זוכרים שלפני חודש הבטחתי לכם כתבת המשך על הקונצרטים של ההייד פארק בלונדון? גם אם לא, הנה אני פורע את השטר.
בחמישי ביולי 1969 נערך קונצרט חינמי בהייד פארק שסימן את חזרתה להופעות מול קהל של הרולינג סטונס. זה קרה קצת יותר מחודש לפני וודסטוק ולפי רוב ההערכות הוא הביא יותר קהל (להייד פארק הגיעו כחצי מיליון איש בעוד לוודסטוק כ 400,000), אבל קיבל הרבה פחות יחסי ציבור. אפשר להגיד כמובן שהגודל לא קובע, ופסטיבל חינמי שנערך בלב לונדון יכול בקלות למשוך אלפי אנשים, בטח כשכוכבי הערב הם הרולינג סטונס. אף אחד לא צריך לתפוס טרמפים לאיזה חווה נידחת ולבלות שם כמה ימים. לוקחים את הטיוב, מבלים על הדשא וחוזרים הביתה. ביום שני אפשר לחזור לעבודה ולספר על הקונצרט ליד מכונת הקפה לחברים במשרד. אבל אני חושב שהמסה הזו של אנשים כן אומרת משהו. זה מוכיח באיזו מהירות תפסה תנועת הנגד והפופולריות של להקות הרוק שהיו חלק ממנה בשנות השישים. אם ב 65 מי שהקשיב לרוק פסיכדלי ולקח אל אס די היה בשוליים, ב 67 הוא כבר הרגיש ממש בעניינים וב 69 הוא כבר היה מיינסטרים לגמרי אם לא לומר קצת אובר דה היל. שנה אחר כך לעשות פסיכדליה כבר ירגיש קצת פתטי ולא מעודכן, זרמים אחרים ירימו ראש ויתפסו את קדמת הבמה. הקונצרט הזה הוא בעצם סוג של סנונית ראשונה בכיוון החדש עקב הופעתה של להקת קינג קרימזון, אבל על כך בהמשך. גם חזרתה של הסטונז לבייסיק באלבומה האחרון Beggars Banquet אחרי ההרפתקה הפסיכדלית הקצרה עם הסאטניק מאג׳סטיק ב 67, היא דוגמא לכך שהיו להקות שהרגישו שמיצו את הז'אנר והגיע הזמן לעשות דברים אחרים.
הרולינג סטונס הגיעה לפארק אחרי שנתיים מהן נמנעה מהופעות חיות (אם נתעלם ממופע הקרקס המפורסם ורב המשתתפים, אשר בעצם היה הפקה מצולמת שנועדה להיות סרט\תכנית טלוויזיה), מה שעורר ציפיה אדירה. זה היה אמור להיות המופע שיציג את הגיטריסט החדש שצורף ללהקה - מיק טיילור שהגיע מה John Mayall's Bluesbreakers אחרי שבריאן ג׳ונס, מייסד הלהקה, עזב/הועזב (עקב התמכרותו הקשה לסמים תפקודו בלהקה הצטמצם ממילא, והוא לא יכל לחבור ללהקה במסע ההופעות המתוכנן). אבל החיים צופנים בחובם הפתעות, ורק יומיים לפני המופע, בעוד הלהקה עושה חזרות בסטודיו של הביטלס, הגיעו החדשות הטרגיות על מותו של ג׳ונס. בריאן טבע בבריכה בקאצ׳פור פארם שם שהה עם חברתו השוודית אנה וולין. בריאן היה כולו בן 27 במותו ואני בטוח שלא היו לו כוונות לכך, אבל במותו הקים את אחד המועדונים המפוקפקים בהיסטוריה. פיט טאושנד ספד לו מאוחר יותר: "A Normal Day for Brian, A Man Who Died Every Day"
 |
| בריאן ג'ונס |
הקונצרט של הסטונס הפך להיות בעקבות הנסיבות המצערות בעצם מופע מחווה לבריאן ג׳ונס.
עקב הידיעה על מותו של ג׳ונס אנשים החלו להגיע לפארק, חלקם עם נרות, עוד ערב קודם. בבוקר המופע כבר נכחו שם לפחות 7000 איש. מזג האויר היה קייצי ויפה.
את הקונצרט איבטחו, איך לא, חבורת ה Hells Angels ממש כשם שעשו זאת במופעים בחוף המערבי של ארה״ב. כחמישים מלאכי גיהנום פיטרלו בפארק, וזאת בתמורה לכוס תה. כמה בריטי מצידם. נוכחותם לא הורגשה כל כך כמו בפסטיבל שחתם את השנה באלטמונט שבקליפורניה, וטוב שכך.
