Floating Bridge

לפעמים אני חושש שאנחנו מתחילים לגרד את תחתית החבית, אבל אז אני מגלה איזו פנינה נהדרת ושמח להיווכח  שחששי היה לשוא. אני רוצה להשמיע משהו מהאבר גרין סטייט, או אם להיות קצת יותר מדויק, מאותה עיר שהצמיחה לנו בשורה רועשת אי שם בתחילת שנות התשעים. אבל שנים רבות לפני מדהני, נירוונה, סאונדגרדן ופרל ג׳אם היתה להקה נהדרת שהוציאה אלבום אחד ב 69 ונעלמה בערפל הבוקר עוד לפני שפתחו את בתי הקפה בעיר. אני מדבר על להקת Floating Bridge.

קצת היסטוריה (שימו לב לפרטים, יש מבחן בסוף): בסוף שנות החמישים הגיטריסט Rich Dangel היה חבר בלהקת The Wailers (שום קשר לבוב מארלי) שפעלה ב Tacoma, היתה פופולרית בצפון החוף המערבי ובעצם היתה אחת מלהקות הגראז׳ הראשונות בארה״ב. היה להם להיט אינסטרומנטלי גדול שהוא כתב עוד כשהיה בתיכון - Tall cool one. אתם בטח תזהו, לפחות את הפתיחה (אשים בהערות). אגב לשיר קראו בהתחלה Scotch on the Rocks אבל חשש הרשויות מעידוד שתיה לשכרה בקרב בני נוער אילץ את החבורה לשנות את השם.

הלהקה היתה הראשונה שעשתה קאבר ללואי לואי של ריצ׳ארד ברי ( יחד עם הזמר Rockin’ Robin Roberts) שעד אז היה שיר נשכח למדי. החבורה הפכה אותו לשיר הופעות פופולרי והביצוע שלהם הוא זה שהיווה השראה לגירסה המפורסמת של ה Kingsman. אגב, חבורת גראז׳ניקים נוספת מהעיר שפעלה באותו הזמן, שמעה אותם ועשתה גם היא ביצוע מגניב ללואי לואי היתה The Sonics (להקה נפלאה שזכיתי לראות אותם לייב במועדון קטן בדאון טאון סן חוזה).

משם Dangel המשיך לסיאטל והקים את  The Rooks ולפי כמה מקורות אחרי שגם זו התפרקה הצטרף ל Time Machine (אבל יתכן שהסיפור של מכונת הזמן לא מדויק, חברי הלהקה שהתראיינו על הימים ההם לא ממש זוכרים אותו. אבל מכיון שהיו כמה גלגולים להרכב, לכו תדעו מה ומי היה ומתי). ב 67 הוא חבר לבסיסט בשם Joe Johnson, הם גייסו את הגיטריסט Joe Johansen (אני יודע, זה נעשה קצת מבלבל...) ואת המתופף Michael Marinelli ויחד הקימו להקה. מספרים שהגיטריסט ג'והנסון, שגם היה חבר בלהקת ה Adventures היה נערץ ע״י הפרחח הצעיר ג׳מי הנדריקס. באחת ההופעות הנדריקס בן ה 15 התחנן שג׳והנסן ייתן לו לנגן קצת בגיטרה שלו ונדחה בבוז. גם להקות כגון הסוניקס וקינגסמן העידו כמה הן העריצו את ג׳והנסן. מרינלי המתופף, שהיה חבר של הקלידן הווארד ווילס והגיע איתו מהחוף המזרחי, ג׳ימג׳ם גם עם ג'רי גרסיה, שהיה צריך קצת הפסקה מהמתים, רצה קצת לגוון בכיוון יותר ג׳אזי והופיע במועדונים קטנים (מרינלי אף ניגן מאוחר יותר באלבום הפיוז׳ן המשותף של גארסיה ווילס Hooteroll?). הבסיסט ג׳ו ג׳ונסון הגיע מ Sir Raleigh and the Cupons שם ניגן עם Dewey Martin שאח”כ הצטרף לבאפאלו ספרינגפילד. הלהקה הוציאה סינגל לשיר Tomorrow’s Gonna Be Another Day שכוסה ע״י המנקיז והפך להיות להיט גדול. 

טוב קצת התפזרתי, נחזור לענינינו. הלהקה החדשה שחוברה לה יחדיו נקראה The Unknown Factor והפכה ללהקת ליווי של כמה זמרים מקומיים (Patti Allen ואחריו Ron Holden). באחד הערבים הבריז רון הולדן והלהקה נתקעה ללא זמר. בחור צעיר ניגש ללהקה, הציג את עצמו (מסתבר שבן דודו למד בתיכון עם חלק מהחבר׳ה, קשרים אף פעם לא הזיקו) והציע את קולו. זה היה Pat Gossan שהיה הזמר בלהקה בשם Punch (שום קשר ליוסי בבליקי) ובסוף אותו ערב הפך להיות חלק מההרכב. הלהקה הפכה ללהקת הבית של ה Eagle Auditorium והם שינו את שמם ל Floating Bridge. שם הלהקה החדש נלקח מהגשרים התלויים המחברים את סיאטל עם ערי השינה שסביבה (וגם בגלל משחק המילים עם גשר הגיטרה, או כפי שהם טענו, זה פשוט נשמע להם cool). 

כשהופיעו ב 68 ב Sky River Rock  Festival קצרו שבחים והפופולריות של החבורה החלה גוברת. אנשים מהלייבל הקליפורני Vault Records (לייבל שהתרכז עד אז בסרף מיוזיק ורצה להרחיב את הפרוטפוליו) נכחו בפסטיבל והציעו ללהקה חוזה. הם חברו למפיק ג׳קי מילס, טסו לעיר המלאכים והקליטו את אלבומם היחיד (ס״ט). הבחירה בג׳קי מילס כמפיק היתה קצת משונה. ג׳קי היה במקור מתופף ג׳ז שניגן עם ענקים כגון דיזי גילספי ובני גודמן. הוא גם כתב את הפסקול לסרט Let’s make love בכיכובם של מרילין מונרו ואיב מונטן. מילס באותה תקופה גם עבד במקביל עם Kaleidoscope (האמריקאים) על אלבומם השלישי Incredible!. 

