כבד פה וכבד לשון

לפני כמה שנים החברה בה אני עובד היתה לקראת הנפקה. סמנכ"ל הכספים שהיה עובד ותיק וליוה את החברה משלב די מוקדם, היה לקראת הישורת האחרונה מבחינת ההכנות, כשלפתע הבורסה קרסה באופן בלתי צפוי כמו שהבורסה יודעת לעשות מדי פעם בפעם. אני לא יודע אם זה קשור ללחץ הנילוה לסיטואציה או שמדובר בצרוף מיקרים, אבל האיש חטף שבץ מוחי באמצע הלילה וכמעט החזיר את נשמתו לבורא. רק תושייה של אשתו והזנקה בהולה לטיפול נימרץ הצילו אותו. מדובר באדם בריא למדי, ספורטאי. מאמן כדורסל ואשף אמיתי בסקי מים (התמזל מזלי להצטרף אליו לכמה גיחות שיט וסקי מים באגמי האזור). כל החברה ליוותה את התקדמות ההחלמה שלו וכשההנפקה אכן יצאה לפועל המנכ"ל וה CFO החדש נתנו לו את הכבוד לצלצל בפעמון המפורסם בפתיחת המסחר בוול סטריט. אני מספר לכם את כל הסיפור הזה בגלל אימייל ששלחה אשתו בו עדכנה את המעוניינים בהתקדמות החלמתו. היא סיפרה שהוא עדיין לא יכול לדבר אבל המטפלים הצליחו לגרום לו לשיר והוא פצח בשירת Happy Birthday ערבה לאוזן. למרות הסיטואציה המאוד לא קלה היא שמרה על חוש הומור וכתבה שמי שמעוניין באמן אורח למסיבת יום הולדת, בעלה ישמח לתרום את חלקו…

אני ממש לא מומחה לחקר המח ואני גם לא מתיימר להיות, אבל מהסיפור הזה למדתי שהדיבור מתקשר לחלק הלוגי שנמצא באונה השמאלית בעוד יכולת השירה והמוזיקה שייכים לחלק הימני של המח שאחראי לצד היצירתי שלנו. מהמקרה המצער הנ"ל אני רוצה להצביע על תופעה לא מאוד שכיחה של זמרים המפליאים לשיר למרות שהם סובלים מליקויי דיבור דוגמת גמגום ובראיונות מתקשים להוציא סדרת משפטים באופן חלק וקוהרנטי.

אולי האמן הישראלי הכי מפורסם שסבל (לפחות בעבר) מקשיי דבור הוא יהודה פוליקר. בראיונות הדי נדירים בהן נטל חלק בשלבים מוקדמים של הקריירה שלו, קשה היה להתעלם מהגמגום. אבל זה לא הפריע לו להיות אחד הזמרים הפופולרים ביותר בארץ ולתרום רבות להבאת הרוק לארץ הקודש יחד עם להקת בנזין, ומאוחר יותר לסחוף חצי מדינה עם הבוזוקי לטברנה היוונית.

אמנית מאוד מעניינת והרבה פחות מוכרת שסובלת מקשיי דיבור היא ויקטוריה חנה. הסיכוי שתשמעו את ויקטוריה בפלייליסט של גלגל"צ או במצעדי הפזמונים הוא די קלוש. יש לה סיפור חיים די מעניין - גדלה בבית דתי בירושלים והיא בת של רב ספרדי-חרדי. בילדותה היא זכתה במקום ראשון בפסטיבל שירי הילדים של ירושלים ושיחקה בסרט "מלכת הכיתה" של צפל ישורון. אפשר גם למצוא ברזומה שלה הופעה בפני הדאלי לאמה, קריירת משחק בהבימה והופעות בלא מעט פסטיבלים ברחבי העולם. ויקטוריה לא רק שהפכה את השירה לכלי בטוי, היא ניתבה את הקושי הפיזי שלה בדיבור להתעסקות אמנותית עם תפילות, טקסטים עתיקים, הא"ב העיברי ושפה באופן כללי. כל צורת הביטוי וההגייה שלה היא מאוד ייחודית. אגב מעניין שכשחקנית המקריאה טקסט אין לה בעיות דיבור.

הקליפ הבא (שיצא ממש לא מזמן) הוא דוגמא מדליקה להתעסקות האמנותית שלה עם השפה:

https://www.youtube.com/watch?v=Bl1epz3tSSA

והנה קישור לראיון שערך עימה דב אלפון:

https://www.youtube.com/watch?v=nYIVwI9D7Uo

האמן האחרון שאני רוצה להציג הפעם (ואני מאוד אוהב) הוא Jonathan Wilson. ג'ונתן הוא גיטריסט בחסד, מפיק וזמר שבנה סטודיו בקניון מבודד בפאתי לוס אנג'לס והפיק אלבומים לכמה להקות ואמנים משובחים. בהתחלה הגימגום עצר בעדו והוא העדיף להתחבא מאחורי הקלעים כמפיק או לעמוד בצד הבמה כגיטריסט אורח. רק בשנים האחרונות הוא העז להחשף לאור הזרקורים, לעמוד בקדמת הבמה ולשיר. הוא הוציא עד כה שני אלבומים ואושיות מוזיקליות ידועות וותיקות כגון ג'ו ג'קסון, קרוסבי, נאש ורוי הארפר הבריטי היו שותפים ביצירה. לג'ונתן יכולת נגינה מופלאה בגיטרה שמזכירה את דויד גילמור מהפינק פלויד בימי זוהרו ושירים ארוכים שלא מצייתים למבנה הבית-פזמון-בית הסטנדרטי. יצא לי לראות אותו בהופעה חיה פעמיים ואני ממליץ בחום לכל מי שאזנו וראשו פתוחים לדברים חדשים.

הקליפ היפהפה הבא לקוח מאלבומו האחרון:

https://www.youtube.com/watch?v=tawWSAgLd_M

ודוגמא נוספת ליכולת הוירטואוזית שלו בגיטרה ניתן למצוא בקליפ הבא:

https://www.youtube.com/watch?v=-hYiY1vOOVw

ודאי ישנם עוד אמנים המפליאים לשיר למרות שהם סובלים מקשיי דיבור אבל נסתפק באלו. קצת חבל שמשה רבנו לא ניסה את כוחו בשירה במקום להעזר באהרון. מי יודע, אולי במקום להשאר עם שני לוחות ברית מנותצים לרסיסים היינו מפזמים את עשרת הדיברות בסולם מינורי…

הפסנתר שוב שתה הלילה

ביום ראשון האחרון, כשגשם דופק בחלון, מצאתי את עצמי שוכב במיטה באחת עשרה בבוקר ומקשיב לפרוייקט שנקרא "שירים משומשים". אמנים ישראלים (רובם לא ממש מוכרים) מבצעים אינטרפטציות אישיות שלהם בעברית לשירי תום וויטס. האמת שלא תמיד אני כזה מושחת, בד"כ בימי ראשון אני משכים לרכיבת אפניים אבל מזג האויר נתן אור ירוק לקצת פינוק. בקיצור זאת הזדמנות לכתוב על האמן המיוחד/מוזר/מחורפן/גאון הזה (מחקו את המיותר) שהוא גם אחד האמנים שאני הכי אוהב בעולם.

אז איפה להתחיל? אולי בבר אפלולי , בקבוקי וויסקי ריקים, מאפרה עולה על גדותיה, איזה פסנתר לא מכוון בפינה והקול המחוספס והחרוך הזה שחודר עמוק פנימה. או בבית זונות אי שם במזרח הרחוק בין מלחים ששם אהובותיהם הנמצאות במולדת הרחוקה חקוקות על זרועותיהם החסונות. או שאולי בכלל בדיינר עלוב באיזה חניון משאיות זרוק אי שם על אם הדרך.

