אלון נחושתן

אנחנו חיים בעולם קטן. מה זה קטן, פיצפון. אני לא מדבר על זה שתוך כדי שיחה קצרה עם שכני למושב בטיסה ארצה מספרד אנחנו מייד מגלים, ממש בלי להתכוון לכך, מכרים משותפים, זה כבר לא מעורר בי השתאות. 

אבל כשאני מספר לאחותי בזמן שאנו שוהים יחד בצימר במפגש משפחתי בגליל העליון שקבעתי לראיין הערב יוצר ומוזיקאי מעניין שחי בניו יורק ומגיע להופיע באזורנו בשם אלון נחושתן, אני מקבל בתגובה ״אני מכירה את אלון. אפילו עבדנו יחד. הוא יצר את המוזיקה לאחד המופעים של הלהקה שלי כשיצרתי בניו יורק״, זה כבר מצדיק לפחות ״וואלה?״ מופתע.

אני מצרף את אחותי לשיחה עם אלון והשיחה נפתחת  כשיחת מכרים ותיקה. מה שלומך? איפה אתה חי עכשיו? ואפילו שאלות פולניות טיפוסיות כגון: התחתנת? יש לך ילדים?... אנחנו עוברים לדבר על הקשר של אלון לאלה שחיה איתנו בעמק הסיליקון, היתה איתו בתיכון בראשון והיא זו שקישרה ביננו לקראת בואו. 

לפני שאתחיל בראיון, סטייה קלה מהנושא: אחותי הגיעה לניו יורק בעקבות הפוסט דוקטורט של בן זוגה בשיא קריירת המחול שלה. היא הקימה להקה וייצרה לא מעט מופעי מחול/תנועה שקצרו שבחים וזכו בפרסים ברחבי העולם (ביקורות אוהדות בניו יורק טיימס מייד תויקו לקלסר ע״י הורי הגאים...). בעבודתה Iodine, שיתפה פעולה עם אלון נחושתן שהיה אז אמן צעיר יחסית, למרות שכבר אז הקליט בלייבל ואף ניגן עם האמן הידוע ג׳ון זורן. אלון כתב וניגן את הפסקול לעבודה. אוקי, מספיק עם השואו אוף המשפחתי, הכתבה היא על אלון, לא על אחותי... 

אהלן אלון, ספר קצת על הדרך שעשית מתיכון בראשון לניו יורק ובימות הפסטיבלים ברחבי העולם. התחלת בכלל עם מוזיקה קלאסית, נכון?

כתבתי, ואני עדיין כותב מוזיקה קלאסית. בארץ לא היה כל כך איפה ללמוד. כיום לתלמידים הישראלים יש הרבה יותר אפשרויות. הלכתי למורים פרטיים בזמן שלמדתי קומפוזיציה קלאסית, אבל במסגרת הלימודים בבוסטון הלכתי למגמת Contemporary composition ושם בעצם שילבתי בין הידע שלי במוזיקה קלאסית לבין ג׳ז.

מלבד ג׳ז אני הולך לכיוונים שונים. בעיני אי אפשר לגור בניו יורק ולא לפזול לכיוונים שונים. בבוקר אני מנגן פסנתר עם להקת מחול, בצהריים אני מלמד ומרצה ובערב יש לי הופעות. זה אורח חיים כזה של מוזיקאי, שזה אגב לא שונה ממה שאמנים בארץ עושים, זה לרוץ בטירוף, אבל זה מה שצריך לעשות כדי לשרוד כמוזיקאי.

מה אתה מלמד? 

אני מלמד כתיבה יצירתית. יש לי גיג בפילהרמונית של ניו יורק. מלמד מלחינים צעירים איך לכתוב מוזיקה, וזה מתפרש על הרבה ז'אנרים. הרקע שלי עם תואר ראשון במוסיקה קלאסית ותואר שני בג׳ז וקומפוזיציה לא מגביל אותי להתמקד בז׳אנר אחד. זה גם מה שאני מנסה להראות לתלמידים שלי, שלא צריך להיות מוגבלים לז׳אנר ספציפי.

אני חוזר למה שאמרת על זה שבעצם היה קשה ללמוד בארץ. זה מעניין. אני חשבתי שאחרי ההצלחה של הפלטינה בתחילת שנות השבעים (אפילו הצלחה בינלאומית, הם הופיעו בפסטיבל מונטריי), ציפיתי שהג׳ז יקבל בארץ את הכבוד הראוי.

הפלטינה הצליחו אבל הם לא השאירו אחריהם מורשת. אהרלה (קמינסקי) ממשיך לנגן ונחום (פרפרקוביץ) המשיך ללמד, אבל ה boost הרציני הגיע הרבה יותר מאוחר. הפריחה שיש היום מורכבת מלא מעט נגנים שלמדו בניו יורק וחזרו לארץ ללמד. כיום אפשר לשמוע ג'אז במועדונים בכל רחבי הארץ באופן כמעט יומיומי.

יש עכשיו טרנד של הופעות אינטימיות שאנשים מארחים אצלם בסלון…

כן. אני הופעתי בהופעה הראשונה בסלון. לצערי בן שלו כתב על זה ביקורת לא מחמיאה ב״גלריה״...  זה היה מאוד לא מאורגן. עם הזמן הז׳אנר השתכלל וזה ממש נחמד. הופעתי כמה פעמים. אחת הבעיות זה שאין לך שליטה על הציוד שתקבל. באחד הבתים למשל, נאלצתי לנגן על פסנתר מאוד מצ'וקמק אבל מאז הדברים השתדרגו.

מלבד פסנתר, על איזה כלים אתה מנגן? יש לך איזה כלי מועדף?

אני מנגן על המון כלים. אני אוהב להלחין לקלרינט שהוא כלי מאוד יהודי. אני מלחין גם לסקסופון, כלי מיתר ואני אוהב לכתוב מוזיקה לכלים שאני לא מנגן.

אפרופו מוזיקה יהודית. כשהקשבתי לדיסקים שלך, שמעתי השפעות יהודיות וישראליות בחלק מהקטעים. אתה הולך לגעת בכיוון הזה בביקורך אצלינו?

