עגל הזהב

סופת האבק תפסה אותי לא מוכן. ירדתי מהאפניים, הוצאתי את משקפי האבק ואת הבנדנה המשמשת לכיסוי הפה והאף והמשכתי לדווש במדבר לעבר יעד לא ידוע. באיזשהו שלב הסופה היתה כל כך חזקה שלא ראו ממטר. ירדתי שוב מהאפניים והצטנפתי עד יעבור זעם. כשהסופה שככה הבטתי סביב. גיליתי שאני בתחתיתו של מעין מקדש עתיק או פירמידת מאיה שבראשה פסל ענק ומוזהב עם לוגו ה״לייק״ המפורסם של פייסבוק. טיפסתי במעלה המקדש להשקיף על הסביבה. בחורה צעירה חשופת חזה דיברה עם כמה אנשים שעמדו לידי על הפסל. מסתבר שהיא האמנית שיצרה את המונומנט. היא סיפרה שבעיניה "לייק" הוא הזהב החדש והמרוץ אחר קישוש עוד לייקים היא תסמונת לתרבות כזב. 

אני רוצה לקחת אתכם למסע במדבר אחר ולחזור אחורה כמה אלפי שנים בזמן אל פרשת ״כי תישא" וסיפור עגל הזהב.

הלוקיישן: הר סיני. משה על ההר, שיחת one-on-one ארוכה למדי עם אלוהים, בלי דיסטנס, בטח עם איזו כוס וויסקי ביד: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ"

בינתיים בני ישראל מתייבשים להם למטה במדבר, מחכים שמשה יואיל בטובו לרדת אליהם.

יש כאן דרמה עם שני סיפורים במקביל: למעלה על ההר אלוהים מצייד את משה בצידה לדרך, משהו ככה בקטנה: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

ובעוד משה מדדה מטה אט אט עם המשא הכבד (תרתי משמע כמובן), בני ישראל מתחילים לאבד סבלנות: וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

אנחנו כאן בלב מדבר

צמאים למים חיים

ואתה על ראש ההר

מעל העננים

אין שום אות

אין סימן

כל כך הרבה ימים

("עגל הזהב", אהוד בנאי)

כשאהרון מקבל את הדרישה לאל חלופי, הוא חושש מהאספסוף הבריון ולא מסוגל להתנגד, אבל הוא מנסה להרוויח זמן ומבקש: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי". הוא שולח את החבר׳ה הביתה לנשותיהם כדי שייתנו לו את כל תכשיטי הכסף והזהב. אהרון לא נולד אתמול והוא מניח שהנשים לא תיפרדנה בקלות מתכשיטיהן. הוא כבר יכול לדמיין בראשו את הסצינות שהן יעשו לבעלים… אבל גם את ההמון שבא אליו לא עשו באצבע. הם באטרף, רוצים אלוהים חדשים כאן ועכשיו. הם לא טורחים ללכת הביתה לנשותיהן אלא מורידים על המקום את הנזמים מהאוזניים (ביקורת אופנה נעשה בפעם אחרת...) "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן"

בואו נתעכב רגע על העניין הזה של חוסר הסבלנות. במידה מסויימת כולנו כאלה. רוצים כאן ועכשיו. לעשות את המכה, את האקזיט. השיח על מהירות מול איטיות הוא רלוונטי מתמיד. יש למשל תנועה פופולרית ששמה  Slow Movement שקוראת להאט את קצב החיים. תרבות הצריכה תופסת את הזמן כמשהו שצריך לנצל ביעילות מקסימלית. זמן זה משאב. בעולם הקפיטליסטי אנחנו מנסים כל הזמן למקסם זמן, להאיץ כל פעילות כדי שתיקח פחות זמן ותפנה זמן לדברים נוספים. מהם הדברים הנוספים? עוד דברים שננסה לדחוס ולזרז ולהאיץ, מעגל מטורף אינסופי…

כמעט בכל סקר, כששואלים אנשים על חייהם, רבים עונים שהיו רוצים חיים איטיים ופשוטים ורגועים יותר. ממש לא יזיק לעצור רגע, להיות יותר עם בני המשפחה וחברים. בעצם לאן אנחנו כל הזמן רצים? אם זו חברת השפע, למה אין לנו זמן ליהנות מהשפע? יש הרגשה שאנחנו במרדף מתמיד, רוצים עוד ועוד.

אגב, נקודה קטנה למחשבה: מי שיוצא כאן גבר אלו הנשים. את התכשיטים לעשיית העגל נותנים הגברים. הנשים, שהיו הראשונות לתת כסף וזהב לבניית המשכן, פתאום לא בקטע. יתכן והן עם רגליים על הקרקע, מחוברות למציאות ולא נסחפות אחרי הפנטזיה הזו.

אהרון בונה מהתכשיטים עגל מזהב, מקים מזבח לאלוהים החדש ואפילו מארגן את המסיבה הכי טובה בעיר. העם מגיע בהמוניו, מעלה עולות ומבסוט עד השמים. נמשיך עם אהוד בנאי:

הוא לא יורד מראש ההר

הוא לא יורד אל העם

הם יוצאים במחול טירוף

ושוכחים את עצמם

רוקדים סביב עגל הזהב

סביב עגל הזהב

המספר המקראי מנסה להגחיך את הבחירה של בני ישראל. מילא היו סוגדים לאיזה אריה שואג, מלכותי ומטיל מורא. אבל מה שהם מקבלים זה עגל, בן של פרה. הם לקחו את אלוהים, שאין לו לא גוף ולא דמות, והמירו אותו בחיה שמעלה גרה. במילים אחרות, מן יצור עלוב כזה שמפליץ ותוקע גרעפסים כל היום... נגיד, אוקי ניחא, לפחות היו סוגדים לשור זועם ואימתני, אבל לא, כל מה שיצא זה איזה עגל קטן. אחר כך מספרים לנו שהעם מאמין שהעגל הזה, שנוצק כרגע מהתכשיטים שלהם עצמם ואפילו לא מסוגל ללכת, הוא זה שהוציאנו מארץ מצרים. על טיעון כזה לא נשאר לנו אלא להביט בעיני עגל…

אבל זוהי רק דרך אחת להסתכל על הסיפור, דרך קונפורמיסטית שמתיישרת עם המסר שמנסה להעביר לנו המספר המקראי: ישנה דרך "נכונה" והיא דרכו של האל, ויש דרך פסולה, בה בחרו אותם חוטאים  מבני העם. אפשר להסתכל על הדברים באור שונה: מדוע אסור לעם לחפש את דרכו ולהגדיר לעצמו מחדש את אמונתו ואת הדרך בה הוא מבקש ללכת? מבחינת בני ישראל משה איכזב, הוא נעלם לו על ההר ואיש לא ידע אם בכלל יחזור. העם ללא ספק נמצא במצוקה. מדוע לא לעשות “reset” ולחפש אלטרנטיבה? במידה רבה זה מה שאנחנו עושים כאן עכשיו בקהילה שלנו. אנחנו קוראים תיגר על ההגמוניה שמקבלת את היהדות הדתית כדרך ה"נכונה" היחידה לסיפור היהודי, בעוד שהיהדות החילונית נחשבת פחותה, "עגלה ריקה". יש לנו זכות לברוא אלטרנטיבה ולמצוא דרך שתיצוק תוכן יהודי משמעותי עבורנו ללא רגשי נחיתות. גם על עגל הזהב עצמו אפשר להיסתכל מזווית אחרת: הוא נוצר ע"י הקהילה עצמה. אנשים וויתרו על היקר להם, בעצם וויתרו על תכשיטי הזהב האישיים שלהם, על החומריות, למען הקהילה, למען יצירה משותפת. מה רע בקהילה שיוצרת משהו משותף ואח"כ חוגגת זאת יחדיו?

