בין פסיכדליה ופרוג - פינק פלויד לייב, 1970

 הרבה  דברים טובים מגיעים במקרה. הייתי בדבלין בשבוע שעבר, אחרי שוטטות תיירותית ברחובות, רגלי דאבו ושמתי פני למנוחה במלון. פתאום ראיתי מולי סמטה ובה שוק חביב. התעלמתי מנסיונות התיקון של המפה של גוגל, ומצאתי את עצמי נשאב לחנות תקליטים קטנה באמצע השוק. בין המדפים נתקלתי באלבום הופעה חיה כפול של פינק פלויד שהוקלט במונטריי, שוויץ, ומעולם לא שמעתי עליו, ורשימת השירים עוררה את סקרנותי. הקטע זה שממש לא תכננתי לקנות תקליטים ואפילו לא הייתי בטוח שהאלבום יכנס לי לטרולי. אבל מי אני  שאתן לזוטות שכאלה לעמוד בדרך.

אני מודה שקצת התלבטתי אם לכתוב על האלבום הזה. להקת פינק פלויד, שאף פעם לא סבלה ממחסור ביחסי ציבור, קיבלה בזמן האחרון עם כל חגיגות היובל לדארק סייד, חשיפת יתר די פסיכית. תוסיפו לזה את הדושיות והצדקנות המאוסה של ווטרס (ולאו דווקא בהקשר הישראלי), ככה שחששתי שבמקום מנת שף אקזוטית, תקבלו פיצה קרה לארוחת בוקר.

אבל (כן, עכשיו חייב לבוא ״אבל״…) פינק פלויד של האלבום הזה היתה בתקופה מרתקת בעיני. רגל אחת עדיין נטועה בפסיכדליה של שנות השישים והשנייה כבר מתקדמת לכיוון הפרוג. תכלס, הם לא היו היחידים, 1970 היא מן שנת מעבר שכזאת. 

זמן קצר לפני ההופעה יצא Atom Heart Mother. באמתחתם כבר היו חמישה אלבום. מתוכם אחד ורבע עם סיד בארט, אחד פסקול לסרט (More), אחד כפול (Ummagumma) ואפילו תרמו לפסקול הסרט ״נקודת זבריצקי״. הספק ממש לא רע ללהקה שהוציאה אלבום ראשון רק שלוש שנים קודם. אגב, ארבע מהשירים בהופעה כבר הופיעו לפני כן לייב בתקליט הראשון של אומהגומה.  

פינק פלויד הגיעו לשוויץ אחרי סיבוב הופעות ארוך בארה״ב ואירופה והיו משופשפים וחזק באלמנט. הסיפור העגום עם בארט היה מאחוריהם (לפחות ברמה הפרקטית, מה שהם הרגישו בפנים זה כבר סיפור אחר) וגילמור כבר היה בן בית ולא שחקן החלפה. החבורה בנתה פלייליסט שכלל כמה קלאסיקות, ולצדם כמה שירים שדי נזנחו ונשכחו בצד הדרך. שילוב מנצח.

האלבום הזה הוא בעצם סוג של בוטלג, ואני יודע, בוטלגים זה לא יפה ולא נאה. אבל בניגוד לדיסק שיצא כמה שנים קודם עם הקלטה שעשה מישהו שהיה בקהל, כאן מדובר בהקלטה מסודרת שנעשתה ע״י תחנת רדיו. ככה שזה בעצם סוג של חצי בוטלג. או לפחות זה הסיפור שסיפרתי לעצמי כשקניתי את האלבום... מסתבר שכבר יצאו כמה גרסאות בוטלג להופעה הנ״ל ברמות שונות של איכות הקלטה, ובסדר שירים שונה. האלבום שקניתי הוא מהוצאה מ 2021, באיכות טובה יחסית. כשהגעתי הביתה גיליתי להפתעתי שהויניל צח כשלג, מה שנראה כמו ניסיון קצת מגושם של ההוצאה ״להלבין״ את הסיפור… 

 זה גם לא שמדובר כאן בלהקה נשכחת של היפים מזדקנים שגרים בדירת שיכון עלובה בעוד שולי פנינים עושים עליהם קופה ללא ידיעתם, אלא בחבורה מדושנת ועשירה למדי, שאי קבלת הכנסה מהקלטה שכזו לא תגרום לאף אחד מהם לבטל את ההזמנה לחופשה הבאה ב White Lotus. שוב, זה הסיפור שאני מספר לעצמי, אנד איי סטיק טו איט…

אז מה יש לנו כאן? 

אנחנו ממריאים עם הפייפר היישר לשערי השחר עם ביצוע נהדר ל Astronomy Domine. ממשיכים עם Fat old sun, שיר טרי ברפרטואר שכתב גילמור ונכנס ל Atom heart mother. הצד השני נפתח עם Cymbaline, שיר של ווטרס מהפסקול של More. באמצע השיר הנגינה מפסיקה, ונשמעים כל מיני צעדים על הבמה, טריקת דלתות ושאר רעשים. אני לא יודע מה הלך באותו זמן מבחינה ויזואלית, אבל הקהל היה בשקט לא אופייני לקונצרט רוק. או שהאפקטים ריתקו אותם, או שפשוט מדובר בקהל שוויצרי ממושמע ומנומס. הקטע הבא, Embryo, לא נכנס לאף אלבום רשמי. לקראת סוף השיר יש קטע של מעין צווחות בלהות בטון גבוהה, שכאילו יצאו מתוך בית קברות בלילה אפל, אפקט שיככב בהמשך כמוטיב מרכזי ביצירה Echoes. בסוף צד ג׳, אחרי Green is the colour ו Careful with that axe, Eugene (שהוקלט עוד ב 68 ונכנס לפסקול של נקודת זבריצקי), אנחנו מקבלים אפקטים דומים ב Set the control for the heart of the sun הקלאסי (אגב, ביצוע מעולה).  

צד ד׳ מתחיל בהשתוללות רעשים חסרת עכבות עם היצירה האוונגרדית A saucerful of secrets, ומסתיים בשוס: קטע בלוז ממש לא אופייני בשם Just another twelve bar שלא נכנס לאף אלבום. גילמור נותן בראש והקהל מלווה את הבלוז במחיאות כפיים. הייתי צריך לבדוק פעמיים שזה אכן קטע של פינק פלויד ולא רצועה שהתגנבה בטעות מהופעה של ג'ון מאייל והבלוז ברייקרס… 

אחד הקטעים מההופעה שמשום מה לא נכנס לאלבום הוא קטע הנושא מ Atom heart mother. דווקא חבל שלא הוסיפו תקליט שלישי עם היצירה הזו, זה היה יכול להיות קטע סיום נהדר שרומז לנו שפינק פלויד עם הפנים קדימה, לא מנסה לשחזר את ימי סיד בארט בלעדיו, אלא עושה יצירות מורכבות יותר, ומוסיפה אלמנטים אוונגרדים, קלאסיים, וג׳אזיים.

בקיצור, אם אין לכם אובר דואוז פינק פלויידי, ממליץ לכם להאזין לסט לייב משובח מאחת התקופות היותר מעניינות בחיי הלהקה.  