בברקלי אני הולך לעשות סדנה של אילתור דרך המזרח התיכון (סדנה שכבר עשיתי בעבר וקראו לי שוב כי זה היה מוצלח). זו סדנה שתוכל לעניין נגנים יהודים או ישראלים שמעוניינים ללמוד לאלתר באמצעות סולמות ים תיכוניים, אם זה דרך התרבות של המוזיקה היהודית או דרך המוזיקה הערבית. יש סולמות מאוד מורכבים והיתה אינטראקציה. למשל  בתקופת האנדלוס באיבריה התרבות היהודית והערבית היו ביחד. עד היום אתה יכול לשמוע את החזן בבית כנסת ספרדי מאלתר בסולמות שהם ערביים לחלוטין. 

ג׳ז (ובעצם כמעט כל מוזיקה) היא אוניברסלית. אתה מופיע במקומות שונים בעולם. אתה מרגיש הבדל בין הקהלים?

בהחלט. הקהל הניו יורקי הוא קהל עייף, והוא לא מתלהב במיוחד, קהל קשוח. ככל שאני מתרחק אני נהנה יותר. למשל כשאני עולה צפונה לקנדה, הגישה שונה ויש הרבה יותר התלהבות. אנשים נהנים ומריעים. זה במיוחד בולט כשאני מופיע במקומות אקזוטים כמו הפיליפינים או סין או יפן. הקהל פשוט יוצא מגדרו. שם יש פחות חשיפה והג׳אז פחות ממוסד. לאט לאט הכפר הופך להיות גלובלי אבל בינתיים עדיין אפשר לחדש ולהיחשף לקהל שפתוח וצמא למוזיקה הזו.

אתה בא מבית מוזיקלי?

כן. אמא שלי היא מורה לריתמיקה ופסנתר. היא היתה סוחבת אותי לשיעורים שהיא היתה מלמדת בקונסרבטוריון. אני באתי מבית עם משמעת קלאסית של לנגן כל יום, אמא שלי רוסיה והיא באה מהאסכולה הרוסית הקפדנית עם המשמעת וכל מה שכרוך בזה.

הייתי מצפה ממך למרוד ולהפוך לפאנקיסט או משהו כזה…

באמת לא אהבתי את זה. זו הסיבה שהפכתי למוזיקאי שלא אוהב להתאמן בצורה סדירה ולא אוהב לנגן את התווים כמו שצריך, ככה שבהחלט מרדתי. היו לנו מאבקים מאוד רציניים בבית. בסופו של דבר כשעזבו אותי בשקט ולא הכריחו אותי להתאמן בין שתיים לארבע, האהבה האמיתית למוזיקה התחילה.

ועכשיו אמא שלך אוהבת את מה שאתה עושה?

היא מתעדכנת. בשנה שעברה כתבתי אופרה. כתבתי שם גם את סיפור העלילה והפקתי. שלחתי להורים שלי את הדי וי די כי הם לא יכלו להגיע לפרימיירה בניו יורק. זאת הפקה תיאטרלית עם שחקנים, תלבושות, נגנים, מקהלה. אני חושב שהם מאוד אהבו. אולי זה יגיע לארץ יום אחד…

שאלה שאני תמיד אוהב לשאול את המרואיינים: מה אתה שומע היום? יש לך איזו המלצה ספציפית למשהו שהלהיב אותך לאחרונה?

בתור מוזיקאי אני רואה הופעות 365 בשנה. כשאני לא מופיע אני הולך להופעות של חברים, ואם לא זה אני פשוט הולך לשמוע דברים אחרים שמעניינים אותי. אתמול הייתי בפארק בברוקלין וראיתי אמן אפריקאי ותיק ממאלי בשם Salif Keita שהוא מהמייסדים של האפרו פופ והתחיל עוד בשנות הששים. המוזיקה ממאלי, למרות שהיא לא קרובה  לג'אז, אפשר ללמוד ממנה המון, למשל במבנה ההרמוני.  זו היתה הפקה גרנדיוזית ומנגנים בכל מיני כלים, קלידים, גיטרות, כלי הקשה. מומלץ מאוד.  אפרופו המלצות, הייתי במשך כמה שבועות ״כתבנו לענייני תרבות״ בניו יורק של תאגיד ״כאן״ הישראלי והמלצתי על המון הופעות.

מיהם הגיבורים המוזיקלים שלך?

בג'אז אני כמובן אוהב את פסנתרני הג'אז הגדולים, למשל צ׳יק (קוריאה), והרבי (הנקוק) וקית׳ (ג'ארת),  ומקוי (טרנר) וכל הנגנים שאנחנו שומעים בתקליטים, אבל אני גם מאוד אוהב הרבה נגנים פחות ידועים. מכיוון שאני כותב אני גם מאוד מושפע מהמלחינים הדגולים. אם להסתכל אחורה, דיוק אלינגטון ובילי סטרייהורן הם אולי השניים הגדולים ביותר מבחינת כתיבה לתזמורת ג׳אז. כשאני מסתכל ביוטיוב על הופעות משנות השלושים והארבעים והחמישים, אני רואה כמה הם היו חדשניים. מדהים שהמוזיקה שהם עשו אז עדיין רלוונטית היום. דיוק התחיל לכתוב בסביבות 1919, ואם משהו עדיין מדבר אלינו אחרי מאה שנה, בתקופה בה הכל מתיישן בשניות, זה אומר משהו.

ספר לנו על ההופעות שצפויות לנו באזור המפרץ.

אני מגיע לסופשבוע אינטנסיבי של ארבע הופעות.

ביום שבת בבוקר אני מופיע בפסטיבל הפסנתר.  בערב אני בסן חוזה עם רביעיית הג׳ז שלי. אני מאוד ממליץ. בראשון בבוקר אני מעביר סדנה בברקלי ובערב אני באוקלנד עם הלהקה שלי. 

ספר קצת על הלהקה שלך.

אלו חבר׳ה שאני מכיר את חלקם מהלימודים בבוסטון, חלקם מהנגינה בניו יורק וחלקם מהביקורים הקודמים בסן פרנסיסקו. יש בינינו כימיה מצוינת ואנחנו מאוד אוהבים לנגן יחד. אגב, זה כבר הביקור החמישי שלי באזור.

אני חוזר מחופשת מולדת יום  מאוחר יותר ונאלץ לפספס את הסיבוב הזה, אבל אם נשארתם באזור, אני ממליץ בחום להגיע לאחת ההופעות או הסדנאות שאלון מעביר. 

שבת שלום!

