הביטניק האחרון

לורנס פרלינגטי חוגג יומולדת מאה. לורנס who? שאלה לגיטימית. יש אנשים שהשפעתם על עולם הרוח גדולה בהרבה מההכרה לה הם זוכים, לפחות בקרב הציבור הרחב.

לורנס פרלינגטי הוא אולי הביטניק האחרון. יש מפורסמים ממנו, ללא ספק. אלן גינסבורג עם ״קדיש״, או ״יללה״ (Howl). גם ג׳ק קרואק עם ״בדרכים״ הפך לכוכב גדול בהרבה מפרלינגטי וגם וויליאם בורוז עם ״ארוחה עירומה״ (Naked Lunch). אלא שגינסברג, קרואק, ובורוז כבר מזמן לא איתנו. גם ערבי השירה של הביט, עם האוירה המשוחררת, שלא לומר אנרכיסטית, שהתקיימו בשנות החמישים ותחילת השישים וקראו תיגר על המוסכמות החברתיות השמרניות הם כבר היסטוריה רחוקה. אבל פרלינגטי עדיין כאן, בצניעות ועם לא מעט קסם וחוש הומור, שומר על הגחלת ומזכיר לנו שאפשר להניח מעט למרוץ העכברים המטורף, לעצור לרגע ולהיות קשובים אל הלב. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל לשמור על רוח חופשית, במובן האמיתי של המילה, זה לא עניין של מה בכך. צריך גם לא לשכוח שהחופש האמנותי והתרבותי שיש לנו כיום הוא לא מובן מאליו. היו כאלה שנלחמו עליו עבורנו.

קשה לדמיין את לורנס פרלינגטי בלי סן פרנסיסקו וקשה לדמיין את סן פרנסיסקו בלי לורנס פרלינגטי. חנות הספרים City Lights שהיה שותף בהקמתה ונשאר בעליה במשך ה 65 שנים האחרונות היא הרבה יותר מסתם חנות ספרים. הסיטי לייטס הוא מוסד תרבותי שהשפיע על דורות של קוראים ואני ממליץ לכל מי שעדיין לא ביקר שם, לתת קפיצה לרח׳ קולומבוס 261. תרדו למרתף ותמצאו את הדלת עליה מופיע הכיתוב ”This is a door״, אח״כ תעלו לאגף השירה שבקומה העליונה, תתעכבו בדרך על התמונות לאורך גרם המדרגות, תנשמו את ריח הספרים הישנים, תצללו בין הדפים ותשכחו את העולם שבחוץ ולו רק לשעה קלה.

לורנס נולד בעיירה יונקרס בניו יורק. כשהוא הגיח לאוויר העולם אביו כבר לא היה בחיים (מת זמן קצר לפני כן מהתקף לב). אימו, שכבר גידלה את ארבעת אחיו הגדולים, לא יכלה להתמודד עם עוד תינוק בבית ולורנס הקטן נמסר לאימוץ אצל אחותה. בשלב מסויים דודתו, שעבדה כאומנת אצל משפחה אמידה, נטשה אותו והוא נשאר לגדול יתום (מזל שאותה משפחה דאגה לו ואף הקפידה שילך לבית ספר). אגב, אימו היתה יהודיה, מה שהופך אותו, לפחות על הנייר, ליהודי, אבל פרלינגטי התחבר בצורה יותר עמוקה למורשת האיטלקית שלו.

באוניברסיטה למד לורנס ז׳ורנליזם והחל לעבוד ככתב ספורט בעיתון קטן. במלחמת העולם השנייה גויס לחיל הנחתים ושירת כמפקד אניה. הוא צפה מהים בפלישה לנורמנדי ב D-day ובהמשך יצא לו להגיע ליפן ולבקר בנגסאקי, רק שבעה שבועות אחרי ההפצצה. תדמיינו לרגע את הקצין הצעיר שיוצא ל״אפטר״, מסתובב בין ההריסות ורואה את הזוועה. לא פלא שהחוויה הזו הפכה אותו לפציפיסט. לאחר המלחמה עשה תואר שני בספרות באוניברסיטת קולומביה, משם המשיך לפריס ועשה דוקטורט בספרות השוואתית בסורבון. על הספינה בדרכו לצרפת גם הכיר את אשתו סלדן קירבי-סמית׳ או בקיצור קירבי.

 ב 1951עבר לורנס לסן פרנסיסקו. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. כשהגיע ל Ferry building מכיוון אוקלנד, נשקפה לפניו העיר (שהיתה צנועה בהרבה טרום ימי הדוט קום) כמעין עיירה ים תיכונית שלווה ומסבירת פנים. פרלינגטי חבר לפיטר מרטין, ניו יורקי כמוהו ויחד פתחו חנות ספרים קטנטנה וקראו לה סיטי לייטס ע״ש סרטו של צ׳רלי צ׳פלין. החנות הקטנה היתה חדשנית בכמה מובנים: בניגוד לשאר חנויות הספרים בעיר היא היתה פתוחה גם בלילה ובסופי שבוע ובכך הפכה למקום בילוי ולא רק לעסק למכירת ספרים. החידוש הכי משמעותי היה בפתיחת הוצאת ספרים שמתמחה בספרים עם כריכה רכה. באותה תקופה הספרים היחידים שהודפסו בכריכה רכה היו רומנים רומנטיים וספרי מדע בדיוני. כל מי שהוציא ספרות שנחשבה ״גבוהה״ עשה זאת בכריכה קשה. הוצאת הסיטי לייט העזה להוציא ספרות איכותית בכריכה רכה, מה שהפך אותה לזולה ונגישה יותר לתושבי העיר. בנוסף לכך הם הוציאו לאור ספרות חדשנית, פרובוקטיבית שקוראת תיגר על המערכת למרות הסיכון המסחרי.