נחזור לסיפורנו. המצלמה עוברת למעלה אל ההר. אלוהים רואה מה שקורה למטה וזה לא ממש מוצא חן בעיניו: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. 

רגע רגע רגע רגע, מה יש לנו פה? קודם כל שימו לב לביטוי "העם הזה". תראו איזו נימה מרוחקת ומזלזלת, ממש כמו ביל קלינטון באותה פרשייה מפורסמת:

“I did not have sexual relations with that woman”…

אחר כך אלוהים בעצם מבקש רשות ממשה לחסל את העם ועוד מתחנף למשה ומבטיח לו שהוא דווקא יצא מכל הסיפור "מסודר" (ואעשה אותך לגוי גדול). מה זה??? נקרא את זה שוב: אלוהים מבקש רשות ממשה.

אלוהים יוצא כאן כזה קטן: קנאי עם בעיית אגו רצינית, אל נקמני שרוצה לחסל את העם כי לא סר למרותו וגם אחד שמתבטל בפני שליחו הקטן והאנושי על פני האדמה, מרגיש שהוא צריך לבקש ממנו רשות ואפילו להתחנף בהבטחות.

המדרש כמובן נדרש לסוגיה. קצרה היריעה מלהיכנס לכל ההיתפלפלויות החז"ליות, אבל אם לתמצת, המדרש  מסביר כי אלוהים לא רצה באמת להשמיד את העם, אלא צעק כדי שמשה ירגיעו. יעני ״אני בקריזה, תחזיק אותי״…

משה משחק את התפקיד ומנסה להמתיק את רוע הגזירה. הוא מזכיר לאלוהים, למקרה שהוא שכח, כי העם הוא עמו של אלוהים, שנשבע לאברהם, יצחק וישראל.

יש כאן בעצם היפוך תפקידים מבלבל שגורם לנו לתהות: מי הבוס?

מה מסתתר מאחורי הדיאלוג המתהפך בין אלהים למשה? מדוע הם נאבקים להחזיר זה לזה את העם, ומדוע לאחר שאלוהים ביקש להשמיד את העם, מתגלה משה במלוא כוחו? במעשה העגל הוכיח העם כי האמונה באל איננה למען האל, אלא כדי לספק את צרכיו שלו. לכן מבקש האל להתנתק מהעם. אלוהים איננו יכול לקבל את האנושיות הזאת, ועל כן הוא אומר למשה: "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הרי גם אתה קורצת מאותו חומר שממנו עשוי העם הזה, ולכן גם אתה כאן בשבילך ולא בשבילי. אממה, אלוהים מבין כי ללא מאמינים לא יוכר כוחו. לאחר הדיאלוג עם אלוהים מבין משה כי הקשר האמיץ שבין אלוהים לבני עמו הוא קשר דו כיווני: האל זקוק לעם כשם שהעם זקוק לאל. הגילוי הזה הוא שנותן כח למשה לרדת מן ההר ולשבור את הלוחות. 

כשמשה יורד מן ההר, המפגש בין העולם של מעלה לעולם של מטה מביא לנו שיא דרמטי. באקט תיאטרלי מנתץ משה את לוחות הברית (לאנשי הסאונד אפקט יש כאן תפקיד חשוב...). כן, כן, אותם לוחות כבדי משקל ה"כתובים באצבע אלוהים" שנשא על גבו כל הדרך מהפיסגה ומגדירים את הבסיס המוסרי והחוקתי של העם. באותה הזדמנות הוא גם טוחן עד דק את עגל הזהב ומערבב אותו בקוקטייל אותו הוא מגיש לעמו החוטא. תאכלו (אוקי, תשתו) את מה שבישלתם:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה שולח את אחיו בני שבט הלוויים להרוג את החוטאים שסגדו לעגל והם מחסלים לא פחות משלושת האלפים איש. לאלוהים זה עדיין לא מספיק, הוא רוצה עוד דם. משה צריך להתחנן בפניו שייתן קצת הנחות. אלוהים מתרצה אבל בכל זאת "מפנק" את העם באיזו מגפה. מממ… נשמע קצת אקטואלי הסיפור הזה... 

בשלב הבא בסיפור עושה משה אקט מעניין: הוא מתנתק מההמון ונוטה את אוהלו מחוץ למחנה. אני חושב שיש כאן מעשה שהוא הרבה יותר מהאקט הפרקטי של בידוד כדי לא להידבק בוירוסים מאיימים. יש כאן אקט סמלי. מי שחפץ לדבוק בתורת משה ,מי שנפקחו עיניו והוא סולד מהסגידה לעגל הזהב, יהיה חייב לעשות צעד אקטיבי. בל נשכח שהעם עדיין צעיר והוא עובר שלבים של גיבוש וזהות עצמית. קבלת אלוהים ותורתו זהו תהליך עמוק וממושך. אין כאן פתרונות אינסטנט ודרוש מאמץ.

עתה נגיע לסוף הפרשה: אחרי החטא מגיעה המחילה, אחרי הקלקול מגיע התיקון. משה עולה שוב להר ויורד ממנו כשהוא מצויד בשני לוחות חדשים. וכמו בכל סיפור טוב, הדרמה נגמרת ברגע מזכך, בני ישראל זוכים לקבל את התורה, אלוהים מראה שיש בו ממידת הרחמים והוא נותן לעם הזדמנות שנייה. הפי אנדינג. "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה". איזה סיום יפה. ורגע לפני שירוצו הקרדיטים על המסך, אפשר לצפות במשה ובני ישראל רוכבים לעבר השקיעה ונעלמים באופק...

