אנחנו חיים בעולם קטן. מה זה קטן, פיצפון. אני לא מדבר על זה שתוך כדי שיחה קצרה עם שכני למושב בטיסה ארצה מספרד אנחנו מייד מגלים, ממש בלי להתכוון לכך, מכרים משותפים, זה כבר לא מעורר בי השתאות.
אבל כשאני מספר לאחותי בזמן שאנו שוהים יחד בצימר במפגש משפחתי בגליל העליון שקבעתי לראיין הערב יוצר ומוזיקאי מעניין שחי בניו יורק ומגיע להופיע באזורנו בשם אלון נחושתן, אני מקבל בתגובה ״אני מכירה את אלון. אפילו עבדנו יחד. הוא יצר את המוזיקה לאחד המופעים של הלהקה שלי כשיצרתי בניו יורק״, זה כבר מצדיק לפחות ״וואלה?״ מופתע.
אני מצרף את אחותי לשיחה עם אלון והשיחה נפתחת כשיחת מכרים ותיקה. מה שלומך? איפה אתה חי עכשיו? ואפילו שאלות פולניות טיפוסיות כגון: התחתנת? יש לך ילדים?... אנחנו עוברים לדבר על הקשר של אלון לאלה שחיה איתנו בעמק הסיליקון, היתה איתו בתיכון בראשון והיא זו שקישרה ביננו לקראת בואו.
לפני שאתחיל בראיון, סטייה קלה מהנושא: אחותי הגיעה לניו יורק בעקבות הפוסט דוקטורט של בן זוגה בשיא קריירת המחול שלה. היא הקימה להקה וייצרה לא מעט מופעי מחול/תנועה שקצרו שבחים וזכו בפרסים ברחבי העולם (ביקורות אוהדות בניו יורק טיימס מייד תויקו לקלסר ע״י הורי הגאים...). בעבודתה Iodine, שיתפה פעולה עם אלון נחושתן שהיה אז אמן צעיר יחסית, למרות שכבר אז הקליט בלייבל ואף ניגן עם האמן הידוע ג׳ון זורן. אלון כתב וניגן את הפסקול לעבודה. אוקי, מספיק עם השואו אוף המשפחתי, הכתבה היא על אלון, לא על אחותי...
אהלן אלון, ספר קצת על הדרך שעשית מתיכון בראשון לניו יורק ובימות הפסטיבלים ברחבי העולם. התחלת בכלל עם מוזיקה קלאסית, נכון?
כתבתי, ואני עדיין כותב מוזיקה קלאסית. בארץ לא היה כל כך איפה ללמוד. כיום לתלמידים הישראלים יש הרבה יותר אפשרויות. הלכתי למורים פרטיים בזמן שלמדתי קומפוזיציה קלאסית, אבל במסגרת הלימודים בבוסטון הלכתי למגמת Contemporary composition ושם בעצם שילבתי בין הידע שלי במוזיקה קלאסית לבין ג׳ז.
מלבד ג׳ז אני הולך לכיוונים שונים. בעיני אי אפשר לגור בניו יורק ולא לפזול לכיוונים שונים. בבוקר אני מנגן פסנתר עם להקת מחול, בצהריים אני מלמד ומרצה ובערב יש לי הופעות. זה אורח חיים כזה של מוזיקאי, שזה אגב לא שונה ממה שאמנים בארץ עושים, זה לרוץ בטירוף, אבל זה מה שצריך לעשות כדי לשרוד כמוזיקאי.
מה אתה מלמד?
אני מלמד כתיבה יצירתית. יש לי גיג בפילהרמונית של ניו יורק. מלמד מלחינים צעירים איך לכתוב מוזיקה, וזה מתפרש על הרבה ז'אנרים. הרקע שלי עם תואר ראשון במוסיקה קלאסית ותואר שני בג׳ז וקומפוזיציה לא מגביל אותי להתמקד בז׳אנר אחד. זה גם מה שאני מנסה להראות לתלמידים שלי, שלא צריך להיות מוגבלים לז׳אנר ספציפי.
אני חוזר למה שאמרת על זה שבעצם היה קשה ללמוד בארץ. זה מעניין. אני חשבתי שאחרי ההצלחה של הפלטינה בתחילת שנות השבעים (אפילו הצלחה בינלאומית, הם הופיעו בפסטיבל מונטריי), ציפיתי שהג׳ז יקבל בארץ את הכבוד הראוי.