לורנס פרלינגטי עם בוב דילן ואלן גינסברג 

שנות החמישים היו ימי הפריחה של דור הביט. קומץ סופרים ומשוררים, בעיקר בניו יורק סיטי ובסן פרנסיסקו החלו להשמיע קול רענן, חצוף ובלתי מתנצל. זה יכול היה להיות שפיכת מגילות של משפטים בלתי נגמרים בזרם התודעה, תיאורי סקס, תיאורי חוויות השימוש בסמים או אפילו כתיבה הומו-ארוטית. כתיבה כנה ללא הפילטרים של החברה המהוגנת. לורנס עצמו כתב ופרסם את הגיגיו. כעבור שנתיים מרטין פרש ופרלינגטי קנה את חלקו והפך להיות בעל העסק הבלעדי. אחד מהספרים אותם הוציא לאור פרלינגטי היה יללה (Howl) של חברו אלן גינסברג. ספר המכיל בין השאר תיאורי סקס, חלקם הומואים ושימוש בסמים. ב 1957 נכנסו שוטרים סמויים לחנות וקנו עותק. אחרי ששילמו הם עצרו על המקום את המוכר שמאחורי הדלפק (צעיר ממוצא יפני בשם שיג מורטו). פרלינגטי הגיע לתחנת המשטרה ודרש שיעצרו אותו וישחררו את המוכר משום שהוא אחראי להוצאת הספר. המשפט המפורסם שנערך סביב השאלה האם מדובר בתועבה משוקצת, או יצירה ספרותית לגיטימית, הוא אחד הרגעים המכוננים במלחמה על חופש הביטוי באמריקה. פרלינגטי וגינסברג זוכו והשאר היסטוריה. החנות הפכה להיות מעין מרכז רוחני לביטניקים וערבי שירה רוויי יצרים נערכו בה לתוך השעות הקטנות של הלילה. שכונת נורת׳ ביץ׳ האיטלקית הפכה להיות המרכז השוקק של דור הביט, עם בתי קפה, מועדוני ג׳ז וחיי בוהמה. לורנס היה חלק מהבוהמה, אבל הוא לא כל כך התחבר לאספקט הדקדנסי המתהולל,  אלא יותר כאחד שנאבק לזכותו של האינדיבידואל לקיום אוטונומי בחברה קונפורמיסטית.

מאמצע שנות הששים הסצינה עברה לתרבות הנגד ההיפית שהתפתחה בהייאט-אשבורי. חלק מהביטניקים (למשל גינסברג) אימצו את רעיונות המהפכה החדשה והשתלבו בהנהגה הבלתי רשמית של הדור הצעיר. פרלינגטי המשיך להחזיק את החנות ואת ההוצאה לאור למרות התמורות החברתיות והפוליטיות. בשנות התשעים הבניין נרכש מהבעלים, מה שנתן לחנות יציבות יחסית. זה היה צעד חכם, במיוחד במבט עכשווי, היות ואנו חיים בתקופה בה מחירי הנדל״ן מרקיעי שחקים.

בנוסף לכתיבה לורנס אף חוטא בציור וציוריו מוצגים בגלריות רבות ברחבי ארה"ב. הספר המפורסם ביותר של פרלינגטי הוא אסופת פואמות בשם A Coney Island of the Mind. הספר יצא באמצע שנות החמישים, תורגם לשפות רבות ומכר כמליון עותקים. הפואמות נכתבו בתקופה השמרנית שאחרי מלחמת העולם השנייה, אבל בניגוד למה שקרה סביב, יש בספר קצב ג׳אזי וכתיבה משוחררת רוויית הומור. יש משהו מאוד ויזואלי בכתיבה שלו וזה מתיישב היטב עם היותו צייר. הוא גם לא מנסה להיות אליטיסט ומאמין בהנגשת האמנות לציבור הרחב. אגב, לורנס טוען כל השנים שהוא עצמו לא משורר ביט וכי ההשפעה הכי גדולה עליו (לפחות בתחילת דרכו) היא של ט.ס. אליוט.  אבל גם אם הוא לא כתב ביט, הדחיפה שההוצאה שלו נתנה למשוררי וסופרי הביט, וגם חנות הספרים שלו הפכו אותו לביטניק מן המניין. פרלינגטי גם לא חשש להיכנס לביצה של האקטיביזם הפוליטי. הוא החל כאנרכיסט, מתנגד לפשיזם ולשילטון טוטליטרי אבל גם מבקר חריף של הקפיטליזם במודל הדורסני של ימינו. הוא היה מעדיף לראות כאן מדינה סוציאלית דוגמת המודל הנורבגי והוא נחרד למראה הג'נטריפיקציה והעושר ההיי-טקיסטי שפושה על העיר בשנים האחרונות. אגב, מי שיביט בחלון הראווה של הסיטי לייטס בימים אלו יראה בתצוגה לא מעט ספרים העוסקים באמריקה של עידן טראמפ. 

בגיל מאה לורנס ממשיך במלוא המרץ. הוא מוציא ממש עכשיו ספר חדש בשם Little Boy שיש בו הרבה אלמנטים אוטוביוגרפיים. אם כן ב 24 במרץ, יום ראשון, הילד הקטן חוגג יומולדת בחנות הספרים אותה הקים וניהל משך רוב שנות חייו. במהלך השבוע יתקיימו בעיר מס' אירועים וחגיגות והתאריך אף הוכרז רשמית כ ״יום פרלינגטי״. מגיע לו.

 Lawrence Ferlinghetti / I Am Waiting

https://www.youtube.com/watch?v=F2JvdcbkgtY

I am waiting for my case to come up

and I am waiting

for a rebirth of wonder

and I am waiting for someone

to really discover America

and wail

and I am waiting

for the discovery

of a new symbolic western frontier

and I am waiting

for the American Eagle

to really spread its wings

and straighten up and fly right

and I am waiting

for the Age of Anxiety

to drop dead

and I am waiting

for the war to be fought

which will make the world safe

for anarchy

and I am waiting

for the final withering away

of all governments

and I am perpetually awaiting

a rebirth of wonder

I am waiting for the Second Coming

and I am waiting

for a religious revival

to sweep thru the state of Arizona

and I am waiting

for the Grapes of Wrath to be stored

and I am waiting

for them to prove

that God is really American

and I am waiting

to see God on television

piped onto church altars

if only they can find

the right channel

to tune in on

and I am waiting

for the Last Supper to be served again

with a strange new appetizer

and I am perpetually awaiting

a rebirth of wonder

I am waiting for the Great Divide to be crossed   

and I am anxiously waiting

for the secret of eternal life to be discovered   

by an obscure general practitioner

and I am waiting

for the storms of life

to be over

and I am waiting

to set sail for happiness

and I am waiting

for a reconstructed Mayflower

to reach America

with its picture story and tv rights

sold in advance to the natives

and I am waiting

for the lost music to sound again

in the Lost Continent

in a new rebirth of wonder

I am waiting for the day

that maketh all things clear

and I am awaiting retribution

for what America did   

to Tom Sawyer   

and I am waiting

for Alice in Wonderland

to retransmit to me

her total dream of innocence

and I am waiting

for Childe Roland to come

to the final darkest tower

and I am waiting   

for Aphrodite

to grow live arms

at a final disarmament conference

in a new rebirth of wonder

I am waiting

to get some intimations

of immortality

by recollecting my early childhood

and I am waiting

for the green mornings to come again   

youth’s dumb green fields come back again

and I am waiting

for some strains of unpremeditated art

to shake my typewriter

and I am waiting to write

the great indelible poem

and I am waiting

for the last long careless rapture

and I am perpetually waiting

for the fleeing lovers on the Grecian Urn   

to catch each other up at last

and embrace

and I am awaiting   

perpetually and forever

a renaissance of wonder

ישו מאריזונה

אני רוצה לספר הפעם על Jesus. ג׳יזס, באופן צפוי למדי, נולד בערב קריסמס. זה היה אי שם במדבר, ולרוע מזלו הוא לא האריך חיים. כנראה צריך לדעת מתי להיוולד, כי ג'יזס מיודענו פיספס את התהילה ב 1962 שנה. הוא גם לא נולד ליהודיה חסודה ובתולה אלא למשפחה מקסיקנית והיו לו שבעה אחים ואחיות. אמנם לג׳זס שלנו יש קצת פחות קהל מאמינים, אבל גם לו מגיע תשומת לב. 