הופעות חיות של אלון בכל מיני הרכבים:

https://youtu.be/HACnr90FGkE 

https://youtu.be/rWhWvP_2xb8 

https://youtu.be/_XL9EgHHLCA 

https://youtu.be/2gG5cBktI68

גרופיות

מה אמו אמרה כשהתנשקו לפרידה על מפתן הדלת?

(הוא חייב לחזור הביתה עד עשר)

אחכה לו בסביבות שלוש, כשהוא חוזר מבית הספר

הוא מפלרטט עם בנות העשר

אני כל כך מקנאה, בא לי למות

(כולו צועק בריאן ג'ונס)

בריאן ג'ונס! אתן קולטות שילד בן אחת עשרה נראה כמו בריאן ג'ונס?

(כולו צועק בריאן ג'ונס)

נשיקה על הלחי תספק אותי

אבל אם הוא עושה יותר מזה, ווי ווי ווי…

אני מוכנה להקים בית, להתיישב

אתם חושבים שהוריו ירשו לו לעזוב את בית הספר בגיל 16?

זה רק עוד חמש שנים, אני יכולה לחכות...

כשאנחנו יחד, האם אני בת אחת עשרה או שאתה בן 19?

ככה נפתחת ה"פנטזיה" על רומן עם ילד בן 11. זהו קטע שהוא ספק שיר, ספק דקלום ספק דחקה מהאלבום המאוד לא שגרתי (אני נמנע מלהשתמש במילה "הזוי"): Permanent Damage של חבורת הבנות GTO's.

פינת היובל חוזרת לאלבום מ 69 (אני לא יודע בדיוק באיזה תאריך הוא יצא) שלמרות שחשיבותו המוזיקלית מוטלת בספק, אני חושב שהוא מסמך מרתק במישור החברתי. כיום, בעידן ה MeToo, די מדהים לחזור אחורה ולבחון את התנהלות מערכות היחסים בין המינים לפני חמישים שנה.

ה (GTOs (Girls Together Outrageously היתה חבורת בנות מלוס אנג'לס שפעלה לזמן קצר בלבד, בין 1968 ל 1970 והוציאה אלבום אחד תחת חסותו של המנטור פרנק זאפה (בלייבל הכל כך ראוי להפקה כזו: Straight...). הבנות נתנו לכל אחת כינוי עם הקידומת Miss, כי הרי מדובר כאן בגבירות מכובדות, ככה שאם חשבתם שהספייס גירלז המציאו את זה, נכונה לכם הפתעה. 

זוהי בעצם חבורת גרופיות שממש לא התביישו בהיותן כאלה, נהפוכו. הן לא המציאו את התופעה. היו בנות שארבו לכוכבי רוק דוגמת אלביס או חברי הביטלס מתוך תקווה לבלות איתם לילה או לפתח רומן ולהתחכך עם אבק כוכבים עוד הרבה קודם. אבל ה GTO's שיכללו את השיטה והשיגו תוצאות מעוררות השתאות. לתופעת הגרופיות עדיין לא דבק האימג' הבזוי שיש לו היום. בראיון טלויזיוני בערוץ מקומי בסנטה ברברה שנערך לא מזמן עם הדמות המפורסמת ביותר מהחבורה, פמלה אן מילר, היא אמרה: 

“I was a feminist. Groupies were feminist in a huge way. For a long time we were put down as being “submissive sluts”. But it was so the opposite of that. A woman who’s going after what she wants, sometimes against all odds, that what feminism is”.

אגב לא כולן היו גרופיות. מתוך שבע בנות הלהקה משהו כמו שלוש או ארבע היו גרופיות הארד-קור והיתר לא היו בקטע. 

הכל התחיל כשמיס קריסטין (אז היא עוד היתה סתם Christine Ann Frka) עשתה בייביסיטר לבתו הבכורה של פרנק זאפה, Moon Unit. היא התגוררה עם חברה אחרת ללהקה, מיס סנדרה, במרתף ביתו של זאפה שבשכונת לורל קניון המפורסמת. זאפה הוא זה שדחף אותן להוציא אלבום.

אבל הרבה לפני ההקלטות חבורת הבנות כבר התחככו באבק כוכבים, בעיקר באזור הסאנסט סטריפ. הן היו רקדניות והופיעו לצד להקות כגון Love, Leaves, The Grass Roots, Three Dogs Night ועוד. הן קראו לעצמן בהתחלה The Cherry Sisters ואח"כ שינו את שמן ל The Laurel Canyon Ballet Company. חבורת צעירות ויפות שמתלבשות בצורה מדליקה וכולם רוצים בחברתן. 

יש כמה גרסאות לפרוש ראשי התיבות GTO. העיתונאי Stanley Booth כתב בזמנו: 

Girls Together Outrageously or Orally or anything else starting with O…"u” 

מיס לוסי אמרה פעם בראיון שזה בכלל “Girls Together Only”. 

בקטע השלישי באלבום הבנות משוחחות על השם ומשוות אותו לחבורת בנים - BTO: 

“B.T.O. is the opposite of a G.T.O. only they get in there more sexually than we do. It means, Boys Together Often, Only, Occasionally, Organically, Outrageously. All those O’s”

עוד לפני שאתייחס לתוכן האלבום, קצת על הבנות עצמן:

מיס פמלה - Pamela Ann Miller היא המפורסמת שבחבורה. היא כתבה ספרים ותיעדה את חייה בחברת כוכבי הרוק המפורסמים והופיעה בתוכניות אירוח. במידה מסויימת הסרט Almost Famous מתבסס על דמותה (היא ממש לא אהבה את איך שדמותה מצטיירת בסרט). ספרה האוטוביוגרפי הראשון I'm with the band (עם תצלומה בעירום על העטיפה) עשה כותרות. היא מספרת שאפילו בוב דילן ניגש אליה, אמר שקרא את הספר והחמיא לה על כתיבתה. כשהגיעה ללוס אנג'לס מקנטקי היא נהגה לבלות עם קפטן ביפהארט וחברי הבירדז. היו לה סטוצ'ים\רומנים עם מיק ג'אגר, ג'ימי פייג', קית' מון, ג'ים מוריסון, גראם פרסונס ואפילו כוכב הקאנטרי ווילון ג'נקינס. זוהי כמובן רשימה חלקית ביותר...  פמלה הצטלמה בעירום לפלייבוי והופיעה בכמה וכמה סרטים. כיום היא עושה סדנאות כתיבה יוצרת והיא בעצם מעין סלב בזכות עצמה.

