רעידת אדמה

מעט אחרי חצות, ליתר דיוק בשעה 00:29 ביום שבת ה 23 לדצמבר 1972 פקדה רעידת אדמה בעצמה 6.25 בסולם ריכטר את סביבות העיר Managua, בירת ניקרגואה. ההערכות נעות בין 9000 ל 19,000 איש שקיפחו את חייהם, כ 20,000 נפצעו ו 250,000 מצאו את עצמם מחוסרי בית. זה היה בערב שלפני כריסטמס. אלפי ילדים הלכו לישון נרגשים לקראת ארוחת החג, בואו של סנטה, אולי אף תהו איזו מתנה תחכה להם השנה מתחת לעץ, כשלפתע באמצע הלילה האדמה החלה רועדת תחת רגליהם וקירות ביתם התמוטטו על ראשיהם. אתם יכולים לדמיין את זה?

כאב אנושי ואסונות הם הרבה פעמים טריגר ליצירה אמנותית. רבות מהיצירות הטובות ביותר הגיעו לעולם מתוך כאב או משבר ולא ברגעי שמחה.

שנה אחרי האסון הוציא Alfonso Noel Lovo את Terremoto Richter 6:25 - Managuam (בספרדית terremoto זו רעידת אדמה). אלבום נפלא של יוצר מוכשר עם סיפור חיים מעניין.

אלפונסו "פונצ'ו" נואל לובו נולד בניקרגואה ב 1951. בן למשפחה ידועה של בעלי חוות המחזיקה עסק משגשג. אביו אף היה שר החקלאות של ניקרגואה.
כשהיה אלפונסו בן חמש, הסתובב עם אביב בסן חוזה שבקוסטה ריקה וראה באחד מחלונות הראוה אקורדיון אדום חדש ומרשים. הילד המפונק הצביע על האקורדיון ואמר לאביו: "את זה". כשנכנסו לחנות ניגן המוכר לילד את Silent night וניסה לעניין אותו באקורדיון לילדים. הילד העקשן התעקש על זה שבחלון הראוה. כמה ימים מאוחר יותר, בכריסטמס, חיכה לילד אותו אקורדיון אדום ויפה, ארוז בקופסה תחת עץ חג המולד. כנראה שיש ילדים שסנטה קשוב למשאלותיהם יותר מלאחרים. אלפונסו המאושר הפתיע את הוריו בנגינת סיילנט נייט, אותו שיר ששמע לראשונה רק מספר ימים קודם לכן. הוא החל ללמוד לנגן והפרופסור שנשכר ללמדו קלט שהוא כלל אינו קורא תוים ומצליח לנגן הכל משמיעה בלבד. הפרופסור הרים ידיים ועזב אך אלפונסו המשיך לנגן על האקורדיון בכנסייה, בארועים של בית הספר ובכל הזדמנות. בהמשך למד גם לנגן על מפוחית וכשהיה בפנימיה בגרנדה, הוא לימד את עצמו לנגן על אורגן האמונד ופסנתר. הילד המפונק הפך לנער מרדן קשה לאילוף. הוא הוענש לא פעם בבידוד ובילה שעות סגור בחדר המוזיקה, שם כתב את שירו הראשון In the Woods of the Moon, שאף נכנס ל Terremoto Richter 6:25. 
הגנן המשפחתי לימד אותו לנגן על גיטרה, ו"פונצ'ו" נטש כליל את האקורדיון. חבר המשפחה Adan 'Bienvenido' Jaime שהיה ידוע בכינויו "The Nicaraguan Elvis" לימד את הנער לנגן שירים של אלויס (כמה מפתיע), בלדות, ושירי רוק לטיניים. בתיכון, בזמן המחצית של איזה משחק כדורסל, פגש אלפונסו את Jose 'Chepito' Areas שניגן בתופים, מפגש שהפך לידידות ארוכת שנים. לימים יצטרף Chepito להרכבה הראשון של להקת סנטנה.

ידידנו הקים וניגן בכמה להקות רוק בניקרגואה (Los Rockets, Los Juniors) לפני שעבר ללמוד כסטודנט לשיווק באוניברסיטת לואיזיאנה בבאטן-רוז'. בשנת 71, באחת מטיסותיו לחופשה מהלימודים הביתה לניקרגואה, הוא מצא את עצמו על מטוס שנחטף בידי מורדי הסנדניסטה. במהלך הטיסה זיהה אותו אחד החוטפים שלמד אתו בבית הספר. אלפונסו שימש כקלף מיקוח בנסיון של לוחמי הגרילה לשחרר אסיר פוליטי. כשהמשא ומתן עם השלטונות עלה על שרטון, אלפונסו נורה מספר פעמים ורק בנס נשאר בחיים. אחת הפציעות היתה בידו השמאלית (שכמעט והיה צורך לכרתה) אבל לאחר מספר ניתוחים מורכבים וכמה חודשים של שיקום היד החלימה והוא חזר לנגן בגיטרה.
את האלבום המדובר הקליט אלפונסו בניו אורלינס בשעות הלילה המאוחרות בסופי שבוע. בעל הסטודיו עזר לו לגייס נגני אולפן, ביניהם נגן חליל וסקסופון נפלא בשם מייקל, נגן גיטרה מניקרגואה מולדתו בשם Silvio Lacayo, את Cristobal, נגן כלי הקשה מעולה מקולומביה,ואת נגן הקונגו מפנמה Marcos Ostrander. אלפונסו "פונצ'ו" עצמו ניגן באלבום בפסנתר גיטרה ובס. בשיר Hijack (מעניין מאיפה הגיעה לו ההשראה לשם…) שהוא מעין אלתור חופשי באולפן, פונצ'ו אף ניגן בתופים. אלפונסו נהג לקחת את החומר המוקלט מהאולפן בניו אורלינס לדירת הסטודנטים הזעירה בבאטן-רוז' ולעבוד על הסקיצות בכדי להתכונן להמשך ההקלטות בסוף השבוע הבא.
האלבום Terremoto Richter 6:25 - Managuam יצא ב 73, פחות משנה אחרי אותה רעידת אדמה נוראית, הודפס ב 5000 עותקים ונמכר בחנויות באזור לואיזיאנה. איזה בנק מקומי רכש 1000 עותקים כדי לתת כשי ללקוחותיו.