הרציונלים

 לפני כמה חודשים, בזמן טיול סביב ללייק טאהו,  נתקלתי בפוסטר שהיה תלוי על הקיר באחד מבתי הקפה שעל האגם. הפוסטר היה כרזה להופעה של ג'מי הנדריקס בדטרויט וחיממו אותו MC5, והסופט מאשינז. אבל היתה עוד להקת חימום אותה לא הכרתי, קראו להם The Rationals. היות ולא הכרתי, הדבר הכי רציונלי לעשות היה לחפור אודותם, להכיר, ובתקווה גם להתיידד. אגב, תביטו על הפוסטר, לא הייתם משלמים שלוש וחצי דולר כדי לראות את הנדריקס (ועוד עם כזאת סוללה של "מחממים")??? יש לי הרגשה שהייתי לארג' ובשביל מקום טוב ליד הבמה הייתי משלם אפילו חמש וחצי דולר…

אן ארבור, מישיגן, היא עיירת סטודנטים קטנה ומקסימה. יצא לי לבקר בה בקיץ האחרון כי בתי עשתה שם מחקר. שילמו לה כדי לשבת שמונה שעות ביום במשך חודשיים רק כדי לנפק הוכחה אחת במתמטיקה. go figure… אן ארבור היא גם מקום הולדתה של להקת הסטוג'ס. גם MC5 הוקמה לא רחוק משם בפאתי דטרויט, אולי חצי שעה נסיעה מהעיירה האוניברסיטאית המנומנמת. אבל את איגי, הסטוג'ס, MC5 והצליל של דטרויט נשאיר לפעם אחרת (ואני מניח שחלקכם מכיר). אני כאן כדי לספר על ה Rationals שגם הם מאותה עיירה, ואפילו הקדימו את שתי הלהקות שהזכרתי כאן. הם היו פופולריים מאוד במישיגן, אבל לא הצליחו לפרוץ ברמה הלאומית או הבינלאומית. חבל. עם קצת מזל הם היו מצליחים יותר בגדול. הגיע להם.

החבורה התגבשה ב 1964 וכמו להקות גראז' אחרות, חברי הלהקה הושפעו מאוד מהפלישה הבריטית. היו בה סקוט מורגן וסטיב קורל על הגיטרות, ביל פיג על התופים, וטרי טרבנדט על הבס. כולם חוץ מהמתופף גם שרו. מי שלקח אותם תחת חסותו היה סטודנט צעיר בשם Hugh “Jeep” Holland שגם היתה בבעלותו חנות תקליטים בעיר. סקוט מורגן קיבל הצעה להצטרף ל Blood, Sweat & Tears אך הוא סירב ונשאר נאמן לחבריו הרציונלים. אופס…

הם שיחררו כמה סינגלים בשנות השישים ואפילו זכו להצלחה מינורית עם קאבר ל Respect של אוטיס רדינג (עוד לפני שהביצוע של אריתה פרנקלין שם את השיר ואותה על המפה). רק בתחילת 1970 הם שחררו אלבום ביכורים. כשהוא יצא, פסיכדליה, לא כל שכן הצליל הגארז'ניקי שלהם, כבר ממש לא היו באופנה והאלבום עבר מתחת לרדאר. אבל זה לא אומר שהוא היה גרוע, ממש לא. תקשיבו למשל לאנרגיית הנעורים בשירים שפותחים את האלבום Barefootin', Temptation 'bout to get me או Guitar Army. אגב, סטייה קטנה מהנושא, Guitar army זה גם שם אחד מספריו של ג'ון סינקלייר, המשורר והאקטיביסט שניהל את MC5, והיה קורבן למלחמת החורמה של הממשל האמריקאי בסמים (הוא אפילו זכה לשיר של ג'ון לנון ולנסיון חטיפת המיקרופון של אבי הופמן בזמן הופעת The Who בוודסטוק, בנסיון לעורר מחאה על מעצרו). 

נחזור לרציונלים. השיר הרביעי, Something's Got a Hold on Me הוא קאבר לשיר של אטה ג'יימס. הרבה שנים מאוחר יותר גם כריסטינה אגילרה תכסה אותו, ואפילו ה Black Eyed Peas יצטטו אותו בתחילת הלהיט I got a feelin בלי לתת לה קרדיט. אבל מה לנו ולאגילרה או לאפונים שחורי העין…  כל מי שלא רק יקרא, אלא גם יקשיב לאלבום, ישים לב שלהקה מסיימת כמעט כל שיר באיזה שלושים שניות של טרנזישן, מין סלואו דאון רגוע, כמעט מוסיקת מעליות. מן קטע מאפיין כזה, סוג של טביעת אצבע מוזיקלית.

עברו הרבה מאוד שנים עד שמישהו נזכר לנער את האבק מהמאסטרים.  ב 2009 יצאה קומפילציה עם קטעים שלא שוחררו  Think Rational בשם 

  גם אלבום הביכורים זכה לריאישיו ב 2011. נחמד לדעת שסוף סוף הם קיבלו קצת הערכה בתקופה בה להקות גראז' ופסיכדליה החלו להתגלות לדור שלא ידע את יוסף 

אני שמח שבזכות פוסטר אקראי בבית קפה על האגם יצאנו לנו להיפגש. מקווה שגם אתם תאהבו

סיפור בשחור לבן

 ה״מטפלת״ האהובה עלינו ביותר בילדותינו היה ברני. כן, אתם יכולים לצקצק בלשון על המונח ״מטפלת״ כשמדובר בגבר, אבל זאת היתה השפה, שגם שיקפה את המציאות, אי שם בסוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים. מי שטיפל בבני העשרה הצעירים כשחזרו מבית הספר והעבירו את שעות אחר הצהריים בבית הילדים היתה, או היה, ״מטפלת״. אגב, ברני הוא ברני פינק, אמן מוערך שעבודותיו מקשטות לא מעט חדרי אוכל ופינות זיכרון בקיבוצים, ואף יצר את האנדרטה המרשימה לזכר קורבנות הפרטיזנים, הנמצאת מחוץ למוזיאון יד ושם. זה פסל עשוי אבן שיש כהה גדול ומרשים (ברני נסע למחצבות קררה באיטליה כדי לחצוב את השיש לעבודה) המורכב משישה משושים, היוצרים בתוכם חלל בצורת מגן דוד ובמרכזם חנית, או רומח, המזדקר גבוה לשמים. גם היום ברני ממשיך ליצור ועושה יופי של עבודות.

בקיבוץ של אז, להיות אמן היה נחמד מאוד, אבל צריך גם ״לעבוד״, כך שמעבר לשעות היצירה בסטודיו, ברני הוצב לדאוג לחינוך הדור הצעיר. כפי שכבר הזכרתי בהתחלה, עבורנו ברני, שהוא גם אביו של ערן, אחד מבני הכיתה, היה הרבה יותר מסתם מטפלת, ועל מעלליו אפשר לכתוב רבות. אבל בואו נעזוב את זה כאן, זו לא הסיבה שלשמה התכנסנו פה הערב. 

יום אחד ברני החליט ללמד אותנו שיר. אני כבר לא זוכר את הסיבה, אבל השיר שלמדנו היה Scandalizing my name, בלוז ישן המספר על תקיעת סכין בגב ע״י מישהו אותו חשבנו לחבר. עד היום אני זוכר היטב את המילים (וזו גם היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בפועל scandalizing…).