מיס מרסי - Mercy Fontenot הגיע ללוס אנג'לס מסן פרנסיסקו. נמאס לה מהפלאוור פאוור והסצינה של הייאט-אשבורי. ההיפים בפריסקו לא היו מספיק פרועים בשבילה… מרסי התחתנה לאחר פירוק הלהקה עם שאגי אוטיס. הם התגרשו אבל יש להם בן משותף בשם לאקי.

מיס סינדרלה - Cynthia Sue Wells התחתנה עם ג'ון קייל ממחתרת הקטיפה. הנישואים לא עלו יפה והם התגרשו ב 75. שירו של קייל "Guts" מתייחס לבגידה של סינתיה בו עם Kevin Ayers ונפתח בשורה: 

"The bugger in the short sleeves fucked my wife".

מוזר, לא ידעתי שקוין איירס היה מסתובב עם חולצות קצרות (-;

 מיס קריסטין - הסיפור של Christine Ann Frka הוא טרגי למדי. כפי שכבר הזכרתי קודם, בזכות היותה נאני של הבת של זאפה נוצר הקשר שהוביל להוצאת האלבום. קריסטין גם מצולמת על עטיפת אלבומו של זאפה Hot Rats כשראשה מציץ מתוך בריכה ריקה. היא יצאה עם מוזיקאים דוגמת אליס קופר, טוד רנדגרן (אוטופיה) וראסל מאל (ספארקס). בנובמבר 72 היא טסה למסצ'וסטס וחברה לבן זוגה באותה תקופה דייויד רובינסון, חבר להקת ה Modern Lovers. ג'ונתן ריצ'מן וחברי הלהקה גרו בבית גדול בעל 10 חדרי שינה בפרבר בוסטוני בו גם התאמנו לקראת הוצאת אלבום. קריסטין שהיתה רגילה לחיי ההוללות והמסיבות הפרועות בלורל קניון הופתעה למצוא חבורה מרובעת שאלכוהול וסמים הם ממש לא הקטע שלהם. היא הבטיחה שהיא נקייה מסמים, אבל בבוקר השישי בנובמבר ריצ'מן גילה אותה מוטלת בסלון ללא רוח חיים. סיבת מותה נקבע כאובר-דואוז. היא היתה בקושי בת 23.

מיס לוסי (שום קשר לנקניקיות…) - Luz Selenia Offerrall הגיעה ללוס אנג'לס מפורטו ריקו. היא הצטרפה להרכב בשלב מאוחר ועזבה זמן לא רב לאחר מכן בטענה שהן מסחריות מדי. לוסי התחתנה עם הבסיסט של הלהקה הניו יורקית Groupies (כמה מתאים), פצחה בקריירת משחק והופיעה במספר סרטים. היא מתה מאיידס בשנת 91. 

מיס סנדרה - Sandra Lynn Rowe היתה בלהקה למשך זמן מאוד קצר. היא נכנסה להריון מ"אמן הבית" של זאפה, המאייר Cal Schenkel. אפשר לראות צילומים שלה עם בנות הלהקה כשאת בטנה ההריונית מעטר כוכב גדול. גם היא מתה בשנת 91, אבל מסרטן.

מיס ספארקי - אני לא יודע הרבה על Linda Sue Parker, רק את העובדה שהיא תרמה מקולה בשיר Disco boy באלבום Zoot Allures של זאפה. 

מבחינה מוזיקלית, למרות השתתפותן של אושיות מכובדות דוגמת ג'ף בק, Ry Cooder, דייבי ג'ונס (מהמאנקיז) ורוד סטיוארט הצעיר, אין בו איזו בשורה שתיפער לכם את הלסת. רובו של האלבום הוא ספוקן וורד: שיחות סרק בין הבנות על אפנה, שיחות טלפון מוקלטות, דאחקות ופזמוני צ'יר-לידרז. הן שרות-מזייפות בחינניות שהזכירה לי את ה Shags ,עם אחוות בנות וסרקזם משעשע שהחזיר אותי לוויב של חבורת ה Roaches. 

אתעכב על כמה קטעים באלבום שיכולים להאיר מעט את רוח התקופה:

קחו למשל את הקטע השני באלבום שנקרא Miss Pamela and Miss Sparky Discuss Stuffed Bras and .Some of their early gym class experiences זה בדיוק זה. הקלטה אינטימית של בנות המרכלות על בת אחרת, מדברות על הצעיפים שדחפו לחזייה כדי לשוות לעצמן מראה של חזה גדול ועל המקלחות המשותפות מול המורה הלסבית להתעמלות.

הקטע החמישי מוקדש כולו לנעליו המרשימות של קפטן ביפהארט. הבנות השקיעו לא מעט בפריטי לבוש ולוק אופנתי. הן היו מיודדות עם ביפהארט והתעוזה האופנתית שלו מאוד הרשימה אותן.

פרנק זאפה עם קפטן ביפהארט

בקטעים "Wouldn't It Be Sad if There Were No Cones?" ו  "The Moche Monster Review" אנחנו מקבלים הצצה לאיך שהבנות נאלצו להתמודד עם כל מיני טיפוסים שניסו להתחיל איתן בהוליווד, אם זה בתור לוויסקי-א-גו-גו או כשתפסו טרמפים. הן פגשו כל מיני סוטים, לדוגמא בחור מזיל ריר שלקח אותן הביתה במכוניתו והציע לשלם להן עבור הזכות לאונן כשהוא מביט על רגליהן. 

אני חושב שהן הבינו יפה את האמביוולנטיות בכל הקטע. מצד אחד הן היו גרופיות שרוצות להיכנס למיטה עם מוזיקאים אותן העריצו, מצד שני היה להן מבט מפוכח על הצד המגוחך והפתטי שבכך ולכן הן מכניסות קלילות מעורבת בלעג והומור עצמי. לא תמיד ברור אם החיצים מופנים רק כלפי מושא הקטע או גם כלפי עצמן. 