מדובר באלבום קצר למדי (26 דקות) מגוון המכיל פסיכדליה, ג'ז, מקצבים אפריקאים, השפעות לטיניות (השיר Mora Limpia למשל נשמע כאילו נכתב ע"י קלקסיקו ורוחו של סנטנה שורה על חלק מהקטעים) , נגינת חליל קראוט-רוקית נפלאה ובלוז ניו אורלינסי משובח. עם השנים אבדו רוב העותקים והאלבום נחשב פריט אספנים מבוקש. לכבוד ה record stores day  שנערך לפני מס' חודשים הוצא ריאישיו בויניל ע"י Vampi Soul הספרדים.

אחרי אלבום הבכורה אלפונסו העמיק את התעניינותו בבלוז אבל נמנע מלהקליט במשך שנים ארוכות. בסוף שנות השמונים, הקליט את השיר Freedom fighter יחד עם להקת Wolf and The Pack ואף הופיע איתו בבית הלבן. באותן שנים הוא העמיק את פעילותו הפוליטית וגם הוציא שיר מחאה בעקבות ארועי כיכר טיינמן בסין. ב 2012 יצא האלבום La Gigantona שכלל הקלטות ישנות אותן ביצע פונצ'ו יחד עם אמנים מניקרגואה ב 76. מדובר באלבום ג'ז/פיוז'ן לטיני שזכה לביקורות טובות והצלחה מסחרית. אלפונסו ממשיך להופיע וליצור גם היום. אני אישית מכיר רק את אלבום הבכורה. לדעתי הוא יושב טוב על שמיעה בשעות הקטנות של הלילה. אלבום מיוחד שמפגיש בצורה מעניינת את מרכז אמריקה עם ניו אורלינס. בהחלט שווה האזנה. 

הבטחה שלא מומשה

בשובי לקיבוץ לאחר נדודי התרמילאיים ברחבי העולם, לפני תחילת לימודי, שוכנתי בחדר בשכונת "הקוטג'ים". מדובר בארבעה מבני רכבת אפורים מכוערים שבהם שוכנו זקנים, הורי חברים שחפצו לבלות את שנותיהם האחרונות לצד בניהם ובנותיהם שהקימו את ביתם בקיבוץ, ולמרות העובדה שלא היו חברי משק, הותר להם לשהות בסידור מיוחד. אט אט החלו אותם הורי חברים למצוא מנוחה נכונה בין עצי הברושים שניטעו מול נוף העמק בתוך מטע השקדים. זרם הנפרדים מעולמינו גדול היה מזרם המצטרפים, וחמוטל, אשר היתה אחראית על הדור הצעיר, זיהתה את הפוטנציאל והחלה משכנת צעירים ביחידות שהתפנו. לחדרים אלו לא היה לא חן ולא הדר, לא מבפנים ולא מבחוץ. בחלקן כיסה מטפס ירוק או פרחוני את קיר הבטון האפור החשוף ונתן מעט נועם, או שמא גינה קטנה שטופחה ע"י בעליה הסבירה פנים לעושים את פעמיהם בשלושת המדרגות שלפני הכניסה. ה"דירה" חולקה לחדר שינה פצפון, סלון צנוע ומטבחון זעיר עם פלטת סלילים חשמלית בודדת שאפשרה הגשמת שיאים קולינריים דוגמת בישול קפה שחור והכנת חביתה. בחדר השירותים היה שיפוע אלכסוני היורד מהתקרה ונראה חסר פשר. מסתבר שזו היתה הכנה למדרגות לקומה שניה שתהפוך את הדירונת העלובה לקוטג' רב פאר. בכל התיישבות על האסלה לביצוע פעולת חולין שאינה סובלת דיחוי, לא יכולת שלא להבחין באלכסון התקרה המוזר ובהבטחה שלא מומשה.

נחזור עוד אחורה, לכיתה א'. בסדר הפסח שנעשה באותה שנה באולם הספורט שמעל חדר האוכל, ילדי הקבוצה מועלים לבמה לחפש את האפיקומן. עבדכם הנאמן מוצא את חתיכת המצה הנכספת מתחת לרמקול שבצד הבמה. אב הסדר, אליהו מטלון, שואל מה אבקש כמתנה לכיתה? ביקשתי כדורגל. לא מוגזם, נכון? ובכן, אליהו כבר מזמן הצטרף להורי החברים מהסיפור הקודם בחלקה שבמטע השקדים, אבל אני עדיין מחכה לכדורגל שלא הגיע מעולם. עוד הבטחה שלא מומשה, ועוד מאיש העונה לשם אליהו בערב פסח! תתארו לכם...

צירוף שלושת המילים "הבטחה שלא מומשה" יכולות לסכם את סיפור חייהן של אלפי להקות. זה צורם טיפה יותר כשההבטחה גלומה בשם הלהקה, עיינו ערך "ביג סטאר". על להקה נוספת בעלת שם מבטיח שפעל כחרב פיפיות אני רוצה לדבר הפעם.