המידבר בו נולד ג׳יזס הוא טוסון, אריזונה (קצת רחוק מבית לחם), ממש כמו ג׳וג׳ו. אלא שבניגוד לג׳וג׳ו שעזב בשביל הגראס הקליפורני, Jesus Acedo נשאר במדבר והלך על סמים יותר קשים. רגע, רצתי קדימה, בואו נתחיל מהתחלה.

בגיל 13 אביו מת. ג׳יסוס בילה את ימין בספרייה הציבורית מקשיב לאלבומים של לד זפלין וראווי שנקר (הערת שוליים: בארה״ב כל הספריות הציבוריות הן חינמיות וכמעט תמיד יש בהן מחלקת דיסקים. בימי טרום יוטיוב וסטרימינג, הייתי אוהב לשאול דיסקים וככה להכיר הרבה דברים חדשים). הוא קנה גיטרה, החל להתאמן ולהתנסות והוציא מהמיתרים צליל משונה וייחודי למדי. כבר בתיכון הוא החל לקבל תשומת לב. באחת הביקורות התפייטו עליו שהוא:

“can split blasts of dragon fire or conjure the exotic, iridescent mystique of peacock feathers with a single stroke”

ג׳יזס הקים את ה Black Sun Ensemble וב 1985 הוציאו את אלבומם הראשון (סלף טייטלד). זה אלבום אינסטרומנטלי שכולו מבוסס על נגינת הגיטרה שלו. יש משהו מדיטטיבי (אני לא מעז לומר מיסטי) במוזיקה שלהם ואפשר לשמוע בה את השפעת המדבר. דמיינו מאה ועשר מעלות פרנהייט, נקיקים, עצי ג׳ושוע, קקטוסים ולטאה דמויית דרקון עם לשון מקרקשת אורבת לטרף בין הסלעים. לעיתים אפשר לשמוע השפעות מזרח תיכוניות, לעיתים הניחוחות הם הודיים, אבל לא מדובר באיזה שאנטי באנטי מתקתק כי תמיד יש איזו צרימה חורכת עור תוף שמחזירה אותנו למחוזות הפסיכדליה (לינק לאלבום במלואו).

בואו לא נשכח שבשנת 85, כשיצא האלבום, העולם היה במקום אחר לגמרי. מדונה היתה נערה חומרנית, א-הה כיכבו במצעדים, דמעות לפחדים צעקו (בין אם היינו מוכנים או לא) וכולנו היינו העולם... עושה רושם שהאלבום הזה איחר את הרכבת ב 20 שנה. אני לא בטוח אם התחנה עוד בכלל היתה בשימוש. אבל למרות כל זאת, האלבום קיבל ביקורת מהללת ברולינג סטון. ב 1989, כשבאמתחת הלהקה כבר שלושה אלבומים, הם יצאו לסיבוב הופעות גדול בו חיממו את  Camper Van Beethoven מסנטה קרוז שהיו שם חם למדי באותה תקופה.

אצל ג׳יזוס רב הנסתר על הגלוי. כמו זיקית המשנה צבעה הוא החליף שמות תדיר:

 Bolt of Apollo, Psycho Master El, Prince Master Blaster, Dada Gaga

היו רק חלק מהשמות תחתם הסתתר. ברשת מסתובבים על הלהקה כל מיני סיפורים, למשל על איך שפול מקרטני שיחרר בערבות חלק מחברי ההרכב שנעצרו אחרי הופעת דמו באולפני גפן (למה נעצרו? מה פול מקארטני עשה שם? לא ברור, רק נירמז שקלף טארוט היה מעורב בסיפור). היה גם סיפור על עז מתה במופע בברנינג מן של 1994 שגרם לגינוי של  PETA (מעין ארגון צער בעלי החיים האמריקאי) ופירוק זמני של הלהקה.

עד הפירוק של 94 הלהקה הספיקה להוציא שישה אלבומים ולצבור פופולריות מסויימת בעיקר באזור אריזונה ושכנותיה. השימוש הנרחב שעשה חסוס בסמים מרחיבי תודעה החל להראות את אותותיו על מצבו הנפשי ותרמו להתפרצות הסכיזופרניה שקיננה בו. הוא נכנס ויצא מספר פעמים מהכלא וממוסדות אישפוז פסיכיאטרים. חבריו מספרים שכשיצא מאותן מוסדות כבר לא היה אותו בן אדם. 

ב 99 ההרכב ניעור מחדש ויצירה בשם Sky Pilot שוחררה בלייבל קמרה אובסקורה. מרק ארם מלהקת הגראנז׳ Mudhoney התלהב ונתן דחיפה, וב 2000 יצא האלבום Hymn of the Master. פה אעצור להודות שאני לא ממש מכיר את כל החומר שלהם. אני אוהב מאוד את אלבום הבכורה, אבל האלבומים שהוקלטו בשנות האלפיים פחות מדברים אלי. עצם העובדה שכמעט כל החומר אינסטרומנטלי, ללא זמר כריזמטי, די פגעה בסיכויים להגיע לקהל גדול יותר והשאירה אותם די בשוליים.

ב 2012, אחרי כמה סיבובים נוספים של אישפוזים וכלא, נראה היה שג׳יזס חוזר למוטב. הלהקה נכנסה להקליט אלבום חדש בשם Behind Purple Clouds. בזמן ההקלטות, בתחילת 2013, ג׳יזס חטף התקף לב ומת כשהוא בן חמישים בלבד. בהלוויתו ניגנו שאר החברים את My Sweet Lord של ג׳ורג׳ האריסון. האלבום הושלם ושוחרר לאוויר העולם בזמן שג׳יזס כבר היה מעבר לענן סגול. 

לינק לראיון האחרון שנערך עימו.

