יום האופניים

             

ה 19 לאפריל 1943 לא היה יום רגיל. זה היה ערב פסח, יום בו הנאצים החלו במצור על גטו ורשה. מצור שיסתיים כמעט חודש מאוחר יותר בשריפת הגטו ובאלפי ניספים. אבל מרחק לא רב מכל הרוע הבלתי נתפס הזה התרחש משהו שונה לגמרי. במעבדה של חברת סאנדוז בבאזל שבשוויץ נערך ניסוי שישנה את פני ההיסטוריה. 

                               

בואו נחזור קצת אחורה. בסוף  1938 זיקק כימאי צעיר בשם אלברט הופמן במעבדה בבאזל שבשוויץ חומרים מפטריית ארגוט. המטרה היתה לבודד חומר ממריץ בכדי ליצור תרופה או סם מרץ. החומר ה 25 במספר, שכונה מן הסתם בשם LSD-25 לא הראה תוצאות מבטיחות במיוחד, ועכברי המעבדה לא נראו נלהבים בביצוע מטלות הבית. הופמן עבר לעבוד על דברים אחרים. 

                   

                                                            Albert Hoffman                     

כחמש שנים מאוחר יותר, ב 16 לאפריל 1943, מאיזושהי סיבה נזכר אלברט באותו חומר והחל לבחון אותו שוב. באותו יום קרתה לו מעין תאונה. לא לגמרי ברור מה קרה, ייתכן ושיפשף את עיניו, אבל בכל מקרה הכימאי הצעיר החל לחוש תחושה לא מוכרת, מעין סוג של  סחרחורת ולא יכל להמשיך לעבוד. הוא הרגיש שעלה על משהו. שלושה ימים מאחור יותר, ב 19 לאפריל, החליט לערוך ניסוי מבוקר יותר של אותו חומר מסתורי ולקח 250 מיקרוגרם של LSD-25 אותם עירבב בכוס המים שלו. הוא היה בטוח שמדובר בכמות מינימלית. בפועל זאת היתה כמות עצומה שאפילו חובב טריפים מנוסה מאוד לא היה מעז לקחת. הופמן חווה באותו היום את טריפ האל אס די הראשון בהיסטוריה. לא ברור איך, אבל הוא הצליח לחזור הביתה על אפניו. הוא לא יכול היה לדעת שכעבור לא מעט שנים הארוע הזה יחגג כ ״יום האפניים״ וכמובן שלא יכול היה לדעת על ההשפעה העצומה של ה LSD על תרבות הנגד ובכלל על התרבות האנושית.

                

תכל׳ס,  לחסידי האל אס די נפל ״יום האפניים״ על תאריך לא רע. יום אחרי ה 19 לאפריל מגיע ה 4-20, כך שהם הקדימו ביום את חגיגות הדלקת הג׳ויינט המסורתי שנערכות כל שנה ב 20 לאפריל בשעה 4:20 אחה״צ. לקחו לי כמה ביקורים בהייט-אשבורי ליד השעון הגדול שנעצר מלכת על השעה 4:20, לפני שנפל לי האסימון וקישרתי בין שני התאריכים…

                                       

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה היא ספר חדש ומקסים שקיבלתי אתמול במתנה מביתי הגדולה בשם Bicycle Day עליו אני רוצה להמליץ. זהו ספר איורים המנסה לספר את סיפור התגלית של אלברט הופמן ללא מילים (כמעט) ובצבעים עליזים ופסיכדליים. את ההקדמה לספר כתב דניס מקאנה, שהוא האח של נביא הסמים הפסיכדלים הגדול, שיש המכנים אותו ״טימוטי לירי של שנות ה-90״, טרנס מקאנה.

                         

בקיצור, אם בא לכם משהו קליל וצבעוני שנעים לדפדף בו תוך כדי שמיעת צלילים פסיכדליים, הספר הזה הוא בשבילכם.

קופסה של ציפורים

כשאנחנו חושבים על להקת הרוק האוסטרלית The Church על מה אנחנו חושבים? סביר להניח שנזכר בלהיט הגדול שלהם Under the milky way. אולי נצליח לגרד ממעמקי הזיכרון עוד שיר או שניים, אבל לא יותר. 

ביליתי באוסטרליה כעשרה חודשים בתחילת שנות התשעים במסגרת טיול התרמילאים סביב העולם ושם התוודעתי לקיומם לראשונה. זאת לא היתה היכרות מעמיקה, שלום שלום. אני זוכר שהכנסייה היו באותה תקופה להקה די פופולרית בקרב המקומיים והביאה כבוד לתושבי המולדת דאון אנדר. הם תוייגו תחת מגירת ה״אלטרנטיב״, אבל בעצם מי לא הוגדר ככה באותה תקופה?... אני לא יכול להגיד שעפתי עליהם באופן מיוחד. הם נשמעו לא רע, אבל היו לא מעט דברים שהשאירו עלי רושם הרבה יותר חזק. 

לא הייתי מזכיר אותם אלמלמלא הסתובב לי לאחרונה על הטלפון אלבום קאברים די נשכח שלהם בשם Box of birds. זה לא אלבום מצליח כמו Starfish ששם אותם תחת שביל החלב או אחד שמילא את כיסיהם כמו Gold afternoon fix. מדובר באלבום שנעשה כמעט כלאחר יד, הוקלט ובושל במשך עשרה ימים רגע לפני כניסתו של האלף החדש (ספטמבר 99). זה היה אחרי שהחליטו לגנוז אלבום הופעה חיה שכבר היה מוכן לצאת לחנויות.