ברני בחצר הסטודיו בקיבוץ

כמה שנים קדימה, אני בבית הורי בקיבוץ, נובר באוסף התקליטים הדי-סטנדרטי שלהם. לצד תקליטי הגבעטרון, חווה אלברשטיין ואילן ואילנית, יש כמה תקליטים בהם מככב אריק איינשטיין: אחד כחלק משלישיית גשר הירקון, אחד עם החלונות הגבוהים, ואחד סולו, סע לאט. היו כמה קלאסיים: מוצרט, בטהובן וגם מיסה קריאולה, אלבום שכנראה היה פריט חובה בכל בית ישראלי באותם ימים. לצד כל אלה אני רואה אלבום בשחור לבן של נגן שחור האוחז בגיטרה, Josh White שמו. הסקרנות הרגה את החתול ואני מניח את המחט. יחד עם רעש הפיצפוצים המלווה כל תקליט רב פז״ם, בוקעים שירי פולק ובלוז ישנים מלווים בגיטרה פשוטה ומוגשים בקול חם ונעים. כשאני מגיע לשיר השלישי בצד הראשון, אני קולט משהו מוכר. כן, זהו אותו Scandalizing My Name, הישן והחביב שלמדתי מברני המטפלת. 

התקליט הזה, יחד עם תקליטים נוספים שבילו שנים רבות במחשכי הבוידעם של הורי, זכה להיכנס למזוודה, לחצות את האוקיינוס, ולהגיע לארון התקליטים הצנוע שלי בקליפורניה. 

הערב, בזמן שאני מכין מרק, וגשם נעים של דצמבר מטפטף בחוץ, נתתי לו סיבוב, ותוך כדי האזנה החלטתי שהגיע הזמן לספר את סיפורו המטורף של יוצרו.

ג׳ושוע דניאל ווייט, או בקיצור, ג׳וש ווייט, נולד ב 1914 בשכונות השחורות של העיירה Greenville שבדרום קרוליינה. כבר בגיל צעיר היה עד לחוסר צדק משווע. הדרום היה אז תחת חוקי ג׳ים קרואו הידועים לשמצה, ולינצ'ים בשחורים היו עניין שבשגרה. אביו של ג׳וש היה חייט שגם שימש ככומר לעת מצוא בכנסייה המקומית. איש לבן שטען שהוא חייב לו כסף, הגיע מלווה בחברים לבנים נוספים לביתם, והכה את האב באכזריות לעיני ג׳וש הקטן. האב נכלא, ניסה למחות ולטעון לחפותו, אך היות והיו לו התקפי אפילפסיה, הובל לאשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש שם גם מצא את מותו. אתם ודאי יודעים מה צפוי לקרות בהמשך כשחוסר צדק מוצג במערכה הראשונה…

בגיל שמונה הבין ג׳וש שעול פרנסת המשפחה מוטל על כתפיו הצנומות. הוא עזב את הבית והחל לעבוד עם מוזיקאים שחורים שקיבצו נדבות. מסתבר שהיו לא מעט כאלו. הם היו יושבים בפינת רחוב ומנגנים, ותפקידו של ג׳וש הקטן היה לגרום לעוברים ושבים לזרוק מטבע לכובע ולשמור שגם לא יגנבו. העיוור הראשון איתו עבד היה Blind Man Arnold. ווייט עבד יחף ולבוש מכנסיים קרועות. ארנולד סירב לקנות לו נעליים או בגדים חדשים כי זה עזר בקיבוץ הנדבות. ארנולד אמנם היה עיוור, אך קלט בחושיו שמדובר בילד כשרוני בעל חוש מוזיקלי מפותח, וג'וש הקטן החל להיות חלק ממופע הרחוב כשהוא שר, רוקד, ומנגן בטמבורין. עם השנים הוא עבד ברחוב גם עם עיוורים נוספים, ותוך כדי עבודה למד מהם לנגן בגיטרה, כולל טכניקות שונות של נגינת בלוז, גוספל ופולק. העיוורים ידעו לנצל את הילד הקטן, ובעוד העיוור מבלה את הלילה במלון של שחורים, ג׳וש ישן בשדות הכותנה או באורוות ורעב ללחם.

אחד העיוורים איתם עבד היה Blind Joe Taggart, מוזיקאי בלוז מוכשר שצבר פופולריות. ג'וש וויט הגיע עם ג'ו העיוור לשיקגו להקלטות ונפגשו עם מפיק בפארמונט רקורדס. אותו מפיק שם עין על הצעיר המוכשר ונתן לג'וש עבודה כנגן וזמר אולפן. בליינד ג'ו וג'וש ווייט אף הקליטו סינגל יחד בשם "Scandalous and a Shame", מה שהפך את ווייט למוזיקאי הצעיר ביותר שהקליט בימי ה "Race music". 

** כמה מילים על "Race music": בשנות העשרים של המאה העשרים הטכנולוגיה איפשרה הקלטות באולפן נייד. אולפנים היו מפרסמים הודעה בעיתון על סשן הקלטות במקום כלשהו, ומוזיקאים מקומיים היו מגיעים מהחוות או העיירות הנידחות ומקליטים, לרוב בטייק אחד, סינגל במהירות 78. המוזיקה של השחורים נקראה race music (הם עשו בעיקר גוספל ובלוז) בעוד ששירי הלבנים נקראו ״שירי הילביליז״. 

חזרה לג'וש ווייט. בליינד ג'ו טגארט הנצלן לא שילם לוויט אגורה שחוקה על ההקלטות עד שאותו מפיק מפאראמונט איים עליו שידאג שייכנס לכלא אם לא ישלם לנער את חלקו בזכויות היוצרים. בזכות אותו תשלום ג'וש יכל להרשות לעצמו סוף סוף לקנות בגדים ונעליים ואף לשכור חדר בביתו של המפיק, אותו חלק עם מוזיקאי נוסף, שגם הוא למרבה ההפתעה היה עיוור… (בליינד בלייק שמו). מכאן המצב החל להשתפר. ווייט עבד במשך שנתיים בשיקגו באולפן ההקלטות עד שבגיל 15 החליט לחזור הביתה לגרינוויל אל אימו ואחיו הצעירים. 

מנהלי הלייבל ARC רקורדס שמעו את ההקלטות של ג'וש, התלהבו, והחלו במסע חיפושים אחריו כדי להחתימו אצלם. כעבור שנתיים, בשלהי 1930, הם מצאו את ג'וש בביתו בגרינוויל כשהוא שוכב במיטה עם רגל שבורה. אותם עסקנים הצליחו לשכנע את אימו של ג'וש להחתים את הנער על חוזה, תוך הבטחה לאם הדתייה שהוא ישיר רק שירי גוספל או ספיריטואלס ולא מוזיקת בלוז, השייכת לעולמו של השטן. ARC שיווקו את הנער תחת השם "ג'ושואה ווייט, הנוצרי המזמר". כשווייט רצה להקליט גם שירי בלוז, מנהלי ARC אפשרו זאת, אבל תחת שם הבמה Pinewood Tom. ב 1936, קרתה תאונה בה ג'וש נתן אגרוף לדלת זכוכית במהלך קטטת ברים, מה שניטרל לחלוטין את ידו השמאלית. הבחור חשב שכבר לא יוכל לנגן יותר בגיטרה והחל לעבוד בעבודות שונות כגון נער מעלית או עובד נמל. לילה אחד, במהלך משחק פוקר, ידו חזרה לתפקד (כנראה היתה לו יד טובה באותו ערב...). ג'וש המאושר חזר מיד לנגן על הגיטרה ואף קיבץ סביבו חבורת נגנים מקרב אחיו וחבריו והם הופיעו תחת השם Josh White and His Carolinians, בעיקר במסיבות פרטיות באזור הארלם.

