חד הקרן שנגמר לו הסוס

באחד מארועי הברנינג-מן פגשתי חד קרן. במחשבה שנייה זה כנראה היה איש שהתחפש. מה שהסגיר אותו היתה העובדה שדיבר אנגלית. הוא סיפר לי שהוא חבר בארגון ללא מטרות רווח שנקרא Save the Unicorns ושמדובר בזן נכחד וכדאי שנתגייס לפני שיהיה מאוחר מדי. יש אמת בדבריו, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה בה נפגשתי פנים אל פנים עם חד קרן אמיתי ויש לי הרגשה שאני לא היחיד.

הסיפור הפעם, כפי שודאי כבר ניחשתם הוא על להקה בשם Unicorn. להקה שלא קיבלה את תשומת הלב הראויה. אני לא מדבר על חדי הקרן הקנדים, לא על היפנים וגם לא על השוודים, אלא על הלהקה הבריטית. אגב Unicorn זה בכלל חד-תירס, לא?

לא מדובר כאן בפסיכדליה כבדה (אם בכלל), גם לא באיזה משהו אקספרמינטלי פורץ דרך שישאיר אתכם פעורי פה. מדובר במוסיקה קליטה עם הרמוניות קוליות, השפעות רבות של הפולק והקאנטרי-רוק האמריקאי, משהו על הסקאלה שבין ה Byrds, באפלו ספרינגפילד ואפילו רחמנא ליצלן, האיגלז. אבל בניגוד לחיות שהזכרתי כאן, הם לא השכילו להסתגל לעולם המשתנה, לא הצליחו להתרבות ולהביא צאצאים, מה שכמובן מסביר את העלמותם מהנוף.

הלהקה הוקמה ב 1963 ע״י קן בייקר, פט מרטין ופיט פרייר שהיו חברים לספסל הלימודים בעיירה Send. אגב חבר נוסף שחלק איתם את ספסל הלימודים והוא גם קרוב רחוק של פט היה אחד, אריק קלפטון.

החברים היו מתכנסים באופן קבוע לג׳מג׳ם בביתו של קן ולשם כך פט היה גומע חמישה מייל על אופניו לכל כיוון. ערב אחד פט שכח את עצמו וכבר נהיה מאוחר וחשוך. כשאבא פט מרטין סיניור בא לקחת את פט מרטין ג׳וניור, הוא הגיע למסקנה שאם בנו כל כך אוהב לנגן, עדיף שיעשה משהו בנידון במקום שיסתובב עם פרחחים ברחוב.

אבא מרטין קנה לחבורה מערכת תופים, מגבר וכל מה שצריך וגם נידב את הגראז׳ המשפחתי, שקירותיו צופו בקונטיינרים של ביצים וכונה מעתה The Shed. עוד להקת גראז׳ של ילדודס בגיל התיכון יצאה לאויר העולם... החבר׳ה עזבו את בית הספר בגיל 17 והחלו מופיעים במועדונים מקומיים בעיקר כלהקת קאברים (הם מאוד אהבו לכסות את הבירדז) תחת השם The Late Edition.

לא אייסר אתכם בכל קורות הלהקה, רק אציין שבהמשך שמם שונה ל Unicorn ושב 1971 זכו בחוזה הקלטות והוציאו אלבום בכורה בשם Uphill all the way (אין ספק שהיתה אמביציה…).

ב1973 הם הוזמנו לנגן בחתונה של חבר. אחד האורחים בחתונה היה דיויד גילמור שהתלהב ממה ששמע, עלה לבמה וביצע איתם את Heart of Gold. גילמור סיפר להם שהוא פריק של פולק וקאנטרי אמריקאי אבל בפינק פלויד אין לו סיכוי להכניס את הכיוון הזה. הוא בדיוק סיים לבנות אולפן אצלו באחוזה הכפרית והזמין את הלהקה לבדוק את המקום.

כשהם הגיעו לחווה של גילמור ב Essex הופתעו לגלות מקום עם ציוד מדוגם ושלל גיטרות מרשים. זה היה אחרי שהצד האפל יצא ויחד עם פינק פלויד החל להמריא גם חשבון הבנק של גילמור וחבריו ללהקה הבומבסטית.  דיויד אמר לחדי הקרן להשאיר את הציוד בוואן, יש לו הכל. אחרי כמה מפגשים וצפייה משותפת בסרטים של מונטי פייטון הוא הפך להיות מנהל הלהקה ואף הפיק להם שניים וחצי אלבומים. גילמור אפילו עשה קאבר יפה לשירם There's no way out of here באלבום הסולו הראשון שלו. באופן אישי אני הכי אוהב את אלבומיהם השני והשלישי Blue Pine Trees ו - Too Many Crooks.

