פיוטים

 ** אתחיל בהקדמה: לרגל הרצאה בקהילה של יאיר הראל על עולם הפיוט, התבקשתי לכתוב לעיתון על פיוטים ומזמורים. בהתחלה חשבתי: מה לי ולזה? תעזבו אותי באמא שלי, אבל פתאום נזכרתי שכמה מגיבורי נעורי עשו יופי של אלבומי פיוטים. אז הנה הכתבה לפניכם (אגב בעיתון חצי ממנה נחתך בעריכה, ובצדק…):

ההצלחה הבינלאומית של מינימל קומפט בתחילת שנות השמונים הפעימה בי איזה רגש פטריוטי. זאת לא היתה הצלחה אירוויזיוניות סטייל אבניבי עם חבורת מתולתלים ומתולתלות המרקדת בבגדים מבריקים לצלילי פופ קופצני שגרמה לי להתכווץ במבוכה. אצל מינימל זה היה רוק אמיתי שהביא איתו ניחוח אירופאי עדכני ובועט. ברי סחרוף היה ה cool בהתגלמותו. הגיטריסט הנחבא אל הכלים החליט לחזור לארץ וכחלק מהצמד פורטיסחרוף, העז לעמוד בפרונט ואפילו לשיר. בעוד חברו המוטרף והקופצני לצמד כובש את הבמה עם אנרגיות שמשאירות את השפן של דורסל מיובש בפינה, סחרוף היפיוף עם הבלורית והחשמלית שתלוייה ברישול על הכתף שמר על פוזה של אחד שלא צריך לעשות הוא-הא כדי למשוך את תשומת הלב. 

בניגוד למפגש עם סחרוף, החיבור שלי עם מאיר בנאי הרגיש אישי יותר. ממש כמו שריחות מסויימים זורקים אותנו למקומות אחרים, גם לצלילים יש אפקט דומה. האלבום ״גשם״ של מאיר בנאי תמיד מחזיר אותי לטירונות ולשבוע שדאות בשטח אימונים רגבים. החורף של סוף 87 היה גשום ובוצי במיוחד, ואני זוכר את עצמי כטירון הכי מצ׳וקמק במחלקה, רועד מקור בתוך אוהל קטנטן ומטפטף עשוי יריעת בד דקה, הכל בוץ מסביב, ואני מקלל את כל העולם... פתאום בוקעים צלילים מהטייפ הנייד של המפקדים ואני שומע את בנאי שואג ״גשם, רד כבר גשם״ ורואה את בקשתו מתמלאת בו במקום... האלבום הזה היה נקודת האור היחידה באותם ימים שבוזים. מאיר בנאי הזכיר לי שיש מוזיקה, יש יופי ועולם שפוי בחוץ, נטול עמידה בשלשות, תחבושות מנויילנות ופילים בקנה. 

הסיפור שלי עם אתי אנקרי הוא אהבה ממבט ראשון. איך ששמעתי את הגיטרה המנסרת בפתיחה של ״רואה לך בעיניים״ (עם ההפקה הרזה והמעולה של אלון אולארצ'יק) התאהבתי. תוסיפו לזה את הטאבלות והחליל האוריינטלי ב״געגוע״, את המחאה ב ״אדמה אחרי״, את המגניבות ההיפסטרית ב״לך תתרגל איתה״ ואת עיני השקד השחורות שלה וקיבלתם שפוט. 

לכל אחד מהשלישייה הזו סיפור אחר וכל אחד ואחת התיישבו אצלי במשבצת אחרת בראש. אבל אי שם בשנים 2007-9 הם נפגשו לי דווקא במקום לא צפוי. כל אחד מהם באופן עצמאי הוציא אלבום בו הטקסטים (ובחלק מהמקרים גם הלחנים) לקוחים משירת ספרד ומפיוטים עתיקים.

לא גדלתי על פיוטים. ממש לא. המוזיקה שליוותה את נעורי בקיבוץ כללה את הביטלס, הסטונס, ניל יאנג, קט סטיבנס ושאר כוכבי שנות השישים, את הרוק הכבד של דיפ פרפל ולד זפלין או הרוק המתקדם של פינק פלויד, ג'נסיס, ג'טרו טול וקינג קרימזון. לכן כשנתקלתי ב 2007 באלבום ״שמע קולי״ של מאיר בנאי הרמתי גבה. מה פתאום ההוא שכותב על הלילה של אתי או שר את שירו של שפשף מביא לי שלום שבזי או שלמה אבן גבירול? בנאי הצליח להאיר לי בזכות הלחנים הנהדרים שלו את אותם טקסטים עתיקים בלי לגרום לי לברוח בשעטה כפי שברחתי מהשירים הרוסיים שהתנגנו בתקליטי הגבעטרון של הורי. מאיר הראה לי שהיתה הרבה תשוקה וארוטיקה באותם פיוטים נושנים. קחו למשל את ״איילת חן״ של שבזי שפותח את האלבום: 

ובלילה, ובלילה בתוך חיקה מלוני 

ובהמשך: 

לכוס יינה אני תמיד מזומן

ונתערב, ונתערב חמד יינה בייני

גם אבן עזרא לא טומן ידו בצלחת ב״לך אלי״ שמבטא יפה אהבה רוחנית לאל עם פירוט אברי גוף כאילו זו היתה אהבה גשמית לאישה:

לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי

לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי

לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי

לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי

ממש באותה שנה חבר ברי סחרוף לרע מוכיח (לו שמורה אצלי פינה חמה עוד מימיו בלהקת ״רעש״) ויחד העלו מופע המוקדש כולו לשירתו של שלמה אבן גבירול במסגרת פסטיבל העוד. שנתיים מאוחר יותר ההופעה יצאה כאלבום בשם ״אדומי השפתות״. מוכיח וסחרוף הגיעו עם המופע המדובר גם אלינו לעמק. ראיתי אותם באולם בסטנפורד. תזמורת שלמה שכללה עוד, כלי הקשה למיניהם, גיטרות וכלי מיתר מזרחיים שאיני זוכר את שמם. קירות האולם הידהדו בלב האקדמי של המערב החדש פיוטים יהודיים שנכתבו כמעט אלף שנה קודם לכן בספרד המוסלמית. להפתעתי היו בקהל לא מעט לא ישראלים ומשיחה אקראית עם סטודנטים למדתי שלמחרת נערך מפגש עם הסטודנטים בו יספרו המוזיקאים על יצירתו של שלמה אבן גבירול ועל העבודה על הפרויקט. 

בערך באותו זמן הוציאה אתי אנקרי אלבום המוקדש לשירי יהודה הלוי. במקרה של אתי זה הרבה פחות הפתיע אותי. אחרי ההצלחה המטאורית של ״רואה לך בעיניים״ בעל האופי הרוקיסטי, אתי החלה במסע חזרה בתשובה. ב 2009 היא כבר היתה עמוק בדת והרגישה מחוברת הרבה יותר לטקסטים של רבי יהודה הלוי מאשר לאלו שהיא עצמה כתבה בצעירותה.

אני לא יודע מה גרם באותן שנים לפרץ ההתעניינות המחודשת הזו בפיוטים, אם זה מתור הזהב של יהדות ספרד, יהדות תימן או ממקומות אחרים בעולם, אבל בזכות ההנגשה של אמנים שאהבתי ושבאו מהעולם שלי, גם קיבוצניק חילוני שהזמירות והפיוטים היחידים שהכיר היו מלימודי ההפטרה של העליה לתורה, למד להיפתח ולראות את היופי בטקסטים שנכתבו קצת לפני שהנדריקס קנה את  הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. י