הדיון ב״עגל הזהב״ הוא רלוונטי מתמיד. בין אם מדובר ברדיפה אחרי ממון והצלחה חומרית, ברדיפה אחרי כבוד מדומה, או בסגידה והערצה עיוורת לאלילים בשר ודם. אנחנו חיים בעולם תרבותי בו שולטות הרשתות החברתיות, לאף אחד אין סבלנות להעמיק (אמל"ק היא מילת מפתח בכל דיון פייסבוקי טיפוסי), כוכבי יוטיוב נשפטים לפי מספר הצפיות ללא שום קשר לאיכות התוכן אותו הם מעלים, ציוצים מטופשים בטוויטר מקבלים כיסוי חדשותי נרחב, תרבות ה"פייק ניוז" פורחת וכבר לא ברור מה אמת ומה בדייה. אני חייב להודות שעם כל הגרויים המיידיים והקקופוניה שמסביב אני בקושי מצליח למצוא זמן לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו.

עמדתי על אותו מקדש לאל ה״לייק״ הפייסבוקי באמצע המדבר, צופה לעבר האופק. האמנית ושאר האנשים הלכו ונשארתי לבד. אחרי סופת האבק הלבנה הנוף נראה בראשיתי מתמיד. מקום מצויין לתהות לגבי הבחירות האישיות שלי בחיים, איפה כדאי לשים את הפוקוס, מה אמיתי ומה לא יותר מסגידה ל״עגל זהב״ כלשהו. בעצם כמעט בכל החלטה משמעותית שאנחנו עושים בחיים אנחנו נדרשים לענות לעצמנו האם זו בחירה הנובעת ממניעים פנימיים "נכונים" או שאולי כמו לפריקון קטנטן וירקרק אנחנו נמשכים אחרי הנוצץ והמוזהב. זה נשמע קלישאתי, אני יודע, אבל חשוב להיות קשוב למה שנכון לנו, ולאו דווקא למה שנשפט כנכון ע"י החברה שמסביב. אפילו המקום בו נמצאתי במדבר, נתפס ע"י לא מעט אנשים כסוג של "עגל זהב" הדוניסטי. זכותם לחשוב כך, אבל אני מוצא הרבה יופי בקהילה הזו שמתכנסת מכל רחבי העולם, מקימה אלטרנטיבה זמנית לחיים שבחוץ עם חוקים משלה. קהילה שמנסה למשך שבוע אחד להתרחק מחומרניות ולהתבסס על נתינה ללא תמורה, וכן, גם לחגוג עד-לא-ידע כמו אז למרגלות הר סיני. מה רע בלשמוח? מה שנראה כ"עגל זהב" לאחד יכול להיות הבחירה הנכונה לאחר ולהיפך. לא כל הבחירות שלי נכונות ובעצם כולנו עושים טעויות וזה אנושי. הפרשה הזו מראה לנו שאמנם ייתכן ונשלם על כך במגפה, אבל יש לנו סיכוי להינצל, ולקבל ממש כמו בפרשת ״כי תישא״, הזדמנות נוספת. 

בסיכומו של דבר סיפור עגל הזהב הוא בעצם בבסיסו מאבק בין רוח לחומר. כשה"חומר" הוא לא רק ברדיפה אחר כסף, אלא גם בקישוש "לייקים" כאלו ואחרים, בתרבות האינסטנט השטחית וחסרת הסבלנות וברצון לקבל הכל, כאן ועכשיו. ה"רוח" מצד שני היא לאו דוקא האמונה באל, היא גם פינוי הזמן לבלות עם האנשים היקרים לנו, השתתפות פעילה בקהילה ויציקת תוכן תרבותי משמעותי בחיינו.

ועכשיו יש לי רק בקשה קטנה לסיום, אם לא קשה לכם, בחייאת, עשו לי "לייק…”

Joe Henry

 אלקסה מעירה אותי כל בוקר עם אמן אחר. בימי שלישי אלו בילי בראג וג׳ו הנרי. אתמול התעוררתי עם שירים של ג׳ו הנרי שלא הכרתי. ״בטח אלבום חדש״ אמרתי לטלי, וכמה דקות אח״כ אכן נוכחתי שלפני חודש ג׳ו הנרי הוציא את אלבומו המי יודע כמה במספר: The gospel according to water. 

 לפני שנה הרגיש ג׳ו הנרי כאבים עזים בגב והלך לרופא. הרופא אמר: "לא צריך ניתוח, רק זריקה קטנה וזה חולף" (אוקי, אני לא סגור לגבי הזריקה, והוא בטח אמר את זה אחרת, אבל בגדול המסר היה: חכה וזה יעבור). הנרי התעקש על בדיקת MRI וקיבל אבחון שונה לחלוטין: הרופא השני גילה שיש לו סרטן הערמונית דרגה ארבע ונתן לו שלושה עד שבעה חודשים לחיות. אבל מסתבר שהידיעות על קיצו היו מוקדמות וגם הרופא השני טעה. כיום, שנה לאחר אותו גילוי הנרי עדיין איתנו. כנראה שהמאבק בסרטן שינה לו קצת את הפרספקטיבה בחיים. בפרץ של יצירתיות הוא הקליט לא מעט שירים ועשה את האלבום המדובר באולפנו הביתי שב Pasadena,

 ג׳ו הנרי הוא בן 59 אבל היה צריך להיוולד עשור או שניים קודם. הכתיבה המיוחדת שלו לא נופלת מזו של אמנים מהדור שמעליו, אם זה בוב דילן, לאונרד כהן, טום וויטס, רובי רוברטסון ואחרים. הוא אף פעם לא היה מפורסם כמו היוצרים שהזכרתי כאן. מעולם לא היה לו להיט רדיופוני. השיר הכי מפורסם שלו, Stop, בכלל התפרסם בביצוע של גיסתו מדונה (היא שינתה את שם השיר ל Don’t tell me). זה לא שמדובר ביוצר אנונימי חלילה. ג׳ו הוא מפיק מוערך שזכה במהלך הקריירה בלא פחות מארבעה פרסי גראמי, אבל הוא יותר מוזיקאי של מוזיקאים מאשר אחד שממלא איצטדיונים. 

 אני הכרתי אותו ב 1990 כששירתתי בצבא עם האלבום Shuffletown בזכות המלצה של קוטנר (היה לי אותו על קסטה ״קנויה״, לא מוקלטת…). אני זוכר למשל איך הזדהיתי איתו בשיר Date in church. הוא שר שם על ה״דייט״ השבועי בכנסייה, בו מושא אהבתו אפילו לא יודעת שהוא שם. גם לי היו לא מעט כאלה, גם בלי לבקר בכנסייה. לא תמיד הבנתי, ואני עדיין לא מבין עד הסוף את השירים שלו. יש לו דרך פתלתלה ואסוציאטיבית לספר סיפורים. אבל גם כשזה לא מובן, זה תמיד מסקרן. מאז אותה קסטה גדלתי איתו ויש לי כמעט את כל האלבומים. השיר הנפלא Parker’s Mood נכנס אצלנו ללקסיקון המשפחתי בזכות המשפט (שנאמר כמעט כל יום עם כל הבלגן של הבוקר כשאנחנו מנסים באופן פתטי למהר ולא לאחר לבית הספר….): Where’s my sock? Where’s my other shoe?... כשאני שומע את השיר הזה (שיצא ב 2009 באלבום Civilian) אני נעטף באיזו מן מלנכוליה סתוית ומרגיש כאילו אני יושב על שרפרף ספרטני בדירה עלובה יחד עם צ׳ארלי ״בירד״, טלוויזיה מרצדת, תווים וספרים מפוזרים על הרצפה באנדרלמוסיה. 