למרות מכירות חלשות של האלבום, חברי פלואטינג ברידג׳ הופיעו המון. הם חיממו את כל המוזיקאים הגדולים שהגיעו לאזור סיאטל: המודי בלוז, לד זפלין, ונילה פדג׳, בי בי קינג, ג׳ון מייאל, אם להזכיר כמה. הם גם הופיעו בכל הפסטיבלים הגדולים שנערכו בצפון מערב ארה״ב. אבל פתאום Dangel קם ועזב. המזומנים לא זרמו והיתה לו משפחה לפרנס. בנוסף לכך קצת נמאס לו מרוק והוא רצה לחזור לנגן ג'אז. החבורה המשיכה בלעדיו ונסעה לסן פרנסיסקו להקליט אלבום שני. הם הקליטו קטע בן 21 דקות בשם Ode To Crazy Ray (קרייזי ריי היה הרואודי שלהם) ונטען כי ג׳והנסן והגיטרה שלו הגיעו בו לשיאים חדשים (לצערי לא הצלחתי למצוא את הקטע ברשת) ועוד שירים, למשל אחד בשם Today’s Pig is Tomorrow’s Bacon. להרכב התווספו נגן חצוצרה, סקסופון ואפילו צ׳לו חשמלי אבל לרוע המזל הלייבל Vault נקלעו לקשיים כלכליים וגנזו את התכניות. ב 1970 הואן של הלהקה היה מעורב בתאונה ובהמשך גם כל הציוד נגנב. זה היה הקש ששבר את גב הגמל ובדצמבר 1970 חברי הלהקה התפזרו איש איש לדרכו. רובם צללו לתהומות ההתמכרות לסמים, חלקם המשיכו ליצור מוזיקה בצורה זו או אחרת, אבל כיום, מלבד הזמר פט גוסן  אף אחד כבר לא בין החיים. המאסטרים של האלבום הגנוז נמצאו במרתף של חברתו לשעבר של מנהלם באותה תקופה אריק נילסן. גוסן מספר שההקלטות שרדו למרות האיפסון הקלוקל והוא הצליח להעביר אותם באולפן מהמאסטרים לדיסק-און-קי שלו. הוא מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויוציא את האלבום לאור. 

האלבום הראשון זכה לכמה הוצאות מחדש ואני ממליץ לכם בחום לנסות להשיג עותק. השירים שלהם גדושים ברוק/בלוז גיטרות פסיכדלי וסמיך ולעיתים אפשר לשמוע השפעה של אותו גיטריסט אפוף עננה סגלגלה אותו הזכרנו קודם ששמו כבר הלך לפניו. מלבד חומר מקורי הם גם עשו אחלה קאברים אינסטרומנטליים. זה מתחיל ב היי ג׳וד (כן , יש בזה משהו קצת צ׳יזי, על סף פופולריות זולה, אבל בעיני זה יצא ממש בסדר) ובהמשך האלבום גם עשו כבוד עם קאבר נהדר ל Byrds ול Stones כשחיברו את Eight miles high ל Paint it black.

זהו, הגענו למבחן. הוציאו עטים ודפים. לא משה, אסור עם עיפרון. זה מבחן עם חומר סגור אז לא להציץ למעלה (בוחן כבוד, אני לא בודק). בתום הזמן גלית תאסוף את הדפים. בהצלחה.

1. מה הקשר של בוב מארלי ויוסי בבליקי לסיפורנו?

2. מה מקור שם הלהקה?
3. מה היה להיטם הגדול של ה Wailers ?
4. מהם שמות חברי הלהקה ובאיזה הרכבים ניגנו?
5. מה זה חשוב? ומי בכלל יזכור משהו מכל זה? 

ועכשיו למוזיקה...

Three minutes and ten seconds blues

You've got the power

Crackshot

Long Black Veil

הפוסט הפעם הוא על שיר אחד. נתקלתי בשיר הזה ביומיים האחרונים שלוש פעמים, והגעתי למסקנה שאולי לא יד המקרה היתה בעניין והשיר הזה קורא לי להתייחס אליו. פעם שלישית גלידה. הייתי רוצה שיהיה מדובר באיזה שיר נידח שהוקלט לפני שנים רבות בבית מלון מעופש על טייפ מונו (כזה עם כפתור הרקורד האדום הקטן שצמוד לכפתור הפליי) והתגלה ע״י מנקה שטרחה לנקות את המגירות ומצאה את הקסטה מאחורי התנ״ך של גדעון, דחפה אותו לתיק שלה ומשם ההקלטה התגלגלה לביתו של מפיק מוזיקלי (היא היתה מנקה את ביתו פעם בשבוע). המפיק התלהב וההקלטה ראתה אור בהוצאה מוגבלת ונקנתה בידי כמה אספנים כפייתיים... 

אבל לא, מדובר בשיר שהוקלט באולפן בצורה סטנדרטית, הפך ללהיט ישר מההתחלה, זכה לאינספור ביצועים וסיכוי סביר שלא רק אתם, אלא גם ההורים שיושבים לידכם באסיפת הכיתה מכירים אותו.

השיר Long Black Veil נכתב ב 1959 ע״י Danny Dill ו  Marijohn Wilkin  ובוצע ע״י זמר קאנטרי שכוכבו זהר באותן שנים  Lefty Frizzell. הסינגל הגיע למקום השישי במצעד והיה בעצם הלהיט המשמעותי הראשון של לפטי. מאוחר יותר התהילה תגבה ממנו מחיר יקר והוא ימות אחרי התדרדרות לאלכוהוליזם כשהוא בן 47 בלבד.

השיר מספר על נידון למוות המואשם ברצח על לא עוול בכפו בשל טעות בזיהוי כי היה דומה שתי טיפות מים לרוצח. השופט נותן לו הזדמנות לצאת נקי אם רק ייתן אליבי, אבל האיש מעדיף לשתוק ולוקח איתו את האליבי לקבר. הסיבה לשתיקה היא העובדה שבליל הרצח בילה גיבורנו את הלילה עם אשתו של חברו הטוב ביותר והוא העדיף למות מאשר לחשוף את סודו. המאהבת מגיעה באופן קבוע לבקר את הקבר בחשכת הליל כשהיא מסתירה את פניה בהינומה שחורה ואף אחד לא יודע את סודה (מלבד המאהב שנמצא שישה פיט מתחת האדמה).