תום וויטס נולד, התבגר וחי עד היום בקליפורניה. לא זו השמשית של נערי החוף וגם לא זו הפסיכדלית ואפופת הסמים והאהבה של נערי הפרחים מאשבורי הייטס. וויטס הוא קליפורניה של ההומלסים שנזרקו לשולי הדרכים, מסוממי הדאון טאון ושאר טיפוסים שאף אחד לא סופר. וויטס זה השיכורים של צ'ארלס בוקובסקי, האנשים האבודים מספרי ריימונד קארבר, נוודי הדרכים של ג'ק קרואק ודמויות מהקברטים של ברטולד ברכט.

הוא נולד ב Pomona בדרום קליפורניה, הוריו התגרשו כשהיה בן עשר והוא עבר לגור עם אמו בסן דייגו. לפני הקריירה המוזיקלית הוא עבד בפיצריה, היה שומר כניסה במועדון לילה, שירת במשמר החופים ואפילו היה מוכר באוטו גלידה. אגב לטענתו הדבר הכי קשה בעבודה באוטו גלידה זה להוציא את מנגינת הפעמונים מהראש כשנגמרת המשמרת… הוא קיבל הזדמנות להופיע במועדון בו עבד כשומר סף, צעד לא כלכלי בטווח הקצר (שומר דלת קיבל $8 לשעה בעוד שכזמר שילמו לו רק $6…).מאוחר יותר הוא עבר להופיע במועדוני לילה בלוס אנג'לס, הוחתם על חוזה הקלטות וחרש את ארה"ב לאורך ולרוחב.

https://www.youtube.com/watch?v=O_ScWtP2IxU ראיון טלוויזיוני הזוי בשנות השבעים

בתחילת דרכו המוזיקלית הוא היה מעין טרובדור עם השפעות חזקות של בלוז, פולק וג'ז. הוא היה ידוע בסיפורים העסיסיים שסיפר בין השירים ובחוש ההומור האקצנטרי שלו. בת הזוג שלו בסוף שנות השבעים היתה ריקי לי ג'ונס ובן לוויה נוסף וכבד משקל היה בקבוק המשקה.

Well Frank settled down in the Valley

and hung his wild years

on a nail that he drove through

his wife's forehead

he sold used office furniture

out there on San Fernando Road

and assumed a $30,000 loan

at 15 1/4 % and put down payment

on a little two bedroom place

his wife was a spent piece of used jet trash

made good bloody marys

kept her mouth shut most of the time

had a little Chihuahua named Carlos

that had some kind of skin disease

and was totally blind. They had a

thoroughly modern kitchen

self-cleaning oven (the whole bit)

Frank drove a little sedan

they were so happy

One night Frank was on his way home

from work, stopped at the liquor store,

picked up a couple Mickey's Big Mouths

drank 'em in the car on his way

to the Shell station, he got a gallon of

gas in a can, drove home, doused

everything in the house, torched it,

parked across the street, laughing,

watching it burn, all Halloween

orange and chimney red then

Frank put on a top forty station

got on the Hollywood Freeway

headed north

Never could stand that dog

ב 1980 כששיתף פעולה עם פרנסיס פורד קופולה וכתב את המוזיקה לסרט (הדי כושל, יש לאמר) One from the heart פגש את קאתלין ברנאן על סט הצילומים. קאתלין גם הפכה להיות אשתו והיא גם שותפה מוזיקלית בלא מעט מיצירותיו, בעיקר אלו שכתב למחזות תאטרוני אוונגרד.כמו כן היתה לה השפעה על השינוי המוזיקלי האדיר שעשה בשנות השמונים. כשלתום וויטס נמאס מה comfort zone של הפסנתר ושירי הברים הג'אזיים-קברטיים, הוא התחיל להתנסות בכלים לא קונוונציונאלים ויצר תקליט פורץ דרך (שלעניות דעתי הוא יצירת מופת) - Swordfishtrombones. כשמנהלי חברת התקליטים שמעו את החומר החדש הוא נזרק מכל המדרגות ורק כשנה מאוחר יותר הצליח להוציא את האלבום בחברת תקליטים עצמאית. די מעניין לראות שככל שהמוזיקה שלו נעשתה פחות תקשורתית ויותר קשה לעכול, ככה גדלה הפופולריות שלו. האמת שמעבר למסך הצלילים הלא שגרתי והקול המנסר מסתתרים לא מעט שירים מאוד מלודיים והוא אפילו כתב כמה בלדות שבהגשה קצת יותר שגרתית היו נשמעות דביקות למדי.

הוא תמיד היה "אומן של אמנים" ורבים וטובים עשו גרסאות לשיריו. הוא מעולם לא באמת שיחרר "להיטים" לרדיו, לא כיכב בשום מצעד פזמונים והשירים הכי מוכרים שלו התפרסמו בזכות אמנים ידועי שם כגון ברוס ספרינסטין ששר את ג'רזי גירל, רוד סטוארט עם דאון-טאון טריין ו Ol 55 בביצוע ה Eagles (שמשום מה נקראו בעברית "להקת הנשרים". מזל שאת הביטלס לא תרגמו ל "הצרצרים"…). אגב השחקנית סקארלט ג'והנסון החליטה לפתוח בקריירה מוזיקלית והקליטה אלבום שכולו גרסאות כיסוי לשירי תום וויטס. גם יונתן גפן, מעריץ ותיק, כתב תרגום חפשי ל"גלויית שנה טובה משוש המתאבדת" שבוצע בידי דויד ברוזה ומאוחר יותר בידי גני תמיר ("הי ג'ינג'י אני בהריון ואני גרה ברחוב הירקון…"). https://www.youtube.com/watch?v=27qAxju2CG0

אני נתקלתי לראשונה בוויטס בתחילת שנות השמונים. פה אעצור לוידוי קטן - כקיבוצניק תפרן לא יכולתי להרשות לעצמי הרבה תקליטים. מכיוון שהחבר'ה בכיתה שמעו דברים אחרים (בכל זאת, שנות השמונים…) מצאתי פירצה בגדר: הייתי קונה תקליט בתחנה המרכזית בעפולה. מבקש "פתק החלפה" שהיה בעצם מדבקה שסגרה את פתח התקליט, מקלף בעדינות את המדבקה, מקליט לקסטה, שם שוב את המדבקה ומחזיר תמורת תקליט חלופי. גרסה קרימינילית למבצע שהוכרז חד צדדית - "שניים במחיר אחד"...

"כלבי הגשם" מצא את דרכו לקסטה בעוד החדש של קוקטו טווינס (שהם מסיפור אחר) תופס את מקומו על מדף התקליטים. אחרי כלבי הגשם עברתי לטרומבוני דג החרב ומאז אני שפוט. אפילו התמזל מזלי לראות אותו באחד ממופעי ההתרמה שעושה ניל יאנג למען ילדי הבריג' סקול. אני אומר התמזל מזלי מכיוון שמדובר בברנש שבשנים האחרונות בקושי מופיע. סתם כי לא בא לו. והוא דווקא גר ממש פה בשכונה, באזור סנטה רוזה (סונומה קאונטי). מדי פעם יש שמועות על איזה מופע ספונטני ב Fresno או סיבוב הופעות קצר ב Mid West. תום גם מסרב בכל תוקף לכל נסיון למסחר את שיריו וכבר תבע כמה חברות גדולות (וניצח) שניסו לשלב את שיריו בפרסומות.