 הפעם הראשונה בה ראינו אותו היתה בשנת 2001 (גרנו אז ב Irvine). הוא הופיע במועדון די קטן בלוס אנג׳לס, מקום שמגיש Dinner & a show. ההופעה נערכה יומיים שלושה אחרי 9-11 (קנינו כרטיסים מראש, ולאחר לבטים החלטנו ללכת למרות הכל). רחובות לוס אנג׳לס היו ריקים וכולם עדיין היו בשוק. אני זוכר שכשהוא עלה על הבמה הוא אמר משהו על זה שחשוב לצאת לבלות ולהחזיר את החיים למסלולם. הנרי נתן הופעה נהדרת והיה משהו הזוי ומהפנט בכל הסיטואציה. רק לפני יומיים ארה״ב חוותה אסון מטורף שייקח לה שנים לצאת מהטראומה (יש שיגידו שאנחנו עדיין בפוסט טראומה), ואנחנו אוכלים ארוחת ערב במועדון ורואים הופעה כאילו כלום. מאז כבר ראינו אותו כמה פעמים (פעם אחת זה היה במופע המשותף עם בילי בראג והקאברים לשירי הרכבות), ואני משתדל לא לפספס אותו כשהוא מגיע לאזור. 

 ההפקה באלבום החדש מאוד מינימליסטית. לרוב משתתפים בשירים שניים שלושה כלים (למשל גיטרה אקוסטית וקלרינט) והתחושה היא שאנחנו שומעים אדם היושב בחדר השינה שלו ועושה חשבון נפש. לא מדובר בשירי דיכאון, הנרי נשאר מפוקח אבל אופטימי. קחו למשל את השיר In time for tomorrow שנפתח במשפט: I came here for the funeral of sorrow Last in line, but in time for tomorrow האלבום הזה הזכיר לי לעיתים את ״נברסקה״ של ספרינגסטין. אותו אלבום אינטימי של הבוס שהוקלט בציוד ביתי על ארבעה ערוצים. אני עדיין בשמיעות ראשונות, לא ממש מכיר את כל השירים, אבל בינתיים אני אוהב את מה שאני שומע. אם את טום וויטס כדאי לשמוע עם כוסית וויסקי וסיגריה ביד, ג׳ו הנרי ו The gospel according to water הוא אלבום קלאסי לערב חורפי עם קערת מרק.

 

סליחה

התבקשתי לכתוב סליחה מעל גבי העיתון במסגרת פרוייקט סליחות ליום כיפור. רציתי לענות לעורכת: עזבי אותי באמש׳לך, מה לי ולזה? אבל יצא לי ״תני לי לחשוב על זה״ מנומס. בסוף כתבתי משהו...

חורף 1988, האינתיפאדה הראשונה, אני חייל בגדוד 50, לא מזמן סיימתי טירונות. הפלוגה נשארת שבת בבסיס בבית סאחור, כפר בשטחים צמוד לבית לחם, כוננות מבצעית. רק שניים מכל מחלקה יוצאים הביתה. אלון, שהגיע אלינו מהמסייעת מקבל פאס כי סבא שלו מת והוא חייב לצאת להלוייה. עוד כמה חיילים מנסים את מזלם. זיו רוצה לצאת ליום ההולדת של אחותו, עירד מספר שההורים חזרו מחו״ל והוא לא ראה אותם חודש וחצי. לי יש סוף סוף חברה. מישהי מהגרעין שעשתה של״ת בקיבוץ. אני חרמן אש, מתעב את המרדף חסר התוחלת אחרי ילדים בני שמונה שזורקים אבנים. מת, מת, מת להגיע הביתה. חניך תורן מסמן איקס על פתק ומקפל פתקים ריקים לכובע. הגרלת ״מספרי החיים״ נעשית אחרי שימון נשקים ואני קולט כתם שמן קטן על הפתק המיוחל. מזל שאני השני להוציא פתק מהכובע.

יצאתי עם אלון לתפוס טרמפים הביתה. מכונית של תושבים מהתנחלות אפרת עוצרת לנו. אבא, אמא וילד כבן שנתיים שתלתלי ראשו השחורים עדיין לא נגזזו. האמא בהריון מתקדם, יושבת בכיסא האחורי ליד בנה. אני מתיישב ליד הנהג שנוסע באיטיות מרגיזה. יאללה סע כבר, תן גז. ברדיו גלי צה״ל מנגנים את מלנכולי של הנטאשות. ליד שכונת גילה, בדיוק בפזמון, כשהירקון זורם ונשפך לים, נהג משאית חסר סבלנות שדבוק לנו לתחת יוצא לעקיפה בקו הפרדה רצוף. מכונית באה ממול ונהג המשאית חוזר למסלול בפתאומיות, פוגע בדופן האחורי של הרכב בעצמה ומעיף אותנו לשוליים. אני יוצא ללא פגע. כולם זוחלים איכשהו החוצה. הילד מתחיל לצרוח אבל נראה שהוא בסדר. אמא שלו נראית בהלם, מלאת זכוכיות ודם. מכוניות עוצרות לידינו, מנסות לעזור. אנחנו ב 88, כן? אין סלולרים. אני מבקש מנהג שעצר בצד שיקח אותי לטלפון ציבורי להזעיק אמבולנס ולוקח איתי את התיק. אחרי שאני מתקשר, הוא שואל אותי אם לקחת אותי לאנשהו ואני מבקש טרמפ לתחנת האוטובוס של ירושלים, נוטש את המערכה.

ביום ראשון אני פוגש את אלון. מסתבר שפינו אותו באמבולנס לבית החולים ומשם לתשאול במצ״ח. מכיוון שנהג המשאית היה פלסטיני, בדקו כיוון של פיגוע חבלני. האישה יצאה בשלום אבל איבדה את התינוק. בזמן שאני מבלה עם החברה בקיבוץ, כמעט ולא יוצא מהחדר, בקושי מגיח החוצה להגיד שלום להורים בקבלת שבת (אוקי, גם ולמחרת קפיצה קטנה למרכולית ול״כביסת חיילים״), אלון מפספס את ההלוויה של סבא שלו ואמא בהריון מאבדת את העובר. בכל פעם שאני שומע את ״מלנכולי״ אני נזכר בפתק עם האיקס, באלון, בילד הקטן בעל התלתלים ואימו ההריונית. 

