לו היית קצת יותר המורה שלי

 אתם זוכרים את המורה למדעים בחטיבת הביניים? אני בקושי. ניסיתי להיזכר והדמות היחידה שמוחי החלוד הצליח להעלות באוב היא של אברהם גולדברג המורה לכימיה. את יסודות הכימיה למדנו מספר שהוא עצמו כתב. פחדנו ממנו פחד מוות. כשהוא הרעים את קולו רצינו להתחבא מתחת המכתבה עם הראש בין הידיים כאילו טייסת יפנית בדרכה למתקפה ואנחנו בפרל הארבור. אברהם היה כל כך זקן (לפחות בעינינו, תלמידי כיתה ח׳) שנערכה התערבות בין שני תלמידים מה תיגמר/ייגמר קודם: שנת הלימודים או אברהם? אבל עזבו את שיעורי הכימיה שלי, יש תלמידים בחטיבת הביניים Hutchinson שבעיר המלאכים שהם הרבה יותר ברי מזל. המורה למדעים שלהם היא ברברה מנינג.

ברברה נולדה בסן דייגו ועברה לגור לאחר גירושי הוריה עם אימה ואחותה למרגלות הרי הסיירה בצריף צנוע ללא חשמל ומים זורמים בקרבת קומונה נוצרית. כשאין בבית רדיו, טלויזיה או אפילו חשמל, לא פלא שהנערה קנתה לעצמה גיטרה והחלה לנגן בגיל 14.

                        

כשהיתה בקולג׳ בשנות השמונים היו אלה ימי הפייזלי אנדרגראונד העליזים (עליהם כתבתי פעם כאן). ברברה הצטרפה ללהקת 28th Day ששאבה השראה מהפסיכדליה של שנות השישים. להקה נהדרת שלא נופלת מאחיותה לז׳אנר דוגמת Rain parade, Green on red או ה Dream syndicate.

לא אתיש אתכם עם כל הביוגרפיה שלה (בשביל זה יש וויקיפדיה) רק אציין שהיא טיפוס עצמאי ודעתן שלא התמידה לאורך זמן באף להקה, קפצה בין להקות, אלבומי סולו ושת״פים עם אמנים אחרים. אחרי האפיזודה עם היום ה 28 היא היתה ב World of Pooh, משם המשיכה ל SF Seals איתם נתנה ביטוי לאובססיה שלה לבייסבול (אלבומם הראשון אף נקרא The Baseball trilogy). קחו למשל את הגרוב הפסיכדלי Dock Ellis על הזורק (pitcher) האגדי שהוריד את הקבוצה השנייה מהמגרש ללא יכולת לתת אפילו חבטה אחת וכל זאת כשהוא היי כעפיפון על אסיד. ואם למישהו יש ספק איפה רגליה נטועות, את אלבומם Truth walks in sleepy shadows היא פותחת עם קאבר ל S.F Sorrows של הדברים היפים (אגב עשיתי כאן פעם פוסט על האלבום האייקוני של ה Pretty things).

SF Sorrow by The Pretty Things

ברברה פלירטטה עם הרבה סגנונות ולא נצמדה רק לפסיכדליה. היא עשתה פרוטו-פאנק, פולק, ואפילו קצת ג׳אז. באלבום האקספרימנטלי  Northern exposure will be right back (איזה שם מעולה לאלבום, נכון?) היא וחברי Glands and external secretion שיחקו עם צלילים ורעשים דרך טייפ לופס. בקיצור, לא בדיוק הגירל נקסט דור. 

תקשיבו למשל ל Stammtisch  שסוגר את אלבום הסולו 1212 (המספר הזה הוא תאריך הלידה שלה). השיר המקסים הזה היה יכול להשתלב בקלות בקטלוג של יו לה טנגו. עוד שיר נהדר הוא Scissors בו ניתן לשמוע לכל אורכו את צליל משק המספריים כאילו אנחנו יושבים במספרה וברברה מתחרעת לנו על הפדחת. שיר משונה ומגניב נוסף הוא Mark E Smith & Brix שמספר על מפגש מקרי אך רב משמעות שהיה לה עם הסולן ואשתו הגיטריסטית מלהקת ה Fall.