הפלטינה הצליחו אבל הם לא השאירו אחריהם מורשת. אהרלה (קמינסקי) ממשיך לנגן ונחום (פרפרקוביץ) המשיך ללמד, אבל ה boost הרציני הגיע הרבה יותר מאוחר. הפריחה שיש היום מורכבת מלא מעט נגנים שלמדו בניו יורק וחזרו לארץ ללמד. כיום אפשר לשמוע ג'אז במועדונים בכל רחבי הארץ באופן כמעט יומיומי.
יש עכשיו טרנד של הופעות אינטימיות שאנשים מארחים אצלם בסלון…
כן. אני הופעתי בהופעה הראשונה בסלון. לצערי בן שלו כתב על זה ביקורת לא מחמיאה ב״גלריה״... זה היה מאוד לא מאורגן. עם הזמן הז׳אנר השתכלל וזה ממש נחמד. הופעתי כמה פעמים. אחת הבעיות זה שאין לך שליטה על הציוד שתקבל. באחד הבתים למשל, נאלצתי לנגן על פסנתר מאוד מצ'וקמק אבל מאז הדברים השתדרגו.
מלבד פסנתר, על איזה כלים אתה מנגן? יש לך איזה כלי מועדף?
אני מנגן על המון כלים. אני אוהב להלחין לקלרינט שהוא כלי מאוד יהודי. אני מלחין גם לסקסופון, כלי מיתר ואני אוהב לכתוב מוזיקה לכלים שאני לא מנגן.
אפרופו מוזיקה יהודית. כשהקשבתי לדיסקים שלך, שמעתי השפעות יהודיות וישראליות בחלק מהקטעים. אתה הולך לגעת בכיוון הזה בביקורך אצלינו?
בברקלי אני הולך לעשות סדנה של אילתור דרך המזרח התיכון (סדנה שכבר עשיתי בעבר וקראו לי שוב כי זה היה מוצלח). זו סדנה שתוכל לעניין נגנים יהודים או ישראלים שמעוניינים ללמוד לאלתר באמצעות סולמות ים תיכוניים, אם זה דרך התרבות של המוזיקה היהודית או דרך המוזיקה הערבית. יש סולמות מאוד מורכבים והיתה אינטראקציה. למשל בתקופת האנדלוס באיבריה התרבות היהודית והערבית היו ביחד. עד היום אתה יכול לשמוע את החזן בבית כנסת ספרדי מאלתר בסולמות שהם ערביים לחלוטין.
ג׳ז (ובעצם כמעט כל מוזיקה) היא אוניברסלית. אתה מופיע במקומות שונים בעולם. אתה מרגיש הבדל בין הקהלים?
בהחלט. הקהל הניו יורקי הוא קהל עייף, והוא לא מתלהב במיוחד, קהל קשוח. ככל שאני מתרחק אני נהנה יותר. למשל כשאני עולה צפונה לקנדה, הגישה שונה ויש הרבה יותר התלהבות. אנשים נהנים ומריעים. זה במיוחד בולט כשאני מופיע במקומות אקזוטים כמו הפיליפינים או סין או יפן. הקהל פשוט יוצא מגדרו. שם יש פחות חשיפה והג׳אז פחות ממוסד. לאט לאט הכפר הופך להיות גלובלי אבל בינתיים עדיין אפשר לחדש ולהיחשף לקהל שפתוח וצמא למוזיקה הזו.
אתה בא מבית מוזיקלי?
כן. אמא שלי היא מורה לריתמיקה ופסנתר. היא היתה סוחבת אותי לשיעורים שהיא היתה מלמדת בקונסרבטוריון. אני באתי מבית עם משמעת קלאסית של לנגן כל יום, אמא שלי רוסיה והיא באה מהאסכולה הרוסית הקפדנית עם המשמעת וכל מה שכרוך בזה.
הייתי מצפה ממך למרוד ולהפוך לפאנקיסט או משהו כזה…
באמת לא אהבתי את זה. זו הסיבה שהפכתי למוזיקאי שלא אוהב להתאמן בצורה סדירה ולא אוהב לנגן את התווים כמו שצריך, ככה שבהחלט מרדתי. היו לנו מאבקים מאוד רציניים בבית. בסופו של דבר כשעזבו אותי בשקט ולא הכריחו אותי להתאמן בין שתיים לארבע, האהבה האמיתית למוזיקה התחילה.