Floating Bridge

לפעמים אני חושש שאנחנו מתחילים לגרד את תחתית החבית, אבל אז אני מגלה איזו פנינה נהדרת ושמח להיווכח  שחששי היה לשוא. אני רוצה להשמיע משהו מהאבר גרין סטייט, או אם להיות קצת יותר מדויק, מאותה עיר שהצמיחה לנו בשורה רועשת אי שם בתחילת שנות התשעים. אבל שנים רבות לפני מדהני, נירוונה, סאונדגרדן ופרל ג׳אם היתה להקה נהדרת שהוציאה אלבום אחד ב 69 ונעלמה בערפל הבוקר עוד לפני שפתחו את בתי הקפה בעיר. אני מדבר על להקת Floating Bridge.

קצת היסטוריה (שימו לב לפרטים, יש מבחן בסוף): בסוף שנות החמישים הגיטריסט Rich Dangel היה חבר בלהקת The Wailers (שום קשר לבוב מארלי) שפעלה ב Tacoma, היתה פופולרית בצפון החוף המערבי ובעצם היתה אחת מלהקות הגראז׳ הראשונות בארה״ב. היה להם להיט אינסטרומנטלי גדול שהוא כתב עוד כשהיה בתיכון - Tall cool one. אתם בטח תזהו, לפחות את הפתיחה (אשים בהערות). אגב לשיר קראו בהתחלה Scotch on the Rocks אבל חשש הרשויות מעידוד שתיה לשכרה בקרב בני נוער אילץ את החבורה לשנות את השם.

הלהקה היתה הראשונה שעשתה קאבר ללואי לואי של ריצ׳ארד ברי ( יחד עם הזמר Rockin’ Robin Roberts) שעד אז היה שיר נשכח למדי. החבורה הפכה אותו לשיר הופעות פופולרי והביצוע שלהם הוא זה שהיווה השראה לגירסה המפורסמת של ה Kingsman. אגב, חבורת גראז׳ניקים נוספת מהעיר שפעלה באותו הזמן, שמעה אותם ועשתה גם היא ביצוע מגניב ללואי לואי היתה The Sonics (להקה נפלאה שזכיתי לראות אותם לייב במועדון קטן בדאון טאון סן חוזה).

משם Dangel המשיך לסיאטל והקים את  The Rooks ולפי כמה מקורות אחרי שגם זו התפרקה הצטרף ל Time Machine (אבל יתכן שהסיפור של מכונת הזמן לא מדויק, חברי הלהקה שהתראיינו על הימים ההם לא ממש זוכרים אותו. אבל מכיון שהיו כמה גלגולים להרכב, לכו תדעו מה ומי היה ומתי). ב 67 הוא חבר לבסיסט בשם Joe Johnson, הם גייסו את הגיטריסט Joe Johansen (אני יודע, זה נעשה קצת מבלבל...) ואת המתופף Michael Marinelli ויחד הקימו להקה. מספרים שהגיטריסט ג'והנסון, שגם היה חבר בלהקת ה Adventures היה נערץ ע״י הפרחח הצעיר ג׳מי הנדריקס. באחת ההופעות הנדריקס בן ה 15 התחנן שג׳והנסן ייתן לו לנגן קצת בגיטרה שלו ונדחה בבוז. גם להקות כגון הסוניקס וקינגסמן העידו כמה הן העריצו את ג׳והנסן. מרינלי המתופף, שהיה חבר של הקלידן הווארד ווילס והגיע איתו מהחוף המזרחי, ג׳ימג׳ם גם עם ג'רי גרסיה, שהיה צריך קצת הפסקה מהמתים, רצה קצת לגוון בכיוון יותר ג׳אזי והופיע במועדונים קטנים (מרינלי אף ניגן מאוחר יותר באלבום הפיוז׳ן המשותף של גארסיה ווילס Hooteroll?). הבסיסט ג׳ו ג׳ונסון הגיע מ Sir Raleigh and the Cupons שם ניגן עם Dewey Martin שאח”כ הצטרף לבאפאלו ספרינגפילד. הלהקה הוציאה סינגל לשיר Tomorrow’s Gonna Be Another Day שכוסה ע״י המנקיז והפך להיות להיט גדול. 

טוב קצת התפזרתי, נחזור לענינינו. הלהקה החדשה שחוברה לה יחדיו נקראה The Unknown Factor והפכה ללהקת ליווי של כמה זמרים מקומיים (Patti Allen ואחריו Ron Holden). באחד הערבים הבריז רון הולדן והלהקה נתקעה ללא זמר. בחור צעיר ניגש ללהקה, הציג את עצמו (מסתבר שבן דודו למד בתיכון עם חלק מהחבר׳ה, קשרים אף פעם לא הזיקו) והציע את קולו. זה היה Pat Gossan שהיה הזמר בלהקה בשם Punch (שום קשר ליוסי בבליקי) ובסוף אותו ערב הפך להיות חלק מההרכב. הלהקה הפכה ללהקת הבית של ה Eagle Auditorium והם שינו את שמם ל Floating Bridge. שם הלהקה החדש נלקח מהגשרים התלויים המחברים את סיאטל עם ערי השינה שסביבה (וגם בגלל משחק המילים עם גשר הגיטרה, או כפי שהם טענו, זה פשוט נשמע להם cool). 

כשהופיעו ב 68 ב Sky River Rock  Festival קצרו שבחים והפופולריות של החבורה החלה גוברת. אנשים מהלייבל הקליפורני Vault Records (לייבל שהתרכז עד אז בסרף מיוזיק ורצה להרחיב את הפרוטפוליו) נכחו בפסטיבל והציעו ללהקה חוזה. הם חברו למפיק ג׳קי מילס, טסו לעיר המלאכים והקליטו את אלבומם היחיד (ס״ט). הבחירה בג׳קי מילס כמפיק היתה קצת משונה. ג׳קי היה במקור מתופף ג׳ז שניגן עם ענקים כגון דיזי גילספי ובני גודמן. הוא גם כתב את הפסקול לסרט Let’s make love בכיכובם של מרילין מונרו ואיב מונטן. מילס באותה תקופה גם עבד במקביל עם Kaleidoscope (האמריקאים) על אלבומם השלישי Incredible!. 