במאי שהעלה את המחזמר "ג'ון הנרי" וחיפש שחקן לתפקיד הגיטריסט העיוור שמוביל את סיפור העלילה (כן, שוב פעם עיוור, זה כבר הופך להיות מוטיב בעלילה…), נקלע לאחת המסיבות בהארלם, התרשם מכישוריו של ווייט, והציע לו את התפקיד הנכסף. ווייט, תחת השם Pinewood Tom, עבר את האודישן בהצלחה, רק שנותרה משוכה אחרונה, הוא היה צריך להתמודד על התפקיד עם מוזיקאי אחר שהוזמן לאודישן: Josh White, The Singing Christian … 

המחזה הועלה בברודווי כשלצד ווייט משחק בתפקיד ג'ון הנרי המוזיקאי פול רובסון (אגב, זה אותו פול רובסון שהיה הראשון לשיר את Scandalizing my name, השיר שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה). המחזה אמנם לא נחל הצלחה גדולה, אבל חשפה את ווייט לקהל גדול יותר, וחשוב מכך, למוזיקאים דוגמת וודי גת'רי, בילי הולידיי או Leadbelly שהזמינו אותו לשיר איתם. ג'וש ווייט ו Leadbelly הפכו לצמד והיה להם גיג קבוע במועדון ה Village Vanguard בניו יורק. לד-בלי הוותיק ייצג את הבלוזיסטים של הדור הישן, בעוד ווייט שימש כנציג הדור החדש. 

Josh White with Leadbelly

שיתוף פעולה מעניין במיוחד, ומאוד שערורייתי לשנות הארבעים, היה עם הזמרת והשחקנית הלבנה ליבי הולמן. ליבי, יהודייה, שמאחורי גבה ליחששו הרכילים כי היא רצחה את בעלה העשיר, הפכו להיות הצמד המעורב הראשון. הצמד הופיע, הקליט ואף שיחק יחד בסרטים במשך כשש שנים. 

אחת הנשים שהתלהבה מהמוסיקאי השחור המבטיח היתה אלינור רוזוולט. ווייט אפילו הוזמן לשיר בטקס ההשבעה של בעלה הנשיא פרנקלין רוזוולט. בזמן מלחמת העולם השנייה, ג'וש וליבי הגישו בקשה להתגייס למאמץ המלחמתי ולבדר את החיילים בחזית. למרות מכתב המלצה מאת הליידי הראשונה, בקשתם נדחתה. יש גבול למה שהצבא האמריקאי מסוגל לספוג… 

ג'וש ווייט היה עתה כבר זמר מפורסם. גבר שרמנטי בשנות העשרים לחייו, מיודד עם אשת הנשיא ובעלה, בעל רקורד מכובד של אלבומים ושיתופי פעולה, מופיע בפני קהל לבן מעריץ, סמל סקס. 

פרנקלין ואלינור רוזוולט

את התהילה ניצל ווייט כדי לקדם את זכויות השחורים, שעדיין סבלו מהפרדה גזעית (segregation) ואפליה. להיטו הגדול ביותר נקרא One Meatball. מי שהקשיב למילים הבין שמדובר בבחור שהוא כל כך עני שכשהוא מגיע למסעדה, כל מה שהוא יכול להרשות לעצמו זה להזמין כדור בשר אחד עלוב. ווייט גם שר את Strange Fruit (שהתפרסם בביצוע בילי הולידיי) עם הקורבנות שניתלו על העץ בלינץ' והופקרו למאכל העורבים כאילו היו פירות מוזרים, ושירי מחאה נוספים. אגב, שכחתי לציין שווייט נכנס להיסטוריה לא רק כמוזיקאי השחור הצעיר ביותר שהקליט עד אותה תקופה, הראשון להופיע יחד עם זמרת לבנה, והשחור הראשון להופיע בבית הלבן, הלהיט One Meatball היה הסינגל הראשון של מוזיקאי שחור שמכר יותר ממיליון עותקים (בהמשך השיר יזכה לקאברים מקשת רחבה של אמנים החל מ בינג קרוסבי וכלה ב Ry Cooder).

ב 1938 נפתח בווילג׳ בניו יורק Cafe’ Society. זה היה המועדון הראשון בו יכלו לשבת לבנים ושחורים יחד, לאכול, לשתות, לרקוד, ולהנות ממופעים. המקום הפך להצלחה מסחררת ופקדו אותו כל המי ומי, אם זה פוליטיקאים, כוכבי הוליווד, אנשי עסקים או סופרים ומשוררים. בעלי המקום זיהו את הכישרון, הכריזמה והסקס אפיל של ווייט, והוא הפך שם למעין אמן הבית. שם גם הלבישו אותו בווסט הקטיפה השחור הפתוח שהפך לסמל ההיכר שלו. היו שמועות על רומנים שניהל בחשאי עם עשירות החברה הגבוהה.

זו היתה תקופת השיא שלו. החברות הקרובה עם הרוזוולטים הפכו אותו לבן בית בבית הלבן. פרנקלין רוזוולט אף שימש כסנדק של בנו, ג׳וש ווייט ג׳וניור. כשרוזוולט נסע לביקור באירופה, הוא צירף אליו את ווייט. שיא הביקור היה בשטוקהולם, שם חמישים אלף איש הגיעו לאצטדיון כדורגל בגשם שוטף כדי לשמוע את נאום הנשיא ואת שירתו של ווייט. 