                    

הסיבה שלשמה התכנסנו כאן הערב היא הבחירות לקאברים שהם הביאו. הרעיון מאחורי האלבום היה בחירת שירים ואמנים שהשפיעו עליהם, והפתיע אותי לגלות עד כמה יש דמיון בין הבחירות שלהם לדברים שאני גדלתי עליהם. מסתבר שלא מעט מהדברים שחברי הכנסייה שמעו אי שם באוסטרליה הרחוקה, מתיישבים יפה עם העולם המוזיקלי של נער לא מפותח שהתבגר אי שם בקיבוץ בעמק יזרעאל... 

לא תמיד הביצועים של הצ'רץ' עולים על המקור, ואני לא מתכוון לעשות ביקורת אלבום. אני פשוט רוצה לעבור על הפלייליסט מתחילתו ועד סופו. זה מסע שעובר במחוזות הגלאם רוק, פסיכדליה, גל חדש, ספייס רוק, פוסט-פאנק ומה לא. אהבתי את העובדה שמצד אחד הם לא התפתו לפופולריות זולה ולא בחרו ב"להיטים הגדולים" (למרות שזה לא היה מזיק במכירות), ומצד שני לא היו סנובים או פלצנים ולא ניסו להתמקד באיזוטריה שרק ארבעה שרוטים מכירים. הם פשוט בחרו אמנים ושירים נהדרים, רובם המכריע משנות השישים והשבעים.

זה מתחיל עם The Faith Healer של אלכס הארווי והלהקה הסנסציונית שלו. פתיחה מדיטטיבית איטית נפלאה שזוחלת מתחת לעור. יופי של בחירה. משם אנחנו ממשיכים עם הביטלס. כאן הם הצליחו להפתיע אותי. קשה למצוא שיר של הרביעייה מליברפול שלא נטחן עד דק, והנה הם בחרו שיר ספוג אסיד של ג׳ורג׳ האריסון שדי הצליח להתחבא מאור הזרקורים בפסקול הצוללת הצהובה, It’s all too much.

                  

השיר הבא הוא הרבה יותר אייטיז באופיו. אולטרווקס היא להקת גל חדש עם דגש חזק על קלידים. הצרץ׳ בחרו ב Hiroshima mon amour, שיר מתחילת הדרך (מסיים את אלבומם השני, Ha ha ha) , הרבה לפני ההצלחה של ״וינה״.

המסע ממשיך לזגזג בין העשורים וחוזר מלונדון הקודרת של סוף שנות השבעים לשמש הקליפורנית של שנות השישים עם Porpoise song הנפלא של המאנקיז.

                     

משם אנחנו חוזרים לאנגליה ופוגשים את Kevin Ayers שמביא לנו דקדנס. זה שיר חזק שעושה מעין פורטרט לדמותה של Nico:

 "Watch her out there on display / Dancing in her sleepy way / While all her visions start to play / On the icicles of our decay / And all along the desert shore / She wanders further evermore / The only thing that's left to try / She says to live I have to die."

השיר מסתיים עם:

But what she leaves is made of glass/ And lovers worship as they pass/ Each one says - now she is mine/ But all drink solitary wine.

(Drink it to Marlene)

אני תוהה עם מרלן שמוזכרת בשורה האחרונה מתייחס לפאם פאטאל גרמנית אחרת, מרלן דיטריך. 

אחרי קווין איירס אנחנו עוברים לאיגי פופ עם The Endless Sea. אנחנו מקבלים כאן את איגי של סוף שנות השבעים עם High Values, אחרי הסטוג׳ס ואחרי השת״פ עם דיויד בואי (את רוחו של בואי עוד נפגוש בהמשך). האלבום ממשיך עם ארה״ב של הסבנטיז ועם השפעות פאנקיות ואנחנו מקבלים את Friction של טלוויז'ן מהאלבום האייקוני Marquee Moon. איזה אלבום ענק! איזה יופי של בחירה, תענוג. 

                                    

זה הזמן לחצות את השלולית חזרה מניו יורק לאנגליה. הזכרתי קודם את בואי, אז הנה הוא מופיע שוב בקולות רקע עם פלצטו שעולה לגבהים בלתי אפשריים ב All the young dudes של Mott the Hoople. אחח, איך אפשר לא לאהוב את השיר הזה. האלבום הנושא את אותו השם היה אחד האלבומים הראשונים אצלי בתקליטיה, עוד מימי התיכון בקיבוץ. בואי הפיק את האלבום הזה ואיין האנטר ושאר חברי מוט דה הופל חייבים לו לא מעט מהצלחתם.

אנחנו נשארים באנגליה, מתקרבים לסוף האלבום ונפגשים עם עוד להקה שעושה אחלה ספייס רוק, Hawkwind עם ביצוע ל Silver Machine. אפרופו Hawkwind, כשאני מסייר בסן פרנסיסקו בשכונת הייאט-אשבורי, אנחנו תמיד עוצרים ממול ציור קיר גדול עם הכתובת "Listen to the wall". לצד ציורי פורטרט של שלושת ה J-ים (ג'רי גרסייה, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין), הוסיפו לפני כמה שנים שלישייה יותר עכשווית שמתה בשנים האחרונות: פרינס, דיויד בואי, ולמי קילמיסטר. כשאני מבקש מהקבוצה לזהות את האמנים, היחיד שאף לא פעם לא זוכה לזיהוי הוא למי. האנונימיות היחסית הזו לא מוצדקת לדעתי. אני מקווה שמתישהו יגיע לסיור הצדיק או הצדיקה שיזהו ויתנו לו את הכבוד הראוי...

