Sunday, October 5, 2014

חשמלית ושמה תשוקה

הקבוצה של גל נצחה בטורניר הכדורגל ועלתה לשלב הבא (אגב, שם הקבוצה הוא “Strikers” שזה בערך כמו לקרוא לחתול שלך מיצי). אז בזמן שאני קופא מקור ביציע יש לי קצת זמן לקשקש.
אני רוצה לספר לכם על הלילה של יום חמישי. מדובר בקומדיה של טעויות יחד עם חוסר מזל שהובילו ללילה ארוך וקצת הזוי.
נסענו להופעה של The Head & the Heart ב Fox theater שבדאון טאון אוקלנד. החלטתי לסוע במכונית החשמלית כדי להנות מנסיעה שקטה שתאפשר לשמוע מוזיקה כמו שצריך, לחסוך בדלק ולהשאיר פחות טביעת פחמן על שכבת האוזון, מה רע? לפי חישובי יש מספיק בטרייה להגיע עד ההופעה בבטחה ומספיק מטענים באיזור כדי "לתדלק" לחזרה הביתה. אופס, טעות ראשונה (וגורלית...). הורדנו את עידן אצל חברה לבייביסיטינג, אספנו את החברה ויאללה יוצאים לדרך. מצב רוח טוב, היי!
לקראת העיר הבטרייה החלה להבהב עם אורות אזהרה. רף המתח במכונית עלה, נגיע או לא נגיע? במאמץ אחרון הגענו לחניון (אחרי ברבור קל) וגילינו להפתעתנו שאין לא מטען ולא נעליים. מה עושים? אין פאניקה, יש חניון נוסף שני רחובות משם. הLeaf נתנה פוש אחרון והגענו בשלום להטענה. so far so good. ההופעה היתה מעולה, בהחלט היה שווה.
כשחזרנו לחניון גילינו שהוא נעול. אופס... מצאנו דרך פנימה ולמדנו שאם משחילים כרטיס ומשלמים, הסורגים (כן, סורגים, אנחנו בדאון טאון אוקלנד...) נפתחים. פשפוש קל בכיסים לימדני שאיבדתי את כרטיס החנייה. טעות שנייה. מיותר לציין את תגובת הבנות לסיטואציה... אחרי כמעט חצי שעה מצאנו סוף סוף שומר מנומנם שהסכים לפתוח את השער תמורת תשלום התעריף המקסימלי. או קי, שילמנו, מספיק תקלות ליום אחד, יאללה הביתה פיפי ולישון. אז זהו, שלא... יוצאים מהחניון לעיר, לא עוברת דקה ועוצרת אותנו ניידת משטרה. מסתבר שעם כל הבלגן שכחתי להדליק אורות. אופס, טעות שלישית. השוטר היה נחמד ושחרר אותנו ללא דו"ח. ממשיכים הביתה. טעות קלה בניווט (למה מי מקשיב ל GPS ?) הובילה אותנו במנהרה מתחת למים לAlameda בלי שום אפשרות לU-turn ובזבזה לנו עוד כמה מייל מיותרים (טעות רביעית?).
בחוץ קור כלבים, כמעט אפס מעלות וטלי מחליטה להדליק חמום. רעיון סביר לכשלעצמו אבל העסק סוחט עוד קצת "מיץ" מיותר מהסוללה. בנוסף אני מחליט להיות מתוחכם ולקחת את הדרך המהירה (והארוכה)ב highway במקום לסוע בדרך הקצרה עם הרמזורים (טעות חמישית? שישית? מי סופר). השעה כבר אחת בלילה וקרוב ל Santana row , כבר מריחים את הבית, האוטו שוב מסמן לנו בעצבנות שקצת סחטנו אותו יותר מדי. החלטנו לא לקחת סיכון מיותר וירדנו לחניון ליד הmall להטענה קלה לסיום. די מטופש לשבת באחת בלילה בחניון שומם ולחכות שהבטרייה תואיל בטובה להתמלא. אחרי כחמש דקות הבנות מתחילות להראות סמני קוצר רוח. אנחנו מחליטים שאנחנו בטח מספיק טעונים להגיע הביתה. אז זהו, שלא, שוב טעינו...כשני מייל מהבית הניסן ליף עברה להלוך "צב" שמטרתו לאפשר עצירה בצד הכביש כדי לעצור להזעיק גרירה. קיווינו שנוכל "לזחול" עד הבית. כשהיינו במרחק של פחות ממייל, באמצע הרמזור האוטו מת סופית. נהג שנתקע מאחורינו ברמזור היה נחמד ולקח אותי טרמפ הביתה. הבאתי את המיני-ואן במטרה לשחרר את הבנות כשפתאום אני רואה את נהג הטרמפ שלי מחכה על הכביש. מסתבר שבנוסף לכל הצרות גם שכחתי אצלו את הסלולרי...
הבנות נסעו הביתה במיני-ואן (כולל שחרור של עידן מהשמרטפות קרוב לשתיים לפנות בוקר כשלמחרת יום לימודים רגיל. לא בדיוק parents of the year...) ואני נשארתי לחכות לגרר. למזלי תוך חמש דקות הגיעו AAA והגעתי הביתה בשלום. בקיצור הופעה בלתי נשכחת...
למחרת, ביום שישי, חתכתי מוקדם מהעבודה כדי לקחת את עידן פלוס חברה למרתון הופעות רוק אלטרנטיבי (Arctic Monkeys, Vampire Weekend ועוד) שוב באוקלנד. תוכלו לנחש איזה רכב לקחתי הפעם?
בין הפותרים נכונה יוגרל כרטיס טיסה הלוך ושוב, או לחילופין סיבוב מסביב לבלוק Emission Free...
https://www.youtube.com/watch?v=AclhwQKlgfw
The Head and The Heart perform "Rivers and Roads" as part of the Doe Bay Sessions:http://www.soundonthesound.com/category/the-doe-bay-sessions/ Filmed at Su...
YOUTUBE.COM