 רגע, בואו נתחיל שוב. 

אני משכשך לי במים החמימים של שגרת יומי, מחובר לאזניות עם נויז קנסליישן, מרוכז בעצמי. סוג של עב״ם או סתם מאותגר רגשית. לא קשוב במיוחד לסבלו של הזולת. כשהתבקשתי לבקש סליחה מעל דפי העיתון, ניסיתי למצוא איזה סיפור דרמטי, מישהו שעשיתי לו עוול רציני. סיפור שרודף ומייסר אותי זמן רב. אולי מעשה מרמה או ריב רציני עם חבר לשעבר ונתק של שנים. יש לי כמובן שלדים בארון (וגם חבר לשעבר עם נתק של שנים), אבל אני כל כך לא מיומן בלריב כך שיש מצב שאנשים נמצאים איתי בברוגז ואני פשוט לא מודע לזה.

אולם גם ללא דרמות הוליווד, ודאי וודאי שיש אנשים שאני חייב להם סליחה. יש לי בכיס מכשיר מקולל שמסיח את דעתי אינספור פעמים. במקום להיות נוכח ולבלות עם המשפחה או חברים, אני מוצא את עצמי מציץ במסך, בודק הודעות ווטסאפ או איזו הערה מטופשת בפייסבוק ממישהו שאני בכלל לא מכיר. אז מגיע לטלי, לבנות ולחברים סליחה על העבמ״יות, הניתוק וחוסר הנוכחות האמיתית בהווה יחד עם האנשים שבאמת יקרים לי. 

אה, וגם סליחה לכם על שמרחתי אתכם עם הסיפור המצוץ מהאצבע איתו התחלתי...

שנה טובה

שנת תש״פ כמעט כאן, עוד רגע נכנסת, 

מציצה, מתלבטת, כולה מתרגשת

הבאבא בובה רוצה אותה לקבל וברגל ימין להתחיל

לא ניתן לה בנו כלל להתל ונבוא לקראתה בלי רעד וחיל

בגימטריה 780 רמזים היא נותנת, 

אז נתחיל בחישובים, רק קחו עט ומחברת 

״מה היא רוצה זאתי?״ נשאלת השאלה

אשר בגימטריה גם היא שבע מאות ושמונים מספרה

״זה תלוי רק בך״ התשובה במספרים מסתדרת

ואת זה אפילו ״ספונג׳ בוב סקוור פנטס״ יודע (מישהו חשב אחרת?)

אם כן, מאיפה אנחנו ״אמורים להתחיל״? שאלה מתבקשת

רמזים רבים הגימטריה נותנת

אם זה״צניחת האירו״, ״אימפיטש טראמפ״ ושאר זוטות אקטואליה

ואם כבר הזכרנו את טראמפ, 780 היא גם ״צדיק ורשע״, תחליטו לבד איפה הוא ואתם נמצאים על הסקאלה

תש״פ גם נותנת לנו ״מסרים משמים״, 

זוהי שנת ״אחדות משיח בא״ גם אם הוא מתמהמה בינתיים

יבוא יגיד איזה לץ, אל תהיה כזה סאחי

תש״פ בגימטריה זה כולה ״פיפי פיפי קקי קקי״

אומר לו בפשטות ״סגור את פיך״ או בקיצור סתום

זוהי שנת ״עלייה במדרגות״, עוד תראה מה ילד יום

ולסיום אאחל לכם חברים, שנה טובה ומוצלחת

שתהיה באמת אחלה בחלה ולא מבאסת תחת

שתהיה לכם שנה ״נמרצת״, כי גם זה בדיוק במספרים מסתדר

מקוה שתהיו ״מתעלסים כל הלילה״, מי צריך יותר???

המדריך לטרמפיסט בפלאיה

ג'יי פי לא הלך לברנינג-מן השנה. הוא נשאר בבית, לבש בגדים מגוחכים, עשה אוהל מאולתר בסלון, שפך על עצמו קמח כדי ליצור אפקט של אבק וסיים את הפרודיה המשעשעת Burning Man Staycation DIY בכך שאמר שהכי חשוב זה לספר איך היה בברנינג-מן שוב ושוב לכל חבריך אפילו אם הם בכלל לא שאלו...

התבקשתי לכתוב על חוויית הברנינג-מן שלי לעיתון. נושא לא פשוט. אם זה מפני שכל שנה כשאני מבקר שם החווייה היא אחרת לגמרי ואם זה מפני שבכל פעם שאני מנסה להביט לאחור ולעשות רפלקשן, אני מסתכל על מה שהיה בצורה אחרת. אגב אומרים שמה שקורה בברנינג-מן נשאר בברנינג-מן. אוקי, אז אומרים... 

אז אם במקרה חייזרים חטפו אתכם, אף אחד לא טרח לשלם דמי כופר או לשגר משלחת חילוץ ויצא שנעדרתם מכדור הארץ לתקופה ארוכה, קבלו סקירה קצרצרה שלא תעמוד אפילו בסטנדרטים הנמוכים של סיכומי התקציר שהשגתי ל"חטא ועונשו" בתיכון. סוג של מדריך לטרמפיסט על הפלאיה.

הברנינג-מן הוא ארוע בו קמה באמצע השום-כלום במדבר (שעתיים מזרחית לרינו במדינת נוואדה) עיר בשם בלק-רוק סיטי למשך שבוע אחד ומונה כשבעים או שמונים אלף "תושבים" (תחשבו אוכלוסיה בסדר גודל של קופרטינו). זהו מעין פסטיבל אליו נוהרים אנשים מכל רחבי העולם (כל הכרטיסים נמכרים בשניות ורשימת המתוסכלים שלא הצליחו להשיג כרטיס גדלה משנה לשנה). ה"עיר" מתקיימת על בסיס רשימת עשרה עקרונות הכוללים בין היתר Radical inclusion, כלומר פתיחות וקבלת האחר לסוגיו, נתינה ללא תמורה ("Gifting"), השתתפות פעילה (be a participant, not a spectator), דאגה עצמית לכל צרכיך (יש להביא מים ואוכל, לדאוג ללינה, לאגור את האשפה ולקחת אותה אתכם הביתה), ולאחר לכתכם אי השארת עקבות בשטח. בעיקרון, מרגע שנכנסתם תשכחו מהארנק משום שהכל מבוסס על נתינה (אוקי, אפשר לקנות קרח וקפה באוהל המרכזי, מה שנראה לי מיותר לחלוטין עם שלל המחנות שיציעו לכם קפה משובח בתמורה לחיבוק או חיוך). 

ה"עיר" מחולקת לשני אזורים: אזור המגורים בו נמצאים כל האוהלים, הטריילרים, הקראוונים ושאר אמצעי לינה, וה"פלאיה" - מרחב עצום עד האופק בו תמצאו מיצגי אמנות מדהימים, "מקדש" ומבנה עליו ממוקם האיש הבוער עצמו. 