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה,  החלה המלחמה הקרה שהביאה איתה את גל הפרנויה האמריקאי מכל מה שהריח קומוניזם, מה שהוביל בתחילת שנות החמישים לעליית המקארתיזם. מועדונים כגון קפה סוסייטי, בהם התרועעו לוחמי זכויות אזרח, ליברלים ואנשי שמאל, הפכו לחשודים המיידיים כתאי אויב קומוניסטים. החברים של ג'וש ווייט החלו להיחקר עם דרישה שיספקו שמות של פעילים קומוניסטים. ווייט הבין לאן נושבת הרוח, והתיישב לכתוב מעין הצהרה או מניפסט בו תיאר את קורות חייו, עם דגש על היותו פטריוט אמריקאי, שאמנם תומך בשוויון בין שחורים ללבנים, אבל אינו קומוניסט כלל וכלל. הוא הראה את ההצהרה לאלינור רוזוולט והתכוון להקדים תרופה למכה, ללכת להיפגש בוושינגטון עם חברי HUAC, אותו גוף חוקר שעסק בחיפוש ורדיפה אחרי חשודים בקומוניזם ובפעילות אנטי פטריוטית, ולשכנע אותם בטוהר כוונותיו. אלינור רוזוולט יעצה לו לא לעשות את הצעד הזה. היא צדקה. הסיכוי של אמן שחור, פעיל זכויות אזרח שהתרועע עם אנשי שמאל, לצאת זכאי, דומה לסיכויו של מרצה ערבי באוניברסיטה לשכנע את חברי ״אם תרצו״ שהוא ישראלי פטריוט ולא בוגד... ווייט הופיע בפני הוועדה מלווה באישתו קרול, שטח באריכות את סיפור חייו, אבל כלום לא עזר, הוא נכנס לרשימה השחורה הידועה לשמצה, ובעצם נחסמה ממנו כל אפשרות לשיר, לשחק בסרטים ובכלל להופיע בציבור ולהתפרנס. פרסונה נון גראטה (זוכרים את חוסר הצדק מהמערכה הראשונה?…). הוא ברח ללונדון, שם קיבלו אותו בסבר פנים יפות ואף נתנו לו לארח תכנית רדיו ב BBC. באירופה הוא נחל הצלחה רבה, הופיע בכל רחבי היבשת, וב 1960 אף הופיע בישראל (אני מניח שההופעה בארץ היא זו שגרמה להורי לקנות את התקליט שמסתובב אצלי על הפטיפון). בעוד כוכבו זוהר באירופה, בארה״ב הרחוקה הוא נשכח מכל לב. רק ב 1963, עם היבחרו של קנדי, נמחקה הרשימה השחורה, וג׳וש ווייט הרגיש בטוח לחזור הביתה. באותה תקופה הוא כבר סבל מבעיות בלב שעם הזמן רק הלכו והחריפו. בספטמבר 1969, סיבוכים בלב הובילו לניתוח לב פתוח בבית חולים בניו יורק, ושם מת על שולחן הניתוחים כשהוא בן 55 בלבד. 

 Senator Joseph McCarthy

** התקליט Josh at Midnight אותו הכרתי בבית הורי הוקלט ב 1955. ווייט היה בגיחה קצרה לארה״ב, וז׳אק הולצמן, הבעלים של הלייבל אלקטרה, היה מוכן לקחת את הסיכון ולהפיק לו תקליט. האלבום הוקלט כמעט במחתרת, עם ציוד בסיסי, בכנסייה נטושה, במשך שני לילות, אליו מצטרפים רק בסיסט וזמר הנותן קול שני. למרבה ההפתעה האלבום הצליח בענק, והפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בלייבל.

אחרית דבר: ב 1983 בנו הבכור כתב וביים מחזה עטור שבחים על חייו של אביו ששוחק ע״י התיאטרון הציבורי של מדינת מישיגן. במישיגן אפילו הוקדש יום מיוחד כ״יום ג׳וש ווייט״ (ולא סתם יום, ה 20 באפריל…). בשנת 1998 שירות הבולאים האמריקאי הנציח את פועלו על בול.

מעניין שהגעתי לשיר ולאלבום בזכות ברני האמן והמטפלת, שהגיע לקיבוץ עם גרעין “הבונים” מדרום אפריקה. עלייתו ארצה לא היתה רק ממניעים ציוניים אלא גם מתוך סלידה מהאפרטהייד. ברני אף סומן במעין ״רשימה שחורה״ֶ של המשטר בגלל שהיו לו חברים שחורים. 

ג׳וש ווייט, שהתחיל מהתחתית של התחתית, נלחם כל חייו למען זכויות השחורים ואפילו הופיע בבית הלבן, בטוויסט הזוי בעלילה נכנס לרשימה השחורה שהרסה לו את הקריירה, ועמעמה את מקומו הראוי בהיסטוריה, רק בגלל כמה לבנים חשוכים ש Scandalized his name… 

לבד ביחד

העיירה הקטנה Grass Valley היא עיירה טיפוסית להרי הסיירה נבאדה. בימי הבהלה לזהב היה כאן מכרה זהב גדול ומשגשג. אני לא יודע אם זה לגמרי מקרי, אבל המתיישבים שהגיעו הנה עם חלומות על התעשרות מהירה נתנו לה שם נבואי וכיום זה איזור עם לא מעט חוות לגידול גראס… (ועד כמה שאני יודע, גם לא מעט ישראלים מגיעים לכאן לתקופת הקטיף כדי לצבור קצת מזומנים, ולהמשיך הלאה לטייל). עצרנו לקפה בדאון טאון. הצצה חטופה מעבר לרחוב, ואני קולט חנות ספרים יד שנייה שנראית מבולגנת ומזמינה. נשאבתי פנימה. עוד לפני שאני שם יד על ספר כלשהו, אני מגלה חדר צדדי עם ערימות על ערימות של תקליטים ישנים. המשפחה יכולה לחכות. שיסתובבו בדאון טאון, בטח ימצאו שם משהו מעניין. ביי. 

אני רוצה לכתוב על אלבום שדגתי במערום הויניל ומודה שלא הכרתי. יש מצב שאני לא היחיד שלא מכיר אותו, אז בואו ננסה להתיידד איתו יחד.

דייב מייסון (Dave Mason) היה הגיטריסט של טראפיק. הוא אפילו כתב ללהקה את הלהיט הענק  Feelin’ Alright (שהתפרסם מאוחר יותר בגרסה של ג'ו קוקר) ואת הממתק הפסיכדלי Hole in my Shoe, אחד משירי הרוק הראשונים ששילב סיטאר. אגב, את הסיטאר הוא קיבל מג'ורג׳ הריסון. ב 1970 הוא פרש מהלהקה ויצא לדרך עצמאית. אבל עוד לפני שעזב את טראפיק הוא רעה בשדות זרים. מייסון היה מיודד עם ג׳ימי הנדריקס ואף ישב איתו יחד בדירה כשהם הקשיבו לראשונה ל ״ג'ון ווסלי הרדינג״ של דילן והתלהבו מ All along the watchtower. מייסון גם ניגן בגיטרת 12 מיתרים בהקלטה של השיר שנכנסה לאלקטריק ליילנד. הוא ניגן ב Beggars banquet של הסטונס וליווה את סיבוב ההופעות של דילייני ובוני יחד עם אריק קלפטון וג'ורג׳ הריסון. הרומן עם הריסון וקלפטון לא נגמר שם. הוא ניגן ב All things must pass והצטרף לחלק מההקלטות של דרק והדומינוס (אלבום שחגג ממש לא מזמן יובל). כשהשתחרר מטראפיק ויצא לקריירת סולו הוא עשה כמה שירים כש Family מלווים אותו, ומשם המשיך לאלבום סולו ראשון בשם Alone Together, אותו שלפתי מהערימה ועליו באתי להמליץ.

כשהקשבתי לאלבום הזה בפעם הראשונה חשבתי שאני מקשיב לאלבום של סטפן סטילס. אבל בעוד סטילס נכנס לפנתיאון, יש לי הרגשה שמייסון עף מתחת לרדאר. מייסון דווקא גייס להקלטות סוללת נגנים מכובדת: ליאון ראסל היה שם, בוני ברמלט (ההיא מהצמד דילייני ובוני אותם הזכרתי קודם), המתופף ג'ים קפלדי, חברו לטראפיק משכבר הימים, הזמרת ריטה קוליג׳ (אז אשתו של כריס כריסטופרסון), והמתופף ג׳ים גורדון איתו ניגן בדרק והדומינוס. אגב  זה אותו ג׳ים גורדון שמאוחר יותר, בשנות השמונים, בהתקף פסיכוטי, ירצח את אמו וייכנס לכלא ל 16 שנה.