את האלבום מסיימים הצ׳רץ׳ עם ביצוע ממסטל ונפלא בן יותר מאחת עשרה דקות ל Cortez the killer של ניל יאנג. אגב, בשבוע האחרון ניל יאנג בכותרות עם אלבום ישן מ 75 ששוחרר רק עכשיו, Homegrown (הוא מדבר בעיקר על גידול מסוים…). בהתרשמות ראשונית זה נשמע מעולה. 

חזרה לרוצח ההמונים הספרדי הרנן קורטז ולשיר עם סולו הגיטרה הנפלא. השיר של יאנג נכנס לאלבום Zuma, שבניגוד ל Homegrown דוקא כן יצא ב 75. האלבום כבר הוקלט ב 73 אבל חברת התקליטים דגרה עליו שנתיים. השיר עצמו עוד הרבה יותר עתיק. ניל סיפר שהוא נכתב עוד בימי לימודיו בתיכון בוויניפג. כניראה שיש דברים שצריכים לחכות בסבלנות עד שיגיע זמנם להיתגלות. ממש כמו הסיפור שלי עם Box of Birds, שאמנם לא התייבש באף מרתף של חברת תקליטים, אבל אני הגעתי אליו באיחור של כמעט 21 שנה.

קישור לאלבום במלואו

ושתי

הפוסט הפעם מוקדש לושתי. לא, לא המלכה (למרות שגם לה מגיע…) אלא Vashti Bunyan. באמצע שנות השישים נתן אמרגן הרולינג סטונס אנדרו אולדהם צ׳אנס לנערה צעירה וביישנית בשם ושתי. הוא נתן לה שיר של הצמד ג׳אגר/ריצ׳ארדס ולקח אותה תחת חסותו. היא סיפרה פעם בראיון שבזמן הקלטת השיר נכחו במקום מיק וקית׳, אבל היא היתה כל כך ביישנית ונבוכה שהרגישה טפט על הקיר ולא העיזה להחליף איתם מילה. לרוע המזל, למרות הקול המלאכי, העולם לא החסיר פעימה. 

אחרי שנים ספורות בסצינת הפולק של סווינגינג לונדון עזבה ושתי לקאנטרי סייד, ועשתה את זה בסטייל. באותה תקופה היא גרה ביער שמאחורי בית הספר לאומנות בו למד החבר שלה. כשהעיפו את החבר מבית הספר הם השיגו סוס וכרכרה ורכבו את דרכם כל הדרך מלונדון לסקוטלנד. תנסו לדמיין את התמונה לרגע: זוג נאהבים צעיר, סביר להניח שלבוש מגניב כפי שהתלבשו צעירים לונדונים בשנות השישים, עושה דרכו בכרכרה רתומה לסוס, לוקח את הזמן, כשמכוניות עוקפות אותו מימין ומשמאל (זה אנגליה, אני מקווה שהם עקפו מימין). 

כשיצאה למסע ושתי היתה בטוחה שבזו נגמרה הקריירה המוזיקלית שלה. אלא שבדרכה ניקרה ג׳ו בויד (מפיק ידוע שעבד עם פינק פלויד, ניק דרייק, פיירפורט קונבנשן, סנדי דני, דה אינקרדיבדל סטרינג בנד, טו ניים א פיו) ששיכנע אותה להקליט אלבום. כך זכינו ב 1970 בפנינת פולק או סייק-פולק קסומה בשם Just Another Diamond Day. האלבום נכשל מסחרית ובמשך שלושים השנים הבאות ושתי הקימה משפחה, גידלה שלושה ילדים וחיה חיים אנונימיים באזורים הכפריים של אירלנד וסקוטלנד. 

בשנות האלפיים נעורה ושתי מתרדמת החורף וגילתה לתדהמתה שיש לא מעט אנשים שמאוד אהבו את התקליט הזה ואפילו התפתח סביבו סוג של קאלט. היא החליטה לחזור לשיר והוציאה עוד שני אלבומים. 

פעם חשבתי שאעשה פוסט על יוצרות נהדרות שנעלמו מהנוף המוזיקלי וחזרו לחיינו אחרי הפסקה ארוכה, למשל Linda Perhacs, קייט בוש או קנדרה סמית׳. אין לי מושג אם אגיע לזה מתישהו או לא, אבל גם אם לא ל Vashti Bunyan מגיע קצת תשומת לב. מלכה.