וויטס גם שיחק בלא מעט סרטים כשבדרך כלל הוא משחק מעין גרסה מסויימת של עצמו (או לפחות של הדימוי שלו). הוא שיחק ב"תמונות קצרות" המצויין של רוברט אלטמן (לצד טים רובינס, אנדי מקדואל, גוליאן מור, ג'ק למון, שירלי מקליין ועוד רבים וטובים), ב"נרדפי החוק" של ג'ים ג'רמוש ואפילו בסרט המבוסס על סיפרו של אתגר קרת "הקייטנה של קנלר" בתפקיד קנלר. ואם כבר מדברים על הנקודה הישראלית, תום די מעורב בנעשה באזורנו ואפילו כתב שיר על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בשם "The road to peace".

https://www.youtube.com/watch?v=z4Y5v2Hpeys        רונה קינן ואסף אבידן מבצעים תום וייטס

ההכרה הממסדית הגיעה איפשהו בשנות התשעים. הוא זכה פעמיים בגראמי ואפילו קיבל את "מפתח העיר" מעיריית אל-פאסו. כמה סימלי שעיר גבול המזוהה עם פועלים מקסיקנים קשי יום ומלחמות סמים עקובות מדם מעניקה לו כבוד. בנאום שהוא נשא כשהתקבל ל Hall of fame האקסקלוסיבי, הוא סיפר על אל-פאסו ואמר שמסתבר שהוא מחזיק במפתח היחידי ומאז אף אחד לא יכול לצאת מהעיר…

מי יודע, אולי במופע האמצע של משחק הסופר-בול הבא שייערך בסנטה קלרה, במקום קייטי פרי או אייקון פופ סתמי אחר, יגיח פתאום מאחורי הפסנתר ברנש חרוש קמטים עם זקנקן תיש, מגבעת מיושנת וקול חרוך שייעשה לנו טוב על הנשמה. מותר לחלום...      

https://www.youtube.com/watch?v=WPnOEiehONQ

לגמרי במקרה

באחד הירידים בהם השתתפה אשתי לקראת חנוכה/כריסטמס , הגעתי לבקר ופגשנו בחור צעיר שמכר צנצנות ריבה אליהם חיבר רמקול זעיר ויצר מיני-מגבר מדליק שאפשר לחבר אליו את האייפוד/אייפון או אפילו גיטרה חשמלית. קנינו ערכה כזו להרכבה עצמית כמתנת חנוכה לבתנו הבכורה. לקחתי אותה איתי למעבדה כדי להלחים ולהרכיב את צנצנת המגבר שלה. היא בהחלט עמדה יפה בפרוייקט הראשון בחייה שדרש הלחמה, אבל גילינו שהסוויטש מקולקל. כשנכנסתי לאתר החברה כדי לבקש חלק חלופי הסתבר לי שמדובר בעסק של שני שותפים שאחד מהם למד ב Cal  Poly עם מישהי אצלי בצוות ויש להם הרבה חברים משותפים. או קיי, עולם קטן, לא ביג דיל. השותף השני חוזר אלי עם תשובה שיש לו חלק חלופי עבורי, ודרך אגב, הוא עבד בחברה הקטנה בה אני עובד ומכיר כמעט את כל מי שאני עובד איתו והוא גם פחות או יותר שכן שלי. סתם מוכר אקראי ביריד, והנה לא רק שאנחנו שכנים, אלא אפילו עבדנו יחד במשך תקופה קצרה ואפילו לא ידענו. זה כבר צירוף מקרים יותר נדיר, אבל ניחא, הסיליקון ואלי מקום די קטן.

לפני כשבועיים, כשהיינו בחופשת סקי בלייק טאהו, אשתי התעוררה בבוקר וגילתה שהיא פספסה איזה ארבעים הודעות בווטסאפ המשפחתי. התברר שבזמן שישנו אמא שלה נפלה בטיול עם המשפחה בנחל ספונים בכרמל. כוחות הצלה הגיעו רגלית לעזרתה, ומכיוון שתנאי השטח היו קשים מדי לפינוי רגלי הם הזעיקו מסוק שביצע מבצע חילוץ מרשים שכלל שלשול מחלצים בחבל, קשירת האלונקה והעמסתה באויר ופינוי לרמב"ם. מסתבר שסבתא רחל שברה את היד בצורה די רצינית. כדי לבצע את החילוץ כוחות ההצלה אפילו פינו את כל המטיילים מהנחל. ימבה בלגן. אפילו כתבו על זה בעיתון (ynet וכו') וסבתא רחל זכתה ב 15 דקות של תהילה.

ממש באותו יום, כמה שעות מאוחר יותר, אני מקבל הודעה מאחותי, שוב בווטסאפ המשפחתי (מה היינו עושים לפני שהיה ווטסאפ?...), שאמא שלי, בזמן ביקור עם חברות בנצרת (נסעו לראות את קישוטי חג המולד בעיר התחתית) נתקלה בזיז במדרכה ונפלה על הפנים. בהחלט לא נעים. היא אמנם לא זכתה לחילוץ הרואי ומתוקשר כמו סבתא רחל אבל פונתה במהירות לביה"ח בעפולה, שם הסתבר שגם היא שברה את היד כשניסתה לגונן על פניה. ביום אחד קבלנו שתי סבתות בגבס. לשתיהן זו הפעם הראשונה שהן שוברות יד. זה כבר צרוף מקרים די הזוי.

הספורים האלה מובילים אותי לספר שקראתי לאחרונה, לגמרי במקרה, שנקרא "מצרפי המקרים". מדובר בסופר בשם יואב בלום שעובד לפרנסתו כמתכנת, הוא בעל בלוג וזה ספר הביכורים שלו.

גבור הספר, גיא, עבר את "קורס מצרפי המקרים" והוא מתמחה בצרופי שידוך ומפגיש זוגות אוהבים. חברה נוספת בקורס, אמילי, מתמחה בצרופי מקרים שגורמים לאנשים השראה (מוזה) להתחיל ליצור. היא גם מאוהבת בגיא. הבעיה היא שגיא מאוהב במישהי שהוא הכיר בגלגול הקודם שלו בו הוא שימש חבר דמיוני. בקיצור, סמטוכה. גיא ואמילי הם מצרפי מקרים זוטרים. כל פעם הם מקבלים מתחת לדלת מעטפה חתומה עם משימת צירוף מקרים חדשה. הם נאלצים לקחת בחשבון אלפי פרמטרים ולהנדס באופן מדוייק סיטואציה שתקרה לגמרי במקרה. לפעמים זה דורש שבירת צינור מים ראשי ברחוב שגורם להצפת הכביש ופקק תנועה שמעכב את הגעת האוטובוס, או השמעת שיר ברדיו ברגע הנכון שתיצור אצל אובייקט המטרה את האסוציאציה הנכונה ועוד אלפי ניואנסים. אגב, מצרפי מקרים בדרגות בכירות יותר אחראים ליצירת אוסף ארועים שמובילים לשינויים הסטוריים בעלי השפעה עולמית. לעיתים הם רוקחים השתלשלות מקרים שתשפיע על המאורע רק לאחר שנים ארוכות. לסיפור מתווסף רוצח סדרתי עם משימה מסתורית והעלילה מסתבכת. לא אלאה אתכם בפרטים נוספים אבל בקיצור, אם חשבתם שמשק כנפי הפרפר באמזונס שגרם למפולת השלגים בנפאל הוא מקרי, תחשבו שוב. מישהו ודאי קיבל בנידון מעטפה חתומה מתחת הדלת…

אני רוצה לצרף לפוסט שני שירים. השיר הראשון די מתבקש מאליו, הוא "פלוגה בקו" של האחד והיחיד, מאיר אריאל: https://www.youtube.com/watch?v=9eFBw7Eo8Ug

 השיר השני הוא של להקה שאני מאוד אוהב בשם The Head and the Heart.