ה Flamin' Groovies החלו את דרכם בסן פרנסיסקו של 1965. גיטריסט שהיה עדיין בתיכון ושמע  צ'ק ברי, ביטלס וביץ' בויז בשם Cyril Jordan ג'ימג'ם יחד עם המתופף Ron Greco, הבסיסט George Alexander ושני גיטריסטים נוספים - Tim Lynch ו Roy Loney (שגם שר). החבורה החליטה להקים להקה וקראו לעצמם בשם המבטיח The Chosen Few ואח"כ שינו את שמם ל Lost & Found וניגנו בעיקר במסיבות כיתה. ב 66 Danny  Mihm החליף את גרקו על התופים וה Flamin' Groovies יצאו לדרך. ב 67 אחרי הופעות במועדונים בעיר הם הוציאו תקליט 10 אינץ' בשם Sneakers שהצליח יפה והביא להם חוזה הקלטות ב Epic records שכלל זמן בלתי מוגבל באולפן. "הבטחה", כבר אמרנו? ב 69 יצא אלבומם הראשון Supersnazz אבל המכירות דישדשו והלייבל שלא החזיר את עלויות ההפקה זרק אותם מכל המדרגות ("לא מומשה", זוכרים?). האמת שזה לא ממש מפתיע. בזמן שסן פרנסיסקו טבלה במי אסיד עד צואר, הפליימינ' גרוביז נשארו נאמנים לרוקנרול הבסיסי ולא חטאו בפסיכדליה. אבל הסירו דאגה, כאן לא תם סיפורנו. קאמה סוטרה לקחה אותם תחת חסותה, ב 70 שוחרר Flamingo וב 71 Teenage Head. שני האלבומים המשיכו את קו הרוקנרול הבסיסי, מטובל בבלוז עם קמצוץ פאוור-פופ, כשכל תקליט טוב מקודמו. למעשה Teenage Head קיבל ביקורות טובות, מכר לא רע והפיח תקוה מחודשת. מיק ג'אגר כל כך אהב את האלבום שטען כי הוא דומה ל Sticky Fingers (שיצא בערך באותו הזמן) אבל עשה עבודה טובה יותר בשילוב רוקנרול עם בלוז. אלא שאז Loney עזב וזמן קצר אח"כ גם Lynch וכל הקלפים נטרפו.

 עברו חמש שנים נוספות, בהן ההרכב עבר שינויים פרסונליים, נלקח תחת חסותם של United Artist אבל לא שיחרר שום דבר משמעותי מעבר לשני סינגלים. ב 76 הלייבל Sire הרים את הכפפה ו Shake Some Action הנפלא שוחרר לאויר העולם. מדובר בפצצת אנרגיה ששילבה שוב את מרכיבי הרוקנרול הבסיסי אבל נתנה דגש רב יותר לכיוון הפאוור פופ א-לה ביג סטאר ויש שיגידו שתרמה לזריעת הזרעים של מהפכת הפאנק שאוטוטו תפרוץ. צריך לזכור שבתחילת שנות ה 70 הפרוג והגלאם-רוק כיכבו, אבל בניגוד ליצירות הארוכות, המורכבות, עמוסות הצלילים (והנפוחות לעתים) שנשבו מסביב, הפלימינ' גרוביז נשארו נאמנים לבייסיק. ה Ramones חיממו אותם בהופעתם הראשונה וההיסטורית בממלכה המאוחדת ועשה רושם שסוף סוף הם נמצאים במקום הנכון בזמן הנכון. הביקורות היללו והשיר Shake some action הפך להיות שירם המוכר ביותר. לרוע המזל שני האלבומים שניסו להמשיך את המומנטום, Now ב 78 ו Jumpin' in the night ב 79 נכשלו מסחרית. אמנם היו עוד נסיונות פרפור עם אלבומים חדשים ב 87 ו ב 93 אבל בגדול כאן נגמר הסיפור. 

נכון, לא מדובר בלהקה אנונימית לגמרי, אבל אפשר היה לצפות ליותר. ללהקה יש בלקסיקון כמות מכובדת למדי של תקליטי הופעות חיות, קומפילציות "הלהיטים הגדולים" ושאר ירקות, אבל איצטדיוני ענק הם לא ממלאים. ולראיה השבוע הם מגיעים למועדון קטן וחביב בשם דון קישוט בעיירה Felton שבפאתי סנטה קרוז, ולמחרת למועדון המקסים לא פחות The Chapel שבשכונת Mission בסן פרנסיסקו ועדיין ניתן להשיג כרטיסים. ייתכן וחוסר ההצלחה שלהם הוא הרווח הנקי שלי ויהיה Flamin' groovy... 

Dodson & Fogg

השנה היא 1836, סופר אנגלי צעיר בן 24 המכנה את עצמו בוז (Boz) מוציא רומן ביכורים בעל השם הקליט The Posthumous Papers of the Pickwick Club או כפי שכונה בקיצור The Pickwick Papers. הסיפור מתאר ג׳נטלמן אנגלי זקן, מר פיקוויק, המקים מועדון שחבריו מסתובבים ברחבי הממלכה ומפרטים את אשר הם רואים. בפרק 10 הקורא מתוודע לדמות חדשה, שנונה ומשעשעת בשם Sam Weller המשמש כמשרתו האישי של גיבור הספר, מר פיקוויק. הספר נהיה להיט היסטרי, אולי רב המכר הראשון בהיסטוריה (אם נוציא מכלל חשבון את התנ״ך ונספחיו), ודמותו של סם וולר נעשית פופולרית עד כדי כך שהצגות תיאטרון מומחזות לדמותו, ספרי בדיחות נכתבים ומתפתחת תעשיית מרצ׳נדייז סביבו. הספר הועתק ושוכפל בצורה בלתי חוקית פעמים רבות והיווה ציון דרך בדברי ימי הבוטלג. הסופר הצעיר, אשר לימים יפרסם בשמו האמיתי, צ׳ארלס דיקנס, היטיב לתאר בעט מושחז וחוש הומור שנון את החברה הבריטית של אמצע המאה התשע עשרה. אחת הדמויות, גברת Bardell שהיא בעלת הבית של אדון פיקוויק, תובעת אותו על הפרת חוזה (ולא ניכנס לפרטי הוויכוח) והוא מסרב בעקשנות לשלם לה אפילו פני אחד. כאן נכנסים לתמונה שני עורכי דין נכלוליים ותחמנים - Dodson and Fogg ופה גם מתחיל סיפורנו.