טיול ליריד

כשאני שומע את רנסאנס אני תמיד נזכר בדודה שלי. בתחילת שנות השבעים היה דוד שלי חייל נח״ל ששירת בתעלה בבקעה במלחמת ההתשה. שם הוא גילה את הנדריקס, ג׳ופלין ואת החשיש, החליט שנמאס לו להיות בשר תותחים, התחיל לצייר והפך להיות להיות סוג של היפי. הוא חי עם חברים בדירה בחיפה שהיתה מעין קומונה. חבורת תפרנים אשר בעיתות רעב אפילו נאלצו לחלוק תפוח בודד. אני זוכר את הציורים שלו מאותן שנים. ציורי שמן קצת נאיביים, מאוד מושפעים מדאלי ובכלל מסוריאליזם. קצת אחר כך הוא נסע ללמוד גרפיקה ואמנות בהולנד, ושם באחת הגלריות הכיר את דודה שלי. אחרי כמה שנים בהאג הם חזרו לארץ ובנו את ביתם בשכונת דניה שבחיפה (ברחוב האג…). בתור ילד היה לי תמיד כיף לבקר את הדודים הציירים המגניבים שלי בבית שבו ההולנדית, האנגלית והעברית התערבבו יחד. זה היה כל כך שונה מהמשפחה הקיבוצניקית הקונפורמיסטית והדי מרובעת שלי. באחד הביקורים דודה שלי שמה בטייפ קסטה ששלחו לה מהולנד. זה התחיל עם נגינת פסנתר שהיתה יותר קרובה למוסיקה קלאסית מלהיטי הפופ והרוק אותם הכרתי. כשהקצב התגבר זקפתי את אוזני וכשהסולנית פרצה בצחוק משוחרר שנשמע כאילו הגיע מעולמות אחרים כבר הייתי שפוט. דודה שלי כבר איננה איתנו לא מעט שנים (נפטרה מסרטן). אישה יפה עם שקט פנימי שידעה לרשום בצורה מדהימה וגם לימדה אמנות. בגיל מבוגר יחסית למדה גלישת רוח והיתה יורדת כמעט כל יום לים. 

זה לא האלבום היחיד שהכרתי בזכות דודה הטי. היא השמיעה פעם זמרת אירית טרייה שבדיוק הוציאה אלבום בכורה. זו היתה זמרת יפה בעלת מראה לא שגרתי -  קירחת לגמרי עם קול עוצמתי (שינייד אוקונור למי שצריך הבהרה…). 

חזרה ללהקת רנסאנס. זו להקה שקמה ע"י שני יוצאי היארדבירדס. שמו של אותו אלבום הוא ״שחרזדה וסיפורים אחרים״ וכמו הרבה דברים שנצרבים בנו בגיל צעיר אני עדיין שומר ללהקה המיוחדת הזו פינה חמה בלב. שם השיר איתו התחילה ההיכרות שלי עם הלהקה הוא Trip to the fair והוא מספר על הדייט הראשון של הזמרת, Annie Haslam עם הגיטריסט רוי ווד (The Move, ELO). אנני ורוי הגיעו באמצע הלילה ליריד שומם וכנראה שהחוויה הזו השאירה עליה רושם. עכשיו כשהכל סגור, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לטיול ביריד השומם…

https://www.youtube.com/watch?v=bKh4kqMiV-I

I took a trip down to look at the fair

When I arrived, I found nobody there

It seemed I was all alone

Must be that they've all gone home

A trip to the fair, but nobody was there

A trip to the fair, but nobody was there

Voices of yesterday make not a sound

Even the roundabout stopped going 'round

I wonder just what it means

Is everything how it seems?

A trip to the fair, but nobody was there

A trip to the fair, but nobody was there

עגל הזהב

סופת האבק תפסה אותי לא מוכן. ירדתי מהאפניים, הוצאתי את משקפי האבק ואת הבנדנה המשמשת לכיסוי הפה והאף והמשכתי לדווש במדבר לעבר יעד לא ידוע. באיזשהו שלב הסופה היתה כל כך חזקה שלא ראו ממטר. ירדתי שוב מהאפניים והצטנפתי עד יעבור זעם. כשהסופה שככה הבטתי סביב. גיליתי שאני בתחתיתו של מעין מקדש עתיק או פירמידת מאיה שבראשה פסל ענק ומוזהב עם לוגו ה״לייק״ המפורסם של פייסבוק. טיפסתי במעלה המקדש להשקיף על הסביבה. בחורה צעירה חשופת חזה דיברה עם כמה אנשים שעמדו לידי על הפסל. מסתבר שהיא האמנית שיצרה את המונומנט. היא סיפרה שבעיניה "לייק" הוא הזהב החדש והמרוץ אחר קישוש עוד לייקים היא תסמונת לתרבות כזב. 

אני רוצה לקחת אתכם למסע במדבר אחר ולחזור אחורה כמה אלפי שנים בזמן אל פרשת ״כי תישא" וסיפור עגל הזהב.

הלוקיישן: הר סיני. משה על ההר, שיחת one-on-one ארוכה למדי עם אלוהים, בלי דיסטנס, בטח עם איזו כוס וויסקי ביד: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ"

בינתיים בני ישראל מתייבשים להם למטה במדבר, מחכים שמשה יואיל בטובו לרדת אליהם.