            

Mark E & Brix Smith (The Fall)

ברברה בהופעה ב 2017

אז נכון שעכשיו היא נראית יותר כמו דודה שמתנדבת בוועד למען החייל מזמרת פאנק עם עבר פסיכדלי (מה לעשות, אף אחד מאיתנו לא חסין מפגעי הזמן) אבל הייתי שמח לחזור לחטיבת הביניים ולהיות תלמיד שלה. אני לא בטוח אם בשיעורי הכימיה היא מלמדת אותם איך לרקוח אל אס די, אבל מספיק שתביא גיטרה לאירועים בבית הספר ואני שפוט. אחחח, לו היית קצת יותר המורה שלי…😉

קינק

מי לא מכיר את הקינקס? מממ, אני לא רואה אף יד באוויר. אבל למרות הלהיטים והפרסום יש לי הרגשה שהקינקס היא אחת הלהקות הפחות מוערכות בסביבה. הם מעולם לא זכו לרמת ההערצה בה זכו חבריהם מהאבנים והחיפושיות וגם לא בתדמית הקולית של המי או לד זפלין.

אני לא מומחה בתחום ורחוק מלהכיר את כל הדיסקוגרפיה שלהם, אבל בתקופה האחרונה בכל פעם שאני נכנס לרכב לנסיעה ארוכה במרחבים, האצבעות על הטלפון בוחרות מעצמן איזה קינקס ישן. 

בצעירותי לא ממש הכרתי את החבורה הבריטית. שלום שלום, לא יותר. הכרתי בעיקר את הלהיטים: לולה, You really got me

וכל מה שכולם מכירים, אבל לא מעבר. רק הרבה שנים אחר כך נפגשתי עם אגודת שימור הכפר הירוק. אלבום מופלא שלרוע המזל יצא בדיוק באותו היום בו יצא האלבום הלבן ונשאר בצילו. משם דילגתי קדימה ואחורה לכל מה שהם הוציאו " Percy" בין 65 ל 70.

באחד הביקורים בחנות התקליטים ״השריטה״ שבקיבוץ מעברות, חבר דחף לידי את

. ״זאת חתיכת יציאה״ אמר וצדק. פסקול מגניב לאיזה סרט אירוטי נשכח (לא ראיתי), שחגג לא מזמן יובל

הפעם אני רוצה לציין יובל (לא בדיוק, קצת הקדמתי, אבל אל תהיו קטנוניים) לאלבום שקצת נחבא אל הכלים, ובאותה הזדמנות גם להמליץ על ספר איתו ביליתי לאחרונה. 

שנת 71 הפגיזה. לסטונס היו אצבעות דביקות, לד זפלין הוציאה את הרביעי (ולמרות שדי נמאס לטפס על המדרגות לגן עדן, זה עדיין אלבום תותחי), המי עם Who’s Next והיו עוד רבים וטובים. אבל בניגוד לרוק הבומבסטי שמסביב, הקינקס לוקחים כיוון אחר. ב 68 כשכולם מסביב עשו פסיכדליה ריי דיוויס חזר לשורשים בקאנטרי האנגלי, וכשכולם הושפעו מאמריקה ואפילו ניסו לסגל מבטא אמריקאי, הוא היה בריטי עד לעצמות. והנה ב 71 פתאום הוא נזכר שמעניין אותו מה קורה בצד השני של השלולית. הוא מביא לנו קצת קאנטרי, כלי נשיפה ניו-אורלינסיים וסיפורים על אחת שגרה באיזה חור אבל חולמת שהיא באוקלהומה (בגלל המחזמר) או כוכבת הוליוודית. אפילו בשם האלבום, Muswell Hillbillies, הוא עושה חיבור של שם השכונה אליה משפחתו עברה. Muswell Hill, כשלונדון, עם כל הג'נטריפיקציה, נעשתה יקרה מדי, עם אותם הילבילים אמריקאים של המיד-ווסט והדרום. 