דוגמא מצויינת אפשר למצוא בקטע "רודני" בו מתארח Rodney Bingenheimer. רודני היה סוג של גרופי ממין זכר שהתפרסם בזכות קשריו עם סלבריטאים. הקירבה לכוכבים הפכה אותו לסלב בפני עצמו ובקטע המדובר הוא מספר איך זכה לשכב עם ים של בנות עשרה רק בזכות תמונה בעיתון בה נראה לצד ג'ורג' הריסון. אגב, נעשה סרט דוקומנטרי בשם Mayor of the Sunset Strip על רודני שתופס יפה את סיפורו ואת רוח התקופה. ה GTOs מחבבות אותו מצד אחד, רואות בו "מתחרה" מצד שני, ולועגות לו מצד שלישי… רודני מתרברב שהוא חבר של סוני ושר, עושה מדיטציה עם ג'ורג' הריסון, להקת ההוליז חברים שלו ואתמול אכל צהריים עם גרייס סליק. הוא גם מספר איך חטף מכות מבריאן ג'ונס שאחר כך התנצל והזמין אותו לאולפן. כשהוא מזכיר את רינגו סטאר (וטוען שהוא זיון טוב יותר מרינגו) הבנות (בטון משועשע) ממש יוצאות מגדרן. אחת הבנות אפילו מציעה לו בסוף הקטע את אחותה בת ה 12 אם הוא יחבר בינה לבין מיק ג'אגר. אין שום סיכוי שקטע כזה היה נכנס לאלבום כיום.    

הקטע "I Have a Paintbrush in My Hand to Color a Triangle" מספר על משולש אהבים בין מיס מרסי, בחור בשם ברנרדו ובריאן ג'ונס. משום מה היתה לבנות אובססיה עם בריאן ג'ונס. זוכרים את הקטע בו פתחתי את הפוסט עם הילד בן האחת עשרה שהן מתאהבות בו כי הוא דומה לג'ונס?...

שני קטעים באלבום מתעדים שיחות טלפון עם "The Plaster Casters of Chicago " שזו אמנית בשם Cynthia Plaster Caster שהיתה יוצאת עם כוכבי רוק ומשכנעת אותם לקחת מודל יצוק בגבס של איבר מינם (הקליינט הראשון שלה היה ג'ימי הנדריקס). אגב, נעשה  סרט דוקומנטרי על האמנית הלא שגרתית וגם מספר כתבות טלויזיה. בשנות האלפיים היא התקדמה והחלה לעשות יציקות חזה של כוכבות. סינתיה פירסמה את יומניה בהם יש קטעים אינטימיים על מעלליה עם הכוכבים. בשיחת הטלפון הראשונה באלבום מיס קריסטין תופסת עמדה מוסרנית ומנסה להניא את סינתיה מפרסום היומנים בטענה שיום יבוא, היא תרצה להקים משפחה ואז תתחרט על הפרסום. בשיחה השניה מיס פמלה מעבירה שיחת גרופיות נלהבת עם אמנית הפינים. בין פמלה אן מילר לקריסטין התפתחה ידידות ארוכת שנים שנמשכת עד ימינו. הקטע הזה מוביל אותנו לשיר האחרון באלבום: "I'm in Love with the Ooo-Ooo Man" .ה Ooo-Ooo Man מתייחס ל Nick St. Nicholas מה Steppenwolf איתו היה לפמלה מערכת היחסים (והוא גם מנגן בשיר הפותח את האלבום).

Cynthia Plaster Caster

כשפמלה נשאלה לאחרונה בראיון אם היא הרגישה מנוצלת, היא סיפרה שחברות בתנועת MeToo ניסו "לגייס" אותה, אבל היא לא יכלה לספק את הסחורה. אמנם שברו את ליבה (ואני בטוח שגם היא שברה לבבות) אבל היא מעולם לא הרגישה מנוצלת. אלו היו ימים בהם היחס לסקס ואהבה חופשית היה הרבה יותר תמים ואין לה משקעים שליליים מעברה הפרוע. היא אמרה שאם היתה לה הזדמנות לחיות את הסיקסטיז מחדש, היתה עושה זאת שוב, רק לוקחת פחות סמים. פשוט יש יותר מדי זכרונות שלצערה הרב נשארו מטושטשים. 

ייתכן שטוב שפמלה לא זוכרת הכל, אני בטוח שלא הכל היה כזה ורוד. אבל אין ספק שלא מעט השתנה מאז.

https://www.youtube.com/watch?v=PXu6vEjAN6s 

אבנים בפארק

זוכרים שלפני חודש הבטחתי לכם כתבת המשך על הקונצרטים של ההייד פארק בלונדון? גם אם לא, הנה אני פורע את השטר.

בחמישי ביולי 1969 נערך קונצרט חינמי בהייד פארק שסימן את חזרתה להופעות מול קהל של הרולינג סטונס. זה קרה קצת יותר מחודש לפני וודסטוק ולפי רוב ההערכות הוא הביא יותר קהל (להייד פארק הגיעו כחצי מיליון איש בעוד לוודסטוק כ 400,000), אבל קיבל הרבה פחות יחסי ציבור. אפשר להגיד כמובן שהגודל לא קובע, ופסטיבל חינמי שנערך בלב לונדון יכול בקלות למשוך אלפי אנשים, בטח כשכוכבי הערב הם הרולינג סטונס. אף אחד לא צריך לתפוס טרמפים לאיזה חווה נידחת ולבלות שם כמה ימים. לוקחים את הטיוב, מבלים על הדשא וחוזרים הביתה. ביום שני אפשר לחזור לעבודה ולספר על הקונצרט ליד מכונת הקפה לחברים במשרד. אבל אני חושב שהמסה הזו של אנשים כן אומרת משהו. זה מוכיח באיזו מהירות תפסה תנועת הנגד והפופולריות של להקות הרוק שהיו חלק ממנה בשנות השישים. אם ב 65 מי שהקשיב לרוק פסיכדלי ולקח אל אס די היה בשוליים, ב 67 הוא כבר הרגיש ממש בעניינים וב 69 הוא כבר היה מיינסטרים לגמרי אם לא לומר קצת אובר דה היל. שנה אחר כך לעשות פסיכדליה כבר ירגיש קצת פתטי ולא מעודכן, זרמים אחרים ירימו ראש ויתפסו את קדמת הבמה. הקונצרט הזה הוא בעצם סוג של סנונית ראשונה בכיוון החדש עקב הופעתה של להקת קינג קרימזון, אבל על כך בהמשך. גם חזרתה של הסטונז לבייסיק באלבומה האחרון Beggars Banquet אחרי ההרפתקה הפסיכדלית הקצרה עם הסאטניק מאג׳סטיק ב 67, היא דוגמא לכך שהיו להקות שהרגישו שמיצו את הז'אנר והגיע הזמן לעשות דברים אחרים.