ערב אחד, לפני כמה שנים, עוד בתקופה בה היו לנו כבלים, זפזפתי בין הערוצים ונתקלתי בלהקה חדשה שהופיעה אצל דיויד לטרמן. משהו בצליל שלהם הדליק אותי מיד. למחרת חפשתי באינטרנט במי מדובר וסימנתי לעצמי לשמוע אותם בהזדמנות. עוד באותו השבוע נסענו לראות הופעה של Iron & Wine בסן פרנסיסקו ולהפתעתי הרבה להקת החימום היתה לא אחרת מאשר… The Head and the Heart

אחרי ההופעה חברי הלהקה, שעוד היתה ממש בתחילת דרכה, ישבו במבואה וחתמו על הדיסק שלהם. קנינו דיסק עם חתימותיהם וקשקשנו איתם קלות. כיום הם כבר להקה מצליחה שממלאת אצטדיונים ואפילו כתבתי פעם פוסט על לילה מטורף ורווי תקלות עם המכונית החשמלית (ראו "חשמלית ושמה תשוקה": http://jokerstotherighthereiam.blogspot.com/2014/10/blog-post_35.html)  שקרה בפעם השנייה בה ראינו אותם, והפעם ממש לא במקרה…

https://www.youtube.com/watch?v=eyn9kmuIwqA

שפתיים לוהטות

עוד כחודש הפעמונים יצלצלו, התפוח יתגלגל לצלילי הספירה לאחור של המוני האדם העומדים בכפור הניו-יורקי וכולנו נתנשק את הנשיקה המסורתית. כמובן שיש לא מעט מסיבות וארועים שחוגגים את השנה החדשה וגם לא מעט הופעות מעניינות. אחת מהן היא של להקת Primus, להקה מאוד ייחודית ומגניבה (ויש הטוענים שהבסיסט שלהם הוא הטוב בעולם) אבל לא עליהם אני רוצה לכתוב הפעם.

אנחנו הולכים יחד עם כמה חברים לראות ולשמוע את אחת הלהקות הכי יצירתיות ומוחרפנות שקיימות כיום - The Flaming Lips. בדרך כלל אני מעדיף לכתוב ביקורת לאחר שראיתי את ההופעה, אבל הפעם לא התאפקתי. זה מעין introduction ללהקה הצבעונית הזו.

הפלמינג ליפס הוקמה אי שם בתחילת שנות השמונים באוקלהמה ומאז עברה הרבה גילגולים. היוצר המרכזי והרוח החיה מאחורי הלהקה לאורך כל השנים הוא Wayne Coyne. בהתחלה גם אחיו של ווין היה בלהקה אבל די מהר הוא פרש.

אני לא ממש מכיר את החומר שלהם מהשנים הראשונות, והאלבום הראשון בו נתקלתי היה The Soft Bulletin מ 1999 שגם הפך להיות ההצלחה המסחרית הראשונה שלהם (הוא אפילו קיבל את תואר "אלבום השנה" במגזין מוסיקלי נחשב). https://www.youtube.com/watch?v=bs56ygZ plQA אמנם היתה להם הצלחה מסויימת בקולג'ים בזכות אותם גיקים שתמיד מחפשים את מה שאף אחד לא שמע לפניהם (על ראש הגנב בוער הכובע...), ואפילו להיט אחד פופלרי מ1993 - She don't use Jelly - אבל רוב החומר שלהם לא ממש כוון להצלחה מסחרית. אגב בעקבות הצלחת השיר הם שולבו בפס-קולים של סדרות טלוויזיה כגון Beverly Hills 90210 ו - Beavis and Butthead. הם גם חיממו את Red Hot Chilly Pepper באותה תקופה.

קצת קשה להגדיר את הסגנון המוסיקלי שלהם. הכי פשוט לתייג אותם תחת הכותרת "רוק אלטרנטיבי" (שלא כל כך ברור לי מה זה אומר). לפעמים הם עושים קקופוניה פסיכדלית מחרישת אזניים ולפעמים מוסיקה ממש מלודית שעושה נעים בעור התוף. אבל עזבו הגדרות, החבר'ה מאוקלהומה מלאי יצירתיות, חושבים מחוץ לקופסה ולרוב לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש להם נטייה להתרחק מהצליל ה"מושלם" ולהעדיף סאונד מלוכלך ולעיתים אף מעוות. מלות השיר she don't use jelly הם דוגמא מצויינת לצד השטותי שלהם:

I know a girl who thinks of ghosts

She'll make ya breakfast

She'll make ya toast

She don't use butter

She don't use cheese

She don't use jelly

Or any of these

She uses vaseline

Vaseline

Vaseline

I know a guy who goes to shows

When he's at home and he blows his nose

He don't use tissues or his sleeve

He don't use napkins or any of these

He uses magazines

Magazines

Magazines

I know a girl who reminds me of cher

She's always changing

The color of her hair

She don't use nothing

That ya buy at the store

She likes her hair to be real orange

She uses tangerines

Tangerines

Tangerines

 

https://www.youtube.com/watch?v=AfpyoGFJNNE

אחד הפרוייקטים לפני הפריצה המסחרית נקרא Zaireeka וכלל ארבעה דיסקים שנועדו להשמעה סימולטנית. כמובן שרק פסיכים בודדים יטריחו את עצמם להשיג ארבעה נגני דיסקים, ללחוץ על play בו-זמנית ולהקשיב ליצירה. לא מסחריים כבר אמרנו?

עוד פרוייקט מהימים ההם הוא "ניסוי מגרש החניה" בו חולקו קסטות לארבעים מתנדבים שניגנו את החלק שלהם ביצירה במכונית עם דלתות פתוחות והוראות מדוייקות לגבי הווליום, הבסים והטון כך שהמאזינים במגרש החניה יוכלו לשמוע יצירה שלמה.

הלהקה ידועה בהופעות החיות המשוגעות שלה שהן בעצם מעין מסיבה שטותית למדי וקצת פרועה. אני ראיתי אותם לראשונה במסגרת פסטיבל שנערך ב Treasure Island לפני כמה שנים. המופע החל בנגינת קטע פתיחה כשהבמה חשוכה ומסך ענק מקרין מעל הבמה בחורה ערומה שהולכת הלוך ושוב לאורך המסך. רק הרזולוציה הנמוכה של הפיקסלים, סטייל עבודות של רוי ליכטנשטיין, מנעה מזה מלהפוך לסרט פורנו. באיזה שהוא שלב הבחורה התיישבה, פיסקה רגליה, והמצלמה עשתה זום-אין. לפתע הגיחו חברי הלהקה כשהם מתגלשים לבמה ממגלשה שמוקמה בדיוק בין רגליה הפסוקות. הפיוז הפמיניסטי כמובן קופץ למראה המניפולציה הפופוליסטית הזולה, ובצדק. אבל אפשר גם לקחת את זה למקום אחר. הרי מדובר במקור החיים וכולנו הגחנו בדיוק משם (טוב, חוץ מאלה שנולדו בניתוח קיסרי), אפילו אם אנחנו לא ממש זוכרים את הרגע הזה . תהא השקפתכם אשר תהא, תודו שזו דרך מקורית לפתוח הופעה. שנים אחר כך Miley Cyrus העתיקה את הקונספט (בתוספת אלמנט רולינג סטוני): היא הקרינה תקריב פנים ענק שלה על המסך והתגלשה לבמה מתוך לשונה החרוצה. לא, לא ראיתי קונצרט של האנה מונטנה, יש גבול, אבל אחזור אליה בהמשך.

במהלך ההופעה הפליימינג ליפס "ניגנו" במסור חשמלי, ווין הסולן נכנס לכדור שקוף ענקי ושר מתוכו בזמן שהצופים בקהל מקפיצים אותו מעל ראשיהם, ונשפכו טונות של קונפטי. בקיצור היה שמח.