                         

האלבום Muswell Hillbillies הוא בעצם האחרון בתור הזהב שהתחיל אי שם ב 66 עם Face to face או ב 65 עם Kontroversy והמשיך דרך אלבומים נפלאים כמו Something else, אגודת הכפר הירוק שכבר הזכרתי, וארתור. מוסוול הילביליז הגיע אחרי ההצלחה האדירה של לולה שנה קודם. הוא בטח לא הטוב ביותר מהאלבומים שציינתי, אבל יש לי הרגשה שהוא הפחות מוכר מביניהם.  

הקינקס בדיוק סיימו חוזה עם פאי רקורדס וחתמו חוזה עם RCA. האלבום היה כישלון מסחרי צורב. הביקורות הטובות הגיעו רובן באיחור אופנתי של כמה שנים. הנושאים שהעסיקו את ריי דיוויס היו תסכול מהחיים הסכיזופרניים במאה ה-20 (סכיזופרניה מופיעה בשני השירים הראשונים. מישהו אמר קינג קרימזון?…). יש גם לא מעט פרנויה, למשל: "The milkman's a spy and the grocer keeps on following me/ And the woman next door's an undercover for the KGB."  יש באלבום ביטוי לייאוש של אנשי הצווארון הכחול, יש אלכוהוליזם (נושא אותו מכיר ריי דיוויס באופן אישי, אפילו עטיפת האלבום מצולמת בפאב, לא רחוק משכונת מוסוויל היל), ג'נטריפיקציה, וכאמור פזילה ליבשת שמעבר לאוקיינוס. יש גם שיר פארודי על האובססיה הבריטית לכוס התה (התה יביא מזור להכל, מצהבת ועד מים בברכיים, ממש כמו שהכורכום מרפא הכל בפרדס חנה/ כרכור).

מלבד האחים דיוויס ושאר חברי הלהקה, האלבום קיבל תוספת של כמה נגני כלי נשיפה שהביאו לאולפן חצוצרה (בה ניגן הג׳זיסט המצוין מייק קוטון), טובה, טרומבון, סקסופון וקלרינט. התוספת הזאת נתנה לחלק מהשירים וייב של רגטיים כאילו אנחנו נמצאים בביצות של לואיזיאנה ולא בדאון טאון לונדון. 

כדי להיכנס לעולמו של ריי דיוויס הייתי ממליץ לכם על ספר בו נתקלתי רק לאחרונה: X-ray. מדובר באוטוביוגרפיה/ממואר מסוג קצת אחר. הספר זורק אותנו כעשרים שנה לעתיד בו ריי דיוויס מרואיין בידי בחור צעיר השבוי בידי ה״קורפורייט״ ונשלח לעשות כתבה מטעם העיתון בו הוא עובד ולראיין את ריי (הברנש בקושי יודע מי היו הקינקס). אני מאוד אוהב את הבחירה בשם הספר X-ray, עם משחק המילים רב המשמעויות. ריי מתגלה כזקן גס ונרגן המסתגר באופן פתטי בסטודיו בו כתב את החומרים לאלבומיו הגדולים אי שם בצעירותו. לאט לאט ריי נפתח בפני הצעיר ומגולל את סיפור חייו. טכניקת הכתיבה הזו נותנת לדיוויס חופש יצירתי. את המבט האירוני שאנחנו מכירים משיריו אנחנו פוגשים גם בהתייחסות שלו כלפי עצמו. הוא גם לא מחויב לדיוק עובדתי היסטורי, הרי מדובר בסיפורו של זקן נרגן שייתכן וזכרונו מטעה אותו. את הספר כתב דיוויס בשנות התשעים, כלומר עלילת המסגרת מתרחשת ב״עתיד״ של תחילת שנות האלפיים. כיום, כשההכנסות וההשפעה של חברות כמו גוגל, אמזון, אפל, מיקרוסופט, פייסבוק וחבריהם גדולות בהרבה מאלו של לא מעט מדינות, מסתבר שהוא לא כל כך טעה בחיזוי העתיד... ריי הוא מספר סיפורים בחסד והספר עוזר להכיר את הרקע להרבה מהדמויות עליהן שרו הקינקס במהלך השנים. אגב הספר לא מגולל את כל סיפור חייו אלא מסתיים בסביבות 1973, ככה שלמי שמצפה לרכילות עסיסית על מערכת היחסים עם כריסי היינד נכונה אכזבה.