נראה היה שהם בדרך הנכונה. הם הגיעו לארה״ב, הופיעו בוויסקי א גו גו המפורסם (חיממה אותם מוזיקאית צעירה ולא מוכרת בשם פטי סמית׳), ואף סחפו קהל של 20,000 איש באיצטדיון בבוזמן שבמונטנה. קצת אחר כך יצאו לסיבוב הופעות יחד עם פליטווד מק, ניגנו לצד מאנפרד מן, קאמל והדובי ברדרז. ב 1977 אחרי ארבעה אלבומים ומלאנתאלפים הופעות נגמר להם הסוס :-)

לא מדובר במשהו שהעולם לא יכול בלעדיו אבל בסך הכל זו היתה חבורה מוכשרת שכתבה לא מעט שירים מצויינים ולמרות שחסתה תחת כנפיו של דיויד גילמור, די מהר נעלמה לתהום השיכחה. בואו, תנו להם צ׳אנס.

קבלו פלטת טעימות:

https://www.youtube.com/watch?v=4KklBhatssU

https://www.youtube.com/watch?v=BFV_O9iGz3g

https://www.youtube.com/watch?v=1n0ibCCFooM

https://www.youtube.com/watch?v=PDssNn8PvDU

https://www.youtube.com/watch?v=zUPMHg7jvSs

דלתות

יש דלתות מסתובבות, יש כאלה שמנחשות אותנו מעצמן ויש כאלה שהן כל כך קטנות שאין לנו סיכוי לפתוח אותן אם לא ניתן את הביס הנכון מהעוגיה או נלגום משיקוי הקסמים. לדלתות כאלה יכול לקחת שנים להפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.

הסיפור הבא מתחיל ב 1967, בינואר קר בשכונה השחורה והדי מוזנחת אליה פוזלים כרישי הנדל"ן של סן פרנסיסקו את עיניהם החמדניות, היא שכונת הפילמור. להקת הדלתות הופיעה במועדון הפילמור בשישי בינואר לצד ה Young Rascals ולצד Sopwith Camel. לאחר ההופעה ניגש אל מאחורי הקלעים גיטריסט צעיר ממוצא לטיני בשם קרלוס, שעבד כשוטף כלים בטיק-טוק דרייב-אין שב 3rd street, החמיא לחברי הלהקה על ההופעה וניסה לעניין את ג'ים מוריסון במוסיקה שלו. בקבוק משקה הועבר מיד ליד, וג'ים, שהיה מיוזע וצמא אחרי ההופעה האנרגטית לגם מלוא הבקבוק. מוריסון לא ידע שהקוקטייל היה מהול בחמרים אותם רקח Owsley Stanley וזאת עוד לאחר שכבר היה מתודלק כהוגן…

חברי הלהקות החלו לעזוב. חלקם לבד, חלקם עם גרופיות שהגיעו מהייאט אשבורי, וחלקם הביתה לנשותיהם. רק ג'ים (שפתאום החל להרגיש שתולעי ענק זוחלות מתחת לעורו), קרלוס, פועלי הבמה והמנקים נשארו. מוריסון נכנס לטריפ מטורף שכמעט והרג אותו. לולא קרלוס היה בסביבה אולי היינו מדברים היום גם על מועדון ה 23.

קרלוס סנטנה השקה את ג'ים מים, הזמין מונית ולקח אותו לדירתו הזעירה, שם שמר עליו מכל משמר לבל יעשה שטויות. זמן רב עבר עד שמוריסון התאושש ולאט לאט החל יוצא מהטריפ. מכיון שללהקה היו מתוכננות הופעות נוספות בעיר, ג'ים נשאר, ובמהלך השבוע הבא ג'ימג'מו השניים וכתבו מספר שירים ביחד. קרלוס סנטנה היה מיודד עם Clifton Skinner שהיה לו אולפן הקלטות ברח' Sutter. יחד עם חלק מחברי הדלתות ונגנים נוספים נכנסו השניים והקליטו את הקטעים שחיברו יחדיו. בעקבות אותו טריפ קטלני הם קראו להרכב המאולתר Down Dirty Shake.

השנים חלפו והמאסטרים שהעלו אבק היו נעלמים לחלוטין לולא יום אחד עשתה בתו של סקינר סדר במרתף לאחר הצפה ומצאה את האוצר הבלום. עקב מאבק על זכויות יוצרים החמרים לא שוחררו מעולם באופן רשמי אך בוטלגים דלפו לאחרונה לרשת..

רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע

בואו נתחיל מהתחלה.

מה אתם יודעים על העיירה Merced? סביר להניח שלא הרבה, וזה ממש בסדר... מדובר בעיירה ענייה ומוכת אבטלה, שהסיבה היחידה לעצור בה היא אם אתם ממש צריכים לעשות פיפי ולא יכולים להתאפק בדרך ליוסמיטי נאשיונל פארק. עד השבוע חשבתי ששום דבר טוב לא יצא מהעיירה הזו. מסתבר שטעיתי.

