star. הבחור ניצל הזדמנות בה היה ללא פיקוח באולפן ויצר ששה אצטטים של האלבום ההוא, פשוט כדי שלא יעלם לתהום השכחה. הוא חילק עותק לכל אחד מחברי הלהקה וגם השאיר אחד לסטודיו. בנוסף הוא גם עשה דמואים של כמה מהשירים באלבום עבור מפיץ ששמע את השירים והתלהב, אבל תכלס שום דבר לא קרה. בזה היה יכול סיפורנו להסתיים. אבל הזמן לא עומד מלכת, גלים באו, התנפצו למרגלות המזח בסנטה מוניקה ושבו אל הים, ולפתע ב 2006, כמו בקבוק המגיח מבין הגלים שנים אחרי שהושלך אחר ייאוש בצידו השני של האוקיינוס, צץ Demo של השיר Too Young מהאלבום על אסופת קטעים נדירים באוסטריה. עברו עוד מספר שנים ותמונה של האצטט נכנסה לאיזה ספר אספני תקליטים נידח, כשעל האצטט מצויין שמו של טום לובין כמפיק האלבום. שולה פנינים שויצרי עם חולשה לחמרים משנות הששים ובעל לייבל משל עצמו, שבסך הכל הכיר את אותו שיר בודד ששוחרר קודם, נתקל בתמונה, עשה חיפוש מהיר בגוגל והגיע למקור. בוקר אחד פותח לובין את תיבת הדואר האלקטרוני שלו ונתקל באימייל הבא: "Dear Sir, Are you the Tom Lubin who produced and engineered the band Prufrock in 1967....?" אותו אימייל העיר בטום נשכחות, הוא ניגש לאולפן והעביר את אותן הקלטות נידחות לעולם הדיגיטלי. כששמעו על כך בלייבל RD, החליטו להוציא סופסוף את האלבום לאור, וכדי להשאר נאמנים למקור ולתקופה, בחרו להוציא אותו בויניל בלבד. מדובר באלבום לא קשה לעיכול עם שירים קצרים, מלודיות בכלל לא רעות ומבחר מגוון של סגנונות. בחלק מהשירים יש שילוב מעניין של כלי נשיפה, ובאופן כללי מדובר באלבום מהנה למדי. החבורה הכניסה קטעי קישור בין חלק מהשירים, וגם עשתה כמה דאחקות. הם אמנם לא מצחיקים כמו חבורת הסוטים האנגלית (The Deviants) אבל בהחלט ניכר שזה אלבום שנעשה מתוך כיף ולא תחת איזה לחץ לייצר להיטים ולהצליח מסחרית. עטיפת האלבום די מזעזעת לטעמי ונראה כאילו נעשתה בהשראת הדרדסים או דובי כפת לי, אבל עזבו את הקנקן, מה שבפנים בהחלט שווה האזנה.

מזל שאותו בעל סטודיו החליט לקדם את הטכנולוגיה החדשה באולפן, מזל שיש כיום שולי פנינים חסרי מנוח, מזל שיש את מנוע החיפוש של גוגל וגם מזל שבימינו לא מסובך במיוחד להוציא אלבומים נידחים כאלה. אם נחזור לאותה אמרה מפורסמת של ראש משרד הפטנטים שצוטטה אינספור פעמים. מסתבר שמדובר בקשקוש גמור. לא היו דברים מעולם, אותו צ׳ארלס דואל בהחלט היה גאה בהמצאות החדשות ובפטנטים שהוגשו על שולחנו. לפני כמה שנים בחור חרוץ החליט לחקור את מקור האימרה והגיע למסקנה שהיא נאמרה כנראה כבדיחה במגזין הומוריסטי בשנת 1899 בקטע העוסק בצפוי לנו במאה החדשה שעומדת בפתח. איזה ממציא גאון תוהה באוזני ילד: ״האם אין איזה פקיד היכול לבחון פטנטים?״ והילד עונה לו: ״אין בכך צורך אדוני, כל מה שניתן היה להמציא כבר הומצא״.