                    

חזרה לאלבום. במבחינה טקסטואלית התחושה קצת חמצמצה. ריי דיוויס לא בדיוק רוצה להיות כאן. הוא היה מעדיף חיים פשוטים יותר במאה אחרת, וישר על הפתיחה שר: "I'm a 20th century man, but I don't want to be here.". גם רבים מהטיפוסים בשיריו מרגישים תחושת החמצה וחולמים על חיים במקום אחר. במידה מסוימת יש כאן המשך הקו של חזרה לפשטות הכפרית של Village green preservation society, יחד עם שירים סרקסטיים על החברה המודרנית (למשל ב skin and bones הוא מספר על בחורה שהיתה מלאה ועכשיו הוא אובססיבית סביב אוכל בריאות עד שהופכת לעור ועצמות).

אז אם שרדתם עד כאן, הייתי ממליץ לכם לעשות כמה סיבובים על האלבום הלא ממש מוכר הזה, ובכלל לשמוע יותר קינקס. קצת קינקיות לא תזיק בחיים.

קבלו קצת סכיזופרניה ופרנויה בלייב https://youtu.be/zFd4WBnOBv4

אין כמו לשיר שיר על אלכוהוליסט עם בקבוק בירה ביד https://youtu.be/YuLzmupBTMs 

עוד שיר מקסים https://youtu.be/hQcf6qRMZMo 

Bobb Trimble תמימות מסך הברזל של

 שנות השמונים הן לא בדיוק תור הזהב של הפסיכדליה. עושה רושם שבאותה תקופה כל הצבעים המרהיבים יצאו מתוך הקליידוסקופ, או יותר נכון מתוך מעמקי התודעה ומצאו את מקומם מעט למעלה יותר בתוך השיער הנפוח. אמנם היו פזילות פה ושם כמו סצינת הפייזלי אנדרגראונד בעיר המלאכים אבל תכ׳לס כל מי שרצה להיות בעניינים עשה גל חדש או שוגייז או פוסט פאנק. אלא שהיו גם כאלה שממש לא היו ״בעניינים״. אאוטסיידרים שעשו מוסיקה בלי קשר לטרנד כזה או אחר, חיים בעולם פנימי משלהם. אחד מהם היה Bobb Trimble. 

בוב גדל בעיירה קטנה במסצ׳וסטס והתחיל את הקריירה המוסיקלית שלו בהיותו נער בסצינת הפאנק המקומית. כבר בתור פאנקיסט הוא היה יוצא דופן. השירים שלו היו מלודיים יותר ופולקיים יותר מהכאסח המחורע שמאפיין את אנרגיית הנעורים הפאנקיסטית. ב1980 הוציא טרימבל את אלבומו הראשון, Iron Curtain innocence כשהוא בן 22. אני אוהב את שם האלבום הזה. ב 1980 מסך הברזל היה גבוה מתמיד והמלחמה הקרה חמה במיוחד. רוסיה פלשה לאפגניסטן, ארה״ב החרימה את אולימפיאדת מוסקבה. שמח. בוב אמנם מודע לאיבה בין הגושים ולשנאה בעולם סביבו אבל מעדיף להישאר עם התום. האלבום יצא בכ 300 עותקים, לא הותיר רושם מיוחד ונעלם לתהומות השכחה. כאילו שהיה לו איזשהו סיכוי בעולם בו במצעדי הפזמונים ילדים לא בוכים, אספקת אויר הולכת לאיבוד באהבה וכולם עושים תמרונים תזמורתיים בחשיכה.