כש Danny Dill ו  Marijohn Wilkin כתבו את השיר הם לקחו השראה בין היתר מכתבה בעיתון על רצח בלתי פתור של כומר ועל אישה שהיתה באה לבקר תכופות את קברו כשהיא מכסה את ראשה בהינומה.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בשיר השבוע היתה כשנסענו לעשות סקי באזור לייק טאהו. כשעברנו בעיירות של פאתי סקרמנטו נזכרתי שממש לא רחוק מכאן, בעיירה פולסום, יש בית כלא בן יותר ממאה שנה בו כלואים עבריינים כבדים, חלקם רוצחים ואנסים. זה גם החזיר אותי לביקור של ג׳וני קאש בבית הכלא ב 1968, וההופעה מול האסירים ששוחררה כאלבום. קאש רצה במשך הרבה זמן להופיע שם ואף אחד משיריו הידועים ביותר נקרא Folsom Prison Blues (שיר שקיבל השראה מהסרט Inside the walls of Folsom prison). ג׳וני קאש עשה בהופעה הרבה שירים הקשורים לעולם הכלא ולחיי האסירים, לכן הבחירה בשיר קאנטרי על נידון למוות שלוקח עימו את סודו לקבר נראתה כבחירה טבעית. האלבום הזה היווה בעצם את חזרתו של קאש לאור הזרקורים אחרי תקופה של התמכרות לאלכוהול וסמים. בעקבות ההצלחה של האלבום הוציא קאש עוד תקליטי הופעה בבתי כלא (כולל אלבום שהוקלט בבית סוהר בשוודיה). האלבומים האלו עזרו להשריש את תדמית ה Outlaw שדבקה בו וצירפה אותו ל״מועדון״ המיוחד הזה (לצד אמני קאנטרי ידועים כגון ווילי נלסון, כריס כריסטופרסון וווילון ג׳נקינס).

Cash performing at Folsom Prison, CA

הפעם השנייה השבוע היתה כשחזרתי לאלבום לא שיגרתי שהוא בעצם סוג של בוטלג ונקרא The Pizza Tapes.

ערב אחד בתחילת פברואר 93 ג׳מג׳מו דיויד גריסמן וטוני רייס בסטודיו הביתי של גריסמן. כמו זוגות רבים, הם רצו להוסיף קצת פלפל ולגוון והזמינו את ג׳רי גרסייה לשלישייה. לגריסמן וגרסיה היתה מערכת יחסים ארוכה עוד מימי ההקלטות של American Beauty ב 1970 בהן השתתף גריסמן כנגן אורח עם המנדולינה (אפשר למשל לשמוע את המנדולינה הנהדרת שלו בשיר Ripple). המפגש באותו ערב חורפי היה לא יותר מסשן ביתי משוחרר של חבר׳ה שמנגנים יחד בלוגראס ופולק בשביל הכיף ובמקרה הטייפ מקליט. לא משהו שתוכנן לצאת החוצה. מה שקרה אחר כך זה שהעותק שהיה אצל ג׳רי נגנב ע״י שליח פיצה שהגיע לביתו ועותקים החלו להסתובב בקרב הדד-הדז וכונו ״הקלטות הפיצה״ בשל מקורן המפוקפק. בסופו של דבר ההקלטה יצאה בצורה רשמית בשנת 2000. יש משהו מאוד כייפי בשמיעת ג׳ם שסן משוחרר שכזה בשעת לילה מאוחרת עם כל הטעויות והדיבורים שבין השירים. תחושה כאילו אנחנו ממש איתם שם יושבים על ספה דהוייה עם כוס תה ביד. דואט הגיטרות בין גרסיה לרייס באילתור החופשי ל Summertime הוא פשוט שומט לסתות. השיר שלשמו התכנסנו כאן הערב, Long Black Veil מקבל כאן ביצוע איטי ורגוע עם דומיננטיות של הבנדולינה של גריסמן.

הפעם השלישית בה שמעתי את השיר השבוע היתה כשנכנסתי לסאונדקלאוד והחלטתי לשמוע תוכנית ספיישל שעשה גיל מטוס לציון חמישים שנה להוצאת אלבום הבכורה של The Band. התכנית נפתחה בביצוע יפה של השיר הנ״ל  ע״י רובי רוברטסון וחבורתו. שנים שלא שמעתי את האלבום הזה וממש לא זכרתי שהוא הכיל קאבר לשיר המדובר.

האלבום נכתב בתקופה מאוד יצירתית של הלהקה. הם שהו ב ״בית הורוד״ בוודסטוק וניגנו להנאתם עם בוב דילן שגר בסמוך. דילן באותה תקופה החלים מתאונת אופנוע והחליט לקחת פסק זמן מהמרוץ המטורף ולהקדיש קצת זמן למשפחה. וודסטוק היתה מקום מוזר למדי עם לא מעט פליטי חברה או טיפוסים תמהונים. מקום של חיה ותן לחיות. אף אחד לא הציק לו (לפחות עד שהמעריצים גילו שהוא גר שם).  הבנד, שהיתה להקת הליווי של דילן, מצאה את עצמה עם הרבה זמן פנוי ואחרי שנים של שפשוף ונגינה יחד הם גילו שהם יכולים לנגן חומרים מקוריים. בניגוד גמור לכל הפסיכדליה ותרבות הנגד של ההיפים מהחוף המערבי, הבנד הלכו לשורשים וחזרו לקאנטרי, לבלוז ולאמריקנה. האלבום, שנקרא על שם הבית בו גרו, ניגנו ויצרו, Music from big pink כלל מלבד חומר מקורי גם מספר קאברים של שירי עם ישנים. שירו של לפטי פריזל היה אחד מהם. הביצוע של הבנד נותן לו אנרגיות וזוית אחרת לגמרי מהמקור או מהגרסה המנומנת של גארסייה וחבריו.

The Band outside the pink house, Woodstock, NY

ניתקלתי לראשונה בחיי בשיר הזה בסוף י״ב או בשנת השירות, כשקניתי את אלבום הקאברים של ניק קייב: Kicking against the pricks, או בתרגום חפשי, בעיטה בביצים. באותה תקופה שמעתי הרבה ממה שנקרא אז "אלטרנטיב" ונמשכתי למוזיקה קודרת. ביני לבין אמריקנה, לא כל שכן פולק או קאנטרי, לא היה כלום. לכן כשהקשבתי לשיר לראשונה זאת נראתה לי בחירה די מפתיעה. הדימוי שלי כלפי ניק קייב הסתדר הרבה יותר עם הקאבר ל All tomorrow parties של הוולווט אנדרגראונד. מה לנסיך האופל האוסטרלי ולשיר קאנטרי ישן? אבל במחשבה שנייה, ניק קייב תמיד נמשך לסיפורי רצח, דרמה ומסתורין.