יש כאן דרמה עם שני סיפורים במקביל: למעלה על ההר אלוהים מצייד את משה בצידה לדרך, משהו ככה בקטנה: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

ובעוד משה מדדה מטה אט אט עם המשא הכבד (תרתי משמע כמובן), בני ישראל מתחילים לאבד סבלנות: וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

אנחנו כאן בלב מדבר

צמאים למים חיים

ואתה על ראש ההר

מעל העננים

אין שום אות

אין סימן

כל כך הרבה ימים

("עגל הזהב", אהוד בנאי)

כשאהרון מקבל את הדרישה לאל חלופי, הוא חושש מהאספסוף הבריון ולא מסוגל להתנגד, אבל הוא מנסה להרוויח זמן ומבקש: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי". הוא שולח את החבר׳ה הביתה לנשותיהם כדי שייתנו לו את כל תכשיטי הכסף והזהב. אהרון לא נולד אתמול והוא מניח שהנשים לא תיפרדנה בקלות מתכשיטיהן. הוא כבר יכול לדמיין בראשו את הסצינות שהן יעשו לבעלים… אבל גם את ההמון שבא אליו לא עשו באצבע. הם באטרף, רוצים אלוהים חדשים כאן ועכשיו. הם לא טורחים ללכת הביתה לנשותיהן אלא מורידים על המקום את הנזמים מהאוזניים (ביקורת אופנה נעשה בפעם אחרת...) "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן"

בואו נתעכב רגע על העניין הזה של חוסר הסבלנות. במידה מסויימת כולנו כאלה. רוצים כאן ועכשיו. לעשות את המכה, את האקזיט. השיח על מהירות מול איטיות הוא רלוונטי מתמיד. יש למשל תנועה פופולרית ששמה  Slow Movement שקוראת להאט את קצב החיים. תרבות הצריכה תופסת את הזמן כמשהו שצריך לנצל ביעילות מקסימלית. זמן זה משאב. בעולם הקפיטליסטי אנחנו מנסים כל הזמן למקסם זמן, להאיץ כל פעילות כדי שתיקח פחות זמן ותפנה זמן לדברים נוספים. מהם הדברים הנוספים? עוד דברים שננסה לדחוס ולזרז ולהאיץ, מעגל מטורף אינסופי…

כמעט בכל סקר, כששואלים אנשים על חייהם, רבים עונים שהיו רוצים חיים איטיים ופשוטים ורגועים יותר. ממש לא יזיק לעצור רגע, להיות יותר עם בני המשפחה וחברים. בעצם לאן אנחנו כל הזמן רצים? אם זו חברת השפע, למה אין לנו זמן ליהנות מהשפע? יש הרגשה שאנחנו במרדף מתמיד, רוצים עוד ועוד.

אגב, נקודה קטנה למחשבה: מי שיוצא כאן גבר אלו הנשים. את התכשיטים לעשיית העגל נותנים הגברים. הנשים, שהיו הראשונות לתת כסף וזהב לבניית המשכן, פתאום לא בקטע. יתכן והן עם רגליים על הקרקע, מחוברות למציאות ולא נסחפות אחרי הפנטזיה הזו.

אהרון בונה מהתכשיטים עגל מזהב, מקים מזבח לאלוהים החדש ואפילו מארגן את המסיבה הכי טובה בעיר. העם מגיע בהמוניו, מעלה עולות ומבסוט עד השמים. נמשיך עם אהוד בנאי:

הוא לא יורד מראש ההר

הוא לא יורד אל העם

הם יוצאים במחול טירוף

ושוכחים את עצמם

רוקדים סביב עגל הזהב

סביב עגל הזהב

המספר המקראי מנסה להגחיך את הבחירה של בני ישראל. מילא היו סוגדים לאיזה אריה שואג, מלכותי ומטיל מורא. אבל מה שהם מקבלים זה עגל, בן של פרה. הם לקחו את אלוהים, שאין לו לא גוף ולא דמות, והמירו אותו בחיה שמעלה גרה. במילים אחרות, מן יצור עלוב כזה שמפליץ ותוקע גרעפסים כל היום... נגיד, אוקי ניחא, לפחות היו סוגדים לשור זועם ואימתני, אבל לא, כל מה שיצא זה איזה עגל קטן. אחר כך מספרים לנו שהעם מאמין שהעגל הזה, שנוצק כרגע מהתכשיטים שלהם עצמם ואפילו לא מסוגל ללכת, הוא זה שהוציאנו מארץ מצרים. על טיעון כזה לא נשאר לנו אלא להביט בעיני עגל…

אבל זוהי רק דרך אחת להסתכל על הסיפור, דרך קונפורמיסטית שמתיישרת עם המסר שמנסה להעביר לנו המספר המקראי: ישנה דרך "נכונה" והיא דרכו של האל, ויש דרך פסולה, בה בחרו אותם חוטאים  מבני העם. אפשר להסתכל על הדברים באור שונה: מדוע אסור לעם לחפש את דרכו ולהגדיר לעצמו מחדש את אמונתו ואת הדרך בה הוא מבקש ללכת? מבחינת בני ישראל משה איכזב, הוא נעלם לו על ההר ואיש לא ידע אם בכלל יחזור. העם ללא ספק נמצא במצוקה. מדוע לא לעשות “reset” ולחפש אלטרנטיבה? במידה רבה זה מה שאנחנו עושים כאן עכשיו בקהילה שלנו. אנחנו קוראים תיגר על ההגמוניה שמקבלת את היהדות הדתית כדרך ה"נכונה" היחידה לסיפור היהודי, בעוד שהיהדות החילונית נחשבת פחותה, "עגלה ריקה". יש לנו זכות לברוא אלטרנטיבה ולמצוא דרך שתיצוק תוכן יהודי משמעותי עבורנו ללא רגשי נחיתות. גם על עגל הזהב עצמו אפשר להיסתכל מזווית אחרת: הוא נוצר ע"י הקהילה עצמה. אנשים וויתרו על היקר להם, בעצם וויתרו על תכשיטי הזהב האישיים שלהם, על החומריות, למען הקהילה, למען יצירה משותפת. מה רע בקהילה שיוצרת משהו משותף ואח"כ חוגגת זאת יחדיו?

