סליחה

התבקשתי לכתוב סליחה מעל גבי העיתון במסגרת פרוייקט סליחות ליום כיפור. רציתי לענות לעורכת: עזבי אותי באמש׳לך, מה לי ולזה? אבל יצא לי ״תני לי לחשוב על זה״ מנומס. בסוף כתבתי משהו...

חורף 1988, האינתיפאדה הראשונה, אני חייל בגדוד 50, לא מזמן סיימתי טירונות. הפלוגה נשארת שבת בבסיס בבית סאחור, כפר בשטחים צמוד לבית לחם, כוננות מבצעית. רק שניים מכל מחלקה יוצאים הביתה. אלון, שהגיע אלינו מהמסייעת מקבל פאס כי סבא שלו מת והוא חייב לצאת להלוייה. עוד כמה חיילים מנסים את מזלם. זיו רוצה לצאת ליום ההולדת של אחותו, עירד מספר שההורים חזרו מחו״ל והוא לא ראה אותם חודש וחצי. לי יש סוף סוף חברה. מישהי מהגרעין שעשתה של״ת בקיבוץ. אני חרמן אש, מתעב את המרדף חסר התוחלת אחרי ילדים בני שמונה שזורקים אבנים. מת, מת, מת להגיע הביתה. חניך תורן מסמן איקס על פתק ומקפל פתקים ריקים לכובע. הגרלת ״מספרי החיים״ נעשית אחרי שימון נשקים ואני קולט כתם שמן קטן על הפתק המיוחל. מזל שאני השני להוציא פתק מהכובע.

יצאתי עם אלון לתפוס טרמפים הביתה. מכונית של תושבים מהתנחלות אפרת עוצרת לנו. אבא, אמא וילד כבן שנתיים שתלתלי ראשו השחורים עדיין לא נגזזו. האמא בהריון מתקדם, יושבת בכיסא האחורי ליד בנה. אני מתיישב ליד הנהג שנוסע באיטיות מרגיזה. יאללה סע כבר, תן גז. ברדיו גלי צה״ל מנגנים את מלנכולי של הנטאשות. ליד שכונת גילה, בדיוק בפזמון, כשהירקון זורם ונשפך לים, נהג משאית חסר סבלנות שדבוק לנו לתחת יוצא לעקיפה בקו הפרדה רצוף. מכונית באה ממול ונהג המשאית חוזר למסלול בפתאומיות, פוגע בדופן האחורי של הרכב בעצמה ומעיף אותנו לשוליים. אני יוצא ללא פגע. כולם זוחלים איכשהו החוצה. הילד מתחיל לצרוח אבל נראה שהוא בסדר. אמא שלו נראית בהלם, מלאת זכוכיות ודם. מכוניות עוצרות לידינו, מנסות לעזור. אנחנו ב 88, כן? אין סלולרים. אני מבקש מנהג שעצר בצד שיקח אותי לטלפון ציבורי להזעיק אמבולנס ולוקח איתי את התיק. אחרי שאני מתקשר, הוא שואל אותי אם לקחת אותי לאנשהו ואני מבקש טרמפ לתחנת האוטובוס של ירושלים, נוטש את המערכה.

ביום ראשון אני פוגש את אלון. מסתבר שפינו אותו באמבולנס לבית החולים ומשם לתשאול במצ״ח. מכיוון שנהג המשאית היה פלסטיני, בדקו כיוון של פיגוע חבלני. האישה יצאה בשלום אבל איבדה את התינוק. בזמן שאני מבלה עם החברה בקיבוץ, כמעט ולא יוצא מהחדר, בקושי מגיח החוצה להגיד שלום להורים בקבלת שבת (אוקי, גם ולמחרת קפיצה קטנה למרכולית ול״כביסת חיילים״), אלון מפספס את ההלוויה של סבא שלו ואמא בהריון מאבדת את העובר. בכל פעם שאני שומע את ״מלנכולי״ אני נזכר בפתק עם האיקס, באלון, בילד הקטן בעל התלתלים ואימו ההריונית. 

 רגע, בואו נתחיל שוב. 

אני משכשך לי במים החמימים של שגרת יומי, מחובר לאזניות עם נויז קנסליישן, מרוכז בעצמי. סוג של עב״ם או סתם מאותגר רגשית. לא קשוב במיוחד לסבלו של הזולת. כשהתבקשתי לבקש סליחה מעל דפי העיתון, ניסיתי למצוא איזה סיפור דרמטי, מישהו שעשיתי לו עוול רציני. סיפור שרודף ומייסר אותי זמן רב. אולי מעשה מרמה או ריב רציני עם חבר לשעבר ונתק של שנים. יש לי כמובן שלדים בארון (וגם חבר לשעבר עם נתק של שנים), אבל אני כל כך לא מיומן בלריב כך שיש מצב שאנשים נמצאים איתי בברוגז ואני פשוט לא מודע לזה.

אולם גם ללא דרמות הוליווד, ודאי וודאי שיש אנשים שאני חייב להם סליחה. יש לי בכיס מכשיר מקולל שמסיח את דעתי אינספור פעמים. במקום להיות נוכח ולבלות עם המשפחה או חברים, אני מוצא את עצמי מציץ במסך, בודק הודעות ווטסאפ או איזו הערה מטופשת בפייסבוק ממישהו שאני בכלל לא מכיר. אז מגיע לטלי, לבנות ולחברים סליחה על העבמ״יות, הניתוק וחוסר הנוכחות האמיתית בהווה יחד עם האנשים שבאמת יקרים לי. 

אה, וגם סליחה לכם על שמרחתי אתכם עם הסיפור המצוץ מהאצבע איתו התחלתי...