מדובר בפנינת סייק פולק נפלאה. התלישות רק מוסיפה לה קסם. יש לבוב קול פלסטו גבוה ייחודי ומלודיות מצויינות. כששמעתי אותו באוטו, אשתי, שלא ידעה במי מדובר, היתה בטוחה שזו זמרת. תקשיבו ליופי בשירים כמו When the Raven calls או ל One mile from heaven. התלישות הזו קצת הזכירה לי ווירדו נפלא אחר מאותו מרחב גיאוגרפי: D. R. Hooker. בוב הוא גיטריסט ממש לא רע והשירים מתנגנים בקצב איטי, מהורהר. 

לאחר הוצאת האלבום טרימבל גייס סביבו להקה המורכבת מילדים בני 12-13 והחל לעבוד על חומרים חדשים. הכל היה בסדר עד שההורים החלו לחשוש שיש משהו לא בסדר עם בחור מגודל שמבלה כל היום עם ילדים שחלקם עדיין בגיל בו בנות זה איכסה והחזירו את הילדים הביתה. בוב לא התייאש והחליף את הלהקה בחבורה מעט מבוגרת יותר, בני 15-16. יש מצב שחלק מהם כבר התחילו להתגלח. דוגמא לשת״פ הזה אפשר למצוא בשירים  Oh baby או בפתיחה ובסיום של Take me home Vienna באלבומו השני. 

ב 1982 יצא אלבומו השני Harvest of dreams. יש באלבום הזה כל מיני משחקים אולפניים כולל נגינת הסליל לאחור, הקלטה של הודעת חיוג שגויה ועוד כהנה וכהנה התחכמויות. כאמור אאוטסיידר אמיתי בלי שום מודעות למה שכבר נעשה או לא נעשה לפניו. קחו למשל את השיר The world I left behind שהוא בעצם שתי דקות של שקט מוחלט. חדי השמיעה שביניכם יבחינו בוודאי שהרצועה מנוגנת ברוורס😉… כמו קודמו, גם האלבום הזה יצא במעט עותקים ולא עשה גלים. 

תעיפו מבט על עטיפות האלבומים. הן מבטאות יפה את המוזרות והאאוטסיידריות של הברנש. באלבום הבכורה בוב מצולם עם גיטרה תלויה על הכתף מצד אחד ועם רובה תומפסון חצי אוטומטי כאחרון הרד-נקים מצד שני. עטיפת האלבום השניה מוזרה אף יותר. משהו שנראה כמו תצלום חובבני עם פריים חתוך ברישול במרכזו עז מחופשת לחד קרן (או שאולי חוגגת יום הולדת). אולי בוב הרגיש שאם הוא יוציא את העז הוא יפנה קצת מרחב באלבום... בזה בעצם נגמר הסיפור. טרימבל אמנם ניגן והופיע בכמה הרכבים מקומיים אבל באופן כללי הוא הפסיק ליצור ולא הקליט עוד אלבומים.

עם השנים שולי הפנינים החלו לגלות מחדש את בוב ואלבומיו הפכו לפריטי אספנים מבוקשים. מחירו של עותק מקורי הגיע ל $1500. אמנים כמו טריסטן מור מסוניק יות׳ ואריאל פינק גמרו עליו את ההלל. ב 2002 יצאה קומפילציה עם חומרים שלא שוחררו קודם בשם Life beyond the doghouse במהדורה מוגבלת בויניל וב 2007 האלבומים המקוריים זכו להוצאה מחודשת בתוספת קטעי בונוס. במקור הודפסו עטיפות התקליטים בשחור לבן אבל בהוצאה המחודשת של Secretly Canadian החליטו להפעיל את האנטי-מחיקון והעטיפות קיבלו צבע. בוב טרימבל אפילו נכנס לכל מיני רשימות 100 האלבומים הפסיכדלים שצריך להכיר לפני שמזדכים על הציוד. בקיצור ממליץ בחום למי שעוד לא מכיר. תמזגו לכם איזה כוסית וויסקי או תגלגלו משהו טוב ותנו לצלילים לקחת אותכם לעולם אחר. אולי בוב הוא ווירדו ווירדו, אבל זה כל כך יפה...