מהרגע שהגעתם והחניתם את המכונית, התנייעות בשטח נעשית ברגל, על גבי אופניים או על כלי רכב שהם בעצם יצירות אמנות נוסעות. זה יכול להיות ספינת פיראטים המשמשת כמסיבה נוסעת עם מערכת הגברה ודי ג׳י, תמנון היורק אש מזרועותיו, דרקון, נעל, מיגדלור או אפילו מטף כיבוי אש ענקי אשר במקום לכבות שריפות, הוא יוצר אותן. אותם mutant vehicles מסתובבים בין המחנות וברחבי הפלאיה כאוות נפשם. 

אם החלטתם לקפוץ על רכב כזה, קחו בחשבון שלא יהיה לכם שמץ של מושג איפה תרדו ממנו ומה תפגשו שם, אבל זה בפרוש חלק מהעניין.

אצלי בעבודה יש לא מעט אנשים שבטוחים שהברנינג-מן זה בעצם חגיגה אחת גדולה של אורגיה וסמים. אז זהו, שלא. אתחיל עם הסקס.

זה שלא שאין מחנות ״אורגיות״, יש ויש, אבל זה ממש לא העיקר. בינות אלפי המחנות יש הכל מהכל, כך שפה ושם יש גם מחנות שעיקרן סקס. יש מקומות בהן ניתן למצוא מרחב מזמין לחילופי זוגות, יש מחנות בהן אפשר לעשות סדנאות טנטרה או לקבל הרצאה על העצמת אורגזמה נשית, יש מחנות סאדו מאזו בהם כל דכפין יכול לקבל מכות בישבן, הצלפה בשוט או לחוות קשירה בחבלים, תלוי הפוך וחסר אונים בין שמים וארץ. חבר שפגשתי על הפלאיה טוען ש: The Orgy dome is the tourist trap of burning man... ;-)

מכיוון ש BM הוא מקום בו אנשים באים בין השאר להשתחרר מכבלים ומה״אני״ היומיומי שלהם (יש אף כאלו שבוחרים לעצמם ״שם פלאיה״ ותוכלו לשוחח עם אנשים שיציגו את עצמם כ “Magic״ או ״Purple sunrise “ וכיוצא באלה...), וגם סתם כי חם, רבים בוחרים להשיל את בגדיהם ולהסתובב בלבוש אדם וחוה. אלא שבניגוד לאירועים בסן פרנסיסקו בהן רוב העירום הוא לא אטרקטיבי במיוחד, כאן תוכלו לשזוף את עיניכם בצעירים וצעירות המתדפדפים בכל ז'ורנל. כך שבהחלט יש אנרגיה מינית באוויר, אבל למען האמת, עם כל החום והאבק מסביב שנכנס לכל חור בגוף (ועל כך בהמשך…), זה לא בדיוק המקום האידיאלי לסקס. נראה לי שעדיף להיטען באנרגיה מינית על הפלאיה ואת הסקס הפרוע לשמור לבית :-)

עכשיו לגבי הסמים. את זה יש בשטח ולא מעט. כשאנשים בוגרים באים לשבוע שכולו גוד טיים עם מסיבות שנמשכות הרבה אחרי הזריחה, אין פלא שאפשר למצוא כמעט כל סם אפשרי. אממה, הפסטיבל נערך על אדמה פדרלית, ובנוסף לחוק הפדרלי, חוקי מדינת נוואדה חלים על הבלק-רוק סיטי ממש כפי שהם חלים על כל עיר אחרת במדינה, ככה שאפילו המריחואנה לא חוקית. יש בשטח שוטרים סמויים ויש מקרים בהן המשטרה מבצעת  חיפושים. בקיצור, מי שבוחר לקחת, לוקח זאת עם אותם סיכונים אותם הוא לוקח גם מחוץ למדבר.

ה BM הוא מקום בלתי מזמין בעליל. בשעות היום החום עלול להיות בלתי נסבל, ובלילות הטמפרטורות יכולות לצנוח לקרוב לאפס מעלות. אני זוכר שנה בה היה כל כך קר שדיוושנו על האופניים והיינו חייבים לעצור להתחמם בכל מדורה שנקרתה בדרכנו "הביתה" למאהל. בנוסף למזג האויר הקיצוני, לב הסיפור הוא האבק. האבק, הו האבק... אבקה לבנה ודקיקה שנכנסת לכל מקום, סודקת את כפות הרגליים ונכנסת לריאות. כשתחזרו הביתה, האבק יישאר על ציוד הקמפינג כמזכרת מהפלאיה הרבה אחרי שתשכחו שבכלל הייתם שם. לעיתים סופות אבק המכונות Whiteouts מעיפות מכל הבא ליד ועוטפות את כל השטח בלבן. כל מי שמסתובב על הפלאיה חייב להצטייד במסכת הגנה ובמשקפי אבק. גם העיתוי הוא בעייתי. השבוע שלפני הלייבור דיי יוצא בדיוק אחרי שנפתחה שנת הלימודים ורוב אסיפות ההורים ומפגשי ה back to school החברתיים מתרחשים ממש באותו שבוע. אבל למרות הקשיים, ולמרות שמחיר הכרטיס לא זול, הביקוש גדול בהרבה מההיצע, וספסרים חסרי עכבות מציעים כרטיסים במחירים מופרזים. אגב השנה, מזג האויר היה ידידותי יחסית ולא חווינו סופות אבק קיצוניות. למען האמת יש באבק הזה גם קסם וכולם נראים כאילו הם ניצבים בצילומי סרט ההמשך למקס הלוחם בדרכים.    

כמה מילים על התמקמות והתארגנות: בפעמיים הראשונות בהן הגעתי ל BM ישנתי באוהל. תכל׳ס זה היה ממש לא קל. רוחות איימו לעקור את היתדות ולהעיף את הסככה המצ'וקמקת שאילתרנו מעל האוהל. החום בבוקר היה בלתי נסבל ולא משנה אם הייתי חוזר מבילוי לילי בחמש בבוקר, החום לא נתן לי להמשיך לישון אחרי שמונה. בהמשך התברגנתי וקנינו עם עוד משפחה טריילר (RV לכל דבר רק נגרר במקום ממונע). זה היה שדרוג רציני. מי שרוצה לשכור RV לשבוע המדובר חייב לעשות זאת המון זמן מראש (הרבה פעמים עןד לפני שהוא יודע אם בכלל יש לו כרטיס) ולהיפרד ממשהו כמו $4000 (אין חברת RV בחוף המערבי שלא מודעת לאן הולכים הרכבים באותו שבוע…). כשהטריילר התחיל להראות סימני גסיסה ומכרנו אותו, בניתי עם כמה חברים הקסה-יורט. מדובר במבנה משושה בצבע כסף העשוי מלוחות בידוד. מביאים את הכל מקופל כמו אקורדיון ואחרי כשעה עבודה, מול עינינו עומד חדרון לתפארת מרווח ומבודד מפגעי מזג האוויר. זה פתרון ממש לא רע למי שרוצה להימנע מעלויות ה RV. 