היו עוד המון ביצועים מעניינים. ברוס ספרינגסטין שר אותו במופע המחווה לפיט סיגר. לדייב מת׳יו יש דואט יחד עם אמילו האריס במופע לזכר ג׳וני קאש, פיל לש ביצע אותו עם להקתו, The black crows, ג׳ואן באאז, מריאן פיית׳פול והרשימה ארוכה.

יש גם ביצוע של מיק ג׳אגר יחד עם הלהקה האירית הותיקה The Chieftains. האלבום, שיצא ב 95 אף נקרא The Long Black Veil. באלבום הזה גם מתארחים אמנים ידועים נוספים דוגמת ואן מוריסון, שינייד אוקונור, מרק קנופפלר ומריאן פיית׳פול והוא אחד האלבומים הכי נמכרים בקריירה הארוכה שלהם, שהחלה ב 63 ונמשכת עד ימינו. אבל שיתוף הפעולה הכי מרחיק לכת שלהם הגיע עד החלל החיצון. החבורה האירית הקליטה שיר עם האסטרונאוטית Catherine Coleman שליותה אותם בחליל מתחנת החלל הבינלאומית בזמן שהיא מקיפה את כדור הארץ הרחק מחוץ לאטמוספירה.

מחשבה קטנה לסיום: אולי אף אחד לא ראה את אותה אישה מיוסרת בזמן שהיא מבקרת את קברו של אהובה המת בחשכת הליל, אבל אין ספק שהסוד נגלה לכל, והטרגדיה הזו הושרה כל כך הרבה פעמים, ע״י כל כך הרבה אמנים במגוון רחב של סגנונות. כוחו של שיר.

מי יודע, אולי באחד הערבים המשעממים על מעבורת החלל הבינלאומית, קאתרין וחבריה ניגנו ושרו את השיר הזה ואיזה חייזר עובר אורח קלט אותו באנטנות ועכשיו הוא מבוצע באיזו גלקסיה רחוקה...

Ten years ago, on a cold dark night

Someone was killed, 'neath the town hall light

There were few at the scene, but they all agreed

That the slayer who ran, looked a lot like me

The judge said son, what is your alibi

If you were somewhere else, then you won't have to die

I spoke not a word, thou it meant my life

For I'd been in the arms of my best friend's wife

She walks these hills in a long black veil

She visits my grave when the night winds wail

Nobody knows, nobody sees

Nobody knows but me

Oh, the scaffold is high and eternity's near

She stood in the crowd and shed not a tear

But late at night, when the north wind blows

In a long black veil, she cries ov're my bones

She walks these hills in a long black veil

She visits my grave when the night winds wail

Nobody knows, nobody sees

Nobody knows but me

נקודות בחייה של ייויי קוסמה (Yayoi Kusama)

אני רוצה לספר על על אמנית יפנית קטנה, נחושה, אפילו אובססיבית, שתרומה לעולם האמנות היא אדירה. אולי האמנית הויזואלית הכי מעניינת בשנות השישים. הטריגר לפוסט הזה הוא סרט דוקומנטרי מצויין שיצא לאחרונה על האמנית בשם Kusama - Infinity.

סיכוי טוב ששמעתם עליה. בשנים האחרונות היא זכתה סוף סוף לברכתו של העולם האמנותי ובכל מוזיאון בו מוצגות עבודותיה משתרך תור ארוך בחוץ. אבל כדי להגיע למעמד המיוחל היא נאלצה לשלם בלא מעט דם, יזע ודמעות, הרבה יותר מעמיתיה הגברים שיצרו לצידה. היא לא הצטמצמה למדיום אחד, ולמרות שהיא ידועה בעיקר בזכות העבודות התלת מימדיות, המיצגים והציורים שלה, קוסמה גם עסקה באופנה, קולנוע, ואף כתבה שירה.

ייויי קוסמה (אפילו שמה הפרטי בעברית נראה כמו יצירת אמנות…) נולדה וגדלה בעיירה מצומוטו שבלב האי הגדול ביפן למשפחה אמידה בעלת אדמות ועסק משגשג לזרעים. אבל העושר הגשמי לאו דוקא העיד על חיים קלים. היא גדלה בצל אבא חלש ואמא קשה שדיכאה כל יצר אמנותי שהתפרץ מהילדה הקטנה. קוסמה למדה לצייר ממש מהר רק כדי להספיק לסיים את הציור לפני שאמה תופסת אותה וזורקת את הציור לפח. אביה היה פרפר לא קטן והאם הקנאית היתה שולחת את קוסמה הקטנה לבלוש אחריו ולדווח לה על מעלליו עם מאהבותיו. הנסיון הזה גרם לקוסמה לסלוד מסקס בחייה הבוגרים, אבל על כך בהמשך. באחת החוויות החזקות  של ילדותה, שייתכן ובכלל היתה אילוזיה, היא מצאה את עצמה בתוך שדה פרחים אינסופי. היופי, הנקודות הצבעוניות ותחושת המרחבים והחופש היוו מרכיב חשוב ברבות מעבודותיה והיא חזרה לאותו חיזיון שוב ושוב.

קוסמה למדה אמנות בקיוטו ואף הציגה את עבודותיה, אבל יפן של תחילת שנות החמישים, עדיין מלקקת את פצעי המלחמה הנוראה ההיא ומנסה להשתקם, היתה מקום די שמרני ולא היתה פתוחה לקבל את האמנות המיוחדת של האמנית הצעירה, שכללה חזרה אובססיבית של דוגמאות (patterns) על גבי הדף. כשקוסמה התוודעה לציוריה של האמנית האמריקאית ג'ורג'יה אוקיף, היא עזרה אומץ, כתבה לה מכתב וגם שלחה לה כמה עבודות. אוקיף אהבה את העבודות ויעצה לה להגיע וליצור בארה"ב. אחרי שהות בטוקיו ופריז, קנתה ייויי הצעירה כרטיס בכיוון אחד לאמריקה (קודם סיאטל ואח"כ ניו יורק), נחושה לכבוש את עולם האמנות. 