פרוייקט מטורף נוסף שלהם כלל USB drive עם ארבעה שירים שנטמן במעין מח בתוך גולגולת אדם העשוייה כולה מ gummy bears. הגולגולת המוסיקלית יצאה במהדורה מוגבלת. מה אני מספר לכם? בטוח קניתם…

אחרי ההצלחה של ה soft bulletin הם עשו אלבום קונספט המתאר את מאבקה של ילדה יפנית בשם יושימי, אלופה באמניות לחימה, ברובוטים מרושעים ואיימתניים בצבע ורוד (!) שמנסים להשתלט על העולם. עמוק, נכון? אגב, הלהיט הגדול מהאלבום - "Do you realize" הפך להיות שיר הרוק הרשמי של מדינת אוקלהומה. כבוד.

הנה הקליפ היפהפה של השיר: https://www.youtube.com/watch?v=lPXWt2ESxVY

והנה יושימי והרובוט הורוד: https://www.youtube.com/watch?v=ZdDHi5SSIlM

לפני די הרבה שנים יצא לי לראות סרט דוקומנטרי על הלהקה. מסתבר שדרכם להצלחה לא היתה קלה. הרבה התמכרויות לסמים קשים, אחד מחברי הלהקה כמעט מת מעקיצת עכביש (זו לפחות הגירסה שלו, גרסה אחרת טוענת שמדובר במחט הזרקה מזוהמת), חברים טובים מתים סביב, ושאר צרות. הפתיעה אותי ההערכה הרבה ללהקה כבר בשלב מוקדם בקרב מוסיקאים דוגמת בק וג'ק וויט או השחקנית ג'ולייט לואיס.

בשנים האחרונות הם התחילו טרנד חדש - לקחת יצירות מופת מוסיקליות ולעשות אותן במלואן. בד"כ אמנים נזהרים מלגעת ביצירות כאלו מתוך הדרת כבוד ומתוך ידיעה שאין להם סיכוי לעשות את זה טוב יותר. הפליימינג ליפס חושבים אחרת. ב 2009 הם עשו את The dark side of the moon, ב 2012 את In the court of the crimson king האגדי של מלך הארגמן וב 2013 את תקליט הבכורה של ה Stone Roses. לפני כחודש הם שחררו את "With a little help from my fwen" (הטעות במקור) שהוא אלבום כיסוי לסרג'נט פפר. הם לא מפחדים להחריב בצורה מזעזעת/משעשעת את היצירה המופתית הזו, מפציצים צלילים פסיכדליים ומביאים אוסף מרשים של אמנים אורחים. כנראה שהפעם הם לקחו חומרים חזקים במיוחד… אחת האורחות היא מיילי סיירס שעושה ביצוע מעניין, יחד עם Moby ל Lucy in the Sky with Diamonds ובהמשך גם ל Day in the life.

מופע סוף השנה ייערך בסן פרנסיסקו במועדון The Warfield (מוסד ותיק בעיר שאירח רבים וטובים) ב 30 וב 31 לדצמבר ויוקדש ברובו לסרג'נט פפר. מי שחשקה נפשו לסיים את השנה עם משהו קצת פרוע, שטותי, שמח  ומחורפן, זה המקום.

Bicycle

בתנו הקטנה למדה לאחרונה לרכב על אפניים ומאז היא רוכבת בהתלהבות בכל הזדמנות. היא כבר מראה לנו שהיא יודעת לקפוץ מהמדרכה, לנסוע בלי ידיים ושאר טריקים שהורים שפויים לא היו מאפשרים. לפני שבוע נצלנו את סוף השבוע השמשי והיפה, העמסנו את האופניים ונסענו עם הקטנה העירה לגולדן גייט פארק.

רכבנו להנאתינו והקפנו אגם חביב. נראה שכל העיר החליטה להתאוורר ולהנות מהשמש החמימה, פיקניקים בכל מקום, משפחות, צעירים וצעירות, יום יפה. התגלגלנו למקום בו זוגות מכל הגילאים רקדו לצלילי טוויסט ומשם המשכנו למוזיאון דה-יאנג. נעלנו את האופניים בכניסה ונכנסנו. כשיצאנו גילינו שהמנעול נחתך, שני זוגות האופניים של טלי ושלי נגנבו (זוגות אופני הרים מקצועיות ולא זולות). רק אופני הברבי הוורודות של הקטנה נשארו. באסה אמיתית. קצת קשה להסביר את זה, אבל זה הרבה יותר מהאובדן הכספי. נו מילא, ננצל את ההזדמנות לעשות שדרוג לאופניים חדשות וטובות יותר.

סליחה על הפתיח המבאס אבל נושא הפוסט הפעם הוא אופניים.

כבר די הרבה שנים שאני רוכב כמעט כל סופשובע יחד עם כמה חברים רכיבת שטח (אופני הרים). נפגשים די מוקדם בבוקר ובוחרים כל פעם מסלול אחר. בתור אחד ששונא להשכים, מפתיע אותי כל פעם מחדש איך אני מכריח את עצמי לקום דווקא ביום בו אפשר להתפנק עד מאוחר במיטה, לצאת, להתאמץ ולהזיע בעליות. מה שבטוח, אני לא הפסיכי היחיד. נדמה שכל ה-Bay Area מפוצץ ברוכבי אופניים. אגב גם בישראל הסצינה חזקה מתמיד. למה בעצם אנחנו עושים את זה לעצמנו? טוב, כמו בכל ספורט אפשר להרחיב את יתרונות הפעילות הגופנית והאנדרופינים שהיא משחררת. במקרה של אופני הרים נוסף לזה אלמנט הטיול בהרים היפים שיש סביבנו והאדרנלין בירידות ובקטעים הקשים. קצת כמו סקי אבל הרבה יותר נגיש.

ברכיבה פוגשים כל מיני טיפוסים ואנסה לאפיין כמה מהם:

הרוכב המדוגם - את הרוכב המדוגם אף פעם לא תמצא לא מוכן. שיחה איתו תגלוש בדרך כלל לדגם החדש של הגיר, איזה ברקסים כדאי לשים ואיך להשתמש בבולם הזעזועים. הוא לא ישכח להגיד carbon, suspensions ו-shimano לפחות שלוש פעמים בכל שיחה. חומר מרתק, נכון? בדרך כלל הוא ילבש ביגוד טיפ טופ כשהמגדילים לעשות אפילו רוכבים עם חולצת הרכיבה של USPS (הספונסרית של הקבוצה האמריקאית שניצחה בטור דה פראנס). אולי הם חושבים שלבישת החולצה הזו עוזרת לשפר ביצועים, מי יודע? אם הם לפחות היו מחזיקים חבילה או מכתב ביד היה ללבוש הצדקה ראויה….

אפרופו לבוש, כל אופנת ההלבשה של רוכבי האופניים היא די מגוחכת. הטייץ סטייל אגם הברבורים עם הריפוד סביב החבילה (מישהו זוכר את אנדריי צינורוב מהמערכון של לול?), החולצה הזוהרת עם הכיסים מאחור, יותר גרוע מסינדי לאופר באייטיז. מזל שאני לא מסתכל בראי לפני שאני יוצא לרכב.

החובב - בדרך כלל מדובר ברוכבים מתת היבשת אבל זה לא מחייב. אפשר לראות סלסלת פיקניק תלוייה על הכידון ואת נעלי הרכיבה מחליפות נעלי בית צבעוניות. קצת פאדיחות כשאחד כזה עובר אותך בעלייה בקלילות ועוד יש לו מספיק אוויר לחייך ולהגיד בוקר טוב...