השנה היא 2012, מוזיקאי בריטי מהעיר לידס בשם Chris Wade מוציא אלבום בכורים ומתחבא תחת השם המתעתע Dodson and Fogg. כריס הוא בחור צעיר, בתחילת שנות  השלושים של חייו שכילד גדל על המוזיקה של נירוונה והיה מעריץ של בלק סבאת׳. הוא הקים בנעוריו להקת פאנק בה היו שותפים גם אחיו ואחותו והם הופיעו במועדונים באזור עיר מגוריהם. עם השנים פרשו אחיו מעסקי המוזיקה ורק כריס נשאר. מדובר בברנש חרוץ במיוחד שהספיק להוציא מאז 2012 לא פחות מעשרה אלבומים. ב 2016 לבדה הוא הוציא שלושה אלבומים ואת אלבומו האחרון, שיצא השנה, Follow the path , הוא הקליט כשהוא מנגן בכל הכלים.

למרות גילו הצעיר, למוזיקה שלו שורשים הנטועים עמוק ברוק ובפולק הפסיכדלי של שלהי שנות הששים. הנה רשימה חלקית של מוזיקאים ששיתפו איתו פעולה:

ניק טרנר מ Hawkwind,

Celia Humphri מלהקת Trees ו Judy Divle מ Fairport Convention.

כריס יוצר בסטודיו שבביתו בלידס וכמעט ולא מנסה לקדם את המוסיקה שלו מבחינה מסחרית, הוא ממעט להופיע ולא נראה שמטרידה אותו במיוחד העובדה שאם היה משחק לפי כללי המשחק הפופולריות שלו היתה גדולה בהרבה. בנוסף לפרוייקטים המוזיקליים של Dodson and Fogg הוא גם כותב במגזין המוזיקה Hound Dawg, שיתף פעולה עם הקומיקאי צ׳ארלי צ׳אק באודיובוק שנוצר על פי סיפור שכתב, פירסם שירים, כתב ספרים ועשה פרוייקטים קולנועיים. לאחרונה סיים לביים סרט אותו גם כתב בשם The Apple Picker שזכה בפרסים. בקיצור, יוצר אמיתי שלא נח לרגע.

את האלבומים שלו אפשר לקטלג בעיקר כסייק-פולק ורוק פסיכדלי וקולו הנמוך מזכיר לי בחלק מהשירים את J J Cale. למרות שמדבור בטיפוס שיכול להיות מצחיק למדי, יש בו מלנכוליה שלוקחת אותי לפעמים למחוזות סיד בארטיים או סקיפ ספנסיים שכאלו. אני לא מכיר את כל החומרים שלו, בקושי ארבעה אלבומים, אבל אני ממליץ בחום לתת לו צ׳אנס. כדאי להתחיל מאלבומו הראשון (סלף טייטלד), וגם אלבומו הרביעי, The Call הוא נקודת התחלה טובה. המוזיקה שלו אולי לא תחזיר אתכם לשנת 1836, אבל יש סיכוי שתיקח אותכם אי שם לשנת 69 או 70. נראה לי שטוב שכך.

ועכשיו למוזיקה:

מתוך The Call

למאחרים למסיבות

מהאלבום הראשון

Shine

יומני היקר, רשמים מפסטיבל מונטריי-פופ

רבות נאמר ונכתב על פסטיבל מונטריי-פופ שהיווה את יירית הפתיחה לקיץ האהבה של 67. הקונצרט קיבל את תואר "קונצרט הרוק הטוב ביותר בכל הזמנים" ברולינג סטון ושינה את פני עולם המוזיקה הפופולרית בעולם. הייתי ממליץ לכם להקשיב לתכנית הספיישל הנהדרת של גיל מטוס בו התארח אורי בש מ"השריטה חוזרת" בו חזרו השניים לאותו פסטיבל היסטורי.

הפסטיבל נערך השנה ב 16 עד ה 18 ליוני, אשר בהסתברות יפה של תאריכים וימי השבוע נפל בול על היום, 50 שנה לאחר הפסטיבל המקורי ועמד כמובן בסימן מחווה לפסטיבל ההוא. אחד המארגנים הוא לו אדלר שהיה מנהלם של המאמאס אנד דה פאפאס והיה מעורב (יחד עם ג'ון פיליפס מהלהקה) גם בהפקת הפסטיבל הראשון.

עקב אילוצי עבודה ומשפחה הסתפקתי בביקור רק ביום אחד משלושת ימי בפסטיבל. קצת התבאסתי לפספס אמנים דוגמת Father John Misty, אריק ברדון והאנימלס, קורט וויל, גרי קלארק ג'וניור, The Head and the Heart במחוה למאמס אנד פאפס ופיל לש אבל אי אפשר הכל. איך אנחנו מלמדים את הילדים? מה שיוצא אני מרוצה.