ג'ורג'יה אוקיף

אנחנו בניו יורק של סוף שנות החמישים. קוסמה חייה בדירה קטנה, יוצרת כאחוזת טירוף מהבוקר עד הלילה. לאט לאט היא מכירה אמנים אחרים (למשל Donald Judd או Eva Hesse שגרו באותו בניין אתם התיידדה, ואף ניהלה מערכת זוגיות אפלטונית עם האמן הסוריאליסטי ג'וזף קורנל) ומנסה לפרוץ אל התודעה. אנחנו צריכים לזכור שעולם האמנות באותה תקופה היה שוביניסטי ונשלט בידי גברים. הסיכוי שאישה, ובמיוחד זרה ועוד מיפן (עד לא מזמן אויב שנוא נפש) תקבל הזדמנות שווה בין שווים היה קלוש. 

בעוד אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, רשנברג ואמני פופ ארט אחרים מתחילים לעשות גלים, קוסמה מתקשה למצוא גלריות שיתנו לה תערוכת יחיד. כשכבר סוף סוף הציגה עבודות, והשתמשה בשכפול אינסופי של האימג' המוצג, היא קיבלה מחמאות מכאן ועד להודעה חדשה מוורהול, רק כדי לגלות שהוא גנב לה את הרעיון והציג מיצגים בהם אותו שכפול הפך להיות מרכיב חזק וכל כך מזוהה עם עבודתו. וורהול לא נתן לקוסמה שום קרדיט על כך וזה מאוד תסכל אותה. אבל וורהול לא היה הגנב היחיד בשטח. ב 1960 עשתה מיצג מרהיב בו כיסתה כורסאות וספות באובייקטים רכים של מעין איברים פאליים. זמן קצר אח"כ אפשר היה לראות דברים דומים בעבודות של קלאוס אולדנברג. למרות שפעלה בעולם האסתטי של הפופ-ארט, היא לא ממש היתה חלק מהזרם. היא לא כל כך התעניינה ב mass media objects אלא בחוייה חוצת גבולות ששברה מחיצות, למשל בין אמנות וארכיטקטורה. מכיוון שהיתה אובססיבית לגבי שכפול אינסופי של האובייקטים, עשתה ב 67 מיצג הכולל חדר מראות אשר לא רק משכפל את האובייקטים עד אינסוף, הוא גם הופך את הצופה לשותף פעיל וחלק מהיצירה. קוסמה היא אמנית טוטאלית, ולא אחת מכניסה את עצמה לתוך האמנות ומצטלמת בתוך עבודותיה, לעיתים בבגדים אקסטרווגנטיים (נקודות הפולקה האדומות כיכבו והפכו לסימן ההיכר שלה) ולפעמים אף בעירום.

Yayoi Kusama

עבודה של קלאוס אולגנבורג

מעבר לתרומתה לעולם האמנות היא גם היתה פעילה חברתית, השתתפה במאבק נגד המלחמה בוייטנאם (כתבה מכתב לניקסון בו הבטיחה לו שתשכב איתו אם יצא מוייטנאם...) ואף ערכה מיצגי עירום בהם ציירה פולקה דוטס אדומות על גבי דוגמנים ודוגמניות עירומים כחלק מביטוי לשחרור מיני. בעבודה שעשתה ב MOMA בשם Grand Orgy to Awaken the Dead פשטו את בגדיהם מספר צעירים ונכנסו עירומים למזרקה שמחוץ למוזיאון כשהם עושים פוזות המחקות יצירות קלאסיות של אמנים כגון פיקסו וג'קומטי. 

קוסמה היתה חלוצה בתחום נוסף: היא ערכה את חתונת הגייז הראשונה (החתונה נערכה ב"כנסיית ההרס העצמי"...), שנים לפני שזה הפך למקובל. היא גם עשתה מיצג בפילמור איסט בו הופיעה לצד פליטווד מק וקאנטרי ג׳ו אנד דה פיש. ב 1968 יצרה סרט פסיכדלי קצר בשם Kusama's Self-Obliteration. זה סרט די מוזר ומאוד צבעוני, עמוס בנקודות האדומות המפורסמות שלה, ומי שצולח את הסרט עד סופו (או עושה פאסט פורוורד…) יוכל לקבל הצצה לאותן "אורגיות" בהן השתתפו דוגמנים ודוגמניות שהיא צבעה את גופם העירום (שמתי לינק, סביר להניח שתבדקו במה מדובר :-) ).   

למרות העירום והאורגיות ביצירות האמנות שלה, בחייה האישיים, כפי שכבר ציינתי בתחילת הפוסט, לא היה לה עניין בסקס (כך הצהירה), כנראה עקב טראומה בילדותה. היא גם לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם.

ב 1966 הוזמנה קוסמה באופן בלתי רשמי לביאנלה בונציה ע"י אמן מקומי. היא ערכה מיצג מחוץ לבניין בשם narcissist garden בו הציגה עשרות כדורי מראה אותם מכרה כאילו היו נקניקיות או תירס חם ב $2 לכדור לכל מי שרוצה ״לספק את היצר הנרקיסיסטי שבו״. הרבה שנים מאוחר יותר, בשנות התשעים, אחרי שכבר תקבל את ההכרה לה כל כך ייחלה, היא תציג באופן רשמי בביאנלה כנציגת יפן ותהיה האמנית היפנית הראשונה לעשות כן. אבל בין שנות הששים לשנות התשעים יש די הרבה זמן. כשמיצגי העירום והאורגיות שלה בימי המחאה נגד מלחמת וייטנאם הגיעו למגזין יפני, אנשי העיירה בו גדלה לעגו לה. הוריה כל כך התביישו בביתם הסוררת, הם עברו מדוכן לדוכן ורכשו את כל המגזינים רק כדי להשמיד אותם. היחס לו זכתה בביתה מצד אחד, והעובדה שאמנים גונבים את רעיונותיה וזוכים בתהילה על גבה הצנום מאידח, הכניסו אותה לדיכאון עמוק וקוסמה ניסתה להתאבד. אחרי נסיון ההתאבדות חזרה ליפן ואף התאשפזה מרצון במוסד לחולי נפש. 