בסוף השבוע שעבר לקחתי את בתי בת השמונה ושלושת רבעי (בגיל הזה זה חשוב) העירה. יום רק שלנו, אבא ובת. יום קודם חבר מהעבודה עניין אותי באיזה פסטיבל שכונתי ושאל אם אני מכיר חלק מהלהקות. לא הכרתי כלום אבל זה נראה מעניין. כשהגענו כל הסיפור נראה מעט מאכזב: שני בלוקים חסומים לתנועה, דוכנים משני הצדדים, במה בכל צד וזהו. Nothing to write home about. מזל שזה היה מטר מהים והיה יום שמשי ומקסים. הקטנה בנתה ארמון בחול, סליחה, ממלכה, עם כפר לפשוטי העם, גשר מעל המים ואפילו מגרש משחקים. כשחזרנו מהים למתחם הפסטיבל, בדיוק הופיעה להקה שהשאירה אותי שמוט לסת. אולי זה הבירה והחום, אולי זה הנגינה הנהדרת או הקול הנפלא של הסולן, הרגשתי כאילו נכנסתי למנהרה יחד עם דאג וטוני. ניגשתי להודות להם בסוף ההופעה אבל האמת שלא לגמרי קלטתי איך קוראים להם. אני ממש לא יודע למה, אבל אפילו לרשימת הלהקות על תכניית הפסטיבל הם לא נכנסו. רק כשהגעתי הביתה והתחלתי קצת לחפור למדתי ש Down Dirty Shake הגיעו מהעיירה הנידחת. או כפי שהם אמרו פעם בראיון: "אלוהים נתן לנו לימונים, ואנחנו עשינו מהם מוסיקה פסיכדלית". הם שחררו אלבום ב 2011, ממשיכים ליצור בסן פרנסיסקו ומדי פעם משחררים שירים בבנד-קאמפ. יום יבוא ותוכלו להגיד לחברים שלכם שאתם הכרתם אותם קודם. יופי של דבר.
אם כן יש דלתות שיכול לקחת להן שנים להיפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.

אז בואו ונשמע קצת:

https://www.youtube.com/watch?v=bydI6foiE8M

קצת בלוז א לה פיטר גרין:

https://www.youtube.com/watch?v=lGs8IZpHJ0Y

ועוד אחד לדרך:

https://www.youtube.com/watch?v=oNug3ljO2xc

ולינק לאתר הבנד קאמפ של הלהקה:

https://downdirtyshake.bandcamp.com/

הנה באה הרכבת

יש משהו משחרר בנסיעה ברכבת. אנחנו לא צריכים להתרכז בנהיגה, אין לנו צורך לנווט את דרכנו, ואפילו לא לעצור להפסקות שרותים, שתייה ואוכל. אנחנו יכולים לשים מוזיקה באזניות, לקרוא או סתם לבהות ואף ליצור שיחה עם שלל הטיפוסים שחולקים איתנו את המסע. בשיקשוק הקרונות על המסילה יש גם משהו מעט מדיטטיבי הנותן לנו תחושת התערסלות נעימה. אני רוצה לספר הפעם על מסע מיוחד במינו שנערך ע״י שני מוזיקאים הבאים מיבשות שונות ומרקעים תרבותיים שונים. שניהם מספרי סיפורים בחסד ואת שניהם אני מאוד אוהב ומלווה כבר שנים.

המסע הזה, שנערך כולו ברכבות, ארך ארבעה ימים, גמע 2728 מיילים, תחילתו בשיקגו, עבר דרך סיינט לואיס, poplar bluff, ירד לטקסס עם עצירה ב Fort Worth, המשיך לסן אנטוניו, אלפיין, עבר ליד הגבול עם מקסיקו באל פאסו, נכנס ל Tucson שבאריזונה והסתיים בלוס אנג׳לס.

את המסע ערכו ג׳ו הנרי ובילי בראג במרץ השנה, והוא הוקדש כולו לשירי רכבות שנכתבו אי שם בתחילת המאה העשרים ובוצעו ע״י אומנים נפלאים דוגמת האנק וויליאמס ו Lead-Belly. מדובר באמריקנה שכולה שירי פולק, בלוז וקאנטרי מהימים בהם לרכבת היה תפקיד מאוד מרכזי בחיים. קשה להפריז בחשיבותם של הפרוייקטים שרישתו את ארה״ב לאורכה ולרוחבה במסילות הברזל. מפעל אדיר שקידם את צפון אמריקה והפך אותה מקולוניה נידחת למעצמה עולמית אדירה.

במהלך ארבעת ימי המסע הוקלטו השירים וכונסו לאלבום בשם Shine a Light שיצא השבוע. השירים הוקלטו חלקם בזמן הנסיעה, בחדרי המתנה בתחנת הרכבת, או בחדרי המלון בעצירות שבדרך. לעיתים ניתן לשמוע את הרעש מבחוץ חודר להקלטה ונותן לה מימד אותנטי.