למרבה הפלא, הפסטיבל לא היה סולד אאוט ותכננו לקנות כרטיס נוסף בקופה. בשל חוסר הבנה פיספסנו את הקופה והמשכנו לשער הכניסה. כשהתגלתה הטעות ושמתי פעמי חזרה, ניגש אלי מישהו והציע כרטיס במחיר זול יותר. אוקי, למה לא? גם לחסוך כסף וגם לשחרר בנאדם שנתקע עם כרטיס מיותר. כשהגיע רגע התשלום הסתבר שמדובר בעסק קצת פחות כשר. ״אתה רואה את הבחור השחור הגדול בכניסה? תלחש לו שהגנרל שלח אותך והוא כבר יכניס אותך. $80 בבקשה״. בד״כ אני לא טיפוס שמשתף פעולה עם דברים כאלה, אבל בדיוק הקהל מחא כפיים לעליית האמן הבא, ונורא רציתי כבר להיכנס פנימה, אז שמתי את נפשי בכפי ושילמתי לנוכל. פחות מ 20 שניות אח״כ אותו שומר מגודל קרץ לבחורה שלידו לאחר ששמע את הסיסמא והופ אני בפנים, שותף פעיל בקומבינה מושחתת בין ספסר לשומר שער עם משכורת מינימום ואתיקה מוסרית בערך באותה גובה.

 ברגע שנכנסים למתחם הפסטיבל, כאילו עוברים טרנספורמציה בזמן. אנשים בחולצות תאי-דיי מחייכים בחביבות, והכל רגוע ונינוח. בין דוכני האוכל והברים הציגו כמה תערוכות מעניינות. האחת, ״מוריסון הוטל״, הציגה צילומים מהפסטיבל המקורי. זיהיתי לא מעט צילומים מפורסמים (בעיקר של ג׳ים מרשל), אבל יש משהו מאוד מרשים בצילום קלוז אפ של ג׳מי רוכן מעל הגיטרה הבוערת בגודל מטר על מטר וחצי, תקריב על נעליה של ג׳ניס או לראות את פיט טאושנד מקפץ ישר מול הפרצוף. התערוכה השנייה ניסתה לספר את סיפור ההכנות, הלוגיסטיקה והאימפקט שהפסטיבל עשה. במרכזה הציבו כריות וכורסאות רכות והקרינו על מסך ענק את הפסטיבל המקורי.

אחד המוצגים בתערוכה הוא פוסטר פרומושן לפסטיבל בשם ״peace to Monterey " שצוייר ע״י חברי הביטלס. כמו כן הציגו את לוח ההופעות המקורי, סתם כך בכתב יד,  מקסים בפשטותו, ממש כמו רשימת תורנויות בלוח המודעות שבחדר האוכל בקיבוץ או שיבוץ שמירה בטירונות. 

האזור המרכזי הורכב מבמה לפני מדשאה לא גדולה מדי, כשמשני הצדדים כיסאות השמורים לוי איי פי. חברים שהגיעו מוקדם פרסו שמיכות קרוב לבמה ועשינו פעמינו בין ים האדם, נזהרים לא לדרוך על אף שמיכה (משימה בלתי אפשרית) ולא להרוס אף פיקניק. ג׳קי גרין ניגן ועשה יופי של סט, הפעם בלי אורחים מהגרייטפול דד (פיל לש אמנם הגיע, אבל הופיע רק למחרת). הוא סיפר לקהל שבילדותו הוא גר ממש פה, 10 מייל ממקום הימצאנו ושאימו היתה בפסטיבל הראשון.

הקהל היה ערב רב של גילאים. הופתעתי מכמות הצעירים והצעירות על הדשא. באופן לא מפתיע, לא חסרו גם נציגים מהדור שחוה את קיץ האהבה בזמן אמת. יצא לי לשוחח קלות עם כמה שהיו חמישים שנה קודם בפסטיבל המקורי. שכננו על הדשא וחברינו לג׳ויינט סיפר שהלהקה הראשונה אותה ראה בחיים היו הבלוז פרוג׳קט כשגר בניו יורק. הבחור גר בבניין ברחוב Bleeker בו ניגן פרנק זאפה באופן קבוע, כמה ערבים בשבוע, קומה מעל קפה א-גו-גו. יצא לו לראות אותו באותה תקופה איזה שלושים פעמים, נדהם כל פעם מחדש מהיכולת הוירטואוזית של הברנש המחורפן ולהקתו.

ג׳קי גרין סיים והבאים בתור היו סוג של סופר-גרופ חדש בשטח בשם Jamtown שכולל את G. Love, Donovan ו Cisco Adler. לא הכרתי את החומר שלהם אבל הם נתנו אחלה גרוב של בלוז, רוקנרול ואפילו רגאיי והיפ הופ והכל באוירה של ג׳אם סשן.

אנקדוטה קטנה: הבאתי איתי מן ספה נמוכה העשויה משני שקי רוח אותם יש למלא באויר ולקשור. אם אין רוח חזקה (והיתה רק בריזה קלילה) צריך לרוץ בכדי למלא את השרוולים באויר. עם מרבד האנשים בפסטיבל, לא היה שום סיכוי למצוא מקום לרוץ. אנשים שראו את נסיונותי העלובים למלא את הספה באויר החלו להציע עצות. בחור צעיר התנדב לרוץ עם זה, תוך כדי דילוג מעל אנשים ואפילו שפיכת כוס בירה בדרך, כאילו היה מתאבד שיעי בדרכו לפגוש 72 בתולות. בסופו של דבר, עם הצלחה חלקית במילוי האויר, סגרתי את הספה המאולתרת שהצטמצמה לגודל של כורסה בקושי. לפתע אני שומע קהל של מאות אנשים מאחור מריע ומוחא כפיים. מסתבר שהפדיחה שלי הפכה להיות מופע הבידור של הקהל המחכה בהפסקה לעליית האמן הבא. קדתי קידה לקהל המשולהב אבל ויתרתי על ההדרן. 15 שניות של ״תהילה״.