הרולינג סטונס הגיעה לפארק אחרי שנתיים מהן נמנעה מהופעות חיות (אם נתעלם ממופע הקרקס המפורסם ורב המשתתפים, אשר בעצם היה הפקה מצולמת שנועדה להיות סרט\תכנית טלוויזיה), מה שעורר ציפיה אדירה. זה היה אמור להיות המופע שיציג את הגיטריסט החדש שצורף ללהקה -  מיק טיילור שהגיע מה John Mayall's Bluesbreakers אחרי שבריאן ג׳ונס, מייסד הלהקה, עזב/הועזב (עקב התמכרותו הקשה לסמים תפקודו בלהקה הצטמצם ממילא, והוא לא יכל לחבור ללהקה במסע ההופעות המתוכנן). אבל החיים צופנים בחובם הפתעות, ורק יומיים לפני המופע, בעוד הלהקה עושה חזרות בסטודיו של הביטלס, הגיעו החדשות הטרגיות על מותו של ג׳ונס. בריאן טבע בבריכה בקאצ׳פור פארם שם שהה עם חברתו השוודית אנה וולין. בריאן היה כולו בן 27 במותו ואני בטוח שלא היו לו כוונות לכך, אבל במותו הקים את אחד המועדונים המפוקפקים בהיסטוריה. פיט טאושנד ספד לו מאוחר יותר: "A Normal Day for Brian, A Man Who Died Every Day"

בריאן ג'ונס

הקונצרט של הסטונס הפך להיות בעקבות הנסיבות המצערות בעצם מופע מחווה לבריאן ג׳ונס.

עקב הידיעה על מותו של ג׳ונס אנשים החלו להגיע לפארק, חלקם עם נרות, עוד ערב קודם. בבוקר המופע כבר נכחו שם לפחות 7000 איש. מזג האויר היה קייצי ויפה.

את הקונצרט איבטחו, איך לא, חבורת ה Hells Angels ממש כשם שעשו זאת במופעים בחוף המערבי של ארה״ב. כחמישים מלאכי גיהנום פיטרלו בפארק, וזאת בתמורה לכוס תה. כמה בריטי מצידם. נוכחותם לא הורגשה כל כך כמו בפסטיבל שחתם את השנה באלטמונט שבקליפורניה, וטוב שכך.  

קינג קרימזון עלתה להופיע והוצגה כלהקה חדשה ומבטיחה. הלהקה שידעה חילופי הרכב תכופים היתה עדיין בהרכבה המקורי והקונצרט נערך לפני ששיחררה את אלבום הבכורה שלה. לרוב רובו של הקהל זה היה המפגש הראשון עם שירים שיכנסו לאותו אלבום אייקוני כגון 21st century schizoid man, Epitaph ו- The Court of the Crimson King. הם נחשפו לשירים ארוכים ולמוזיקה מורכבת ששברה את השטנץ׳ של בית-פזמון-בית-פזמון ובמידה מסוימת לקחו חלק בלידתו של סגנון בומבסטי שיהפוך לבון טון של תחילת שנות השבעים, הרוק המתקדם. ב 2002 יצא אלבום שמתעד את ההופעה החיה הזו.

הבאה בתור היתה הכנסייה החדשה של Alexis Korner. אלקסיס, אשר היה ידוע בכינויו "האבא של הבלוז הבריטי" סיפק את המצופה ממנו והחזיר את המופע מרוק-מתקדם לבלוז שורשי. 

בין הלהקות, בזמן שכיוונו את הכלים עלה רוי הארפר, שכבר הופיע בקונצרט חינמי שכזה בהייד פארק שנה קודם לכן. בניגוד לסטונס שהגיעו למופע בלימוזינה, הארפר הצנוע הגיע למקום בתחבורה ציבורית, עשה שיר אחד וירד.

עוד להקות שהופיעו בקונצרט היו Third Ear Band שרק ניגנו באותו פארק חודש קודם לכן בקנצרט של בליינד פיית', להקת Screw, Family וכן The Battered Ornaments שרק יום לפני המופע העיפו את הסולן ומייסד הלהקה פיט בראון. ללא סולן נאלצו חברי הלהקה לחלק ביניהם את תפקידי השירה.  

מיק ג'אגר עלה לבמה כשהוא לבוש במעין שמלה לבנה, ביקש שקט מהקהל ופתח את המופע בשני קטעי שירה שנכתבו לזכר משורר רומנטי בן המאה ה-18 בשם ג'ון קיטס. ההקשר היה כמובן מותו הטרי של בריאן. לאחר הקראת השירה שוחררו מכלובים לאויר הפארק מאות פרפרים לבנים (היו אמורים להיות אלפי פרפרים אבל רבים מתו בשל אחסון לקוי בחום הקיץ). הסט ליסט כלל את השירים הבאים: "I'm Yours & I'm Hers", "Jumpin' Jack Flash", "No Expectations", "Mercy Mercy", "Stray Cat Blues", "I'm Free", "Down Home Girl", "Love in Vain", "Give Me a Little Drink", "Midnight Rambler", "(I Can't Get No) Satisfaction", "Honky Tonk Women", "Street Fighting Man" והסתיים עם ביצוע ארוך במיוחד של "Sympathy for the Devil" וכלל חבורת מתופפים אפריקאים . חלק מהשירים בוצעו בפעם הראשונה בלייב ויכנסו עוד באותה השנה לאלבום הבא של האבנים, Let It Bleed.  

בין הצופים באזור ה VIP אפשר היה למצוא את חברתו של מיק, מריאן פיית'פול, פול מקרטני, קית' מון (ל Who היה קונצרט יחד עם צ'אק ברי באותו ערב בעיר) ו Viv Stanshall מה Bonzo Dog Doo-Dah Band.  