לרבים משירי העם האלו יש הסטוריה מעניינת וגרסאות רבות. בוא ניקח למשל את השיר In the Pines : יש גירסה מפורסמת של זמר הבלוז השחור  Lead Belly המתארת גבר הרוצח את האיש האחר של אהובתו (אגב, לד-בלי עצמו ישב בכלא בעוון רצח).  אבל מכיוון שברכבות עסקינן, הצמד בחר הפעם לקחת את גירסה שכתב זמר הבלו-גרס ביל מונרו שמדבר על הרכבת הארוכה על קו ג'ורג'יה:

The longest train I ever saw

Went down that Georgia line

The engine passed at six o’clock

And the cab passed by at nine

לשיר הזה יש גם גירסה מופלאה ומצמררת של נירוונה שמסיימת את מופע האנפלג שעשו ל MTV. קורט קוביין, מעריץ גדול של Lead Belly, נותן פרשנות אישית לשיר ואי אפשר להשאר אדישים לביצוע הזה.כמובן שאחרי שאנו יודעים כיצד סיים קורט קוביין את חייו, אנחנו יכולים לתת משמעות אחרת לשורות:

I'm going where the cold wind blows

In the pines, in the pines

Where the sun don't ever shine

I would shiver the whole night through

חזרה לבילי וג'ו. אז מי הם השניים?

בילי בראג הוא מוזיקאי אנגלי שפועל עוד משנות השמונים. הוא גם אקטיביסט פוליטי שלא מפחד להביע את דעתו. הוא סוציאליסט בנשמתו ונאבק לא פעם למען הגנת העובדים הפשוטים שנרמסים לא אחת בידי השיטה הקפיטליסטית.

שירי הפולק האמריקאים לא חדשים לו. בסוף שנות התשעים הוא חבר ללהקת Wilco ויחדיו הם ביצעו משירי המשורר הטרובדור והפעיל החברתי וודי גאת׳רי שנדד ברחבי אמריקה כשהוא פועל למען תאגידי העובדים וגם מחליף נשים תדיר… (בתו של וודי, נורה, סיפרה פעם שהיא גילתה בבוידעם מזוודה מלאה שירים שלא התפרסמו ופנתה לבילי בראג בבקשה שיעשה איתם משהו). בתחילת דרכו המוסיקלית, חרש בילי בראג את אנגליה מולדתו ברכבות כשבאמתחתו גיטרה ומערכת הגברה בסיסית, עוצר בערים שבדרך, מופיע, ועולה שוב על הרכבת לתחנה הבאה.

הפעם האחרונה בה ראיתי אותו היה לפני שמונה שנים במועדון הפילמור. הוא בדיוק חטף צינון ושתה הרבה תה במהלך ההופעה. חוץ מלשיר הוא גם דיבר על הבחירות שבפתח ועל תקוותו שייבחר הנשיא השחור הראשון באמריקה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים…

ג׳ו הנרי מלווה אותי עוד מימי שרותי הצבאי. ג׳ו גדל בצפון קרולינה אבל כבר הרבה שנים שהוא חי בפאסאדינה שבאזור לוס אנג׳לס שם הקים סטודיו, ומלבד היותו יוצר פורה (הוא הוציא עד כה 13 אלבומים) הוא גם מפיק מוערך שעבד עם המון אמנים נחשבים. אגב הוא נשוי למלאני שהיא אחותה של מדונה, והגברת המפורסמת אף ביצעה קאבר שזכה להצלחה לשירו Stop שנקרא ע"י מדונה Don't tell me

לג׳ו הנרי יש יכולת מדהימה לספר סיפורים ואני מאוד אוהב את האניגמטיות והמיסתורין בטקסטים שלו. אחד משיריו, Parker's mood שנכתב על ימיו האחרונים של נגן הג׳ז צ׳ארלי פארקר הפך אצלנו להימנון משפחתי בעיקר בגלל שורת הפתיחה:

Where's my sock? Where's my other shoe?

את ההופעה בה ראינו אותו לא אשכח לעולם. זה היה יומיים-שלושה לאחר פיגוע התאומים ואמריקה כולה עדיין היתה בטראומה. ההופעה נערכה במועדון לא גדול בלוס אנג׳לס סביב שולחנות וכללה ארוחת ערב. הרחובות היו ריקים ולא ברור היה אם כבר מותר לחיים לחזור למסלולם.