לפני שמגיעים לפסטיבל נשאלת השאלה האם להתחבר למחנה רשמי ומסודר או להתארגן באופן עצמאי. להגיע עם מחנה רשמי חוסך חלק גדול מבלגן ההתארגנות. אתם יודעים איפה תתמקמו (המחנות המסודרים מקבלים כתובת מראש וצוות חלוץ מגיע שבוע-שבועיים קודם כדי להקים את המחנה) ולרוב תמורת דמי השתתפות תקבלו מטבח, מקלחות ואולי גם איזו זולה מרכזית השייכת לתושבי המחנה. להיות חלק ממחנה אומר גם לקחת חלק בפעילויות שהוא מציע ולהיכנס לרשימת התורנויות. ייתכן ותמצאו את עצמכם בעמדת הברמן או סתם מפנים אשפה, אבל בכל מקרה זאת הזדמנות מצוינת להכיר אנשים חדשים איתם תבלו במשך השבוע הקרוב. אני תמיד הגעתי באופן עצמאי. יחד עם חברי למחנה היינו מוצאים שטח פנוי ב"פרברים", עושים הכרות עם השכנים ומקימים את הזולה שלנו. ה"נתינה" שלנו לעולם היתה הקמת זולה בדואית קטנה בשם Hell's Cafe עם סככת צל, שטיחים וכריות שהגישה קפה עם הל, בקלאוות ונרגילה (שעמדה מיותמת רוב הזמן). "פתחנו" רק מתי שהתחשק לנו ובעצם הקפה שימש כמעין נקודת מפגש שכונתית קטנה. השנה החלטתי "להרחיב את העסק" ולפנות לקהל שיש לו ישיבות על הראש, לו"ז צפוף, ואין לו זמן לשבת בניחותא על כוס קפה. הוספנו חלון הזמנות דרייב-אין עם טלפון הזמנות עשוי כוס אשל וחוט שפגט (זה היתרון בהגעה מהסיליקון וואלי, אפשר להצטייד במיטב חידושי הטכנולוגיה) ואפשרנו הזמנת קפה to go על האופניים (אין צורך לציין שהעמדה נותרה מיותמת). אגב הנתינה יכולה להיות כל דבר ואף יש דוכן בו אפשר לקבל אינפורמציה היכן צריך מתנדבים. חבר שהיה איתי לפני כמה שנים החליט להיות מוכר ארטיקים בחוף הים. הוא הביא צידנית קלקר מלאה קרטיבים וארטיקים, ועם כובע שמש רחב שוליים חילק לעוברים ושבים בשיא החום קרטיבים קרים תוך כדי שהוא צועק (בעיברית) "קרטיב, ארטיק, שוקו-בננה, לימון".  

נשאלת השאלה מה עושים בברנינג-מן? התשובה היא שעושים כל מה שרוצים ואפשר גם לא לעשות כלום. יש כל כך הרבה דברים מגניבים שקורים במקביל, כך שלא מעט בתולים שלהם זו הפעם הראשונה, מפתחים FOMO (שזה  Fear Of Missing Out ). אני אהבתי לפתוח את הבוקר עם עלעול בחוברת התכנייה, ועם הקפה של הבוקר לשקוע בהשתעשעות מחשבתית ללכת לכל מיני אירועים מפתים או הזויים, מתוך ידיעה שהסיכוי שאגיע למחוז חפצי הוא קלוש למדי. רוב הסיכוי שאתפתה בדרך, אסטה מהתכנית המקורית ואחווה חוויות שונות לגמרי. בכלל אני חושב שחוסר התכנון הוא חלק מהותי מהעניין. זה טוב לתת לעצמך ללכת לאיבוד. אם באים עם בן זוג או עם חברים, הייתי ממליץ לשחרר, לא להיצמד כל הזמן. זה אמנם כיף לבלות עם בני הזוג או עם חברים קרובים אבל זאת גם הזדמנות להיות באינטראקציה עם זרים גמורים. לעיתים מצאתי את עצמי מפתח שיחות מלב אל לב עם אנשים מקריים שרק עתה פגשתי וסביר להניח שלא אראה עוד לעולם.

לכל מי שמתחבר ליוגה, מדיטציה, ריקודי קונטקט, Ecstatic dance או Five rhythms וכיוצא באלה, הברנינג-מן הוא גן עדן. זה גם יופי של מקום לקבל מסאז'ים או שלל טיפולים אחרים. באופן כללי יש BM של היום ו BM של הלילה ומדובר בשתי חיות שונות לחלוטין. ויש גם את ה"מקדש". המקדש הוא מבנה באמצע הפלאיה (הוא נשרף ביום ראשון ומסמל את סוף החגיגות) שבו אנשים מתחברים לצד היותר רוחני או אף לכאב. רבים תולים תמונות של מכרים וכותבים הספדים לחברים ובני משפחה שכבר לא נמצאים איתנו. אפשר לשמוע שם לא מעט בכי והוא עומד כמעין אי בודד, כל כך מנוגד לכל ההדוניזם שמסביב.    

בשבת בערב נערך אירוע השיא של השבוע - שריפת האיש. כל השבט מתכנס במעגל ענקי מסביב לפסל העץ של האיש הבוער. רקדנים ורקדניות מבצעים מופעי אש, כל הרכבים האמנותיים מתכנסים במעגל ההיקפי ויש באוויר איזו תחושה של חוויה פגאנית. כאילו שבט קדום מתכנס סביב האש לטקס דתי. באיזשהו שלב מתרוממות ידי האיש והוא מתחיל לבעור לקול תשואות הקהל. השמים נצבעים בזיקוקים וכולם מחכים שהמבנה העולה באש ישרף כליל והאיש יפול. אודה שיש לי תחושה אמביוולנטית לכל הסיפור. מצד אחד יש באמת משהו מיסטי בעוצמה של כל כך הרבה אנשים במעגל ענקי סביב האש, אבל מצד שני הזיקוקים נותנים לי תחושה מסחרית כאילו אני בחגיגות הרביעי ביולי. בעיני הברן הוא הרבה יותר היצירתיות, המפגש עם האנשים והפעילות במחנות מאשר שריפת האיש.