הרולינג סטונס לא היו במיטבם בקונצרט, למיק טיילור לא היה מספיק זמן להשתפשף עם הלהקה, הגיטרות לא היו מכוונות כראוי ורק לקראת סוף המופע העניינים התחילו להשתפר. אבל עשה רושם שלקהל לא ממש היה אכפת, עצם העובדה שהסטונז חזרו להופיע היתה מספקת עבורם (חוץ מזה שמדובר היה במופע חינם, ולא ראוי לבדוק לסוס את השיניים). ההופעה תועדה ע"י צוות צלמים שהוזמנו ע"י ג'אגר. מכיוון שמדובר במופע חינם, הרעיון היה שמכירת זכויות הצילום יכסו את עלויות ההפקה. ב 2006 יצא DVD המתעד את הקונצרט.

 

בסך הכל הקונצרט נצרב בזיכרון הקולקטיבי של תושבי לונדון (אם יש בכלל דבר כזה) כמוצלח למדי גם אם לא נכנס בהיסטוריה לנעליו של הקונצרט שנערך כעבור חודש מעבר לים. עושה רושם שלאבנים המתגלגלות לא היה יותר מדי מזל בבחירת קונצרטים. למונטריי-פופ הם לא יכלו להגיע כי ג'אגר וריצ'רד היו מסורבי ויזה עקב הסתבכות עם שלטונות החוק בענייני סמים (אבל בריאן ג׳ונס נכח ואפילו עלה להציג את האמן האלמוני ג׳ימי הנדריקס). על וודסטוק הם ויתרו כי מיק ג'אגר היה באוסטרליה בצילומי הסרט Ned Kelly (סרט שנחל כישלון חרוץ) וחברתו של קית׳ ריצ׳רד, אניטה פלנבורג בדיוק ילדה את בנם מרלון. אולי כדי לכפר על הפספוס, הם הגיעו לקליפורניה לסיים את שנות השישים בקונצרט ההוא באלטמונט, ואיך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. 

https://www.youtube.com/watch?v=X2rVZ5-QxAg 

Warhol

לא מזמן נפתחה תערוכה חדשה ומקיפה על אנדי וורהול שמתפרשת על פני ארבע קומות ב SF MOMA. הגענו לשם במסגרת מסיבת פתיחה סגורה למנויים. היפסטרים לבושים במיטב המחלצות עם כוסות יין  ביד מדברים על אמנות, די ג'יי מרקידה באחד החדרים, בקומת הקבלה חבורה מחופשת לדמויות שכאילו נלקחו מה factory עושה מעין מיצג מאולתר. 

רק יומיים קודם לכן היינו בארוע חינמי בגולדן גייט פארק מול חממת הפרחים בו חגגו יובל למוזיקה של שנת 69 (על הבמה התקבצה שורה מרשימה למדי של מוזיקאים, שנתנה סט מעולה אבל זה נושא לפוסט בפני עצמו). הקהל שקיבל את פנינו בחביבות היה מורכב מהיפים פליטי שנות השישים בחולצות טאי-דאי, הילדים שלהם וגם כמה נכדים. לידינו פרש שמיכה זוג דד-הדס יהודי, במקור מברוקלין, כיום ממוקמים במארין קאונטי ונהנים לרכב כל יום על אופניים. פגשנו גם פליטי פסטיבל אלטמונט ואפילו ילדה מתוקה שהרגע יצאה מקייטנת אומנות במוזיאון דה יאנג שמעבר לכביש. מדהים איך שני ארועים שמתמקדים באותה תקופה פחות או יותר, מושכים קהל כל כך שונה.

  עם כל הכבוד לאנדי וורהול ותרומתו לעולם האמנות, קשה להגיד שהתערוכה הזו חידשה משהו. אין לי חס וחלילה טענות לוורהול, שום דבר אישי, אבל כבר הוצגו כל כך הרבה תערוכות עליו ועבודותיו מוצגות בכל כך הרבה מקומות שפשוט יש over exposure. עבודת האמנות שפשוט שמטה לי את הלסת באותו ביקור היתה זו שקיבלה את פנינו בקומה התחתונה (איפה שעד לא מזמן היה המבוך המונומנטלי של ריצ'ארד סרה). מדובר בעבודת צילום/וידאו בשם The Chronicles of San Francisco של אמן צרפתי די צעיר בשם JR (שום קשר לאיל הנפט מדאלאס). זהו מעין מיצג בשחור לבן על מסך ענק הנמתח על פני שני קירות ארוכים. ג'י אר בילה חודשיים בעיר ב 2018, הציב מצלמות ב 22 מקומות שונים ועשה קולאז' מרתק של הפסיפס האנושי בעיר. אפשר בקלות לבלות שעה מול העבודה הזו ולא להרגיש שהזמן עובר. הקולאז' דינמי ונע לאיטו משמאל לימין נגד עינינו. חלק מהדמויות קפואות לרגע בעוד האחרות נעות ובכל מבט מגלים עוד פרטים ועוד סיפורים. פתאום מופיע לו חד קרן, לידו חבורה שעושה סלפי, הומלס מכורבל בפינה, בחורה מציצה בחלון עם תחתוני תחרה, מישהו מלטף כלב, פרידה קאלו מביטה בנו, מופע של תיאטרון אבסורד, גשר הזהב, חבורת רצים והפגנה נגד טראמפ מתרחשים זה לצד זה.  

 

אם אתם מגיעים למוזיאון, אל תפספסו את זה. אגב, העבודה הזו נגישה לכלל הציבור ואין צורך לקנות כרטיס כדי לראות אותה. קצת על האמן ועבודתו תוכלו ללמוד כאן: https://www.sfmoma.org/exhibition/jr/ 

חזרה לוורהול. בתערוכה נתקלתי בפוסטר שלפניכם. למרות שהוא מוקם במקום קצת נחבא אל הכלים, במעבר בין שני חדרים, הוא ישר משך את תשומת ליבי. אני מזמין אתכם לבהות בו יחד איתי ולצלול פנימה.

יכול להיות די מגניב לראות את הוולווט יחד עם ניקו (Pop girl of 66?i) פלוס האימהות, שזו בעצם להקת ה Mothers of invention של פרנק זאפה. ההופעה נערכת במועדון החדש שפתח ביל גראהם. קוראים למועדון The Fillmore והוא נמצא באופן ממש מפתיע ברח' פילמור שבשכונת פילמור. זה אזור מפוקפק וקצת מסוכן, לא נראה לי שיצא מהשכונה הזאת פעם משהו. כרטיסים אפשר להשיג בחנות התקליטים של הקמפוס בברקלי או ב city lights books או ב psychedelic store (לא צריך לתת כתובת, כולם יודעים איפה היא נמצאת). אם אין לכם את הדולר ו 75 סנט הנחוצים לקניית הכרטיס, אל דאגה, תוכלו לגשת ל free store של חבורת הדיגרס ברחוב פייג' ולקחת את הסכום הנחוץ לכם מהקערה שנמצאת בצד ימין ממש ליד הכניסה. אגב החוק היחיד ב free store הוא "no stealing".