אם כן זוג המוזיקאים בילי וג׳ו יוצאים לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, אנגליה ואירלנד בו יבצעו את שירי האלבום וגם חומרים מהקריירות האישיות שלהם. את המופע הם בחרו להתחיל, כמה מתאים, בנאשוויל טנסי, ולסן פרנסיסקו הם יגיעו ב 24 לאוקטובר. אני מזמין אתכם להצטרף למסע המופלא הזה בהיסטוריה האמריקאית שמבוצע בידי שני טרובדורים משופשפים שראו דבר או שניים בחייהם. נראה לי שראוי יהיה להגיע למופע הזה ברכבת…

כאן אפשר לקבל קצת רקע על הפרוייקט: https://www.youtube.com/watch?v=-DG4wRpemEM

ספטמבר פסיכדלי

יצאתי לקושש קצת פנינים פסיכדליות שנוצרו לפני 50 שנה ברחבי העולם החדש. האמת, ספטמבר 66 היה פורה

למדי. אז תביאו כובע, מימיה ומצב רוח טוב (היי) או כמו ששר אנטון ניוקומב מהבריאן ג׳ונסטון מאסאקר:

If you gonna go on a trip

You gonna need some supplies

If you know what I mean...

ובואו נתחיל במסע.

ביוסטון, טקסס, הקליטו מעליות הקומה ה 13 שני שירים בחודש הזה: המוכר מבינהם הוא Reverberation אבל היה גם Kingdom of Heaven הנפלא שאכן יכול להעיף אותכם לעולמות עליונים. אגב, השיר הזה גם מככב בפסקול הסדרה המוערכת (שעוד לא יצא לי לראות) True Detective.

נעזוב את ממלכת גן העדן שבדרום ונקח מערבה לעיר המלאכים. הגיע הזמן ל Time of your life . מדובר בלהקה שהורכבה מחבורת תיכוניסטים מלונג ביץ׳ (וכמו הרבה אחרים, נעלמו עם השנים לתהומות השכחה) ושיחררו את הממתק הפסיכדלי Ode to a bad dream.

עדיין בלוס אנג׳לס. להקת ה Seeds הוציאה אלבום שני - A Web of Sound ובו השיר Tripmaker שלא משאיר מקום לספק מה הרחיב לזרעים את התודעה.

משם נעלה צפונה לסן פרנסיסקו. השרלטנים הוציאו את Codeine. השיר עורר סקנדל עקב ההתייחסות בו לשימוש בסמים והסינגל ניגנז. באופן אירוני, השיר דוקא מדבר על הסכנות שבשימוש בסמים, אבל מי בכלל הקשיב למילים בחברת התקליטים, מספיק שחבורת היפים ארוכי שיער (ועוד כאלה שמתלבשים מוזר) יזכירו סמים ודינו של השיר להזרק לפח האשפה.

נמשיך פנימה למיד ווסט ולמרחבים העצומים של שדות החיטה והתירס של קנזס. בעיירה Hays היתה להקה נהדרת בשם The Blue Things שפעלה בין 64 ל 68 והוציאה אלבום אחד. בספטמבר 66 היא יצרה את השיר הפסיכדלי The Orange Rooftop of Your Mind. הם עשו בשיר מניפולציות באולפן עם הרצת הטייפ לאחור, מה שהיה בהחלט פורץ דרך באותה תקופה.

משם אנחנו עפים מזרחה לפילדפיה בה שיחררו ה Magic Mushrooms את It's-A-Happening. הלהקה הוקמה כשחבריה היו בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטת פנסילבניה וקיבלה את שמה מאלן גינסבורג שהגיע להרצות בקמפוס.

בספטמבר עדיין לא קר, אז בואו נעלה צפונה לעיר הרוחות. ה באטרפילד בלוז בנד הוציאו את אלבומם השני East-West שהסתיים בשיר הנושא. הקטע הזה הוא פצצה אינסטרומנטלית באורך 13 דקות ומכיל רגה, בלוז-רוק, פיוז׳ן ומה לא. מה זה אם לא מזרח-מערב.

הטיול עומד להסתיים. נחצה את הגבול ונמשיך צפונה ל  Thunder bay שעל גדות ימת אונטריו שבקנדה. להקת ה Plague הוציאה סינגל פסיכדלי נהדר בשם The face of time. מה שמזכיר לי שזמננו עבר וצריך להכנס שוב למכונת הזמן ולחזור לעבודה, לסידורים, לילדים ולכלים שבכיור.

אם שרדתם עד כה ובא לכם להקשיב לשירים אותם הזכרתי, כנסו לפלייליסט

http://www.youtube.com/playlist?list=PLOF8F6H6R6bPCMS21UE3O3kRDXkU9zxHB

הקונצרט האחרון

לתאריך 29 באוגוסט 66 יש מקום בהיסטוריה. בתאריך הזה לפני 50 שנה הביטלס ביצעו את הופעותם האחרונה (אם מתעלמים מההופעה על הגג ב 69) וזה היה ב candlestick park, אצטדיונם של הג׳יאנטס (בייסבול) ומאוחר יותר גם של ה 49ers (פוטבול). אני מודה שלא ממש בא לי לכתוב על.הביטלס, נדמה שהכל כבר נלעס ונטחן אלפי פעמים (מה גם שאני לא מומחה כזה גדול).