פיוטים

 ** אתחיל בהקדמה: לרגל הרצאה בקהילה של יאיר הראל על עולם הפיוט, התבקשתי לכתוב לעיתון על פיוטים ומזמורים. בהתחלה חשבתי: מה לי ולזה? תעזבו אותי באמא שלי, אבל פתאום נזכרתי שכמה מגיבורי נעורי עשו יופי של אלבומי פיוטים. אז הנה הכתבה לפניכם (אגב בעיתון חצי ממנה נחתך בעריכה, ובצדק…):

ההצלחה הבינלאומית של מינימל קומפט בתחילת שנות השמונים הפעימה בי איזה רגש פטריוטי. זאת לא היתה הצלחה אירוויזיוניות סטייל אבניבי עם חבורת מתולתלים ומתולתלות המרקדת בבגדים מבריקים לצלילי פופ קופצני שגרמה לי להתכווץ במבוכה. אצל מינימל זה היה רוק אמיתי שהביא איתו ניחוח אירופאי עדכני ובועט. ברי סחרוף היה ה cool בהתגלמותו. הגיטריסט הנחבא אל הכלים החליט לחזור לארץ וכחלק מהצמד פורטיסחרוף, העז לעמוד בפרונט ואפילו לשיר. בעוד חברו המוטרף והקופצני לצמד כובש את הבמה עם אנרגיות שמשאירות את השפן של דורסל מיובש בפינה, סחרוף היפיוף עם הבלורית והחשמלית שתלוייה ברישול על הכתף שמר על פוזה של אחד שלא צריך לעשות הוא-הא כדי למשוך את תשומת הלב. 

בניגוד למפגש עם סחרוף, החיבור שלי עם מאיר בנאי הרגיש אישי יותר. ממש כמו שריחות מסויימים זורקים אותנו למקומות אחרים, גם לצלילים יש אפקט דומה. האלבום ״גשם״ של מאיר בנאי תמיד מחזיר אותי לטירונות ולשבוע שדאות בשטח אימונים רגבים. החורף של סוף 87 היה גשום ובוצי במיוחד, ואני זוכר את עצמי כטירון הכי מצ׳וקמק במחלקה, רועד מקור בתוך אוהל קטנטן ומטפטף עשוי יריעת בד דקה, הכל בוץ מסביב, ואני מקלל את כל העולם... פתאום בוקעים צלילים מהטייפ הנייד של המפקדים ואני שומע את בנאי שואג ״גשם, רד כבר גשם״ ורואה את בקשתו מתמלאת בו במקום... האלבום הזה היה נקודת האור היחידה באותם ימים שבוזים. מאיר בנאי הזכיר לי שיש מוזיקה, יש יופי ועולם שפוי בחוץ, נטול עמידה בשלשות, תחבושות מנויילנות ופילים בקנה. 

הסיפור שלי עם אתי אנקרי הוא אהבה ממבט ראשון. איך ששמעתי את הגיטרה המנסרת בפתיחה של ״רואה לך בעיניים״ (עם ההפקה הרזה והמעולה של אלון אולארצ'יק) התאהבתי. תוסיפו לזה את הטאבלות והחליל האוריינטלי ב״געגוע״, את המחאה ב ״אדמה אחרי״, את המגניבות ההיפסטרית ב״לך תתרגל איתה״ ואת עיני השקד השחורות שלה וקיבלתם שפוט. 

לכל אחד מהשלישייה הזו סיפור אחר וכל אחד ואחת התיישבו אצלי במשבצת אחרת בראש. אבל אי שם בשנים 2007-9 הם נפגשו לי דווקא במקום לא צפוי. כל אחד מהם באופן עצמאי הוציא אלבום בו הטקסטים (ובחלק מהמקרים גם הלחנים) לקוחים משירת ספרד ומפיוטים עתיקים.