ב 1970ֶ פסיכדליה כבר היתה קצת פאסה. הרבה להקות פזלו לכיוון הקאנטרי רוק (קחו למשל את הגרייטפול דד, או הבירדס, אם לציין את הדוגמאות הראשונות שעולות לי לראש), הרוק הכבד נתן בראש, היו ניצני פרוג. גם דייב זרם עם רוח התקופה ולא נצמד לפסיכדליה. זה אלבום רוק ישיר עם סאונד שהוא הרבה יותר סבנטיז מאשר סיקסטיז. הדבר הכי פסיכדלי באלבום זה ההדפס הצבעוני על הויניל עצמו. אפשר להתמסטל רק מלהביט על התקליט המסתובב… 

יש כאן איזון מוצלח בין אקוסטי לחשמלי, ויופי של מלודיות שאם קצת יותר מזל היו מתנגנות בתחנות הרדיו ומכאן מגיעות לקהל גדול יותר. נגינת הגיטרה של דייב היא פשוט נהדרת. תקשיבו למשל לסולו הגיטרה בסוף השיר שמסיים את האלבום Look at you, look at me. בהמשך הקריירה מייסון הלך לכיוון יותר ״בורגני״ ועשה דברים שאפשר לקטלג כ yacht rock (קחו למשל את הלהיט הקיטשי מ 77 We just disagree) אבל את היציאה הראשונית הזו אי אפשר לקחת לו. 

ב 2020, במלאת יובל לאלבום, אי שם במעמקי הסגרים של הפנדמיק, מייסון חושב שהוא לא כל כך אוהב את השירה של עצמו כשהיה בן ה 22, וגם יש לו כמה רעיונות חדשים לגבי העיבודים, והוא מחליט להקליט את האלבום מחדש. הוא אוסף חבורת נגנים ומוציא את Alone together again. 

קיביצר, לבד או ביחד, לא ממש משנה, ממליץ לכם להניח את המחט או ללחוץ על פליי בטלפון ולתת צ'אנס לדייב מייסון ולאלבום הזה. אני הגעתי אליו לגמרי במקרה ואהבתי, מקווה שגם אתם.

 

Forge your own chains

תקליט האוסף הראשון שהכרתי היה של יוסי, שהיה גדול, כלומר שנה מעלי, וכבר היה לו שפם קטן של אחד שעוד שנה כבר בטח יצטרך להתגלח. לאלבום קראו  Ring My Bells והייתי צעיר מדי מכדי להבין למה התכוונה אניטה וורד כשהיא הזמינה את המאזינים או איזה נמען אנונימי לצלצל בפעמוניה.  האמת שעטיפת האלבום עם הבחורה השחורה עם המחשוף הנדיב היה צריך לתת איזה רמז. מה לעשות, שנות השבעים היו הרבה פחות תקינות פוליטית. התקליט איגד בתוכו להיטי סבנטיז גדולים כמו ״הקש בעץ״, Born to be alive, וכמובן שלא פסח גם על שיר של בוני אם (אם אני זוכר נכון, זה היה ״הולידיי״). 

יש משהו לא הוגן באלבומי אוסף. האלבום לוקח רק את הדובדנים המסוכרים, ומשאיר מאחור את ההתמודדות עם היצירה השלמה שלעיתים היא קצת יותר מרירה ומאתגרת. אבל הוגן או לא הוגן, תכלס כשמדובר בלהיטי דיסקו, זה אפילו מתבקש. עזבו את הקשקוש של יצירה שלמה (מה זה, פרוג?) כי מה לעשות, לפעמים בא סתם לנענע את הישבנים, ומה זה דיסקו אם לא הדוניזם טהור ובלתי מתנצל…

לאחרונה נתקלתי באלבום אוסף בעל השם הקצר והקליט: Forge your own chains: Heavy psychedelic ballads and dirges 1968-1974

ממש כמו ״צלצל בפעמוני״, גם הוא נקרא ע״ש אחד ה״להיטים״ באלבום, שירו הנפלא של D. R. Hooker ואני ממליץ למי שלא מכיר, לעשות חיפוש מהיר ולצלול לעולמו של אותו ווירדו מופלא ומסתורי. האמת שזה משפט נפלא:Forge your own chains, סוג של תובנה פילוסופית היפי-שיט. משפט שלא אופתע אם גם יימצא חרוט על הקיר בשרותים הציבוריים של בסיס טירונים כלשהו במערב התיכון.

השתמשתי במילה ״להיטים״, אבל בפועל אין דבר יותר רחוק מזה באוסף הנ״ל. מדובר במקבץ איזוטרי למדי של שירים מתוך פרייבט-פרס, כלומר אותם אלבומים שהודפסו במספר מוגבל של עותקים אחרי שחברי הלהקה גילו שלמתופף יש דוד עשיר באוקלהומה שיכול לזרוק כמה גרושים ויאפשר להם להוציא אלבום כדי לחלק לבני משפחה וחברים שיהיו מנומסים מספיק כדי להגיד תודה, ואולי אפילו יתנו האזנה או שתיים.

יש באלבום הזה לא מעט שירים מצויינים. חלק מהאמנים כאן הושמעו בתוכניתו הנהדרת של Uri Bash בכאן-88 שהוקדשה כולה לעולם הפרייבט-פרס (חפשו באתר התחנה). האוסף מתחיל עם בלדה אדירה על יום הדין של להקה אלמונית בשם Top drawer. שיר יום כיפור אולטימטיבי. יש כאן את Don’t you fill me של Damon, הלוא הוא דיויד קרלטון דל קונטה. דיימון במהופך זה Nomad ודיימון אכן ראה בעצמו סוג של נווד צועני. על הג׳ימג׳ום של דיימון עם ג׳ורג׳ האריסון וראווי שנקר ב Big Sur והמיתר הקרוע שהפך מבאג לפיצ׳ר נדבר בהזדמנות אחרת. עוד שיר נהדר באוסף הוא של Morly Grey, להקה מאוהיו שעשתה פסיכדליה סמיכה ומבעבעת והוציאה אלבום מעולה ב 72.

   

שווה להזכיר גם את Strawberry rain של הרכב קנדי ממונטריאול בשם אליסון שמצאתי עליו מעט מאוד אינפורמציה במרשתת ואני רק יודע שהם הוציאו אלבום בודד (סלף טייטלד) ב 1971.

ממש כפי שהאלבום מתחיל חזק עם Song for a Sinner ואווירת יום הדין, הוא מסתיים עם Somebody keeps calling my name, שיר שמשייט באותן ספירות דתיות/רוחניות. מדובר בפצצה פסיכדלית מופלאה באורך של יותר מתשע דקות של להקת Baby Grandmother השוודית.