האמת שזה בכלל תרוץ בשבילי לכתוב על צלם נהדר (ואזכיר גם נער שהיה צלם חובב) , ועל כך בהמשך.

הביטלס לא בילו בעיר ולא טרחו לקפוץ לסצינה המתפתחת בהייאט אשבורי. זה היה יותר כמו קונצרט של אייל גולן או שלמה ארצי ביום העצמאות, באים, מופיעים, ויאללה טסים הלאה. בדיוק שנתיים (ויום) קודם לכן, הם נפגשו עם אחד צימרמן שנתן לילדים הטובים מליברפול את הג׳וינט הראשון שלהם. אני חושב שזה עשה להם טוב.

בסיבוב הזה הם כבר היו מותשים לגמרי וגם הרגישו שקהל המעריצים (ובעיקר המעריצות) במילא צורח כל ההופעה ולא שומע כלום. מכיוון שהם ידעו שזו הופעתם האחרונה ג׳ורג׳ וג׳ון הוציאו מצלמות וצילמו את הקהל. פול אף ביקש מהיחצ״ן שלהם, טוני בארו, להקליט על טייפ את הארוע (עותק מאוחר יותר נגנב והפך לבוטלג). מגוחך ככל שזה נשמע, האיצטדיון היה די ריק, רק 25,000 טרחו להגיע לאיצטדיון שיכול להכיל 42,000 איש. כרטיסים עלו בין 4.5 ל 6.5 דולר. יש לי הרגשה שלמרות שההופעה כבר הסתיימה מזמן כרטיס כזה שווה היום יותר… באופן מאוד אופייני לסן פרנסיסקו בסוף אוגוסט, היה לילה קר וערפילי (פול, אנגלי שכמותו, התנצל בפני הקהל על מזג האויר) והביטלס נתנו סט של 11 שירים, קצת יותר מחצי שעה וזהו. אפילו לא השחילו שום דבר מ Revolver שרק יצא, לא בדיוק תמורה לאגרה.

מעריץ בן 15 בשם בארי הוד צילם את המופע בצבע (היה גם תיעוד בשחור לבן של ערוץ טלויזיה מסקרמנטו) וחלקים ממנו שוחררו מאוחר יותר בסרט דוקומנטרי על ההופעה.

מי חימם? היה בובי הב, שבאופן אירוני שר בערב הסגרירי את Sunny. היו The Ronettes שלישיית בנות מניו יורק שעשו בעיקר R&B, קצת רוק׳נ׳רול תוצרת ה Cyrkle מפנסילבניה והיו The Remains להקת גארז׳ רוק נהדרת מבוסטון שנתנה בראש.

יש לי הרגשה שהחלק הכי מעניין בסיפור היתה המסיבה בחדר ההלבשה. ג׳ואן באאז הגיעה ולא רק היא. בעצם כל מי שנחשב באותו זמן סלב בעיר, קפץ להגיד שלום. לא הייתי, אבל אומרים שהיה שמח. אחד האנשים שהיה שם זה הצלם ג׳ים מארשל.

אפשר להגיד שמארשל היה ה-צלם של כוכבי הרוק בשנות  הששים והשבעים, וגם מתעד נפלא של סצינת הפסיכדליה וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו. יש לי אלבום הכולל צילומים שלו מהייאט אשבורי. נדמה שהוא היה בכל מקום ומצלמתו קלטה גם את הרגעים הקטנים, הפחות זוהרים ולעיתים אף לא קלים של התקופה. לא רק את המופע האחרון של הביטלס הוא צילם, הוא היה בפסטיבל מונטריי-פופ ועדשתו קלטה את הנדריקס שורף את הגיטרה ואף היה הצלם הראשי בוודסטוק. ב 73 הציעו לו $25,000  עבור מצלמת הלייקה בה צילם את הנדריקס ואחרים בוודסטוק והוא סירב.

את מי הוא לא צילם, הוא לקח את גרייס סליק וג׳ופלין ליום צילומים בעיר וקלט אותם ברגעי אינטימיות נדירים. יש לו צילומים נהדרים של הדדס, ג׳פרסון איירפליין, דילן, סיימון וגרפונקל, סנטנה, לד זפלין, ג׳ניס עם הנדריקס בחדר ההלבשה ועוד מלא שלא הזכרתי. הצילומים שלו לא מבויימים בד״כ (למרות שהיה לו את השטיק של לשכב על הגב על הריצפה וחברי הלהקה מסתכלים על עדשתו מלמעלה בעיגול), ויש איזו תחושה אינטימית בלתי אמצעית. הכוכבים אותם צילם תמיד נראו מאוד בשר ודם, נטולי איפור ופוזה. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של הגרייטפול דד יושבים על מדרגות הבית ברחוב אשבורי 710. בתמונה אחרת הוא אסף את כל המוזיקאים הנחשבים בעיר לתצלום על הדשא בגולדן גייט פארק, סטייל תמונת מחזור כיתתית. היו שם השרלטנים, האיירפליינס, הדדס, ג׳ופלין עם הביג בראדר הולדינג קומפני והקוויקסילבר מסנג׳רס סרוויס.