קבלו כמה אנקדוטות וחוויות מהברן האישי שלי: 

שכנינו למאהל היו זוג צעיר ויפה מאורגון שהפכו לבני בית בזולה הקטנה שלנו. באחד הימים הם המליצו לנו בחום לא לפספס מופע קרקס אליו הגיעו לגמרי במקרה. ״יש להגיע חצי שעה לפני הזמן לרחוב 3:00 פינת A ולעמוד בתור״. למרות שמעולם לא היינו טובים בהצמדות לתכניות, הפעם החלטנו להראות דבקות במשימה. זה הוכיח את עצמו ביג טיים. נכנסנו לאוהל קרקס גדול (מזל שהגענו מבעוד מועד, בקושי היה לנו מקום) וחווינו מופע שאפשר לסכם אותו רק במילה אחת: וואו!. מדובר באמני קרקס אוסטרלים שיש להם מופע סירק-דה-סוליי בווגאס. הם עשו מופע פשוט מדהים עם כל פלאי האקרובטיקה והיצירתיות של מופע סירק-דה-סוליי רגיל אבל מכיוון שמדובר בברנינג-מן, גם הוסיפו טוויסט קינקי וארוטיקה. לפתע בין כל החזות החשופים והבדיחות המיניות, עולה לבמה ילדה יפה כבת 12 ועושה מופע אקרובטי משמיט לסטות. בסוף המופע מעלים מקל הליכה מחובר לבסיס יציב על הבמה והילדה עושה מעין עמידת ידיים, אלא שבמקום להרים את עצמה בידים, את כל משקל גופה היא מחזיקה בפה כשהיא נושכת את קצה מקל ההליכה. מיד חשבתי על ביתי הקטנה, שהיא בערך בת גילה, ואם הייתי נותן לה להשתתף במופע קרקס שכזה (סביר להניח שלא…). אגב מסתבר שבאותו מחנה חבר שף של מסעדת יוקרה עטורת כוכבי מישלן בווגאס והוא מפנק בכל ערב בארוחת גורמה את 60 ברי המזל שהגיעו ראשונים לאוהל הקרקס.

באחד הערבים חזרתי גמור משיטוטי בין יצירות האמנות על הפלאיה. אני לא יודע אם התייבשתי או שפשוט ערבבתי יותר מדי משקאות (כל רגע מישהו על הדרך מציע לך קוקטייל ומזמין אותך להצטרף למסיבה כלשהי). בכל מקרה, אמרתי לחברים שיצאו בלעדי ונשפכתי על המיטה. התעוררתי באחת לפנות בוקר וידעתי שאין סיכוי שאצליח לישון עד הבוקר, לכן עדיף שאצא לשיטוט לילי, אבל הפעם אצא נקי ( "סאחי")  ולא אתפתה לשום הצעות אלכוהוליות ואחרות. מצאתי את עצמי עובר ממסיבה למסיבה בינות אלפי חוגגים אבל לא הצלחתי להתחבר לכלום. למרות כל האורות הצבעוניים, הביטים האלקטרונים באזנים, מוקף באנשים יפים עם שלל בגדיהם המהממים,הרגשתי מנותק ובודד. מסביבי כל הפלאיה באטרף כאילו אין מחר כמו דיסנילנד על סטרואידים, ואני מה אני איפה אני? בזמן שאני מדווש על אופני שמעתי מוזיקת ג'ז ששאבה אותי היישר לאוהל ה Jazz Cafe. התפרקדתי על ספה ונתתי לצלילים לשטוף אותי. קלידנית ביישנית שבקושי שמתי קודם לב לנוכחותה על הבמה, התקדמה לעמדת המיקרופון והחלה לשיר בקול מדהים בצרפתית את La vie en rose של אדית פיאף. היא אפילו שלפה חצוצרה ועשתה סולו נהדר. זוג אלגנטי החל לרקוד סלואו לפני הבמה. כמה צרפתים שישבו לידי הדליקו סיגריות והעשן באויר יחד עם הצלילים וכל התפאורה העיפו אותי במנהרת הזמן היישר לבר אפלולי בפאריז של שנות השלושים. בסוף השיר הבחורה שרקדה סלואו, שחורה יפיפיה, שנראית כמו נסיכה אפריקנית, ביקשה לעלות לשיר. היא עשתה את Over the rainbow. באיזשהו שלב הקצב התגבר, הרחבה התמלאה ברוקדים והשיר הפך לאילתור ראפ מגניב שנמשך כחצי שעה. הלילה שהתחיל כה אומלל שינה כליל את פניו. לא רציתי שזה יגמר לעולם.   

  

בערב שבת נערכה קבלת שבת במחנה Milk & Honey. מאות צעירים (לאו דוקא יהודים) התכנסו לטקס ולאחריו לארוחת ערב שישי. על הבמה ניהלו את הטקס חבר'ה צעירים עם כלי נגינה ושרו יחד עם הקהל שירי שבת. בחור סיפר על רבה עימה היה לו קשר חזק שהלכה לעולמה השנה. אותה אישה היתה אחת מחמש הנשים הראשונות שהוסמכו לרבנות ותפקידה הראשון היה בעבודה עם קהילת חרשים. לזיכרה הוא לימד אותנו את תפילת "שמע ישראל" בשפת הסימנים. צעיר נוסף עלה לדבר על פרשת השבוע. אני לא יודע אם מדובר ברבנים מוסמכים או בסתם פעילים יהודים מהקהילה אבל מאוד התרשמתי מרהיטות הדוברים. אותו בחור, שעלה לבמה ללא חולצה, סיפר שהוא חשב על מה הוא רוצה להגיד על פרשת השבוע בעודו עומד בכניסה ל orgy dome (אם זה לא ברנינג-מן, אז מה כן?...)  

פרשת השבוע היתה פרשת "ראה" העוסקת בין היתר בחוקי המתן לאביונים ולכוהני בית המקדש. הצעיר על הבמה שאל מדוע בעצם יש צורך לעזוב הכל וללכת עד בית המקדש בירושלים בכדי לתת לאביונים. לא פשוט יותר לתת לאביונים אשר נמצאים סביבנו (עניי עירך קודמים)? התשובה שהוא נתן היא שנתינה היא דבר מדבק. כשקבוצת אנשים מתכנסת ומראה נדיבות וטוב לב, האנרגיה נטענת והרצון לעזור לעניי עירך רק גובר. בזה הוא בעצם סגר לי איזו פינה. מעבר לכל המסיבות, האמנות, האנשים היפים המוסיקה והכיף, יש איזו אנרגיה באוויר שטוענת אותנו. אולי בגלל זה כל האנשים נראים בצילומים כל כך יפים למרות כל האבק. הרצון לתת ולחלוק, החיבוקים והאהבה והפתיחות לקבל אנשים באשר הם, גם אם הם זרים גמורים זה דבר מדבק. לוקח לא מעט זמן לאנרגיה הזו להתפוגג. לא סתם מצאתי את עצמי כמה ימים אחרי שחזרתי לעמק, רוקד באמצע טריידר ג'ו סתם כך, רק כי ברמקולים היה שיר מגניב.

את האנרגיה הזו' ג'יי פי שנשאר בבית בחופשת ה Burning Man Staycation לא יוכל לקבל, ולא חשוב כמה שקיות קמח הוא ישפוך לעצמו על הראש...