השנים היטיבו עימה מבחינת ההכרה הממסדית. יחסי הכוחות המגדריים השתנו ויש כיום אינספור אמניות מוערכות משלל נרחב של לאומים ומוצאים אתניים. שיתוף פעולה עם מותגים מסחריים כגון לואי ויטון וכניסתן של הרשתות החברתיוית לחיינו גם הן תרמו את חלקן. העובדה שהעבודות שלה כל כך פוטוגניות ומתלבשות בול על תרבות הסלפי והאינסטוש הפכו אותה להיות ממש כוכבת ולהתחבב על הקהל הצעיר.

פרסומת של לואי ויטון

את הסרט על פועלה ראינו בשכונת Mission בקולנוע קטן המקרין סרטים שמחוץ למיין סטרים אבל הוא זמין לצפייה ברשת עבור מעט זוזים. אגב, כשאני אומר "ראינו" אני מתכוון לכל המשפחה. שלושת הבנות ממש אהבו את הסרט, וזה לא מובן מאליו שבנות בגיל ההתבגרות יאהבו סרט דוקומנטרי נטול אפקטים או דרמה. בעצם, זה לא מדוייק, יש אפקטים חזותיים מרשימים וחייה האישיים ממש לא נטולי דרמה, אבל אתם יודעים על מה אני מדבר. להורים המגוננים שבינינו, יש בסרט מעט עירום (אבל זה לא הביך אצלינו אף אחת). 

כיום, ממרומי גיל 90 , ייויי קוסמה עדיין מגיעה לסטודיו יום יום ויוצרת, והפרוייקטים האמנותיים שלה מוצגים במיטב המוזיאונים בעולם. אישה קטנטנה בעלת שיער אדום בוהק שהצליחה בגדול כנגד כל הסיכויים.

לינק לצפייה בסרט אונליין

שלא תדעו צער

הילד Sebastian F Sorrow  שגדל בבית מס' 3 ברחוב כלשהו בעיירה בריטית צפונית כלשהי אמור היה להתחתן, להביא ילדים לעולם, לבקר בכנסייה בכל יום ראשון ולעבוד במפעל ה Misery Factory שבבעלות אביו. אבל אם כל זה היה קורה לא היה לנו סיפור. S.F מתגייס לצבא, הולך למלחמה, שורד אותה איכשהו ומתיישב ביבשת  Amerik. ארוסתו המתגעגעת עושה דרכה אליו בבלון פורח (או שאולי זה בכלל היה צ'פלין, לא ממש ראיתי, השמיים היו מעוננים והוא טס די גבוה). גיבורנו צופה באהובתו מרחוק, אבל ממש לפני הפגישה המיוחלת, כלי התחבורה האווירי עולה בלהבות והמסכנה הולכת לאבדון. S.F שלנו שוקע בצער עמוק. הוא מסתובב מבואס וחסר תכלית ברחובות ובשיטוטיו פוגש בברנש בשם Baron saturday אשר גונב את עיניו ומוציא אותו למסע בחשיכה. השנה היא 68, המרוץ לירח בעיצומו ואמנם ארמסטרונג עדיין לא פסע צעד קטן אבל די ברור שהמסע העיוור שלנו מוביל לירח. אלא שבמקום ירח S.F פוגש את פניו שלו עצמו. הברון המרושע דוחף את מר סורואו דרך הפה הפעור (שלו עצמו, כן?) ישר לתוך הלוע שם פוגש גיבורנו מס' דלתות העשויות עץ אלון. אלא שאם ציפיתם שמאחורי דלת מס' 3  תתחבא מכונית ספורט פתוחה, נכונה לכם אכזבה. סורואו מגיע לחדר מלא מראות המשקפות לו את ילדותו העלובה. משם הוא ממשיך בגרם מדרגות ופוגש מולו שני חלונות דרכן לא ניתן לראות דבר מלבד האמת ובהן משתקפים חייו המאכזבים במערומיהם. כאן שוקע מר Sorrow בבדידות ובדיכאון ובנקודת שפל זו גם נגמר סיפורנו.     

אנחנו בחגיגות היובל ועל הפרק אלבום נהדר של ה Pretty Things  שיצא בדצמבר 68. כשהדברים היפים הוציאו את אלבומם הרביעי  S.F Sorrow כל הרעיון של אלבום קונספט היה חדש לחלוטין. הם שמעו את סרג׳נט פפר והתלהבו מהקונספט, אבל התבאסו שהחיפושיות עזבו די מהר את ה״עלילה״ והאלבום חזר להיות אוסף של שירים. הפריטי ת׳ינגס רצו לעשות אלבום שהוא סיפור מהתחלה ועד סופו. אגב, בערך באותה תקופה חברי The Who החלו לרקום במוחם את אופרת הרוק טומי שיצאה מאוחר יותר. עד היום מתנהל ויכוח האם לדברים היפים מגיעה זכות הראשונים והמי הושפעו, או ששתי היצירות נוצרו ביקומים מקבילים (אתם בטח יכולים לנחש מה חושבים מעריצי המי…).

הכל התחיל ב 1962 כשדיק טיילור למד בקולג׳ לאמנות בקנט. חבריו לספסל הלימודים היו שני צעירים פרועים ופוחזים, מיק ג׳אגר (איתו הוא כבר ניגן בעבר) וקית׳ ריצ׳ארד. ברנש בשם בריאן ג׳ונס החליט להקים להקה, והשלושה הצטרפו. הם קראו ללהקה The Rolling Stones ע״ש שיר של מאדי ווטרס וניגנו בעיקר קאברים של זמרים שחורים מהיבשת שמעבר לאוקינוס: צאק ברי, האולין וולף, ליטל ריצ׳ארד, בו דידלי. מכיוון שהיו מספיק גיטריסטים וחסר ללהקה בסיסט, דיק טיילור קיבל את דין התנועה ולימד את עצמו לנגן בבס. הוא עזב את הלהקה כדי להמשיך ללימודי אמנות בלונדון, שם הקים יחד עם חבר מלימודיו בקנט בשם פיל מיי ועוד חברים להקה חדשה וכך נולדה ה-  Pretty Things. ממש כמו האבנים המתגלגלות, גם להקה זו שאבה את שמה משיר ישן, במקרה הזה מדובר בשיר של ווילי דיקסון (בביצוע בו דידלי) -״ Pretty thing”. 