My Second Surprise

My Second Surprise
השבוע רציתי להאיר זרקור על להקה לא ממש ידועה בשם My Second Surprise ועל היוצר העיקרי שעומד מאחוריה – אייל ניסטור. האמת שהעיתוי שלי הוא לא משהו. קודם כל My Second Surprise לא יצאו עם משהו חדש כבר הרבה זמן, ושנית, כשנכנסתי לאתר הלהקה לצורך כתיבת הכתבה, למדתי שאייל סגר את הבסטה, אבל הוא הולך להוציא חומר חדש ב- 2015  תחת השם Stag Frenzy .
בשנים האחרונות יש תופעה הולכת  וגדלה של אמנים ישראלים ששרים באנגלית, חלקם חיים בארץ וחלקם בחו"ל. התופעה היתה קיימת תמיד אבל נראה שבעשור האחרון הטפטוף הפך למבול. האמת שזה די טבעי. הכפר הגלובלי שבו אנו חייים רק הולך וקטן וגם רמת האנגלית של הדור הצעיר הרבה יותר טובה שלא לדבר על המבטא. תקשיבו למשל לשיר באנגלית של ברי סחרוב או קורין אלאל ואחר כך תאזינו לקרן אן או גבע אלון, כל מילה מיותרת…
מי שראה ושמע לפני כמה חודשים את המופע של רונה קינן ותמר אייזנמן ב-JCC (שהיה מופע מקסים, אגב), קיבל דוגמא טובה לטבעיות בה יוצרים ישראלים מרגישים נוח לכתוב ולשיר באנגלית. מה גם שזה כמובן נותן פתח לשוק הרבה יותר רחב.
אייל ניסטור חי ויוצר בשנים האחרונות בסן פרנסיסקו. האלבום הראשון שלו שנקרא Avoidance as a way of life  יצא ב-2005 (ניסטור חי באותה תקופה בברייטון, אנגליה) והחיבור שלי אליו היה מיידי. משהו בקול, בגיוון המוזיקלי ובנגיעות הקלות של חוש ההומור המעט אקצנטרי תפס אותי. אחד השירים מתוכו – Perfect Cure”" אפילו זכה בפרס הגראמי הישראלי וזכה להשמעות בMTV הארופאי. ב-2009, אחרי שעבר לסן פרנסיסקו, הוציא תקליט שני בשם Time to move on  בו ניגן ניסטור כמעט על כל הכלים בעצמו. הצליל של אייל ניסטור הוא על הצד הרך של הרוק האלטרנטיבי והשירים בדרך כלל מלודיים ולא קשים לעיקול.
אמנם My Second Surprise לא הגיעו להצלחה המסחרית והתודעתית אליה הגיעו יוצרים ישראלים אחרים ששרים באנגלית דוגמת אסף אבידן או Infected Mushroom אבל ניסטור ולהקתו בהחלט שווים האזנה. תתרשמו בעצמכם…
תהנו!