אנקדוטה קטנה; ב 67 הוא יצא עם אביגיל פולגר, היורשת העשירה של אימפריית קפה פולגר׳ס. אביגיל תמצא את מותה שנתיים מאוחר יותר לצד שרון טייט ברצח המחריד שבוצע בהוראת צ׳ארלס מנסון. היא סתם באה לבקר, וכמו שאר הנוכחים בדירה, פשוט היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

48 שנה מאוחר יותר, בקיץ של 2014 החליטו שאיצטדיון ה candlestick סיים את תפקידו. למופע הפרידה הביאו את פול מקארטני. סגירת מעגל. פול ביצע לא מעט ביטלס ואף הקרין על מסך ענק קטעים מהסרט שצילם המעריץ בארי הוד בזמנו. הפעם כרטיסים עלו מאות דולרים, האיצטדיון היה מלא עד אפס מקום ופול ניגן הרבה יותר מחצי שעה ונתן תמורה מלאה לקהל עם סט של ארבעים שירים. על זה נאמר Times they're a changin

אם עוד לא הבנתם, הצילומים כאן הם כולם של של ג׳ים מארשל.

מלבד קישור להופעה עצמה, אשים קצת מהשאריות (the remains) ושאר הלהקות שהופיעו בקונצרט וחלקן איכשהו נשכחו עם השנים.

ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=hZqmEnjvS2M

השאריות: https://www.youtube.com/watch?v=t-ne_H5HL88&feature=youtu.be

את השיר הזה גם הדודה שלכם מכירה

https://www.youtube.com/watch?v=ubvYQxTXO3U&feature=youtu.be

ואת זה גם הדוד

https://www.youtube.com/watch?v=2g_FD_sYazk&feature=youtu.be

ונסיים במעגל

https://www.youtube.com/watch?v=ivBqA8p9r6Q&feature=youtu.be

עוד באירופה

בדרך חזרה מישראל לקליפורניה, עצרנו לשבוע התאווררות מהמשפחתולוגיה, החום, האבק והזיעה בדרום גרמניה הירוקה. לטלי יש חברה, בת כיתה, שישבה על אותו סיר ואכלה מאותו מסטינג, אשר גרה באיזה כפר ציורי למרגלות היער השחור והחלטנו לעצור לנשום קצת אויר הרים צלול ואירופאי לפני שחוזרים לשגרה. לא תכננו כלום, באנו חסרי מושג (clueless נשמע יותר טוב) לחלוטין, בלי ספרי הדרכה, המלצות, או איזו תכנית. הדבר היחיד שידענו זה מה אנחנו לא רוצים. שמענו שיש באזור אטרקציות דמויות פארקי שעשועים עם תורים ארוכים, ילדים זבי חוטם והורים חסרי סבלנות, וידענו שבמקומות כאלה כף רגלינו לא תדרוך. דיסנילנד ויוניברסל סטודיו יש גם בקליפורניה, לא תודה. בעל המלון היה די בשוק כשאמרנו לו שאין לנו תכניות לבקר בפארק אירופה, הוא אמר שזו הסיבה העיקרית לבואם של לא מעט אנשים. האמת שזה לא ממש אופייני לנו, בד״כ ההכנות ותכנון הטיול הם חלק מהכייף. אנחנו קוראים המלצות ברשת, מסתכלים על מפות ומתכננים לו״ז כללי, מתוך ידיעה שכל תכנית היא בסיס לשינויים. הפעם הגענו עיוורים לחלוטין, אפילו בלי חיבור טלפוני, מתוך ידיעה שהכי טוב לקבל המלצות מהנייטיבס ולא לשבור את הראש. זה היה כל כך לא מתוכן, שכשיצאנו משדה התעופה בציריך, חיפשנו בית קפה עם ווי-פיי כדי שנוכל לדעת לאן פנינו מועדות (לא טרחנו להדפיס את כתובת המלון ולקחת הוראות הגעה מראש). בת כיתתה של טלי הנקראת שיפרה (לא, זו לא אשמתה, תלונות יש להפנות להורים) קיבלה את פנינו בחום והתמקמנו בצימר (הגרמנים אגב משתמשים בשם אחר שמשמעו ״יחידת נופש״, צימר זה משהו שלוקחים עם המאהבת בגליל העליון...).
בית הארחה הקטן והחביב (בתמונה) היה צמוד לחווה בה גידלו חזירים, פרות, כבשים, תרנגולי הודו (שהסתובבו חופשי באחו) ואורוות סוסים לשרות תושבי הכפר. היינו בעמק מוקף הרים, יערות וכפרים ציוריים אדומי רעפים. קיטש דביק מגלויות לתיירים, רק שעל אמת.