נחזור לסיפורנו. המצלמה עוברת למעלה אל ההר. אלוהים רואה מה שקורה למטה וזה לא ממש מוצא חן בעיניו: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. 

רגע רגע רגע רגע, מה יש לנו פה? קודם כל שימו לב לביטוי "העם הזה". תראו איזו נימה מרוחקת ומזלזלת, ממש כמו ביל קלינטון באותה פרשייה מפורסמת:

“I did not have sexual relations with that woman”…

אחר כך אלוהים בעצם מבקש רשות ממשה לחסל את העם ועוד מתחנף למשה ומבטיח לו שהוא דווקא יצא מכל הסיפור "מסודר" (ואעשה אותך לגוי גדול). מה זה??? נקרא את זה שוב: אלוהים מבקש רשות ממשה.

אלוהים יוצא כאן כזה קטן: קנאי עם בעיית אגו רצינית, אל נקמני שרוצה לחסל את העם כי לא סר למרותו וגם אחד שמתבטל בפני שליחו הקטן והאנושי על פני האדמה, מרגיש שהוא צריך לבקש ממנו רשות ואפילו להתחנף בהבטחות.

המדרש כמובן נדרש לסוגיה. קצרה היריעה מלהיכנס לכל ההיתפלפלויות החז"ליות, אבל אם לתמצת, המדרש  מסביר כי אלוהים לא רצה באמת להשמיד את העם, אלא צעק כדי שמשה ירגיעו. יעני ״אני בקריזה, תחזיק אותי״…

משה משחק את התפקיד ומנסה להמתיק את רוע הגזירה. הוא מזכיר לאלוהים, למקרה שהוא שכח, כי העם הוא עמו של אלוהים, שנשבע לאברהם, יצחק וישראל.

יש כאן בעצם היפוך תפקידים מבלבל שגורם לנו לתהות: מי הבוס?

מה מסתתר מאחורי הדיאלוג המתהפך בין אלהים למשה? מדוע הם נאבקים להחזיר זה לזה את העם, ומדוע לאחר שאלוהים ביקש להשמיד את העם, מתגלה משה במלוא כוחו? במעשה העגל הוכיח העם כי האמונה באל איננה למען האל, אלא כדי לספק את צרכיו שלו. לכן מבקש האל להתנתק מהעם. אלוהים איננו יכול לקבל את האנושיות הזאת, ועל כן הוא אומר למשה: "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הרי גם אתה קורצת מאותו חומר שממנו עשוי העם הזה, ולכן גם אתה כאן בשבילך ולא בשבילי. אממה, אלוהים מבין כי ללא מאמינים לא יוכר כוחו. לאחר הדיאלוג עם אלוהים מבין משה כי הקשר האמיץ שבין אלוהים לבני עמו הוא קשר דו כיווני: האל זקוק לעם כשם שהעם זקוק לאל. הגילוי הזה הוא שנותן כח למשה לרדת מן ההר ולשבור את הלוחות. 

כשמשה יורד מן ההר, המפגש בין העולם של מעלה לעולם של מטה מביא לנו שיא דרמטי. באקט תיאטרלי מנתץ משה את לוחות הברית (לאנשי הסאונד אפקט יש כאן תפקיד חשוב...). כן, כן, אותם לוחות כבדי משקל ה"כתובים באצבע אלוהים" שנשא על גבו כל הדרך מהפיסגה ומגדירים את הבסיס המוסרי והחוקתי של העם. באותה הזדמנות הוא גם טוחן עד דק את עגל הזהב ומערבב אותו בקוקטייל אותו הוא מגיש לעמו החוטא. תאכלו (אוקי, תשתו) את מה שבישלתם:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה שולח את אחיו בני שבט הלוויים להרוג את החוטאים שסגדו לעגל והם מחסלים לא פחות משלושת האלפים איש. לאלוהים זה עדיין לא מספיק, הוא רוצה עוד דם. משה צריך להתחנן בפניו שייתן קצת הנחות. אלוהים מתרצה אבל בכל זאת "מפנק" את העם באיזו מגפה. מממ… נשמע קצת אקטואלי הסיפור הזה... 

בשלב הבא בסיפור עושה משה אקט מעניין: הוא מתנתק מההמון ונוטה את אוהלו מחוץ למחנה. אני חושב שיש כאן מעשה שהוא הרבה יותר מהאקט הפרקטי של בידוד כדי לא להידבק בוירוסים מאיימים. יש כאן אקט סמלי. מי שחפץ לדבוק בתורת משה ,מי שנפקחו עיניו והוא סולד מהסגידה לעגל הזהב, יהיה חייב לעשות צעד אקטיבי. בל נשכח שהעם עדיין צעיר והוא עובר שלבים של גיבוש וזהות עצמית. קבלת אלוהים ותורתו זהו תהליך עמוק וממושך. אין כאן פתרונות אינסטנט ודרוש מאמץ.