הפנסיונר/הקשיש - יש לא מעט רוכבים באזור שמסתכלים על יומולדת 60 מהצד השני. חבר'ה שכבר פרשו לגימלאות ומבלים את זמנם ברכיבה בהרי האזור. חלקם נמצאים בכושר מדהים וחולפים על פנינו בעליות בזזזזז בזזזזז כמו זמזום של דבורים. הלוואי עליי כזה כושר בגילם.

המתאבד - רוכב בעיקר בשביל הסלעים המאתגרים, שורשי העצים המזדקרים באמצע המסלול וכמובן הירידה. אפשר לראות אותו טס בירידות בארבעים מל"ש כאילו אין מחר. לא משנה כמה התרסקויות הוא עבר וכמה הגוף שלו מלא בפלטינות, הוא לא שמע על הדברים האלה שנמצאים משני צידי הכידון ונקראים ברקסים.

האמת שאני לא מהרוכבים התחרותיים. אני אמנם אוהב להציב לעצמי אתגרים ולהעפיל בעלייה תלולה שלא הצלחתי לעשות לפני כן, אבל עיקר המוטיבציה שלי באה מהקפה שאחרי. אין כמו טעם הקפה אחרי שעתיים מיוזעות של רכיבה.

איך אפשר לסיים פוסט כזה בלי השיר Bicycle של קווין. יש סיפור די משעשע מאחורי השיר: קווין נסעו לאיזה כפר בצרפת לעבוד על התקליט החדש - "Jazz" כשפתאום חלפו על פניהם רוכבי הטור דה פראנס. מילות השיר די מטופשות למען האמת ורובן מעין אסוציאציות חופשיות של פרדי מרקורי סביב דבר והיפוכו. יש שורה אחת בשיר:"Fat bottom girls they'll be riding today so look out for those beauties, oh yeah" שפותחה אחר כך ללהיט בפני עצמו העונה לשם Fat bottom girls (כמה מפתיע). השורה מתייחסת לפנטזיה מינית שהיתה לפרדי בו מככבות חבורת נשים ערומות רוכבות על אפניים. נוטים לחשוב שהוא היה הומו, אבל האמת שהוא פשוט היה בנאדם שמאוד אהב "להעניק אהבה" ללא קשר לדת, גזע ומין, או בשפה יותר עממית, לזיין כל מה שזז. לעטיפת התקליט של האלבום "ג'אז" גם צורף פוסטר של נשים עירומות על אופניים. מאוד פוליטקלי קורקט - הא? תקליטים ועטיפות שלהם הוא נושא לפוסט בפני עצמו, אבל מיותר לציין את הרושם שהותיר הפוסטר הזה על נער מתבגר בקיבוץ בסוף שנות השבעים...

כשקווין צילמו וידאו-קליפ לשיר, פרדי החליט לממש את הפנטזיה. הם שילמו לכמה עשרות דוגמניות שהסכימו להצטלם בעירום, חכרו את איצטדיון ווימבלדון ליום אחד, שכרו זוגות אופניים ויצאו ליום צילומים. מספרים שכשחנות ההשכרה שמעה על אופן השימוש באופניהם, הם הכריחו את קווין לקנות את כל מושבי האופניים. מעניין כמה כסף קווין היו יכולים להרוויח מזה היום אם הם היו מציעים את מושבי האופניים למכירה ב-ebay …

התחלתי בגניבה מבאסת של זוגות האופניים שלנו בסן פרנסיסקו וסיימתי בפנטזיה מינית על דוגמניות ערומות על אופניים, מי שהתמיד וקרא עד הסוף - הרוויח.

Neil Young and the Bridge School Benefit Concert

כל מי שחי ב bay area כבר כמה שנים וחייזרים לא חטפו אותו מכדור הארץ באופן קבוע בחודש אוקטובר ודאי שמע על מופע ההתרמה שעורכים ניל יאנג ואשתו (לשעבר) פגי. אני אתחיל ברכילות - ביולי האחרון התגרשו ניל ופגי אחרי 36 שנה ביחד. ניל, שהוא כבר לא ילד, יוצא עכשיו עם פרגית (או יותר נכון בתולת ים) שצעירה ממנו בהרבה, השחקנית דריל האנה. או קי, עכשיו כששמנו את זה בצד, let's get back to business.

מדובר במופע שמגייס כסף למען ביה"ס לילדים עם מוגבליות קשות, רובן מגבלות פסיולוגיות ותקשורתיות - The Bridge School. הכל התחיל מזה שלפגי וניל נולד ילד עם מוגבליות דבור ותפקוד קשות בשם בן. פגי לא מצאה לבן מסגרת טיפולית ראויה וביחד עם רופאה לבעיות דיבור ואדם נוסף הקימו את הבריג' סקול בקליפורניה באמצע שנות השמונים. כיוון שעלויות האחזקה של ביה"ס כזה הן גבוהות במיוחד (צוות מטפלים גדול, ציוד יקר וכו'), ניל ניצל את קשריו עם אמנים אחרים ומאז 1986 כל שנה הוא לוקח את האמפי הענק בshoreline לספשבוע אחד ועורך קונצרט בו הוא מזמין אמנים מהשורה הראשונה לבוא ולהופיע למען המטרה החשובה. תושבי הסיליקון וואלי מרוויחים מופע שכולל ליין-אפ מעולה במחיר מאוד עממי (כרטיס ישיבה על הדשא עולה $25, אפילו פחות מהמופע של הפיתות בJCC...). רוב האמנים חורגים מהרפרטואר הרגיל שלהם ונותנים מופע בעל אופי אקוסטי, לפעמים מזמינים אמנים אחרים לדואט או מבצעים שיר יחד עם ניל יאנג.

רשימה חלקית של מוזיקאים שהופיעו בשנים האחרונות (והתמזל מזלי לראות) כוללת את Tom Waits, Arcade Fire, Elvis Costello, Jack Johnson, My Morning Jacket, Heart, The Killers, Jack White,The Flaming Lips, K.D. Lang, Guns'N'Roses, Beck, Dave Matthews, Mumford & Sons, Santana, Foo Fighters, Elton John, The Smashing Pumpkins, Fleet Foxes ועוד רבים וטובים.  

אז מה היה לנו בסופ"ש שעבר? לאחר כמה רקודים אינדיאניים מסורתיים (פגי רוכשת הרבה כבוד לתרבות האינדיאנית ומזכירה לנו שהאדם הלבן לא בדיוק גילה את אמריקה), עלה בן יאנג לבמה על כסא גלגלים והזמין את אבא שלו לעלות לשיר (תוך שמוש במכשיר דיבור שמחובר ללפטופ). ניל עלה לשני שירים. הוא תמיד אוהב לפתוח את המופע עם sugar mountain שהוא אחד הראשונים שהוא כתב. אחריו עלתה פגי יאנג עם הלהקה שלה (לא משהו לכתוב עליו הביתה…) ואחריה עלתה נורה ג'ונס. נראה לי שניל ונורה מיודדים כי זאת לא הפעם הראשונה שהיא מתנדבת להופיע ותמיד ניל יאנג מצטרף אליה לדואט. הפעם הם עשו ביצוע יפהפה ל down by the river.

https://www.youtube.com/watch?v=NJNKQpojtes

הבאים בתור היו Band of Horses. מי שמכיר אותם יודע שהחבר'ה המזוקנים מסיאטל יודעים לתת בראש עם הגיטרות ככה שהסט האקוסטי שלהם היה די מפתיע. משיר לשיר הם העלו את הקצב עד לסיום סוחף עם is there a ghost. הבאים בתור היו Soundgarden. השנה היתה נוכחות גבוהה במיוחד ללהקות מסיאטל. אולי ההפקה חסכה בעלויות הסעה ודחפה את כולם על אוטובוס אחד… דוקא יכול להיות מעניין לראות איזו תוצאה מוזיקלית היתה יוצאת אם היו שמים את בנד אוף הורסס, סאונדגארדן ופרל ג'ם למסע דרומה מסיאטל לסן פרנסיסקו לאורך החוף המערבי על Highway 1 . שווה ניסוי…

קריס קורנל, כריזמטי כתמיד, נתן יחד עם שאר חברי הסאונדגארדן יופי של שואו ולא שכח לצ'פר את הקהל עם black hole sun.