ועכשיו אמא שלך אוהבת את מה שאתה עושה?
היא מתעדכנת. בשנה שעברה כתבתי אופרה. כתבתי שם גם את סיפור העלילה והפקתי. שלחתי להורים שלי את הדי וי די כי הם לא יכלו להגיע לפרימיירה בניו יורק. זאת הפקה תיאטרלית עם שחקנים, תלבושות, נגנים, מקהלה. אני חושב שהם מאוד אהבו. אולי זה יגיע לארץ יום אחד…
שאלה שאני תמיד אוהב לשאול את המרואיינים: מה אתה שומע היום? יש לך איזו המלצה ספציפית למשהו שהלהיב אותך לאחרונה?
בתור מוזיקאי אני רואה הופעות 365 בשנה. כשאני לא מופיע אני הולך להופעות של חברים, ואם לא זה אני פשוט הולך לשמוע דברים אחרים שמעניינים אותי. אתמול הייתי בפארק בברוקלין וראיתי אמן אפריקאי ותיק ממאלי בשם Salif Keita שהוא מהמייסדים של האפרו פופ והתחיל עוד בשנות הששים. המוזיקה ממאלי, למרות שהיא לא קרובה לג'אז, אפשר ללמוד ממנה המון, למשל במבנה ההרמוני. זו היתה הפקה גרנדיוזית ומנגנים בכל מיני כלים, קלידים, גיטרות, כלי הקשה. מומלץ מאוד. אפרופו המלצות, הייתי במשך כמה שבועות ״כתבנו לענייני תרבות״ בניו יורק של תאגיד ״כאן״ הישראלי והמלצתי על המון הופעות.
מיהם הגיבורים המוזיקלים שלך?
בג'אז אני כמובן אוהב את פסנתרני הג'אז הגדולים, למשל צ׳יק (קוריאה), והרבי (הנקוק) וקית׳ (ג'ארת), ומקוי (טרנר) וכל הנגנים שאנחנו שומעים בתקליטים, אבל אני גם מאוד אוהב הרבה נגנים פחות ידועים. מכיוון שאני כותב אני גם מאוד מושפע מהמלחינים הדגולים. אם להסתכל אחורה, דיוק אלינגטון ובילי סטרייהורן הם אולי השניים הגדולים ביותר מבחינת כתיבה לתזמורת ג׳אז. כשאני מסתכל ביוטיוב על הופעות משנות השלושים והארבעים והחמישים, אני רואה כמה הם היו חדשניים. מדהים שהמוזיקה שהם עשו אז עדיין רלוונטית היום. דיוק התחיל לכתוב בסביבות 1919, ואם משהו עדיין מדבר אלינו אחרי מאה שנה, בתקופה בה הכל מתיישן בשניות, זה אומר משהו.
ספר לנו על ההופעות שצפויות לנו באזור המפרץ.
אני מגיע לסופשבוע אינטנסיבי של ארבע הופעות.
ביום שבת בבוקר אני מופיע בפסטיבל הפסנתר. בערב אני בסן חוזה עם רביעיית הג׳ז שלי. אני מאוד ממליץ. בראשון בבוקר אני מעביר סדנה בברקלי ובערב אני באוקלנד עם הלהקה שלי.
ספר קצת על הלהקה שלך.
אלו חבר׳ה שאני מכיר את חלקם מהלימודים בבוסטון, חלקם מהנגינה בניו יורק וחלקם מהביקורים הקודמים בסן פרנסיסקו. יש בינינו כימיה מצוינת ואנחנו מאוד אוהבים לנגן יחד. אגב, זה כבר הביקור החמישי שלי באזור.
אני חוזר מחופשת מולדת יום מאוחר יותר ונאלץ לפספס את הסיבוב הזה, אבל אם נשארתם באזור, אני ממליץ בחום להגיע לאחת ההופעות או הסדנאות שאלון מעביר.
שבת שלום!
הופעות חיות של אלון בכל מיני הרכבים:
No comments:
Post a Comment