 

מבחינה גיאוגרפית, האלבום לא מתמקד רק בסצינה הפסיכדלית של צפון אמריקה ואירופה, אלא עושה טריפ עולמי אקלקטי ואוסף מטעמים מפה ומשם. יש שיר של Shin Jung Huyan and the Men  הדרום קוריאנים, יש את קורוש האיראני, יש נציגים מתאילנד, קולומביה, וניגריה. כשחושבים על זה,  האלבום מכסה את כל היבשות, רק חבל שלא הכניסו להקה מאנטרטיקה... 

בשורה התחתונה, זה אלבום קצת מפוזר אבל עם לא מעט פנינים אדירות מעולם הפרייבט-פרס שפעמוניהם מעולם לא צלצלו במצעדי הפזמונים. עושה חשק לצלול ולהכיר חומרים נוספים של אותם מוזיקאים מוכשרים, שחלקם הושלכו בשולי הדרכים ונעלמו בתהום השכחה. 

 

יוסי, ילד שלי מוצלח

 בכל ביקור בשכונת הייאט-אשבורי אני עוצר לביקור בחנות התקליטים Amoeba. בביקור האחרון נכנסתי עם רשימת מכולת, כזו שכוללת אלבומים נשכחים אותם לא ניתן להשיג בעולם הסטרימינג, אבל במקום לצאת עם בקבוק חלב, לחם חם וזיתים, מצאתי את עצמי עם גור כלבים מסכן צולע, מפוחית קטנה נוצצת ופרח אדמוני. יוסי, ילד שלי מוצלח. 

אני רוצה לכתוב היום על גור כלבים מסכן צולע שהוא בעצם פרח אדמוני. אני מדבר על Pink Jackets Required של חבורת Shagrat. 

האלבום הזה, ובכלל הלהקה קצרת המועד הזו, היא נקודת מפגש של הרבה דברים אהובים שחלקם יתפתחו

 זמן לא רב אחר כך, אם זה Steven Peregrine Took שמכאן ימשיך ל Tyrannosaurus Rex יחד עם מארק בולאן, או Mick Farren שהיה חלק מחבורת הסוטים (The Deviant), ובהמשך ישתף פעולה עם סטיב טוק גם באלבום Mona – The Carnivorous Circus. שותף נוסף לפשע הוא הגיטריסט Larry Wallis שיהיה חלק מ Pink Fairies, אח״כ UFO ואף יחבור בהמשך ללמי קילמיסטר ב Motörhead. מוזיקאי נוסף שאמנם לא היה רשמית בלהקה, אבל גם הוא קשור לאלבום הוא ג׳ון אלדר, הידוע יותר כ Twink שהכה בתוף עם ה Pretty Things, הביא לנו את Think pink הנפלא, והיה גם הוא חלק מהפיות הוורודות (בהמשך עבר למרוקו ושינה את שמו למוחמד עבדאללה...).

Steven Peregrine Took (left) with Mark Bolan

התקופה היא 1969-1970, סוף ימי הזוהר של הפסיכדליה. עוד מעט יפציע במלוא הדרו הנוצץ הגלאם רוק. גם הרוק הכבד והפרוג כבר עושים לנו קוקו מעבר לפינה. מיק פארן וסטיב טוק נפגשים לנגן, ויחד איתם נמצאים טים טיילור ולארי וואליס. כשיש להם כמה שירים חצי אפויים הם קוראים ללהקה Shagrat. בהמשך מתגלים חילוקי דעות אמנותיים (אגב, זה תמיד ״חילוקי דעות אמנותיים״, זה אף פעם לא ״עלינו אחד לשני על העצבים״ או ״חשבתי שהוא לא רק חרא בן אדם, הוא גם לא יודע לנגן״…), טיילור ו- וואליס נמצאים בצד של סטיב טוק ופארן עוזב את החבורה. המתופף Phil Lenoir מצטרף מעט אחרי עזיבתו של מיק. החבורה נכנסת לאולפני Strawberry (שבבעלות חברים מלהקת 10cc) ומקליטה לאצטט שלושה שירים מחוספסים ומחורעים: Peppermint Flickstick (שיר על בחור שמתאהב בנערה שעל פרסומת חטיף שוקולד ומבזבז את כל כספו וממלא את ביתו בארגזים של החטיף כשהוא מפנטז על אותה דוגמנית), Boo! I said freeze (שיר שנכתב בעקבות מעצר של סטיב ע״י ה LAPD שהורידו אותו מהכביש  כשהוא עמוק בתוך טריפ) ו -  Steel abortion (על ברנש שבורח מהכלא, מגיע לבית חברתו, ואחרי לילה של סקס נאלץ לנטוש אותה ולהסתתר מהמשטרה). בגלל טעות בהקלטה, שניים מתוך השלושה מודפסים במהירות גבוהה מהמתוכנן. זה אמנם טעות טכנולוגית שניתנת לתיקון בקלות, אבל אלו ששמעו את ההקלטות האלו היו בטוחים שהחבורה עשתה פריק רוק על ספידים… שלושת השירים נכנסים לאלבום Lone Star, אבל לא ל Pink Jacket Requires אותו שליתי בחנות התקליטים.

כמה מילים על שם הלהקה. קיימות כמה גרסאות. באחת Shagrat הוא יצור מרושע מהספר ״שר הטבעות״ של טולקין. גרסה אחרת ניתנה ע״י וואליס שסיפר שסטיב טוק קינא באחרים שיש להם כינויים מגניבים והוא רצה להיכנס לדמות של מעין יצור בעל זקן מחודד עיניים מרושעות ונעלי זמש. סטיב עצמו לעומת זאת  סיפר בראיון שהוא הרגיש כמו יצור עלוב, עכברוש המגיח מהביבים, וכמו עכברושים אשר מתרבים במהירות גם הוא אוהב לעסוק נמרצות בפעולת הרבייה (Shag - Rat)… תבחרו בעצמכם את הגרסה החביבה עליכם, הכל הולך.

Shagrat from Lord of the Rings

הבאים בתור לעזוב אחרי פארן הם פיל וטיילור. Dave bidwell מצטרף אבל הלהקה לא ממש מתפקדת, ככה שבפועל רק סטיב טוק חבר פעיל בלהקה במשרה מלאה. החבורה מקליטה כמה קטעים אקוסטיים יותר. גרסאות דמו מההקלטות האלו נכנסות לז׳אקט הוורוד. ממש לפני שסטיב עוזב ומצטרף למארק בולאן בגלגול המוקדם של T-Rex, מוקלטים שלושה שירים שימצאו את עצמם מאוחר יותר ב Think Pink: 

The coming of the other one ,The sparrow is a sign וג׳אם השיכורים המשעשע (שלא מצאתי לו לינק ביוטיוב) Three little piggies. 

Mick Farren

האלבום Pink Jackets Required הוא בעצם אלבום דמואים מאותם הקלטות ולחלק מהשירים יש יותר מטייק אחד. למרות המוזרות שלו, מדובר באלבום נהדר. התקופה הזו של 69 ותחילת 70 היא תקופה מעניינת והמון כיוונים נפתחים. Shagrat היא אמנם להקה די שולית ונידחת בדברי ימי המוזיקה, ולא אשתמש בקלישאה ״הקדימה את זמנה״ (הופ, הרגע השתמשתי…), אבל כיף להיווכח שהצליל שלהם, שהיה מוזר ולא מסחרי בזמן אמת, קיבל בהמשך חיים חדשים, ודור חדש, שלא היה שם כשהכל קרה (ואני ביניהם), נחשף אליו. 