עתה נגיע לסוף הפרשה: אחרי החטא מגיעה המחילה, אחרי הקלקול מגיע התיקון. משה עולה שוב להר ויורד ממנו כשהוא מצויד בשני לוחות חדשים. וכמו בכל סיפור טוב, הדרמה נגמרת ברגע מזכך, בני ישראל זוכים לקבל את התורה, אלוהים מראה שיש בו ממידת הרחמים והוא נותן לעם הזדמנות שנייה. הפי אנדינג. "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה". איזה סיום יפה. ורגע לפני שירוצו הקרדיטים על המסך, אפשר לצפות במשה ובני ישראל רוכבים לעבר השקיעה ונעלמים באופק...

הדיון ב״עגל הזהב״ הוא רלוונטי מתמיד. בין אם מדובר ברדיפה אחרי ממון והצלחה חומרית, ברדיפה אחרי כבוד מדומה, או בסגידה והערצה עיוורת לאלילים בשר ודם. אנחנו חיים בעולם תרבותי בו שולטות הרשתות החברתיות, לאף אחד אין סבלנות להעמיק (אמל"ק היא מילת מפתח בכל דיון פייסבוקי טיפוסי), כוכבי יוטיוב נשפטים לפי מספר הצפיות ללא שום קשר לאיכות התוכן אותו הם מעלים, ציוצים מטופשים בטוויטר מקבלים כיסוי חדשותי נרחב, תרבות ה"פייק ניוז" פורחת וכבר לא ברור מה אמת ומה בדייה. אני חייב להודות שעם כל הגרויים המיידיים והקקופוניה שמסביב אני בקושי מצליח למצוא זמן לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו.

עמדתי על אותו מקדש לאל ה״לייק״ הפייסבוקי באמצע המדבר, צופה לעבר האופק. האמנית ושאר האנשים הלכו ונשארתי לבד. אחרי סופת האבק הלבנה הנוף נראה בראשיתי מתמיד. מקום מצויין לתהות לגבי הבחירות האישיות שלי בחיים, איפה כדאי לשים את הפוקוס, מה אמיתי ומה לא יותר מסגידה ל״עגל זהב״ כלשהו. בעצם כמעט בכל החלטה משמעותית שאנחנו עושים בחיים אנחנו נדרשים לענות לעצמנו האם זו בחירה הנובעת ממניעים פנימיים "נכונים" או שאולי כמו לפריקון קטנטן וירקרק אנחנו נמשכים אחרי הנוצץ והמוזהב. זה נשמע קלישאתי, אני יודע, אבל חשוב להיות קשוב למה שנכון לנו, ולאו דווקא למה שנשפט כנכון ע"י החברה שמסביב. אפילו המקום בו נמצאתי במדבר, נתפס ע"י לא מעט אנשים כסוג של "עגל זהב" הדוניסטי. זכותם לחשוב כך, אבל אני מוצא הרבה יופי בקהילה הזו שמתכנסת מכל רחבי העולם, מקימה אלטרנטיבה זמנית לחיים שבחוץ עם חוקים משלה. קהילה שמנסה למשך שבוע אחד להתרחק מחומרניות ולהתבסס על נתינה ללא תמורה, וכן, גם לחגוג עד-לא-ידע כמו אז למרגלות הר סיני. מה רע בלשמוח? מה שנראה כ"עגל זהב" לאחד יכול להיות הבחירה הנכונה לאחר ולהיפך. לא כל הבחירות שלי נכונות ובעצם כולנו עושים טעויות וזה אנושי. הפרשה הזו מראה לנו שאמנם ייתכן ונשלם על כך במגפה, אבל יש לנו סיכוי להינצל, ולקבל ממש כמו בפרשת ״כי תישא״, הזדמנות נוספת. 

בסיכומו של דבר סיפור עגל הזהב הוא בעצם בבסיסו מאבק בין רוח לחומר. כשה"חומר" הוא לא רק ברדיפה אחר כסף, אלא גם בקישוש "לייקים" כאלו ואחרים, בתרבות האינסטנט השטחית וחסרת הסבלנות וברצון לקבל הכל, כאן ועכשיו. ה"רוח" מצד שני היא לאו דוקא האמונה באל, היא גם פינוי הזמן לבלות עם האנשים היקרים לנו, השתתפות פעילה בקהילה ויציקת תוכן תרבותי משמעותי בחיינו.

ועכשיו יש לי רק בקשה קטנה לסיום, אם לא קשה לכם, בחייאת, עשו לי "לייק…”

Joe Henry

 אלקסה מעירה אותי כל בוקר עם אמן אחר. בימי שלישי אלו בילי בראג וג׳ו הנרי. אתמול התעוררתי עם שירים של ג׳ו הנרי שלא הכרתי. ״בטח אלבום חדש״ אמרתי לטלי, וכמה דקות אח״כ אכן נוכחתי שלפני חודש ג׳ו הנרי הוציא את אלבומו המי יודע כמה במספר: The gospel according to water. 