ועדת חריגים

ועדת חריגים
השבוע הייתי רוצה להמליץ על תקליט הבכורה של להקה עם שם מדליק במיוחד – ועדת חריגים (יש לי הרגשה שהקיבוצניקים שביניכם יכולים להבין מדוע אני מתלהב משם הלהקה…). שם האלבום, שיצא בנובמבר האחרון, הוא "העולם אבד מזמן" וזאת בהחלט התחושה שהוא מעביר. ועדת חריגים אמנם חיים בתל אביב ושרים בעברית, אבל הצליל והזמן כאילו נלקחו מלונדון ומנצ׳סטר של סוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים.
אני רוצה להחזיר אתכם טיפה אחורה בזמן לימי ה״שוגייז״ הלא כל-כך עליזים. השם Shoe-gaze מתאר אופנה מוזיקלית שהתפתחה בעיקר באנגליה בסוף שנות השמונים וסממנה החיצוני הבולט ביותר היה טיפוסים עגמומיים עם שיער שמסתיר את העיינים ובהייה חסרת הבעה כלפי נעליהם, ומכאן גם השם כמובן. המוזיקה התאפיינה ברוק גיטרות טיפה מונוטוני אבל בהחלט מלודי (להבדיל למשל מאחותה החורגת והסוררת, המוזיקה התעשייתית) עם הרבה דיסטורשן ואוירה מלנכולית. דוגמאות ללהקות ששיכות לז'אנר הן: my bloody valentine, ride כמו גם להקות מהלייבל העצמאי הנחשב 4AD. להקות נוספות ומוכרות יותר מאותה תקופה שהושפעו מסגנונן הן: ג'וי דיויזן, סוויד,ניו אורדר, הסטון רוזז ואפילו הסמית׳ס באופן חלקי. אני גם מצאתי דמיון מסויים למוסיקה של יוסי אלפנט ואפילו לכמה להקות איזוטריות (ופחות מוצלחות לעניות דעתי)  ששרו בארץ בימים ההם. זוכרים למשל את "פופלקס" עם "קוראים לי איציק"? זה שחושב שהעולם יפה…
ועדת חריגים היא הרכב קלאסי של גיטרה, בס, תופים. הסולן יובל הרינג שר בעברית, אבל העברית שלו נשמעת מאוד בריטית וקלה לשמיעה לאזניים לא ישראליות. לא סתם הלהקה זכתה לחשיפה לא רעה במגזיני מוסיקה אלטרנטיבית בעולם. בארץ נוצר סביבם באזז קל במחוזות צפון תל אביב ושיר הנושא גם נכנס לרשימת הפלייליסט של גלגל"צ. שלא תבינו לא נכון, למרות הפוזה הדכאונית המוזיקה מלודית וזורמת בכייף. חלק מהשירים די ארוכים ככה שלא נראה שהם מכוונים להצלחה במצעדי הפזמונים.
מומלץ למזוג כוסית וויסקי, לעמעם את האורות, להגביר את הווליום ולעוף בזמן לימים בהם היינו צעירים יותר ומילים כמו אינטרנט או יוטיוב נשמעו כמו משהו שאתה לא מאחל לחבריך…תהנו…

לונא אבו נאסר

לונא אבו נאסר 
בתור חובב מוזיקה מושבע, חשבתי להמליץ מדי פעם על אמנים או תקליטים שנמצאים מעט בשוליים ויש סיכוי סביר שהרבה אנשים לא נחשפו אליהם. מכיוון שמדובר במגזין ישראלי, אני אתמקד מן הסתם באמנים ישראלים. השבוע בחרתי להמליץ על אמנית בשם לונא אבו נאסר שהוציאה לפני כמה חדשים (ספטמבר) אלבום בכורה. לונא היא זמרת ילידת נצרת שגרה ביפו. את האלבום היא הוציאה יחד עם בחור בשם דרור רותם שגם הפיק. האמת שלמרות גילה הצעיר (23) לונא יוצרת מוזיקה כבר כמה שנים. היא היתה חלק מהרכב ההיפ הופ סיסטם עאלימשכונת עג׳מי ביפו שהורכב משילוב של יהודים וערבים, ישראלים ותיקים ועולים חדשים. ההרכב שר בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. לאלבום הסולו שלה לונא גייסה חברים לספסל הלימודים מביה"ס למוסיקה "מיוזיק" והכל נעשה בתקציב מינימלי, מה שהופך את התוצאה לעוד יותר מרשימה.
לונה שרה בעברית ובערבית והמעבר בין השפות זורם בטבעיות ולא נשמע מאולץ כאילו יש לה צורך ״להיות בסדר״ עם כולם. יש לה דרך מיוחדת להגות ולמולל את המילים על הלשון. למשל, בשיר ״רכבת״ לוקח כמה שניות בתחילת השיר להבין שמדובר בעברית. אין לה קול ״ענק״ אבל היא שרה מדוייק ונעים. ההפקה של דרור מינימליסטית אבל עם תוספות צליל מעניינות (לא תמיד ברור באיזה כלי נגינה הם השתמשו) והתקליט הראשון שעולה לי בראש כהשוואה הוא אלבום הבכורה של אתי אנקרי שהפיק אלון אלוארצ'יק. רוב השירים מאד מלודיים ונוגים, בקיצור חומר שקל להתחבר אליו כבר בשמיעות ראשונות. אני בטוח שעוד נשמע ממנה בעתיד. תהנו…

איתי שמי