אם אין אל אס די, עשו אהבה

 אני רוצה לחזור לרגע קטן למדי בהיסטוריה הכללית, פיפס כמעט בלתי מורגש, אבל רגע די משמעותי בהיסטוריה הפסיכדלית. היום לפני 55 שנה נכנס לתוקפו החוק האוסר על מכירה, שימוש והחזקה של אל אס די בקליפורניה. למען הדיוק החוק נחקק בקליפורניה ונבאדה כבר ב 30 במאי 1966. בנבאדה הוא נכנס לתוקף במיידי, ובקליפורניה יישומו נדחה ל 6 באוקטובר. עד אותו יום, מסיבות האסיד היו חוקיות לחלוטין. הודעות בדבר מסיבות אסיד-טסט פורסמו לעיני כל בלוחות מודעות או על חלונות בתי הקפה באין מפריע (לעומת זאת, ממש לא הייתם רוצים להיתפס עם ג'וינט תמים, על החזקת מריחואנה הייתם עלולים להירקב בכלא במשך שנים ארוכות). כל מי שרק רצה, יכול היה להצטרף, לקחת מלוא הכוס מקערת הפונץ' המתוגברת בכימיקלים, ולהיכנס לטריפ לצלילי הג׳ימג׳ומים של ג׳רי גרסייה וחבריו ל Warlocks (ששינו את שמם בהמשך לגרייטפול דד). 

                        

The Grateful Dead at Love Pageant Rally

בשישי באוקטובר, היום בו נכנס האיסור לתוקף, התארגנה צעדת מחאה בסן פרנסיסקו בשם Love pageant rally. את אירוע המחאה הגו המשורר אלן כהן והאמן מייקל בוואן. באותה תקופה החל עולה רף המתיחות בין השוטרים לילדי הפרחים שהחלו להגיעו לשכונת הייט-אשבורי. הצעירים ארוכי השיער עם הבגדים הצבעוניים או המלוכלכים לא באו לרשויות בטוב. איסור השימוש באל אס די נתן לשוטרים עוד סיבה להיכנס בהם. מייקל ואלן הבינו את הסיטואציה וביקשו מהקהל להימנע מהתגרות מיותרת בשוטרים ולמחות בדרך חיובית עם מוזיקה ושמחה. בהזמנה למצעד נכתב: 

Bring the color gold... Bring photos of personal saints and gurus and heroes of the underground... Bring children... Flowers... Flutes... Drums... Feathers... Bands... Beads... Banners, flags, incense, chimes, gongs, cymbals, symbols, costumes, joy."

          

The Furthur Bus

אגב, עצם העובדה שהחוק נכנס לתוקפו בתאריך ה 6 בשנת 66 ויחד יצרו 666, היתה עוד הוכחה עבור צעירי השכונה שמדובר בחוק שברא השטן (לא שהם היו צריכים איזשהן הוכחות…).

אל פארק ה Panhandle, אותה ידית מחבת ירוקה של הגולדן גייט פארק, הגיעו כמה אלפי אנשים. קן קיזי (מחבר ״קן הקוקיה״, שהפך לתומך נלהב בשימוש בסמים מרחיבי תודעה) הגיע עם חבורת המרי פרנקסטרס באוטובוס ה Furthur הידוע (הטעות במקור. בהזדמנות זו, ממליץ על הדוקומנטרי הנהדר Magic trip, שמספר את סיפור המסע ההזוי של החבורה להפצת בשורת ה LSD על האוטובוס הצבעוני מקליפורניה לניו יורק). הגרייטפול דד התנדבו לנגן, גם הביג בראד׳ר אנד הולדינג קומפני הגיעו, ויחד איתם זמרת חדשה ומבטיחה שעוד נשמע עליה בהמשך... 

קבלו וידאו קצר מהאירוע בו אפשר לשמוע את ההקלטה הראשונה של הביג בראד׳ר יחד עם ג׳ניס ג׳ופלין

Janis with the Big Brother & Holding Company

כדי להבין את משמעות אותו יום, כדאי לקרוא את ״הצהרת העצמאות״ שכתבו מארגני האירוע ולהבין ש LSD לא נתפס כסתם סם שצורכים בשביל הכיף או כדי לברוח מהמציאות, אלא מכשיר להרחבת התודעה והפיכת העולם לטוב יותר. בהצהרה הם כתבו:

We hold these experiences to be self-evident, that all is equal, that the creation endows us with certain unalienable rights, that among these are: the freedom of body, the pursuit of joy, and the expansion of consciousness and that to secure these rights, we the citizens of earth declare our love and compassion for all conflicting hate-carrying men and women of the world.

האמת שאותו מצעד אהבה חצי ספונטני היה בעצם סנונית ראשונה. רק שלושה חודשים מאוחר יותר, יארגן מייקל בוואן את ה Human Be-in שיהיה גדול ומשמעותי בהרבה. אמנם ״קיץ האהבה״ המפורסם מיוחס לקיץ של 67, אבל יש לא מעט תושבים בהייט-אשבורי שטוענים שקיץ האהבה האמיתי התרחש בכלל בסתיו של 66. 

בדיוק שנה אחרי מצעד האהבה, ב 6 באוקטובר 67, חבורת ה Diggers ביימה לוויה והכריזה על מות ההיפים. Death of Hippie הם קראו לה. ארון קבורה עבר לאורך רחוב הייאט ונטמן בפארק בואנה-ויסטה בצידה הדרומי של השכונה. על ארון הקבורה נכתב: Hippie - Son of media, ולא סתם. בקיץ האהבה הכיסוי התקשורתי בשכונה היה עצום. תחנות טלוויזיה ורדיו שלחו כתבים שדיווחו יום יום מהשטח. אוטובוסים עם תיירים החלו עוברים בשכונה. חברת האוטובוסים גרייהאונד פרסמה ״הזדמנות לבקר בחו״ל מבלי לצאת מגבולות המדינה״. הם אפילו חילקו מילון שימושי למונחים היפיים לתיירים על האוטובוסים. יכולת ללמוד מה זה״טריפ״, להבין ש weed זה לא סתם עשב בר, ושכדי להיות high לא צריך סולם. היפים היו רצים אחרי האוטובוסים כשהם מחזיקים מראות ומכוונים אותם לעבר התיירים. Dig yourself, man הם היו צועקים לעבר התייר ששלף מצלמה בחלון האוטובוס.

Haight-Ashbury Tourism

בסוף הקיץ של 67 החיים בהייט-אשבורי עם כל הצפיפות, ההיגיינה הירודה והתזונה הקלוקלת הפכו להיות בלתי נסבלים. הרעיון של ה Diggers לא היה מופרך. לכו, תקימו קומונות, תחזרו הביתה, תתפזרו ברחבי ארה״ב, תפיצו את רעיונות המהפכה. אין עוד טעם להישאר כאן. הדיגרז לא רק דיברו. הם עצמם לא נשארו בשכונה והתפזרו לכל עבר.

Death of Hippie / Son of media

די מדהים לראות מה עברה השכונה בין אותו Love pageant rally שנערך היום לפני 55 שנה, לבין הלווית ההיפים שנערכה בדיוק באותו יום, שנה מאוחר יותר.