 טיילור יחד עם עוד כמה אבנים 

הלהקה שיחררה כמה סינגלים וצברה פופולריות בבריטניה ובעולם האנגלו סאקסי אבל לא הצליחה לפרוץ לשוק האמריקאי. התנהגותם הפרועה והפרובוקטיבית גרמה לסערה בכוס תה כאשר יצאו לסיבוב הופעות בניו זילנד והוכרזו בסופן כפרסונה נון גראטה (יש ויכוח עם העובדה הזו נכונה, אבל זרם להקות הפופ\רוק נחסם ע"י הרשויות אחרי אותו ביקור) . 

אחסוך ממכם את כל ההיסטוריה של הלהקה, רק אומר שמאלבום לאלבום (כולל אפילו כיכוב בסרט אודותיהם) הפופולריות גברה, אבל זה היה מרחק שנות אור מהפופולריות של חבריהם מקנט. כנראה שהקהל העדיף אבנים על פני דברים יפים. 

חזרה ל S. F Sorrow. השנה היא 1968 ומאחורי הלהקה שלושה אלבומים ולא מעט חובות לחברת התקליטים. אבל הרעיון לאלבום הקונספט כבר קדח במוחם והיה ברור שהם לא יתנו לזוטות כמו כסף לעמוד בדרכם. החבורה הופיעה נון-סטופ איפה שרק נתנו להם, החזירו חובות ויחד עם המפיק נורמן סמית' חצו את מעבר החצייה ונכנסו לאולפן המפורסם שעל דרך אבי. מבחינה מוסיקלית מדובר בלהקה שעזבה את הגולמיות הגראז'ניקית וניסתה כיוון יותר פסיכדלי. זאת מוסיקה שנעשתה עם הרבה חופש יצירתי, התנסויות אולפניות וסביר להניח שגם תודלקה בלא מעט חומרים מרחיבי תודעה. המלוטרון שהיה באולפן (וגם חברי הביטלס השתמשו בו) מצא את דרכו לחלק מהשירים והתוצאה הסופית מרשימה למדי. אבל ממש כמו סרג'נט פפר, היה ברור שאין סיכוי לבצע חומרים כאלה בהופעה חיה. בזמן ההקלטות עזב המתופף סקיפ אלן ואת מקומו תפס Twink (ג'ון אדלר במקור, כיום מוסלמי שומר מצוות בשם מוחמד עבדאללה) אותו אנחנו מכירים גם מ Tomorrow, מעבודתו עם סיד בארט והפיות הוורודות או עם חברי הסוטים באלבום המחורפן והנפלא Think Pink. 

אבל למרות שמדובר בדבר יפה למדי, הצלחה מסחרית לא היתה כאן (מי שנדפק פעם אחת וגו'), אבל עם השנים האלבום קיבל את הכבוד הראוי. כשהאלבום חגג 30 שנה לצאתו, החבורה התכנסה שוב באולפני אבי רואד ובעזרת אורחים רמי מעלה דוגמת דיויד גילמור, ביצעה סוף סוף את האלבום כולו לייב.

שתהיה לכם האזנה נטולת צער. 

The Pretty Things

  

העיקר הבריאות / הגיגים מהמעי הגס

ענייני בריאות זה לא בדיוק כוס התה שלי ואף פעם לא חשבתי שאפרסם פוסט בנידון (בשביל זה יש לי אמא דוקטור בבריאות הציבור), אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם ואנחנו אף פעם לא יודעים מה אורב לנו מעבר לפינה. לבנות שלי אפילו יש משחק קופסה בשם Life: twists and turns

הכל התחיל בבדיקה שגרתית אצל הרופאה אחרי שנדמו התופים מפסטיבל חגיגות ה 50. ידעתי שצפויה לי בדיקה אחת לא נעימה אבל קיבלתי את דין התנועה בהכנעה. לא אייסר אתכם בפרטים רק אומר שקולונסקופיה והוצאת פוליפים גילו גידול שפעם לא היו מעיזים לומר את שמו, ולמרות שבדיקה נוספת (CT) לא הראתה סימני התפשטות למקומות אחרים, הרופאים החליטו לא לקחת סיכונים מיותרים ולחתוך בבשר החי.

בקיצור אני עכשיו בבית אחרי ניתוח בהרדמה מלאה (ארך ארבע וחצי שעות!) ויומיים אישפוז בבית החולים. חצי מטר של מעי גס הוציאו לי, לא פחות.

כשעוברים כזה ניתוח האחיות והרופאים העוצרים להתעניין בשלומי רוצים קודם כל לדעת אם יש ״יציאות״ (הם משתמשים בשפה המכובסת bowel movement) או לפחות האם אני passing gas?... בצעירותי למונח ״יציאה״ היתה משמעות קצת יותר רומנטית.

בלילה הראשון האחות הוציאה אותי לטיול במסדרונות המחלקה, כי חשוב ללכת. ידעתי שאם אעשה קקי אקבל טריט. לא יצא, אבל קשקשתי בזנב וקיבלתי ליטוף.

בהחלמה בבית החולים יש לא מעט זמן פנוי והספקתי לשמוע המון מוזיקה טובה. משום מה מצאתי נחמה בקטעי קראוטרוק ארוכים, בסצינת קנטרברברי הנפלאה ואפילו בפרוג. עפתי על Ash-ra tempel, הרביעי של פאוסט, הטרילוגיה הפסיכית של גונג, ואפילו נדדתי לפרוג האיטלקי של PFM. מדי פעם, כשאני באיזה טריפ עם האזניות והנויז קנסליישן (למרות שלא היה צריך, המחלקה התגלתה כמקום שקט למדי) אני מרגיש נגיעה עדינה על הכתף, קופץ בבהלה, פותח את העיניים ורואה מולי שלושה רופאים בחלוקים או אחות שבאה למדוד חום ולחץ דם או סניטר שבא לרוקן פח או לשאול מה אני רוצה לארוחת ערב. מיד אחרי שהם עוזבים האזניות שוב על הראש ואני חוזר לצלול בספירות אחרות.