לו ריד ופרנק זאפה הם שני טיפוסים מאוד שונים ופורצי דרך כל אחד בדרכו. אחד הדברים המשותפים להם הוא הסלידה מה flower power. לו ריד תיעב את התנועה בעוד זאפה לעג לה. חברי מחתרת הקטיפה כל כך  שנאו את הסצנה של סן פרנסיסקו כך שבערב השני בפילמור הוולווט עזבו את הבמה כשהם משעינים את הכלים מול המגברים ועושים רעש מחריש אזניים. ביל גראהם נאלץ לרוץ לבמה ולנתק את הפלאג. 
רק תראו מה היה ללו ריד להגיד על הסצינה ההיפית בעיר:

We had vast objections to the whole San Francisco scene. It's just tedious, a lie and untalented. They can't play and they certainly can't write... You know, people like Jefferson Airplane, Grateful Dead are just the most untalented bores that ever came up. Just look at them physically, I mean, can you take Grace Slick seriously? It's a joke! It's a joke! The kids are being hyped

בזמן הביקור לו ריד לקח מנה גרועה של ספידים. כשהוא חזר לניו יורק הוא נאלץ להתאשפז בבית החולים Beth Israel למשך שישה שבועות. קארמה איז א ביץ'...

אמונה עיוורת

קיץ. עונת הפסטיבלים. כבר שומעים את תרועת החצוצרות ואת כל ההו-הא סביב הפסטיבל המבוצבץ ההוא באפר-סטייט ניו יורק. אבל פינת היובל דווקא החליטה לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהתמקד בקונצרטים שנערכו ביוני ויולי 69 בהייד פארק שבבירת הממלכה המאוחדת. 

ההייד פארק הלונדוני כבר אירח קונצרטים חינמיים לרווחת תושבי העיר לפני קיץ 69. למעשה אותה במה אירחה הופעות עוד מסוף המאה ה-19 (ב 1890 הבמה הועתקה ומוקמה במקומה הנוכחי). ב 29 ביוני 1968 נערך אחד המוצלחים שבהם. 15,000 באו לצפות בפינק פלויד, רוי הארפר וג׳טרו טול. ג׳ון פיל אמר מאוחר יותר שזה הקונצרט המוצלח ביותר בו נכח. אם היו מגיעים לאותו אירוע 20,000 היינו יכולים לראות בזה תחילתה של סדרה הנדסית, מכיוון שבקונצרט אותו אציין צפו 100,000 איש, ואילו בזה שייערך רק חודש מאוחר יותר (אכתוב עליו בחודש הבא) צפו לפי חלק מההערכות כ 500,000 איש. כן, קהל גדול יותר מזה שנכח בוודסטוק.

אם כן ב 7 ביוני 69 נערך קונצרט חינם בו הופיעה להקה שהיתה רק בת כמה חודשים ספורים. היא אפילו עדיין לא הוציאה אלבום אבל כדי להאמין שלהקה ״אלמונית״ שכזו הביאה לפארק כמאה אלף איש כנראה לא צריך אמונה עיוורת.

חברי להקת Blind Faith היו רחוקים מלהיות אנונימיים. זהו וואחד סופר גרופ. קלפטון ובייקר הגיעו אחרי התפרקותה של Cream, ווינווד היה אחרי Traffic ו- Ric Grech הגיע מלהקת Family. החבורה התגבשה בתחילת 69. זה התחיל עם כמה ג׳ימג׳ומים של קלפטון וווינווד. בייקר היה הבא שהצטרף ואחרון שצורף היה גרץ׳. הם החלו לעבוד על חומרים חדשים במטרה להוציא תקליט. ההופעה בהייד פארק היתה בעצם ההופעה הראשונה שלהם והחומר המקורי שלהם עדיין לא היה לגמרי מגובש. 

מי חימם באותו אחר צהריים נעים בפארק? ראשונה עלתה להקת Third Ear Band עם הדרואונים האוריינטליים, הראגות ושלל הכלים הלא שגרתיים. אחריהם עלו The Edgar Broughton Band  עם קולו החרוך של אדגר שמזכיר לעיתים את זה של קפטן ביפהארט. הבא בתור היה הפולקיסט ריצ׳י הייבנס, שחודשיים מאוחר יותר גם יעשה לעצמו תהילה כשיופיע בוודסטוק. גם דונובן הגיח בספונטניות ונתן שני שירים.

Donovan

Third Ear Band

המופע של בליינד פיית׳ נערך בסך הכל כ 45 דקות ומלבד השירים המקוריים שייכנסו כחודש מאוחר יותר לאלבום האולפן היחיד של הלהקה (שעל העטיפה המעט פדופילית שלו בהוצאה הבריטית, בטח אפשר לכתוב פוסט בפני עצמו…) הם גם עשו קאבר ל Under my thumb בעוד מיק ג׳אגר ומריאן פיית׳פול נמצאים בקהל (מיק בא לבדוק את המקום לפני הופעתם הקרבה של הסטונז), עשו בלוז ישן של סמי מאיירס בשם Sleeping in the ground ואת Means to an end של טראפיק. הביקורות היו מעורבות. היו שטענו שאריק קלפטון לא ממש נכח והתנהג בצורה מוזרה. היו בקהל לא מעט שציפו מהלהקה להיות המשך של קרים והתאכזבו לשמוע שירים קצת פחות רוקיסטיים. בעיני זאת היתה אחלה הופעה. מה לעשות, הקול של סטיב ווינווד פשוט עושה לי נעים באוזן ויש לבליינד פיית׳ יופי של שירים. 

עטיפת האלבום בגרסה הבריטית

המופע הוקלט וצולם, אבל רק בתחילת שנות האלפיים יצא על DVD כשהוא מכיל מלבד הקונצרט עצמו גם ראיונות וקטעי בונוס. הייתי נותן לא מעט כדי להיות נוכח בינות אותם 100,000 איש בפארק. 

עטיפת האלבום בארה"ב