למרות מכירות חלשות של האלבום, חברי פלואטינג ברידג׳ הופיעו המון. הם חיממו את כל המוזיקאים הגדולים שהגיעו לאזור סיאטל: המודי בלוז, לד זפלין, ונילה פדג׳, בי בי קינג, ג׳ון מייאל, אם להזכיר כמה. הם גם הופיעו בכל הפסטיבלים הגדולים שנערכו בצפון מערב ארה״ב. אבל פתאום Dangel קם ועזב. המזומנים לא זרמו והיתה לו משפחה לפרנס. בנוסף לכך קצת נמאס לו מרוק והוא רצה לחזור לנגן ג'אז. החבורה המשיכה בלעדיו ונסעה לסן פרנסיסקו להקליט אלבום שני. הם הקליטו קטע בן 21 דקות בשם Ode To Crazy Ray (קרייזי ריי היה הרואודי שלהם) ונטען כי ג׳והנסן והגיטרה שלו הגיעו בו לשיאים חדשים (לצערי לא הצלחתי למצוא את הקטע ברשת) ועוד שירים, למשל אחד בשם Today’s Pig is Tomorrow’s Bacon. להרכב התווספו נגן חצוצרה, סקסופון ואפילו צ׳לו חשמלי אבל לרוע המזל הלייבל Vault נקלעו לקשיים כלכליים וגנזו את התכניות. ב 1970 הואן של הלהקה היה מעורב בתאונה ובהמשך גם כל הציוד נגנב. זה היה הקש ששבר את גב הגמל ובדצמבר 1970 חברי הלהקה התפזרו איש איש לדרכו. רובם צללו לתהומות ההתמכרות לסמים, חלקם המשיכו ליצור מוזיקה בצורה זו או אחרת, אבל כיום, מלבד הזמר פט גוסן  אף אחד כבר לא בין החיים. המאסטרים של האלבום הגנוז נמצאו במרתף של חברתו לשעבר של מנהלם באותה תקופה אריק נילסן. גוסן מספר שההקלטות שרדו למרות האיפסון הקלוקל והוא הצליח להעביר אותם באולפן מהמאסטרים לדיסק-און-קי שלו. הוא מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויוציא את האלבום לאור. 

האלבום הראשון זכה לכמה הוצאות מחדש ואני ממליץ לכם בחום לנסות להשיג עותק. השירים שלהם גדושים ברוק/בלוז גיטרות פסיכדלי וסמיך ולעיתים אפשר לשמוע השפעה של אותו גיטריסט אפוף עננה סגלגלה אותו הזכרנו קודם ששמו כבר הלך לפניו. מלבד חומר מקורי הם גם עשו אחלה קאברים אינסטרומנטליים. זה מתחיל ב היי ג׳וד (כן , יש בזה משהו קצת צ׳יזי, על סף פופולריות זולה, אבל בעיני זה יצא ממש בסדר) ובהמשך האלבום גם עשו כבוד עם קאבר נהדר ל Byrds ול Stones כשחיברו את Eight miles high ל Paint it black.

זהו, הגענו למבחן. הוציאו עטים ודפים. לא משה, אסור עם עיפרון. זה מבחן עם חומר סגור אז לא להציץ למעלה (בוחן כבוד, אני לא בודק). בתום הזמן גלית תאסוף את הדפים. בהצלחה.

1. מה הקשר של בוב מארלי ויוסי בבליקי לסיפורנו?

2. מה מקור שם הלהקה?
3. מה היה להיטם הגדול של ה Wailers ?
4. מהם שמות חברי הלהקה ובאיזה הרכבים ניגנו?
5. מה זה חשוב? ומי בכלל יזכור משהו מכל זה? 

ועכשיו למוזיקה...

Three minutes and ten seconds blues

You've got the power

Crackshot

Long Black Veil

הפוסט הפעם הוא על שיר אחד. נתקלתי בשיר הזה ביומיים האחרונים שלוש פעמים, והגעתי למסקנה שאולי לא יד המקרה היתה בעניין והשיר הזה קורא לי להתייחס אליו. פעם שלישית גלידה. הייתי רוצה שיהיה מדובר באיזה שיר נידח שהוקלט לפני שנים רבות בבית מלון מעופש על טייפ מונו (כזה עם כפתור הרקורד האדום הקטן שצמוד לכפתור הפליי) והתגלה ע״י מנקה שטרחה לנקות את המגירות ומצאה את הקסטה מאחורי התנ״ך של גדעון, דחפה אותו לתיק שלה ומשם ההקלטה התגלגלה לביתו של מפיק מוזיקלי (היא היתה מנקה את ביתו פעם בשבוע). המפיק התלהב וההקלטה ראתה אור בהוצאה מוגבלת ונקנתה בידי כמה אספנים כפייתיים... 

אבל לא, מדובר בשיר שהוקלט באולפן בצורה סטנדרטית, הפך ללהיט ישר מההתחלה, זכה לאינספור ביצועים וסיכוי סביר שלא רק אתם, אלא גם ההורים שיושבים לידכם באסיפת הכיתה מכירים אותו.

השיר Long Black Veil נכתב ב 1959 ע״י Danny Dill ו  Marijohn Wilkin  ובוצע ע״י זמר קאנטרי שכוכבו זהר באותן שנים  Lefty Frizzell. הסינגל הגיע למקום השישי במצעד והיה בעצם הלהיט המשמעותי הראשון של לפטי. מאוחר יותר התהילה תגבה ממנו מחיר יקר והוא ימות אחרי התדרדרות לאלכוהוליזם כשהוא בן 47 בלבד.

השיר מספר על נידון למוות המואשם ברצח על לא עוול בכפו בשל טעות בזיהוי כי היה דומה שתי טיפות מים לרוצח. השופט נותן לו הזדמנות לצאת נקי אם רק ייתן אליבי, אבל האיש מעדיף לשתוק ולוקח איתו את האליבי לקבר. הסיבה לשתיקה היא העובדה שבליל הרצח בילה גיבורנו את הלילה עם אשתו של חברו הטוב ביותר והוא העדיף למות מאשר לחשוף את סודו. המאהבת מגיעה באופן קבוע לבקר את הקבר בחשכת הליל כשהיא מסתירה את פניה בהינומה שחורה ואף אחד לא יודע את סודה (מלבד המאהב שנמצא שישה פיט מתחת האדמה).