חזרה למופעים. הבאה בתור היתה חבורה נאו-פסיכדלית מפילדלפיה העונה לשם המאוד היפ-הופי Dr. Dog. מאוד הופתעתי לראות שכל כך הרבה אנשים בקהל מכירים את השירים בעל פה. אחריהם עלה בחליפה ורודה מזעזעת  ג׳ים ג׳יימס. הסולן של MMJ עשה בעיקר שירים מאלבומי הסולו שלו, אבל כשהוא עשה מחוה לבאפלו ספרינגפילד ושר את for what it's worth כל הקהל הצטרף בשירה ולרגע אפשר לחשוב היה שאנחנו ב 67.

הבאה בתור היתה נורה ג׳ונס שהפעילה את קסמיה על הקהל ושרה בעיקר את שיריה היותר מוכרים. היא לא הזכירה אפילו במילה אחת את אבא שלה ואת החלק החשוב שהיה לו בפסטיבל ההוא. ראוי שנקר היה בן 59 כשהיא נולדה ולא ממש היה מעורב בגידולה, ככה שזה לא לגמרי מפתיע. היא סיימה את חלקה עם Ripple של הדדס בהשתתפות ערה של הקהל.

קיץ, אור עד מאוחר, רק עכשיו החל להחשיך וניתן היה לראות את התפאורה במלוא הדרה. העיצוב היה יפה ופשוט, והתמקד בפרחים, זה הכל. פרחים מעל הבמה, פרחים בצידיה, פרחים בשרותים ופרחים בשיער של חלק מהקהל.

ג׳ק ג׳ונסון סיים את הערב. אני חייב להודות שלא היו לו ציפיות גבוהות מהמופע שלו. מדובר בגולש גלים חתיך ופופולרי עם קול נעים ושירי מיין-סטרים מלודיים שאפשר להעביר איתם בסבבה את הדרך אל הים, אבל לא שום דבר שישמוט את הלסת בהשתאות. הוא עלה מאוד קז׳ואל ונראה חף מפוזה. עשה רושם שהקהל הכיר כל תו. הוא נתן כבוד לסטיב מילר בנד וניגן את The Joker ואפילו העז לשלב את Foxy Lady באחד משיריו. צריך לא מעט ביטחון עצמי כדי לעשות הנדריקס מעל במת מונטריי-פופ. הוא הזמין את נורה ג׳ונס לשיר איתו את I shall be released ההימנוני ואת ג׳ים ג׳יימס לדואט מפתיע של Rocky Raccoon. הוא סיפר לקהל כמה הוא מרגיש בבית במונטריי כי כשהיה בן 18, היה מגיע לעיירה לבקר את הוריה של חברתו, שהפכה להיות אשתו, איתה הוא חי יחד כבר 23 שנה. די נדיר לכוכב רוק במעמדו.

הרולינג סטון מגזין שאל השבוע האם הפסטיבל השנה יוכל להחיות את הפסטיבל מ 67? זו שאלה רטורית. זה אפילו לא יכול להתקרב למה שהיה אז. אבל אני חייב לציין לטובה את המארגנים על איכות הסאונד המצוינת ועל אירגון טיפ טופ. בניגוד לפסטיבלי ענק שמביאים שמות נחשבים אבל רוב הקהל צופה בעיקר במסכי הענק, כאן מדובר בפסטיבל יחסית קטן ואינטימי (לא שמתי לב בכלל לקיומו של מסך כלשהו), עם במה אחת, כמו בפסטיבל המקורי, ובזה חלק מקיסמו. 

אסיים בציטוט דבריו של סולן Dr. Dog כשנפרד מהקהל לפני שהם ירדו מהבמה: ״נתראה באותו מקום, אותה שעה עוד חמישים שנה״. אינשאללה.

בנות

בואו נדבר קצת על בנות, בסדר? באמצע שנות הששים כשהעולם רחש וגעש מוסיקלית וכל זב חוטם הקים להקה, היו המון להקות בנים, היו להקות מעורבות אבל כמעט ולא היו להקות שכולן על טהרת המין היפה. באזור סן פרנסיסקו אפשר היה לספור אותן על יד אחת. אחת מהן היא להקת Ace of Cups שהוקמה ב 67, חברו בה חמש בנות ונקראה ע״ש קלף טארוט שמראה חמישה מפלים שוצפים. השם הוצע ע״י מנהלם (שגם ניהל את הקוויקסילבר מסנג׳ר סרוויס) שהתעניין בקריאה בקלפים ואמר: אתן חמש, ועל הקלף חמישה מפלים, תזרמו עם זה...

הבסיסטית מרי גנון הגיעה מניו יורק, לפני שהצטרפה ללהקה עבדה כפקידה בבנק ואח״כ כרקדנית גו גו באחד המועדונים בעיר. מרלה האנט הקלידנית הגיעה לפריסקו מלוס אנג׳לס, מרי אלן סימפסון (גיטרה מובילה) הגיעה מעיירת המדבר שכוחת האל אינדיו (כיום  העיירה מארחת את פסטיבל קואצ׳לה המפורסם, ושנה שעברה נוסף אליו פסטיבל הידוע בכינויו ״אולד-צ׳לה״ שמארח את ותיקי הבריגדה). המתופפת דיאן ויטליץ לעומתן, היתה נייטיב.

