Bobb Trimble תמימות מסך הברזל של

 שנות השמונים הן לא בדיוק תור הזהב של הפסיכדליה. עושה רושם שבאותה תקופה כל הצבעים המרהיבים יצאו מתוך הקליידוסקופ, או יותר נכון מתוך מעמקי התודעה ומצאו את מקומם מעט למעלה יותר בתוך השיער הנפוח. אמנם היו פזילות פה ושם כמו סצינת הפייזלי אנדרגראונד בעיר המלאכים אבל תכ׳לס כל מי שרצה להיות בעניינים עשה גל חדש או שוגייז או פוסט פאנק. אלא שהיו גם כאלה שממש לא היו ״בעניינים״. אאוטסיידרים שעשו מוסיקה בלי קשר לטרנד כזה או אחר, חיים בעולם פנימי משלהם. אחד מהם היה Bobb Trimble. 

בוב גדל בעיירה קטנה במסצ׳וסטס והתחיל את הקריירה המוסיקלית שלו בהיותו נער בסצינת הפאנק המקומית. כבר בתור פאנקיסט הוא היה יוצא דופן. השירים שלו היו מלודיים יותר ופולקיים יותר מהכאסח המחורע שמאפיין את אנרגיית הנעורים הפאנקיסטית. ב1980 הוציא טרימבל את אלבומו הראשון, Iron Curtain innocence כשהוא בן 22. אני אוהב את שם האלבום הזה. ב 1980 מסך הברזל היה גבוה מתמיד והמלחמה הקרה חמה במיוחד. רוסיה פלשה לאפגניסטן, ארה״ב החרימה את אולימפיאדת מוסקבה. שמח. בוב אמנם מודע לאיבה בין הגושים ולשנאה בעולם סביבו אבל מעדיף להישאר עם התום. האלבום יצא בכ 300 עותקים, לא הותיר רושם מיוחד ונעלם לתהומות השכחה. כאילו שהיה לו איזשהו סיכוי בעולם בו במצעדי הפזמונים ילדים לא בוכים, אספקת אויר הולכת לאיבוד באהבה וכולם עושים תמרונים תזמורתיים בחשיכה.

מדובר בפנינת סייק פולק נפלאה. התלישות רק מוסיפה לה קסם. יש לבוב קול פלסטו גבוה ייחודי ומלודיות מצויינות. כששמעתי אותו באוטו, אשתי, שלא ידעה במי מדובר, היתה בטוחה שזו זמרת. תקשיבו ליופי בשירים כמו When the Raven calls או ל One mile from heaven. התלישות הזו קצת הזכירה לי ווירדו נפלא אחר מאותו מרחב גיאוגרפי: D. R. Hooker. בוב הוא גיטריסט ממש לא רע והשירים מתנגנים בקצב איטי, מהורהר. 

לאחר הוצאת האלבום טרימבל גייס סביבו להקה המורכבת מילדים בני 12-13 והחל לעבוד על חומרים חדשים. הכל היה בסדר עד שההורים החלו לחשוש שיש משהו לא בסדר עם בחור מגודל שמבלה כל היום עם ילדים שחלקם עדיין בגיל בו בנות זה איכסה והחזירו את הילדים הביתה. בוב לא התייאש והחליף את הלהקה בחבורה מעט מבוגרת יותר, בני 15-16. יש מצב שחלק מהם כבר התחילו להתגלח. דוגמא לשת״פ הזה אפשר למצוא בשירים  Oh baby או בפתיחה ובסיום של Take me home Vienna באלבומו השני. 

ב 1982 יצא אלבומו השני Harvest of dreams. יש באלבום הזה כל מיני משחקים אולפניים כולל נגינת הסליל לאחור, הקלטה של הודעת חיוג שגויה ועוד כהנה וכהנה התחכמויות. כאמור אאוטסיידר אמיתי בלי שום מודעות למה שכבר נעשה או לא נעשה לפניו. קחו למשל את השיר The world I left behind שהוא בעצם שתי דקות של שקט מוחלט. חדי השמיעה שביניכם יבחינו בוודאי שהרצועה מנוגנת ברוורס😉… כמו קודמו, גם האלבום הזה יצא במעט עותקים ולא עשה גלים. 

תעיפו מבט על עטיפות האלבומים. הן מבטאות יפה את המוזרות והאאוטסיידריות של הברנש. באלבום הבכורה בוב מצולם עם גיטרה תלויה על הכתף מצד אחד ועם רובה תומפסון חצי אוטומטי כאחרון הרד-נקים מצד שני. עטיפת האלבום השניה מוזרה אף יותר. משהו שנראה כמו תצלום חובבני עם פריים חתוך ברישול במרכזו עז מחופשת לחד קרן (או שאולי חוגגת יום הולדת). אולי בוב הרגיש שאם הוא יוציא את העז הוא יפנה קצת מרחב באלבום... בזה בעצם נגמר הסיפור. טרימבל אמנם ניגן והופיע בכמה הרכבים מקומיים אבל באופן כללי הוא הפסיק ליצור ולא הקליט עוד אלבומים.

עם השנים שולי הפנינים החלו לגלות מחדש את בוב ואלבומיו הפכו לפריטי אספנים מבוקשים. מחירו של עותק מקורי הגיע ל $1500. אמנים כמו טריסטן מור מסוניק יות׳ ואריאל פינק גמרו עליו את ההלל. ב 2002 יצאה קומפילציה עם חומרים שלא שוחררו קודם בשם Life beyond the doghouse במהדורה מוגבלת בויניל וב 2007 האלבומים המקוריים זכו להוצאה מחודשת בתוספת קטעי בונוס. במקור הודפסו עטיפות התקליטים בשחור לבן אבל בהוצאה המחודשת של Secretly Canadian החליטו להפעיל את האנטי-מחיקון והעטיפות קיבלו צבע. בוב טרימבל אפילו נכנס לכל מיני רשימות 100 האלבומים הפסיכדלים שצריך להכיר לפני שמזדכים על הציוד. בקיצור ממליץ בחום למי שעוד לא מכיר. תמזגו לכם איזה כוסית וויסקי או תגלגלו משהו טוב ותנו לצלילים לקחת אותכם לעולם אחר. אולי בוב הוא ווירדו ווירדו, אבל זה כל כך יפה...