כש Danny Dill ו  Marijohn Wilkin כתבו את השיר הם לקחו השראה בין היתר מכתבה בעיתון על רצח בלתי פתור של כומר ועל אישה שהיתה באה לבקר תכופות את קברו כשהיא מכסה את ראשה בהינומה.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בשיר השבוע היתה כשנסענו לעשות סקי באזור לייק טאהו. כשעברנו בעיירות של פאתי סקרמנטו נזכרתי שממש לא רחוק מכאן, בעיירה פולסום, יש בית כלא בן יותר ממאה שנה בו כלואים עבריינים כבדים, חלקם רוצחים ואנסים. זה גם החזיר אותי לביקור של ג׳וני קאש בבית הכלא ב 1968, וההופעה מול האסירים ששוחררה כאלבום. קאש רצה במשך הרבה זמן להופיע שם ואף אחד משיריו הידועים ביותר נקרא Folsom Prison Blues (שיר שקיבל השראה מהסרט Inside the walls of Folsom prison). ג׳וני קאש עשה בהופעה הרבה שירים הקשורים לעולם הכלא ולחיי האסירים, לכן הבחירה בשיר קאנטרי על נידון למוות שלוקח עימו את סודו לקבר נראתה כבחירה טבעית. האלבום הזה היווה בעצם את חזרתו של קאש לאור הזרקורים אחרי תקופה של התמכרות לאלכוהול וסמים. בעקבות ההצלחה של האלבום הוציא קאש עוד תקליטי הופעה בבתי כלא (כולל אלבום שהוקלט בבית סוהר בשוודיה). האלבומים האלו עזרו להשריש את תדמית ה Outlaw שדבקה בו וצירפה אותו ל״מועדון״ המיוחד הזה (לצד אמני קאנטרי ידועים כגון ווילי נלסון, כריס כריסטופרסון וווילון ג׳נקינס).

Cash performing at Folsom Prison, CA

הפעם השנייה השבוע היתה כשחזרתי לאלבום לא שיגרתי שהוא בעצם סוג של בוטלג ונקרא The Pizza Tapes.

ערב אחד בתחילת פברואר 93 ג׳מג׳מו דיויד גריסמן וטוני רייס בסטודיו הביתי של גריסמן. כמו זוגות רבים, הם רצו להוסיף קצת פלפל ולגוון והזמינו את ג׳רי גרסייה לשלישייה. לגריסמן וגרסיה היתה מערכת יחסים ארוכה עוד מימי ההקלטות של American Beauty ב 1970 בהן השתתף גריסמן כנגן אורח עם המנדולינה (אפשר למשל לשמוע את המנדולינה הנהדרת שלו בשיר Ripple). המפגש באותו ערב חורפי היה לא יותר מסשן ביתי משוחרר של חבר׳ה שמנגנים יחד בלוגראס ופולק בשביל הכיף ובמקרה הטייפ מקליט. לא משהו שתוכנן לצאת החוצה. מה שקרה אחר כך זה שהעותק שהיה אצל ג׳רי נגנב ע״י שליח פיצה שהגיע לביתו ועותקים החלו להסתובב בקרב הדד-הדז וכונו ״הקלטות הפיצה״ בשל מקורן המפוקפק. בסופו של דבר ההקלטה יצאה בצורה רשמית בשנת 2000. יש משהו מאוד כייפי בשמיעת ג׳ם שסן משוחרר שכזה בשעת לילה מאוחרת עם כל הטעויות והדיבורים שבין השירים. תחושה כאילו אנחנו ממש איתם שם יושבים על ספה דהוייה עם כוס תה ביד. דואט הגיטרות בין גרסיה לרייס באילתור החופשי ל Summertime הוא פשוט שומט לסתות. השיר שלשמו התכנסנו כאן הערב, Long Black Veil מקבל כאן ביצוע איטי ורגוע עם דומיננטיות של הבנדולינה של גריסמן.

הפעם השלישית בה שמעתי את השיר השבוע היתה כשנכנסתי לסאונדקלאוד והחלטתי לשמוע תוכנית ספיישל שעשה גיל מטוס לציון חמישים שנה להוצאת אלבום הבכורה של The Band. התכנית נפתחה בביצוע יפה של השיר הנ״ל  ע״י רובי רוברטסון וחבורתו. שנים שלא שמעתי את האלבום הזה וממש לא זכרתי שהוא הכיל קאבר לשיר המדובר.

האלבום נכתב בתקופה מאוד יצירתית של הלהקה. הם שהו ב ״בית הורוד״ בוודסטוק וניגנו להנאתם עם בוב דילן שגר בסמוך. דילן באותה תקופה החלים מתאונת אופנוע והחליט לקחת פסק זמן מהמרוץ המטורף ולהקדיש קצת זמן למשפחה. וודסטוק היתה מקום מוזר למדי עם לא מעט פליטי חברה או טיפוסים תמהונים. מקום של חיה ותן לחיות. אף אחד לא הציק לו (לפחות עד שהמעריצים גילו שהוא גר שם).  הבנד, שהיתה להקת הליווי של דילן, מצאה את עצמה עם הרבה זמן פנוי ואחרי שנים של שפשוף ונגינה יחד הם גילו שהם יכולים לנגן חומרים מקוריים. בניגוד גמור לכל הפסיכדליה ותרבות הנגד של ההיפים מהחוף המערבי, הבנד הלכו לשורשים וחזרו לקאנטרי, לבלוז ולאמריקנה. האלבום, שנקרא על שם הבית בו גרו, ניגנו ויצרו, Music from big pink כלל מלבד חומר מקורי גם מספר קאברים של שירי עם ישנים. שירו של לפטי פריזל היה אחד מהם. הביצוע של הבנד נותן לו אנרגיות וזוית אחרת לגמרי מהמקור או מהגרסה המנומנת של גארסייה וחבריו.

The Band outside the pink house, Woodstock, NY

ניתקלתי לראשונה בחיי בשיר הזה בסוף י״ב או בשנת השירות, כשקניתי את אלבום הקאברים של ניק קייב: Kicking against the pricks, או בתרגום חפשי, בעיטה בביצים. באותה תקופה שמעתי הרבה ממה שנקרא אז "אלטרנטיב" ונמשכתי למוזיקה קודרת. ביני לבין אמריקנה, לא כל שכן פולק או קאנטרי, לא היה כלום. לכן כשהקשבתי לשיר לראשונה זאת נראתה לי בחירה די מפתיעה. הדימוי שלי כלפי ניק קייב הסתדר הרבה יותר עם הקאבר ל All tomorrow parties של הוולווט אנדרגראונד. מה לנסיך האופל האוסטרלי ולשיר קאנטרי ישן? אבל במחשבה שנייה, ניק קייב תמיד נמשך לסיפורי רצח, דרמה ומסתורין.

היו עוד המון ביצועים מעניינים. ברוס ספרינגסטין שר אותו במופע המחווה לפיט סיגר. לדייב מת׳יו יש דואט יחד עם אמילו האריס במופע לזכר ג׳וני קאש, פיל לש ביצע אותו עם להקתו, The black crows, ג׳ואן באאז, מריאן פיית׳פול והרשימה ארוכה.