האמן הבא היה לא פחות ולא יותר מאשר סיר תום ג'ונס (מה לעשות, הדון ז'ואן הבריטי קיבל כבוד מהוד מעלתה). עושה רושם שניל יאנג מוציא מהנפטלין כל שנה אמן עתיק ונותן לו כבוד. לפני שנה זה היה Tony Bennett ולפני כן ג'רי לי לואיס. השנה היו שניים כאלה. תום ג'ונס סיפר איך אלויס הזמין אותו ללאס וגאס ואפילו שר שיר שהם ביצעו יחד בימי וגאס העליזים. בחורה בריטית שעובדת איתי סיפרה לי השבוע איך בחורות היו זורקות לעבר תום את התחתונים (בטח באותה תקופה לא זרקו חוטיני אלא משהו שיותר דמה לוילון...) ואיך אלויס היה מקנא בתום על הצלחתו בקרב בנות המין היפה. האמת, לא נראה לי שהיה צריך לרחם על אלויס בקטע הזה. תום ג'ונס כבר בן 75 ועדיין נראה מצויין (מה שכסף ובוטוקס יכולים לעשות…). לסיום הוא שר את Delilah והקהל עמד על הרגליים והצטרף בהתלהבות. הזוי.

הבא ברשימה היה בריאן ווילסון, הסולן של הbeach boys. בניגוד לתום ג'ונס בריאן כבר לא בשיא כושרו. הוא נתן רפרטואר מתחנף למדי עם כל להיטי הביץ בויס אבל נעזר בזמר צעיר בקטעים הקוליים היותר מאתגרים דוגמת good vibrations. למרות הפטתיות שבדבר, אם משאירים את הציניות בצד, איך אפשר להשאר אדישים ל california girls,  Surfin in the USA ו good vibrations? ענני המריחואנה באויר בהחלט תרמו את חלקם…

הערב כבר ירד מזמן והגיע הזמן לתת את הבמה לדור הצעיר. Florence and the Machine עלו, השאירו את הגיטרות החשמליות מאחור ונתנו סט אקוסטי, כולל נגן נבל. יש לפלורנס קול עוצמתי שלא שומעים כל יום. ניל יאנג עלה וביצע איתה את southern man הקלאסי.

https://www.youtube.com/watch?v=PYf3RCmdDxo

הלילה כבר עמד לקראת סיום כשאדי ודר ושאר חברי פרל ג'ם עלו ונתנו אחלה הופעה. אדי הזמין את כריס קורנל לביצוע משותף של hunger strike. כמו תמיד, את הערב סיים ניל יאנג. שנה שעברה הוא עלה עם קרוסבי סטילס ונאש ויחד הם ביצעו כמעט את כל שירי Deja Vu האלמותי. לפני שנתיים הוא עלה עם הCrazy Horse ולפני כן יחד עם Buffalo Springfield. הפעם הוא בא בלי להקה מפורסמת ולסיום, כמו כל שנה העלה את כל האמנים לשיר אחרון (שלשם שינוי לא היה Rockin' in the free world). היחידים שלא הצטרפו היו תום ג'ונס ובריאן ווילסון שבטח כבר מזמן עלו על פיג'מות והלכו לישון...

כל זמן ההופעה, ילדי ביה"ס, שלכבודם הארוע נערך, ישבו על הבמה מאחור על כסאות גלגלים יחד עם מלווה מהמשפחה. אנחנו יושבים על הדשא עם חברים ונהנים מהופעה ושוכחים לגמרי שהחבר'ה הצעירים האלה מתמודדים באופן יומיומי עם פעולות שלנו נראות כל כך טריויאליות. מנחמת העובדה שלפחות אותם ילדים זוכים לטיפול ראוי ב Bridge School. גם זה משהו.

מה שבן אדם אחד יכול לעשות

לפני כעשר שנים, כשעוד היינו ממש טריים באזור, עוד עם הכיסוי של הניילונים, התגלגלנו די במקרה לארוע קטן ומאוד ייחודי בסן פרנסיסקו - Trolley Dances. מאז אותו ביקור, כל שנה אנחנו מסמנים ביומן ומשתדלים לא להחמיץ את הדבר המדליק הזה. מה זה Trolley Dances ? או, אני שמח ששאלתם, כי באופן מפתיע בדיוק התכוונתי לספר. אז ככה, מדובר באוסף של ריקודים קצרים שהם site specific כלומר כל ריקוד מתאים את עצמו לחלל בו הוא מתקיים או שהחלל נבחר, באותה שכונה ספציפית, בהתאם לאופי הריקוד. כל שנה נקודת המפגש היא בשכונה אחרת ובערך כל חצי שעה יוצאת קבוצה (עם סרטים על היד ומדריכים מלווים) לסיור בעיר שכולל כששה-שבעה קטעי מחול קצרים ומאוד מגוונים. זה יכול להיות מופע קאפאוורה בכנסייה, מחול מודרני בחלל משרדים שננטש לסוף השבוע, דמויות מחופשות שנעות בתוך חלון ראווה או קטע קברטי על אי תנועה ברחוב סואן. פעם אחת אפילו ראינו מופע אופרה תוך כדי ירידה בסנפלינג מבניין גבוה ופעם אחרת מופע שחייה צורנית בבריכה במתנ"ס סטייל אסתר וויליאמס. הארוע כולל גם מעבר בתחבורה ציבורית (MUNI או BART) לשכונה אחרת בה נערך החלק השני של הריקודים/מופעים/מיצגים או איך שאתם רוצים לקרוא לזה.

השנה נפגשנו ליד חנות ירקות מקומית בNoe Valley, ראינו חבורת בנות לבושות שחור שעשו מופע במגרש כדורסל של ביה"ס מקומי וניצלו בעיקר את קיר הבטון בשיפולי המגרש. משם עברנו למופע ריקודים קובני חושני ברחוב כשהזוגות הרוקדים יוצאים מחצר בית עם גדר מעוטרת בציורים צבעוננים.

אח"כ צפינו במופע שנערך כך שהקבוצה נמצאת בפינת רחוב אחת והרקדנים מצד שני של הצומת ובאמצע עוברות מכוניות והולכי רגל אקראיים שלא מבינים לאן הם נקלעו. לקחנו את החשמלית לאזור אחר בעיר ובתוך קולג' מקומי ראינו חבורת סטודנטים שניצלה את המדשאה של הקמפוס ורקדה לצלילי להקה מקומית. משם נכנסנו לתוך הבניין וראינו רקדניות פלמנקו, ולסיום מופע בכריאוגרפיה של מפיקת הארוע - קים אפיפני ובו זיהינו כמה רקדנים מהשנים הקודמות כולל רקדן שחום עור וגבוה שלמרות היותו חרש יש לו חוש קצב מדהים. בסוף קים הצליחה לסחוף את הקהל לעלות לרחבה ולרקוד עם להקת הרקדנים.