קינג קרימזון עלתה להופיע והוצגה כלהקה חדשה ומבטיחה. הלהקה שידעה חילופי הרכב תכופים היתה עדיין בהרכבה המקורי והקונצרט נערך לפני ששיחררה את אלבום הבכורה שלה. לרוב רובו של הקהל זה היה המפגש הראשון עם שירים שיכנסו לאותו אלבום אייקוני כגון 21st century schizoid man, Epitaph ו- The Court of the Crimson King. הם נחשפו לשירים ארוכים ולמוזיקה מורכבת ששברה את השטנץ׳ של בית-פזמון-בית-פזמון ובמידה מסוימת לקחו חלק בלידתו של סגנון בומבסטי שיהפוך לבון טון של תחילת שנות השבעים, הרוק המתקדם. ב 2002 יצא אלבום שמתעד את ההופעה החיה הזו.
הבאה בתור היתה הכנסייה החדשה של Alexis Korner. אלקסיס, אשר היה ידוע בכינויו "האבא של הבלוז הבריטי" סיפק את המצופה ממנו והחזיר את המופע מרוק-מתקדם לבלוז שורשי.
בין הלהקות, בזמן שכיוונו את הכלים עלה רוי הארפר, שכבר הופיע בקונצרט חינמי שכזה בהייד פארק שנה קודם לכן. בניגוד לסטונס שהגיעו למופע בלימוזינה, הארפר הצנוע הגיע למקום בתחבורה ציבורית, עשה שיר אחד וירד.
עוד להקות שהופיעו בקונצרט היו Third Ear Band שרק ניגנו באותו פארק חודש קודם לכן בקנצרט של בליינד פיית', להקת Screw, Family וכן The Battered Ornaments שרק יום לפני המופע העיפו את הסולן ומייסד הלהקה פיט בראון. ללא סולן נאלצו חברי הלהקה לחלק ביניהם את תפקידי השירה.
מיק ג'אגר עלה לבמה כשהוא לבוש במעין שמלה לבנה, ביקש שקט מהקהל ופתח את המופע בשני קטעי שירה שנכתבו לזכר משורר רומנטי בן המאה ה-18 בשם ג'ון קיטס. ההקשר היה כמובן מותו הטרי של בריאן. לאחר הקראת השירה שוחררו מכלובים לאויר הפארק מאות פרפרים לבנים (היו אמורים להיות אלפי פרפרים אבל רבים מתו בשל אחסון לקוי בחום הקיץ). הסט ליסט כלל את השירים הבאים: "I'm Yours & I'm Hers", "Jumpin' Jack Flash", "No Expectations", "Mercy Mercy", "Stray Cat Blues", "I'm Free", "Down Home Girl", "Love in Vain", "Give Me a Little Drink", "Midnight Rambler", "(I Can't Get No) Satisfaction", "Honky Tonk Women", "Street Fighting Man" והסתיים עם ביצוע ארוך במיוחד של "Sympathy for the Devil" וכלל חבורת מתופפים אפריקאים . חלק מהשירים בוצעו בפעם הראשונה בלייב ויכנסו עוד באותה השנה לאלבום הבא של האבנים, Let It Bleed.
בין הצופים באזור ה VIP אפשר היה למצוא את חברתו של מיק, מריאן פיית'פול, פול מקרטני, קית' מון (ל Who היה קונצרט יחד עם צ'אק ברי באותו ערב בעיר) ו Viv Stanshall מה Bonzo Dog Doo-Dah Band.
הרולינג סטונס לא היו במיטבם בקונצרט, למיק טיילור לא היה מספיק זמן להשתפשף עם הלהקה, הגיטרות לא היו מכוונות כראוי ורק לקראת סוף המופע העניינים התחילו להשתפר. אבל עשה רושם שלקהל לא ממש היה אכפת, עצם העובדה שהסטונז חזרו להופיע היתה מספקת עבורם (חוץ מזה שמדובר היה במופע חינם, ולא ראוי לבדוק לסוס את השיניים). ההופעה תועדה ע"י צוות צלמים שהוזמנו ע"י ג'אגר. מכיוון שמדובר במופע חינם, הרעיון היה שמכירת זכויות הצילום יכסו את עלויות ההפקה. ב 2006 יצא DVD המתעד את הקונצרט.
בסך הכל הקונצרט נצרב בזיכרון הקולקטיבי של תושבי לונדון (אם יש בכלל דבר כזה) כמוצלח למדי גם אם לא נכנס בהיסטוריה לנעליו של הקונצרט שנערך כעבור חודש מעבר לים. עושה רושם שלאבנים המתגלגלות לא היה יותר מדי מזל בבחירת קונצרטים. למונטריי-פופ הם לא יכלו להגיע כי ג'אגר וריצ'רד היו מסורבי ויזה עקב הסתבכות עם שלטונות החוק בענייני סמים (אבל בריאן ג׳ונס נכח ואפילו עלה להציג את האמן האלמוני ג׳ימי הנדריקס). על וודסטוק הם ויתרו כי מיק ג'אגר היה באוסטרליה בצילומי הסרט Ned Kelly (סרט שנחל כישלון חרוץ) וחברתו של קית׳ ריצ׳רד, אניטה פלנבורג בדיוק ילדה את בנם מרלון. אולי כדי לכפר על הפספוס, הם הגיעו לקליפורניה לסיים את שנות השישים בקונצרט ההוא באלטמונט, ואיך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
No comments:
Post a Comment