אחרונה הצטרפה דניס קאופמן, ילידת סן פרנסיסקו שהשתתפה כילדה בתאטרון אופרה בעיר ועברה בתיכון ללמוד בבית ספר לבנות בפאלו אלטו. למסיבת הגרדיואיישן של התיכון היא הזמינה הופעה של שני מוזיקאים שהכירה מהשכונה, ג׳רי גרסייה ופיגפן, שהיתה להם להקת בלו-גרס בשם the zodiac. קאופמן היא טיפוס צבעוני. היא לקחה אסיד יחד עם קן קיזי ובילתה עם חבורת המרי פרנקסטרס על אוטובוס ה furthur המפורסם. אשה קטנטונת שהשאירה רושם על שאר בנות הלהקה כשהגיע לפגוש אותן בפעם הראשונה כשהיא לבושה במגפי בוקרים, חצאית קצרצרה, מעיל פרוה וכובע מכבי אש.

לפני שהיתה בלהקה, קאופמן התקבלה ללימודים באוניברסיטת סטנפורד הנחשבת, אבל חיי הקמפוס שעממו אותה והיא עברה לברקלי שרחשה בפעילות פוליטית אנטי ממסדית. כפעילה ב free speech movement היא נקלעה פעם אחת למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הוכתה בברוטליות, נעצרה ונכלאה ע״י משטרת אוקלנד.

מזלה הרע של קאופמן לא נגמר שם, אייס אוף קאפס הופיעו בפסטיבל אלטמונט הידוע לשמצה, וקאופמן שהיתה בהריון, חטפה בראש פחית בירה שנזרקה לבמה ונאלצה להתפנות לבי״ח. היא סדקה את הגולגולת והיתה צריכה לעבור ניתוח.

הן הופיעו לא אחת במופעי החינם שנערכו ב״ידית המחבת״ של הגולדן גייט פארק, ובאחת ההופעות הן חיממו את הנדריקס שמאוד התלהב מהן. דרכם להצלחה נראתה די מבטיחה, הן החלו לצבור פופולריות, הופיעו לצד הגרייטפול דד, נסעו יחד עם הג׳פרסון איירפליין להופיע בקנדה (ואף תרמו קולות רקע באלבומם Volunteer), הם חיממו את מייק בלומפילד ואת מאדי ווטרס בשיקגו וחיממו את the band בווינטרלנד בהופעתם הראשונה (לצד son of champlin).

הסגנון שלהם היה די אקלקטי. אפשר לשמוע הרמוניות קוליות נהדרות בשירת אקפלה בשירים דוגמת Music או ההתחלה של Afro blue (במקור סטנדרט ג'ז של מונגו סנטמריה אבל ידוע יותר בבצוע של ג'ון קולטריין). אגב, מלבד המתופפת כולן שרו ועשו קולות רקע. הן עשו גארז׳ רוק, פולק ופסיכדליה.

אהבתי את הסרקזם בשיר Glue הלועג לתרבות הצריכה ואת הגיטרה של מרי-אלן בשיר Stones (שיר מחווה לרולינג סטונס).

היו דיבורים על הוצאת אלבום, והבנות קיבלו לא מעט הצעות, אבל הן הרגישו שאף אחת מההצעות לא מספיק טובה וחששו שלא יוכלו להתחייב לצאת לסיבובי הופעות כדי לתמוך בהוצאת האלבום כפי שדרשו חברות התקליטים. צריך לזכור שבאותה תקופה למרות הפתיחות המינית והליברליות, עדיין רובם התחתנו והולידו ילדים בגיל מוקדם למדי. חלק מחברות הלהקה היו עם ילדים או בהריון והרגישו שיציאה להופעות בדרכים מתנגשת עם הקמת משפחה, דילמה עימה מתמודדות נשים רבות גם היום (אוקי, גם גברים פה ושם). ההתנגשות בין קיום חיי משפחה ״נורמלייים״ ואורח החיים של להקת רוקנרול היה גם זה שגרם בסופו של דבר לפירוק הלהקה ב 1972.

בזמן אמת הן לא הוציאו אלבום, אולם ב 2003 הוציאו ace records אלבום המכיל הקלטות מחזרות, דמואים, קונצרטים והופעות בטלויזיה. האלבום נקרא It's bad for you but buy it ועם כזה שם איך אפשר שלא לרוץ לקנות?

קחו קטע נפלא: https://www.youtube.com/watch?v=CxvtokjsPMM

האלבום במלואו: https://www.youtube.com/watch?v=lGaN1OjRGmc

שידוכים

כשקלמן השדכן רוצה לשדך את קוני למל לחיה׳לה בת הרב הוא לא נותן לזוטות לעצור בעדו. יש לקוני למל רגל אחת קצרה מדי? זו לא בעיה, השניה ארוכה מדי, הכל מתאזן.

אני מניח שלכל הנשואים שכאן או אלו שחיים בזוגיות קבועה, יש חברים רווקים או גרושים. משום מה יש לנו נטייה לרצות לשדך אותם. לא יעזרו הטענות שהם בעצם מעדיפים להשאר ככה, וגם לא יעזרו סיפורי הזימה על הרפתקאות אהבהבים חפוזות ונטולות מחוייבות שיזילו ריר מפינו, אנחנו בטוחים שיש לנו את הזיווג המושלם בשבילם, ויפה שעה אחת קודם. לא חשוב אם אתם מרוקאים, ייקים, אתיופים או מפפואה ניו גיני, כשזה מגיע לשידוכים כולנו פולניות.

אני לא יודע אם זה נובע מטוב לב טהור, היות ואנחנו מאמינים שלא טוב היות האדם לבדו ומדמיינים את הרווק/רווקה שלנו רוכבים עם בן זוגם הפוטנציאלי לעבר השקיעה, או שפשוט אנחנו מקנאים ורוצים לראות אותם נכבלים בשלשלאות כמונו. הרי למה שרק אנחנו נצטרך לשים לב אם מושב האסלה למעלה או למטה או לדאוג שכוס הקפה הריקה תמצא את מקומה בכיור ושהבגדים לא יהיו מפוזרים בכל הבית?