כל הארוע הזה הוא פרוייקט של אשה אחת שיום אחד החליטה לעשות מעשה. קים אפיפני ביקרה בסן דייגו וראתה ארוע דומה שנערך על קרונות הtrolley המפורסמים והחליטה להתאים את הקונספט לסן פרנסיסקו. היא שילבה את אהבתה למחול עם אהבתה לעיר ובזכותה אנחנו נפגשים לא רק עם אמנים שלא היה שום סיכוי שהיינו פוגשים אחרת, אלא גם עם שכונות מעניינות בעיר שלא נמצאות על מפת התיירות הסטנדרטית. כל הארוע הוא חינם ומבוסס על התנדבות הרקדנים, שותפות עם הקהילה המקומית וכמובן זמנה, מרצה וכשרונה של קים.

הסיפור של קים מוביל אותי למפגש בו נכחה אשתי בשבוע שעבר עם מריומה מבית השאנטי. מריומה היא אשה שבאה מבית הרוס שהחליטה לעשות מעשה ולעזור לנערים ונערות שמכל מיני סיבות נפלטו לרחוב כמוהה.

ודאי רובכם שמעתם על בית השנטי בדרום תל-אביב בשכונת נווה צדק, ועל העבודה הנפלאה שמריומה והמתנדבים עושים שם. לאחרונה היא גם פתחה מקום נוסף, "שנטי במדבר". לא מדובר בסטארט אפ שמקבל מימון מקרנות הון סיכון ומנסה להנפיק או להמכר ו"לעשות מכה". מדובר בפרוייקט חיים שהתחיל מכלום ובעזרת יזע ולא מעט דמעות קרם עור וגידים וכל מטרתו לתת בית חם ותקווה לאותם פליטים משולי החברה שבחיי היום יום אנחנו בכלל לא סופרים.

בית השנטי מחזיר אותי למפגש עם אשה אחרת - מימי סיברט. לפני שנה, אולי יותר, במסגרת תוכנית גוונים, ערכנו סיור קהילות בסן פרנסיסקו ואחת התחנות, זו שהשאירה עליי את הרושם העז ביותר, היתה פרוייקט שיקום האסירים ב - Delancey Street.

מימי היא אישה יהודיה, קטנה ושברירית, כבר לא צעירה ולא בריאה. הדמות האחרונה שאפשר לקשר עם אסירים קשוחים מפותחי שרירים וקעקועים שיושבים על עבירות קשות כגון רצח ושאר מרעין בישין.

במפגש איתה היא סיפרה על חוויה משמעותית בחייה. בצעירותה היא שהתה כמתנדבת בקיבוץ בצפון, עבדה בקטיף אגסים, ונטמעה בחיי הקהילה הקיבוצית. היא למדה קרימינולוגיה בברקלי בשנות השישים הסוערות והחליטה לעשות משהו מהפכני - לנסות לשקם אסירים כאשר חלק מהעקרונות המובילים אותה בניהול חיי המקום מתבססים על הרעיונות בהם נתקלה בקיבוץ.

היא הבינה דבר מאוד בסיסי בטבע האדם - הצורך במשמעות, להרגיש חיוני ובעל ערך. במקום לנסות לעזור ו"לעשות טובות", מימי הבינה שמה שיעזור הרבה יותר לאסירים להשתקם זה לתת להם כבוד ותחושת ערך עצמי. או בקיצור לתת להם לעזור לעצמם. היא השיגה שטח (שאגב היום זוהי חתיכת נד"לן בפריים לוקיישן, בקצה רחוב אימברקאדרו על המים) והאסירים שהבינו קצת בבניה לימדו את האחרים ויחד הם הקימו קומפלקס לתפארת.
יום אחד, בזמן שחבורת אסירים חסונים העלתה לקומה השנייה את הפסנתר שלה, נפל לה האסימון, למה שלא יפתחו moving company? גברים חסונים בקרב האסירים הרי לא חסר והם יכולים להתחרות בחברות המובינג המקומיות, לשבור את השוק ולפרנס את עצמם בכבוד. בהמשך גם נפתחו במקום מוסך ואפילו בית קפה ומסעדה. אנשים שמעולם לא שירתו לקוחות. עוברים הכשרה בחדר האוכל של המתחם ואחר כך יוצאים לעבוד כמלצרים במסעדה הפתוחה לקהל הרחב.

המקום מתחזק את עצמו כלכלית ולא נזקק לכספי משלם המיסים. אפילו צוות פסיכולוגים אין במקום. המשתקמים הוותיקים חונכים את החבר'ה החדשים שרק הגיעו.

האסירים "מרוויחים" את דרגות החופש שלהם עם הזמן, בהתאם להתקדמות שלהם בשיקום ולבסוף יוצאים לעבוד בעיר כשהמתחם משמש אותם רק לאכסניית לילה. מימי גאה באחוז המשתקמים הגבוה בהרבה מתוכניות השיקום של בתי הכלא. המקום הפך סיפור הצלחה ואבן שואבת לסלברטיאים, נשיאים וראשי ממשלות (ברק אובמה וטוני בלייר ביקרו שם) שרוצים להוסיף פוטו-אפ סקסי לקמפיינים הפוליטיים שלהם. מדינות אחרות בארה"ב ובעולם לקחו את הרעיון ולאחר התאמות מקומיות שיכפלו את המודל.
מימי סיפרה לנו על קבלות השבת וסדרי פסח שהיא עורכת במקום. האמת שדי משעשע לדמיין חבורת אסירים קשוחים, חלקם בטח עונדים צלב על הצוואר או שעל זרועם יש קעקעוע של ישו, יושבים על קערת מרק קניידלך ושרים מה נשתנה וחד גדיא…אחד מעוזריה הנאמנים של מימי, אסיר ממוצא פורטוריקני שהוביל את הסיור בו נכחנו, עונד בגאווה שרשרת עם מגן דוד מוזהב.

די מדהים מה שאשה אחת קטנה וצנועה (שגרה בדירת חדר קטנה במתחם) יכולה לעשות.

ממימי אני רוצה לעבור למפגש הכרות ראשוני שנערך שלשום בפאלו אלטו עם אשה מקסימה בשם סימה.

סימה באה מעולם ההי טק ואפילו הקימה סטארט אפ ועמדה בראשו. לאחר שעשתה לביתה, החליטה לעזוב הכל ולתרום ממרצה ומכשרונה לעולם. היא התחברה לפנימייה בנתניה של נערים ונערות בסיכון גבוה שנפלטו מבתים הרוסים וארגנה משלחת  לכפר "מייבשי הדמעות" ברואנדה (שהקימה אשה יהודיה מדהימה מבוסטון - אן היימן), כפר המיועד לילדים רואנדים יתומים או שעברו מסכת חיים קשה במיוחד. כמו מימי, גם סימה הבינה את הכוח הטמון במתן עזרה לאחר ותחושת הערך העצמי שנגזרת מכך. קצרה היריעה מלספר על הפרוייקט המרגש הזה (כתבות רבות נעשו עליו בכלי התקשורת השונים). עכשיו היא ממשיכה את התנופה, ובנחישות של אחת שכבר הצליחה להרים כמה פרוייקטים "בלתי אפשריים" בחייה, היא מארגנת קבוצת בני נוער ישראלים/יהודיים מהמפרץ שיצאו לסייע למדינת עולם שלישי כלשהי, יזהו צורך ויעשו פרוייקט שיסייע לאוכלוסייה המקומית.

(מצורף כאן לינק לסידרה ב ynet על כפר "מייבשי הדמעות" --
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-9463-50291,00.html )

אני יכול רק להסיר את הכובע בפני כל אלו שקמים ועושים שינוי בעולם בלי להתבייש ובלי לחכות ש"מישהו שם למעלה יעשה משהו בנידון" . לא כל שינוי חייב להיות משהו שמצדיק פרס ישראל או ביקור מתוקשר של שועי עולם, גם ריקוד על אי תנועה באמצע העיר שמצליח לרגש ולהעלות חיוך זה משהו.

להתראות בפוסט הבא.