יש גם ביצוע של מיק ג׳אגר יחד עם הלהקה האירית הותיקה The Chieftains. האלבום, שיצא ב 95 אף נקרא The Long Black Veil. באלבום הזה גם מתארחים אמנים ידועים נוספים דוגמת ואן מוריסון, שינייד אוקונור, מרק קנופפלר ומריאן פיית׳פול והוא אחד האלבומים הכי נמכרים בקריירה הארוכה שלהם, שהחלה ב 63 ונמשכת עד ימינו. אבל שיתוף הפעולה הכי מרחיק לכת שלהם הגיע עד החלל החיצון. החבורה האירית הקליטה שיר עם האסטרונאוטית Catherine Coleman שליותה אותם בחליל מתחנת החלל הבינלאומית בזמן שהיא מקיפה את כדור הארץ הרחק מחוץ לאטמוספירה.

מחשבה קטנה לסיום: אולי אף אחד לא ראה את אותה אישה מיוסרת בזמן שהיא מבקרת את קברו של אהובה המת בחשכת הליל, אבל אין ספק שהסוד נגלה לכל, והטרגדיה הזו הושרה כל כך הרבה פעמים, ע״י כל כך הרבה אמנים במגוון רחב של סגנונות. כוחו של שיר.

מי יודע, אולי באחד הערבים המשעממים על מעבורת החלל הבינלאומית, קאתרין וחבריה ניגנו ושרו את השיר הזה ואיזה חייזר עובר אורח קלט אותו באנטנות ועכשיו הוא מבוצע באיזו גלקסיה רחוקה...

Ten years ago, on a cold dark night

Someone was killed, 'neath the town hall light

There were few at the scene, but they all agreed

That the slayer who ran, looked a lot like me

The judge said son, what is your alibi

If you were somewhere else, then you won't have to die

I spoke not a word, thou it meant my life

For I'd been in the arms of my best friend's wife

She walks these hills in a long black veil

She visits my grave when the night winds wail

Nobody knows, nobody sees

Nobody knows but me

Oh, the scaffold is high and eternity's near

She stood in the crowd and shed not a tear

But late at night, when the north wind blows

In a long black veil, she cries ov're my bones

She walks these hills in a long black veil

She visits my grave when the night winds wail

Nobody knows, nobody sees

Nobody knows but me

נקודות בחייה של ייויי קוסמה (Yayoi Kusama)

אני רוצה לספר על על אמנית יפנית קטנה, נחושה, אפילו אובססיבית, שתרומה לעולם האמנות היא אדירה. אולי האמנית הויזואלית הכי מעניינת בשנות השישים. הטריגר לפוסט הזה הוא סרט דוקומנטרי מצויין שיצא לאחרונה על האמנית בשם Kusama - Infinity.

סיכוי טוב ששמעתם עליה. בשנים האחרונות היא זכתה סוף סוף לברכתו של העולם האמנותי ובכל מוזיאון בו מוצגות עבודותיה משתרך תור ארוך בחוץ. אבל כדי להגיע למעמד המיוחל היא נאלצה לשלם בלא מעט דם, יזע ודמעות, הרבה יותר מעמיתיה הגברים שיצרו לצידה. היא לא הצטמצמה למדיום אחד, ולמרות שהיא ידועה בעיקר בזכות העבודות התלת מימדיות, המיצגים והציורים שלה, קוסמה גם עסקה באופנה, קולנוע, ואף כתבה שירה.

ייויי קוסמה (אפילו שמה הפרטי בעברית נראה כמו יצירת אמנות…) נולדה וגדלה בעיירה מצומוטו שבלב האי הגדול ביפן למשפחה אמידה בעלת אדמות ועסק משגשג לזרעים. אבל העושר הגשמי לאו דוקא העיד על חיים קלים. היא גדלה בצל אבא חלש ואמא קשה שדיכאה כל יצר אמנותי שהתפרץ מהילדה הקטנה. קוסמה למדה לצייר ממש מהר רק כדי להספיק לסיים את הציור לפני שאמה תופסת אותה וזורקת את הציור לפח. אביה היה פרפר לא קטן והאם הקנאית היתה שולחת את קוסמה הקטנה לבלוש אחריו ולדווח לה על מעלליו עם מאהבותיו. הנסיון הזה גרם לקוסמה לסלוד מסקס בחייה הבוגרים, אבל על כך בהמשך. באחת החוויות החזקות  של ילדותה, שייתכן ובכלל היתה אילוזיה, היא מצאה את עצמה בתוך שדה פרחים אינסופי. היופי, הנקודות הצבעוניות ותחושת המרחבים והחופש היוו מרכיב חשוב ברבות מעבודותיה והיא חזרה לאותו חיזיון שוב ושוב.

קוסמה למדה אמנות בקיוטו ואף הציגה את עבודותיה, אבל יפן של תחילת שנות החמישים, עדיין מלקקת את פצעי המלחמה הנוראה ההיא ומנסה להשתקם, היתה מקום די שמרני ולא היתה פתוחה לקבל את האמנות המיוחדת של האמנית הצעירה, שכללה חזרה אובססיבית של דוגמאות (patterns) על גבי הדף. כשקוסמה התוודעה לציוריה של האמנית האמריקאית ג'ורג'יה אוקיף, היא עזרה אומץ, כתבה לה מכתב וגם שלחה לה כמה עבודות. אוקיף אהבה את העבודות ויעצה לה להגיע וליצור בארה"ב. אחרי שהות בטוקיו ופריז, קנתה ייויי הצעירה כרטיס בכיוון אחד לאמריקה (קודם סיאטל ואח"כ ניו יורק), נחושה לכבוש את עולם האמנות. 

ג'ורג'יה אוקיף

אנחנו בניו יורק של סוף שנות החמישים. קוסמה חייה בדירה קטנה, יוצרת כאחוזת טירוף מהבוקר עד הלילה. לאט לאט היא מכירה אמנים אחרים (למשל Donald Judd או Eva Hesse שגרו באותו בניין אתם התיידדה, ואף ניהלה מערכת זוגיות אפלטונית עם האמן הסוריאליסטי ג'וזף קורנל) ומנסה לפרוץ אל התודעה. אנחנו צריכים לזכור שעולם האמנות באותה תקופה היה שוביניסטי ונשלט בידי גברים. הסיכוי שאישה, ובמיוחד זרה ועוד מיפן (עד לא מזמן אויב שנוא נפש) תקבל הזדמנות שווה בין שווים היה קלוש. 