 לפני שנה הרגיש ג׳ו הנרי כאבים עזים בגב והלך לרופא. הרופא אמר: "לא צריך ניתוח, רק זריקה קטנה וזה חולף" (אוקי, אני לא סגור לגבי הזריקה, והוא בטח אמר את זה אחרת, אבל בגדול המסר היה: חכה וזה יעבור). הנרי התעקש על בדיקת MRI וקיבל אבחון שונה לחלוטין: הרופא השני גילה שיש לו סרטן הערמונית דרגה ארבע ונתן לו שלושה עד שבעה חודשים לחיות. אבל מסתבר שהידיעות על קיצו היו מוקדמות וגם הרופא השני טעה. כיום, שנה לאחר אותו גילוי הנרי עדיין איתנו. כנראה שהמאבק בסרטן שינה לו קצת את הפרספקטיבה בחיים. בפרץ של יצירתיות הוא הקליט לא מעט שירים ועשה את האלבום המדובר באולפנו הביתי שב Pasadena,

 ג׳ו הנרי הוא בן 59 אבל היה צריך להיוולד עשור או שניים קודם. הכתיבה המיוחדת שלו לא נופלת מזו של אמנים מהדור שמעליו, אם זה בוב דילן, לאונרד כהן, טום וויטס, רובי רוברטסון ואחרים. הוא אף פעם לא היה מפורסם כמו היוצרים שהזכרתי כאן. מעולם לא היה לו להיט רדיופוני. השיר הכי מפורסם שלו, Stop, בכלל התפרסם בביצוע של גיסתו מדונה (היא שינתה את שם השיר ל Don’t tell me). זה לא שמדובר ביוצר אנונימי חלילה. ג׳ו הוא מפיק מוערך שזכה במהלך הקריירה בלא פחות מארבעה פרסי גראמי, אבל הוא יותר מוזיקאי של מוזיקאים מאשר אחד שממלא איצטדיונים. 

 אני הכרתי אותו ב 1990 כששירתתי בצבא עם האלבום Shuffletown בזכות המלצה של קוטנר (היה לי אותו על קסטה ״קנויה״, לא מוקלטת…). אני זוכר למשל איך הזדהיתי איתו בשיר Date in church. הוא שר שם על ה״דייט״ השבועי בכנסייה, בו מושא אהבתו אפילו לא יודעת שהוא שם. גם לי היו לא מעט כאלה, גם בלי לבקר בכנסייה. לא תמיד הבנתי, ואני עדיין לא מבין עד הסוף את השירים שלו. יש לו דרך פתלתלה ואסוציאטיבית לספר סיפורים. אבל גם כשזה לא מובן, זה תמיד מסקרן. מאז אותה קסטה גדלתי איתו ויש לי כמעט את כל האלבומים. השיר הנפלא Parker’s Mood נכנס אצלנו ללקסיקון המשפחתי בזכות המשפט (שנאמר כמעט כל יום עם כל הבלגן של הבוקר כשאנחנו מנסים באופן פתטי למהר ולא לאחר לבית הספר….): Where’s my sock? Where’s my other shoe?... כשאני שומע את השיר הזה (שיצא ב 2009 באלבום Civilian) אני נעטף באיזו מן מלנכוליה סתוית ומרגיש כאילו אני יושב על שרפרף ספרטני בדירה עלובה יחד עם צ׳ארלי ״בירד״, טלוויזיה מרצדת, תווים וספרים מפוזרים על הרצפה באנדרלמוסיה. 

 הפעם הראשונה בה ראינו אותו היתה בשנת 2001 (גרנו אז ב Irvine). הוא הופיע במועדון די קטן בלוס אנג׳לס, מקום שמגיש Dinner & a show. ההופעה נערכה יומיים שלושה אחרי 9-11 (קנינו כרטיסים מראש, ולאחר לבטים החלטנו ללכת למרות הכל). רחובות לוס אנג׳לס היו ריקים וכולם עדיין היו בשוק. אני זוכר שכשהוא עלה על הבמה הוא אמר משהו על זה שחשוב לצאת לבלות ולהחזיר את החיים למסלולם. הנרי נתן הופעה נהדרת והיה משהו הזוי ומהפנט בכל הסיטואציה. רק לפני יומיים ארה״ב חוותה אסון מטורף שייקח לה שנים לצאת מהטראומה (יש שיגידו שאנחנו עדיין בפוסט טראומה), ואנחנו אוכלים ארוחת ערב במועדון ורואים הופעה כאילו כלום. מאז כבר ראינו אותו כמה פעמים (פעם אחת זה היה במופע המשותף עם בילי בראג והקאברים לשירי הרכבות), ואני משתדל לא לפספס אותו כשהוא מגיע לאזור. 

 ההפקה באלבום החדש מאוד מינימליסטית. לרוב משתתפים בשירים שניים שלושה כלים (למשל גיטרה אקוסטית וקלרינט) והתחושה היא שאנחנו שומעים אדם היושב בחדר השינה שלו ועושה חשבון נפש. לא מדובר בשירי דיכאון, הנרי נשאר מפוקח אבל אופטימי. קחו למשל את השיר In time for tomorrow שנפתח במשפט: I came here for the funeral of sorrow Last in line, but in time for tomorrow האלבום הזה הזכיר לי לעיתים את ״נברסקה״ של ספרינגסטין. אותו אלבום אינטימי של הבוס שהוקלט בציוד ביתי על ארבעה ערוצים. אני עדיין בשמיעות ראשונות, לא ממש מכיר את כל השירים, אבל בינתיים אני אוהב את מה שאני שומע. אם את טום וויטס כדאי לשמוע עם כוסית וויסקי וסיגריה ביד, ג׳ו הנרי ו The gospel according to water הוא אלבום קלאסי לערב חורפי עם קערת מרק.