הסיפור הוא הפעם על מזווג זיווגים מעניין, אדם בשם Cory Rayborn, עורך דין המתמחה בדיני חברות ואיכות הסביבה ביום, המפעיל אולפן הקלטות במרתף ביתו שבג׳יימסטאון, נורת׳ קרולינה בלילה. מדובר בפרוייקט מרשים לכל הדעות של איש אחד שהקים את הלייבל העצמאי, שלא לומר חתרני, Three Lobed recordings. 

הלייבל נותן לאמנים שמקליטים אצלו חופש יצירה מוחלט, הנותן להם הזדמנות להתבטא ולהתחרע עם חומר נסיוני ופחות מסחרי שסביר להניח שלא היה נכנס לאלבומים ה״רגילים״ שלהם. לרייבורן יש גם חיבה להוצאת מהדורות מושקעות ומוגבלות, מה שהופך את העניין לאטרקטיבי יותר בקרב האספנים. הרבה מהאמנים הם חברים אישיים שלו, דבר המוסיף לתחושת הביתיות ולחופש היצירתי שמתרחש באולפן ההקלטות במרתף.

קורי רייבורן החל את הקריירה הצדדית שלו כמפיק מוזיקלי עוד בימי לימודי המשפטים בקולג׳. הוא נתקל ב Bardo Pond, הלהקה הפסיכדלית הנהדרת מפנסילבניה (שגם הופיעה לפני שנתיים בארץ אם אני לא טועה), נדלק על החומר שלהם והנפיק להם תקליטון 10 אינץ׳ ראשון המכיל שלושה שירים. הם בעצם חייבים לו את הפריצה שלהם להצלחה. בארדו פונד מחזירים אותי לעניין השידוכים בו התחלתי.

בפרוייקט השידוכים שלו, זיווג רייבורן צמד אמנים בכל אלבום. לא מדובר בשיתוף פעולה פר-סה, אלא באלבום שצד אחד שלו אמן אחד והצד השני מבוצע בידי אמן אחר. השילוב הזה יכול ליצור דיאלוג בין האמנים, גם אם לא פיזית, לפחות אצל המאזין בראש.

בקופסה בשם Parallelogram שיצאה ב 2015 והודפסה בלא יותר מ 950 עותקים, Three Lobed שידכו את הצמדים הבאים:

• Kurt Vile / Steve Gunn

• Hiss Golden Messenger/ Michael Chapman

• Thurston Moore & John Moloney (“Caught on Tape”) / Alan Bishop, Bill Orcutt & Chris Corsano

• (Six Organs of Admittance / William Tyler (from Lambchop & Silver Jews

והזיווג שבעצם בזכותו נתקלתי בפרויקט המעניין הזה:

• Bardo Pond / Yo La Tengo

את יו לה טנגו אני אוהב כבר די הרבה שנים. ראיתי את השלישייה מהובוקן, ניו ג׳רזי באיזה פסטיבל והם השאירו עלי רושם אדיר. אירא קפלן, יהודי עם תלתלי ג׳ו-פרו, הוא גיטריסט בחסד שגם יודע לעשות כל מיני שטיקים על הבמה עם נגינה מאחורי הגב ועוד קונצים סטייל הנדריקס. אשתו היא המתופפת ואם לא הייתי רואה אותה על הבמה הייתי חושב שהיא עובדת בבנק. הבסיסט גדל הגוף הופיע עם דובון ונראה כמו מתנחל, רק חסר לו עוזי התלוי ברישול על הכתף. לעניות דעתי גם הם הופיעו בארץ ויתכן שחלקכם נפגש איתם פנים אל פנים.

באלבום המדובר כל אחת מהלהקות מבצעת קטע אחד ארוך. ברדו פונד מביאה לנו דרואון ממסטל קראוטרוקי באופיו בעוד יו לה טנגו מפציצה בדיסטורשן, צרימות ורעשים כאילו אין מחר.

 Bardo Pond

Yo La Tengo

קורי רייבורן ואשתו גם מתנדבים פעילים במלחמה באיידס ואפילו החליטו לאמץ ילד, לא כי הם לא יכולים להביא ילדים לעולם, פשוט מתוך אידאולוגיה. בקיצור בחור חיובי שעושה עבודת קודש, והכל בצניעות בלי הרבה הו-הא, איש כלבבי.

עוד לא שמעתי את כל הצמדים, אבל לפחות חלק מהזיווגים הם אמנים שאני מאוד אוהב ואני סקרן לשמוע את מה שהם הוציאו כאן. יש לי הרגשה שהזוגות ששודכו כאן ירוצו יחפים יד ביד על החול הרך בחוף הים ולא ירקדו על מדרגות הרבנות. 

אם פיסח, עיוור בעין אחת ומגמגם כקוני למל מצליח למצוא כלה, לא נראה לי שלמייקל צ׳פמן, קורט וויל או תירסטון מור יש בעייה להשתדך כראוי, ועל אחת כמה וכמה כשהשדכן הוא קורי רייבורן.

ועכשיו למוזיקה:

Bardo Pond / Yo La Tengo

קורט וייל עושה רנדי ניומן 

סטיב גאן וקורט וייל עושים ניקו

Hiss Golden Messenger עושים J.J. Cale

Michael Chapman

Thurston Moore & John Moloney (“Caught on Tape”) / Alan Bishop, Bill Orcutt & Chris Corsano

Six Organs of Admittance / William Tyler