כשבני משפחה וחברים שאלו אותנו לאן פנינו, אמרנו: שוויץ וגרמניה. חשבנו שנטייל במרומי האלפים לצלילי היודל של היידי בת ההרים. בפועל, מלבד ביקור חטוף בדאון טאון ציריך (מסתבר שנפלנו בדיוק על יום העצמאות השוויצרי וחווינו את החגיגות המסורתיות, לגמרי במקרה, ליד המוזיאון הלאומי) רוב הטיול התחלק בין גרמניה וצרפת. אם הייתי טורח לפתוח מפה הייתי מגלה כמה צרפת קרובה, אבל לא פתחתי. הבנות היו בעננים כשחצינו את הגבול הצרפתי. בשבילן זו היתה הזדמנות נהדרת לא רק לקנות באגט חם וטרי וקוראסון בבראסרי וקרפ ברחוב, אלא גם אפשרות לתרגל את הצרפתית אותה למדו בכיתה בשנים האחרונות. אני חייב לציין שהם עשו זאת ממש לא רע והרווחנו שתי מתורגמניות תוצרת בית. אותי זה החזיר לשעורי ההיסטוריה על המאבקים המרים בין גרמניה לצרפת על השליטה על חבלי האלזס והלוריין.

לא אטריח אתכם ביומן מסע, רק אומר שעצרנו בטירות עתיקות מימי הביינים, כנסיות, טיפסנו בהרים, רחצנו  באגמים, טיילנו במפלים ויערות מוריקים וגם לא פסחנו על רחובות הומים צרי סימטאות עם רחובות מרוצפי אבן ובתי קפה חביבים.

שיפרה נשואה לרופא גרמני העובד בשוויץ בשם פיטר, אורולוג, או כפי ששיפרה אומרת, רופא בולבולים. אבל כשהילדים מקבלים מכה או כואב להם הראש הם פונים לאמא, למרות שאבא דוקטור. לאבא הם ייפנו אם יחשקו בניתוח לשינוי מין... קצת ראיינתי את פיטר על הנושא, מסתבר שבשוויץ ניתוח שינוי מין נמצא ב״סל התרופות״ ואזרחי הממלכה זכאים לו במסגרת הביטוח הממשלתי. פיטר עושה לא מעט ניתוחים כאלה, לשני הכיוונים. גם הגרמנים לא טומנים ידם בצלחת. מסתבר שטיפול אורטודנטי למשל, ממומן במלואו ע״י המדינה אם רק יתמידו הילד וההורים ויסיימו את הטיפול בשלמותו. מדינת רווחה. אגב בין המדנות שוררת איבה גלויה. הפתיע אותי לשמוע את כל הרפש, הטענות והמענות שיש לגרמנים כלפי השוויצרים. אני בטוח שהייתי שומע לא פחות לכלוך גם מהצד השוויצרי כלפי הגרמנים, אם רק הייתי טורח לשאול.

לפיטר יש גיטרה חשמלית. לפעמים כשהוא חוזר מתורניות ארוכות בביה״ח האוניברסיטאי בבאזל, הוא מרעיש לשכנים בנגינת הבי מטאל פרועה. סיפרתי לו בהתלהבות על איך שהתוודעתי בשנים האחרונות לקראוטרוק, ואיך אני חופר ועף על מוזיקה גרמנית נפלאה מראשית שנות השבעים. הוא לא הכיר אף אחת מהלהקות שציינתי, נשמעתי לו כמו חייזר. הוא לא היחיד, אני מניח שרוב תושבי גרמניה שמעו על מודרן טוקינג או ג׳ינג׳יס חאן ויודעים לשיר ״דא דא דא״, אבל אין להם מושג מיהם גורו גורו, פאוסט או אכים רייכל. הקראוטרוק, שקיבל את שמו, ספק בלעג, ספק בחיוך אוהב, מחיבתם של הגרמנים לכרוב (החמוץ) - הקראוט, לקח את הפסיכדליה של סוף שנות הששים, את הפרוגרסיב רוק המתוחכם והרציני (ויש שיגידו הנפוח), את הג׳אז החופשי (free jazz), הוסיפו לזה אמביינט בתולי ונסיונות ראשוניים באקלטרוניקה ויצרו עוגת שווארצוואלד מרובת שכבות.

אני כותב את כל זה על המטוס בדרך הארוכה והמתישה הביתה. אוטוטו חוזרים לעבודה, לבית הספר לבלומה ולשכנה. אבל מתאים לי לעצור רגע לפני החזרה לשיגרה, ועל כוסית ייגרמייסטר, או שיכר אגסים, לעוף על כמה קטעי קראוטרוק שיעשו נעים באוזן.

הנה כמה דוגמיות למתחילים:

Brainticket

Agitation Free

Achim Reichel

CAN

Popol Vuh