זאת גם היתה הזדמנות לראות סרטים. החדש של האחים כהן, The ballad of Buster Scruggs נהדר. איזה תענוג זה לראות את סיפורי המערבונים הקצרים עם הטוויסטים הכל כך כהניים ולצפות במשחק של שחקנים דוגמת ליאם ניסון, ג׳יימס פרנקו או טום וויטס האגדי (לקח לי כמה שניות לזהות אותו, רק כשהוא התחיל לדבר, הקול החרוך לא השאיר מקום לספק…). אפילו הצלחתי לצלוח (עם לא מעט הפסקות) את סרטו האחרון והמונומנטלי של אורסון וולס - The other side of the wind. סרט שצילומיו החלו ב 1970, המשיכו עם דרמות והפסקות עד 1976 אבל הפרוייקט הגרנדיוזי נתקע מכל מיני סיבות (בעיקר תקציביות) ולאחרונה אחד השותפים בעשיית הסרט, הבמאי פיטר בוגדנוביץ’(במאי נחשב בזכות עצמו עם ״ירח של נייר״, ״הצגת הקולנוע האחרונה״, ועוד)   בעזרת הכיסים העמוקים של נטפליקס הצליחו לסיים את היצירה. זה סרט עמוס ולא קל שיש בו המון אלמנטים אוטוביוגרפיים של וולס (אותו משחק נהדר ג׳ון יוסטון) והוא בעצם סרט בתוך סרט. אנחנו מלווים את יומו האחרון של במאי קולנוע החוגג יום הולדת 70 ומבצע הקרנה לסרטו הלא גמור The other side of the wind. בסרט שבתוך הסרט אין כמעט מלל, זהו קולנוע ארוטי בו שחקן צעיר ונאה (עם לוק מעט נשי , מעין גירסה של ג׳ים מוריסון) רודף אחרי אשה אקזוטית בעלת מראה אינדיאני, אותה משחקת בת זוגו הקרואטית של אורסון וולס, והסרט הוא מעין משחק חתול ועכבר מאוד מרשים ויזואלית. הרבה זום-אין על גופה העירום של השחקנית הנחשקת, כשנקודת המבט היא גברית חרמנית, לא משהו שהיה תופס בעידן ה metoo#…( אבל להזכירכם הסרט צולם בתחילת שנות ה 70). לעומת זאת סיפור המסגרת עם מסיבת יום ההולדת רצופת התקלות לבמאי עמוס מלל. אורסון וולס נכנס בתעשיית הקולנוע בהוליווד שהקיאה אותו מקרבה אחרי כמה סרטים כושלים (הוא דווקא התחיל בטופ, וחלקו לו כבוד מלכים כשיצאה יצירת המופת ״האזרח קיין״) וגם מלא בהרבה ביקורת עצמית. זה אמנם מעניין אבל גם די מתיש ואפילו קצת מעיק. אולי ההשפעה של חומרי ההרדמה לא עזרו במיוחד, אבל לא היה לי קל לראות את הסרט עד סופו. נטפליקס גם הוציאו סרט דוקומנטרי שמספר על צילומי הסרט (והסרט שבתוך הסרט…) בו פיטר בוגדנוביץ  עושה קצת סדר בבלגן ונותן לנו הצצה לקריירה הקולנועית ולחייו הפרטיים של וולס, וגם מספר איך סיים את הרכבת הפאזל והצליח להשלים את משאלתו האחרונה של הבמאי הגדול (תרתי משמע).

חזרה למחלקת השיקום. לפני הניתוח הניחו אותי בתוך מעטפת שמיכה מתנפחת שמזרימה אויר חם (כיף גדול), גילחו לי את הבטן (חדר הניתוח כבר היה מוכן אז למרות בקשותי, לא היה זמן לברזיליאן ווקס) ונכנסתי לתרדמת עמוקה ומתוקה. אני לא יודע אם אי פעם חוויתי שינה כל כך עמוקה. שוקמתי בחדר פרטי ומרווח. מה שנקרא room with a view הצופה למגרש החנייה בעיירת הנופש הקסומה סאניוויל. הצוות היה מאוד חביב וענייני ככה שממש אין תלונות (בעיני זה יפה שהאחות התקשרה לשאול בשלומי יום אחרי ששוחררתי הביתה). 

סליחה על הגלישה לפרטים, אבל אחד מרגעי האושר הגדולים כשעוברים ניתוח כזה הוא הרגע בו סוף מצליחים לשחרר פלוץ בריא לאויר העולם. תחושת הקלה שלא מהעולם הזה. כן, פלוצים זה לא בדיוק נושא פופולרי בפוסטים, אבל מה׳כפת לי. נזכרתי ביצירה ישנה (1970) של רוג׳ר ווטרס יחד עם מוזיקאי אוונגרד בשם רון גיסין בשם Music from the body. יש באלבום קטע העונה לשם המשעשע Our song שמורכב כולו מצלילים גופניים למיניהם: גרעפסים, פלוצים ושאר קולות. אגב בחלק מהקטעים באלבום משתתפים שאר חברי פינק פלויד (ללא קרדיט). בצעירותי הגיע לקיבוץ מרצה מבית אלפא ונושא ההרצאה, שנערכה במועדון לחבר, היה ״מי מפחד ממוזיקה אקוסטית?״. אחד הקטעים הראשונים בהרצאה היה אותו קטע פלוצים של ווטרס (בטח יש שיגידו שעכשיו הם מבינים מאיפה הגיע הפלצנות המאוחרת שלו...). אני בטוח שלא מעט חברי משק הרימו גבה… מה שאותי הפתיע היה שמרצה ״זקן״ כמוהו (הוא בטח היה אז בשנות החמישים שלו) מכיר כאלה קטעים, או בכלל שומע פינק פלויד ולא הגבעטרון. 

טוב, הארכתי יתר על המידה. אני רק רוצה להגיד שכיף ומרגש שיש חברים טובים שהתעניינו בשלומי, חלק באו לבקר, אחרים הביאו בישולים כדי להקל על טלי כשהיא בתמרונים בין החוגים והביקורים בבית החולים. אני מרגיש בר מזל. באמת.

לסיכום, תמיד ראיתי את עצמי אחד שענייני בריאות רחוקים ממנו כמרחק מזרח ממערב ופתאום זה הגיע. אז נכון שיש צרות גדולות יותר, אני בסך הכל עשיתי ניתוח מונע לא מסובך במיוחד, אבל ממש לא תכננתי להכניס לרשימת הדברים שהספקתי לעשות עד גיל חמישים (אוקי, כולל) ניתוח בהרדמה מלאה, אישפוז וקטטר… זה לא שהתלבטתי עם ללכת על טיפוס על Mount Whitney או קטטר ובסוף הלכתי על קטטר,אבל זה מה יש…

יאללה, תהיו בריאים.