Warhol

לא מזמן נפתחה תערוכה חדשה ומקיפה על אנדי וורהול שמתפרשת על פני ארבע קומות ב SF MOMA. הגענו לשם במסגרת מסיבת פתיחה סגורה למנויים. היפסטרים לבושים במיטב המחלצות עם כוסות יין  ביד מדברים על אמנות, די ג'יי מרקידה באחד החדרים, בקומת הקבלה חבורה מחופשת לדמויות שכאילו נלקחו מה factory עושה מעין מיצג מאולתר. 

רק יומיים קודם לכן היינו בארוע חינמי בגולדן גייט פארק מול חממת הפרחים בו חגגו יובל למוזיקה של שנת 69 (על הבמה התקבצה שורה מרשימה למדי של מוזיקאים, שנתנה סט מעולה אבל זה נושא לפוסט בפני עצמו). הקהל שקיבל את פנינו בחביבות היה מורכב מהיפים פליטי שנות השישים בחולצות טאי-דאי, הילדים שלהם וגם כמה נכדים. לידינו פרש שמיכה זוג דד-הדס יהודי, במקור מברוקלין, כיום ממוקמים במארין קאונטי ונהנים לרכב כל יום על אופניים. פגשנו גם פליטי פסטיבל אלטמונט ואפילו ילדה מתוקה שהרגע יצאה מקייטנת אומנות במוזיאון דה יאנג שמעבר לכביש. מדהים איך שני ארועים שמתמקדים באותה תקופה פחות או יותר, מושכים קהל כל כך שונה.

  עם כל הכבוד לאנדי וורהול ותרומתו לעולם האמנות, קשה להגיד שהתערוכה הזו חידשה משהו. אין לי חס וחלילה טענות לוורהול, שום דבר אישי, אבל כבר הוצגו כל כך הרבה תערוכות עליו ועבודותיו מוצגות בכל כך הרבה מקומות שפשוט יש over exposure. עבודת האמנות שפשוט שמטה לי את הלסת באותו ביקור היתה זו שקיבלה את פנינו בקומה התחתונה (איפה שעד לא מזמן היה המבוך המונומנטלי של ריצ'ארד סרה). מדובר בעבודת צילום/וידאו בשם The Chronicles of San Francisco של אמן צרפתי די צעיר בשם JR (שום קשר לאיל הנפט מדאלאס). זהו מעין מיצג בשחור לבן על מסך ענק הנמתח על פני שני קירות ארוכים. ג'י אר בילה חודשיים בעיר ב 2018, הציב מצלמות ב 22 מקומות שונים ועשה קולאז' מרתק של הפסיפס האנושי בעיר. אפשר בקלות לבלות שעה מול העבודה הזו ולא להרגיש שהזמן עובר. הקולאז' דינמי ונע לאיטו משמאל לימין נגד עינינו. חלק מהדמויות קפואות לרגע בעוד האחרות נעות ובכל מבט מגלים עוד פרטים ועוד סיפורים. פתאום מופיע לו חד קרן, לידו חבורה שעושה סלפי, הומלס מכורבל בפינה, בחורה מציצה בחלון עם תחתוני תחרה, מישהו מלטף כלב, פרידה קאלו מביטה בנו, מופע של תיאטרון אבסורד, גשר הזהב, חבורת רצים והפגנה נגד טראמפ מתרחשים זה לצד זה.  

 

אם אתם מגיעים למוזיאון, אל תפספסו את זה. אגב, העבודה הזו נגישה לכלל הציבור ואין צורך לקנות כרטיס כדי לראות אותה. קצת על האמן ועבודתו תוכלו ללמוד כאן: https://www.sfmoma.org/exhibition/jr/ 

חזרה לוורהול. בתערוכה נתקלתי בפוסטר שלפניכם. למרות שהוא מוקם במקום קצת נחבא אל הכלים, במעבר בין שני חדרים, הוא ישר משך את תשומת ליבי. אני מזמין אתכם לבהות בו יחד איתי ולצלול פנימה.

יכול להיות די מגניב לראות את הוולווט יחד עם ניקו (Pop girl of 66?i) פלוס האימהות, שזו בעצם להקת ה Mothers of invention של פרנק זאפה. ההופעה נערכת במועדון החדש שפתח ביל גראהם. קוראים למועדון The Fillmore והוא נמצא באופן ממש מפתיע ברח' פילמור שבשכונת פילמור. זה אזור מפוקפק וקצת מסוכן, לא נראה לי שיצא מהשכונה הזאת פעם משהו. כרטיסים אפשר להשיג בחנות התקליטים של הקמפוס בברקלי או ב city lights books או ב psychedelic store (לא צריך לתת כתובת, כולם יודעים איפה היא נמצאת). אם אין לכם את הדולר ו 75 סנט הנחוצים לקניית הכרטיס, אל דאגה, תוכלו לגשת ל free store של חבורת הדיגרס ברחוב פייג' ולקחת את הסכום הנחוץ לכם מהקערה שנמצאת בצד ימין ממש ליד הכניסה. אגב החוק היחיד ב free store הוא "no stealing".

לו ריד ופרנק זאפה הם שני טיפוסים מאוד שונים ופורצי דרך כל אחד בדרכו. אחד הדברים המשותפים להם הוא הסלידה מה flower power. לו ריד תיעב את התנועה בעוד זאפה לעג לה. חברי מחתרת הקטיפה כל כך  שנאו את הסצנה של סן פרנסיסקו כך שבערב השני בפילמור הוולווט עזבו את הבמה כשהם משעינים את הכלים מול המגברים ועושים רעש מחריש אזניים. ביל גראהם נאלץ לרוץ לבמה ולנתק את הפלאג. 
רק תראו מה היה ללו ריד להגיד על הסצינה ההיפית בעיר:

We had vast objections to the whole San Francisco scene. It's just tedious, a lie and untalented. They can't play and they certainly can't write... You know, people like Jefferson Airplane, Grateful Dead are just the most untalented bores that ever came up. Just look at them physically, I mean, can you take Grace Slick seriously? It's a joke! It's a joke! The kids are being hyped

בזמן הביקור לו ריד לקח מנה גרועה של ספידים. כשהוא חזר לניו יורק הוא נאלץ להתאשפז בבית החולים Beth Israel למשך שישה שבועות. קארמה איז א ביץ'...