בעוד אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, רשנברג ואמני פופ ארט אחרים מתחילים לעשות גלים, קוסמה מתקשה למצוא גלריות שיתנו לה תערוכת יחיד. כשכבר סוף סוף הציגה עבודות, והשתמשה בשכפול אינסופי של האימג' המוצג, היא קיבלה מחמאות מכאן ועד להודעה חדשה מוורהול, רק כדי לגלות שהוא גנב לה את הרעיון והציג מיצגים בהם אותו שכפול הפך להיות מרכיב חזק וכל כך מזוהה עם עבודתו. וורהול לא נתן לקוסמה שום קרדיט על כך וזה מאוד תסכל אותה. אבל וורהול לא היה הגנב היחיד בשטח. ב 1960 עשתה מיצג מרהיב בו כיסתה כורסאות וספות באובייקטים רכים של מעין איברים פאליים. זמן קצר אח"כ אפשר היה לראות דברים דומים בעבודות של קלאוס אולדנברג. למרות שפעלה בעולם האסתטי של הפופ-ארט, היא לא ממש היתה חלק מהזרם. היא לא כל כך התעניינה ב mass media objects אלא בחוייה חוצת גבולות ששברה מחיצות, למשל בין אמנות וארכיטקטורה. מכיוון שהיתה אובססיבית לגבי שכפול אינסופי של האובייקטים, עשתה ב 67 מיצג הכולל חדר מראות אשר לא רק משכפל את האובייקטים עד אינסוף, הוא גם הופך את הצופה לשותף פעיל וחלק מהיצירה. קוסמה היא אמנית טוטאלית, ולא אחת מכניסה את עצמה לתוך האמנות ומצטלמת בתוך עבודותיה, לעיתים בבגדים אקסטרווגנטיים (נקודות הפולקה האדומות כיכבו והפכו לסימן ההיכר שלה) ולפעמים אף בעירום.

Yayoi Kusama

עבודה של קלאוס אולגנבורג

מעבר לתרומתה לעולם האמנות היא גם היתה פעילה חברתית, השתתפה במאבק נגד המלחמה בוייטנאם (כתבה מכתב לניקסון בו הבטיחה לו שתשכב איתו אם יצא מוייטנאם...) ואף ערכה מיצגי עירום בהם ציירה פולקה דוטס אדומות על גבי דוגמנים ודוגמניות עירומים כחלק מביטוי לשחרור מיני. בעבודה שעשתה ב MOMA בשם Grand Orgy to Awaken the Dead פשטו את בגדיהם מספר צעירים ונכנסו עירומים למזרקה שמחוץ למוזיאון כשהם עושים פוזות המחקות יצירות קלאסיות של אמנים כגון פיקסו וג'קומטי. 

קוסמה היתה חלוצה בתחום נוסף: היא ערכה את חתונת הגייז הראשונה (החתונה נערכה ב"כנסיית ההרס העצמי"...), שנים לפני שזה הפך למקובל. היא גם עשתה מיצג בפילמור איסט בו הופיעה לצד פליטווד מק וקאנטרי ג׳ו אנד דה פיש. ב 1968 יצרה סרט פסיכדלי קצר בשם Kusama's Self-Obliteration. זה סרט די מוזר ומאוד צבעוני, עמוס בנקודות האדומות המפורסמות שלה, ומי שצולח את הסרט עד סופו (או עושה פאסט פורוורד…) יוכל לקבל הצצה לאותן "אורגיות" בהן השתתפו דוגמנים ודוגמניות שהיא צבעה את גופם העירום (שמתי לינק, סביר להניח שתבדקו במה מדובר :-) ).   

למרות העירום והאורגיות ביצירות האמנות שלה, בחייה האישיים, כפי שכבר ציינתי בתחילת הפוסט, לא היה לה עניין בסקס (כך הצהירה), כנראה עקב טראומה בילדותה. היא גם לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם.

ב 1966 הוזמנה קוסמה באופן בלתי רשמי לביאנלה בונציה ע"י אמן מקומי. היא ערכה מיצג מחוץ לבניין בשם narcissist garden בו הציגה עשרות כדורי מראה אותם מכרה כאילו היו נקניקיות או תירס חם ב $2 לכדור לכל מי שרוצה ״לספק את היצר הנרקיסיסטי שבו״. הרבה שנים מאוחר יותר, בשנות התשעים, אחרי שכבר תקבל את ההכרה לה כל כך ייחלה, היא תציג באופן רשמי בביאנלה כנציגת יפן ותהיה האמנית היפנית הראשונה לעשות כן. אבל בין שנות הששים לשנות התשעים יש די הרבה זמן. כשמיצגי העירום והאורגיות שלה בימי המחאה נגד מלחמת וייטנאם הגיעו למגזין יפני, אנשי העיירה בו גדלה לעגו לה. הוריה כל כך התביישו בביתם הסוררת, הם עברו מדוכן לדוכן ורכשו את כל המגזינים רק כדי להשמיד אותם. היחס לו זכתה בביתה מצד אחד, והעובדה שאמנים גונבים את רעיונותיה וזוכים בתהילה על גבה הצנום מאידח, הכניסו אותה לדיכאון עמוק וקוסמה ניסתה להתאבד. אחרי נסיון ההתאבדות חזרה ליפן ואף התאשפזה מרצון במוסד לחולי נפש. 

השנים היטיבו עימה מבחינת ההכרה הממסדית. יחסי הכוחות המגדריים השתנו ויש כיום אינספור אמניות מוערכות משלל נרחב של לאומים ומוצאים אתניים. שיתוף פעולה עם מותגים מסחריים כגון לואי ויטון וכניסתן של הרשתות החברתיוית לחיינו גם הן תרמו את חלקן. העובדה שהעבודות שלה כל כך פוטוגניות ומתלבשות בול על תרבות הסלפי והאינסטוש הפכו אותה להיות ממש כוכבת ולהתחבב על הקהל הצעיר.

פרסומת של לואי ויטון

את הסרט על פועלה ראינו בשכונת Mission בקולנוע קטן המקרין סרטים שמחוץ למיין סטרים אבל הוא זמין לצפייה ברשת עבור מעט זוזים. אגב, כשאני אומר "ראינו" אני מתכוון לכל המשפחה. שלושת הבנות ממש אהבו את הסרט, וזה לא מובן מאליו שבנות בגיל ההתבגרות יאהבו סרט דוקומנטרי נטול אפקטים או דרמה. בעצם, זה לא מדוייק, יש אפקטים חזותיים מרשימים וחייה האישיים ממש לא נטולי דרמה, אבל אתם יודעים על מה אני מדבר. להורים המגוננים שבינינו, יש בסרט מעט עירום (אבל זה לא הביך אצלינו אף אחת). 

כיום, ממרומי גיל 90 , ייויי קוסמה עדיין מגיעה לסטודיו יום יום ויוצרת, והפרוייקטים האמנותיים שלה מוצגים במיטב המוזיאונים בעולם. אישה קטנטנה בעלת שיער אדום בוהק שהצליחה בגדול כנגד כל הסיכויים.

לינק לצפייה בסרט אונליין