לא גדלתי על פיוטים. ממש לא. המוזיקה שליוותה את נעורי בקיבוץ כללה את הביטלס, הסטונס, ניל יאנג, קט סטיבנס ושאר כוכבי שנות השישים, את הרוק הכבד של דיפ פרפל ולד זפלין או הרוק המתקדם של פינק פלויד, ג'נסיס, ג'טרו טול וקינג קרימזון. לכן כשנתקלתי ב 2007 באלבום ״שמע קולי״ של מאיר בנאי הרמתי גבה. מה פתאום ההוא שכותב על הלילה של אתי או שר את שירו של שפשף מביא לי שלום שבזי או שלמה אבן גבירול? בנאי הצליח להאיר לי בזכות הלחנים הנהדרים שלו את אותם טקסטים עתיקים בלי לגרום לי לברוח בשעטה כפי שברחתי מהשירים הרוסיים שהתנגנו בתקליטי הגבעטרון של הורי. מאיר הראה לי שהיתה הרבה תשוקה וארוטיקה באותם פיוטים נושנים. קחו למשל את ״איילת חן״ של שבזי שפותח את האלבום: 

ובלילה, ובלילה בתוך חיקה מלוני 

ובהמשך: 

לכוס יינה אני תמיד מזומן

ונתערב, ונתערב חמד יינה בייני

גם אבן עזרא לא טומן ידו בצלחת ב״לך אלי״ שמבטא יפה אהבה רוחנית לאל עם פירוט אברי גוף כאילו זו היתה אהבה גשמית לאישה:

לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי

לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי

לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי

לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי

ממש באותה שנה חבר ברי סחרוף לרע מוכיח (לו שמורה אצלי פינה חמה עוד מימיו בלהקת ״רעש״) ויחד העלו מופע המוקדש כולו לשירתו של שלמה אבן גבירול במסגרת פסטיבל העוד. שנתיים מאוחר יותר ההופעה יצאה כאלבום בשם ״אדומי השפתות״. מוכיח וסחרוף הגיעו עם המופע המדובר גם אלינו לעמק. ראיתי אותם באולם בסטנפורד. תזמורת שלמה שכללה עוד, כלי הקשה למיניהם, גיטרות וכלי מיתר מזרחיים שאיני זוכר את שמם. קירות האולם הידהדו בלב האקדמי של המערב החדש פיוטים יהודיים שנכתבו כמעט אלף שנה קודם לכן בספרד המוסלמית. להפתעתי היו בקהל לא מעט לא ישראלים ומשיחה אקראית עם סטודנטים למדתי שלמחרת נערך מפגש עם הסטודנטים בו יספרו המוזיקאים על יצירתו של שלמה אבן גבירול ועל העבודה על הפרויקט. 

בערך באותו זמן הוציאה אתי אנקרי אלבום המוקדש לשירי יהודה הלוי. במקרה של אתי זה הרבה פחות הפתיע אותי. אחרי ההצלחה המטאורית של ״רואה לך בעיניים״ בעל האופי הרוקיסטי, אתי החלה במסע חזרה בתשובה. ב 2009 היא כבר היתה עמוק בדת והרגישה מחוברת הרבה יותר לטקסטים של רבי יהודה הלוי מאשר לאלו שהיא עצמה כתבה בצעירותה.

אני לא יודע מה גרם באותן שנים לפרץ ההתעניינות המחודשת הזו בפיוטים, אם זה מתור הזהב של יהדות ספרד, יהדות תימן או ממקומות אחרים בעולם, אבל בזכות ההנגשה של אמנים שאהבתי ושבאו מהעולם שלי, גם קיבוצניק חילוני שהזמירות והפיוטים היחידים שהכיר היו מלימודי ההפטרה של העליה לתורה, למד להיפתח ולראות את היופי בטקסטים שנכתבו קצת לפני שהנדריקס קנה את  הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. י

The Universe Inside

 כתבתי כאן פעם על סצנת הפייזלי אנדרגראונד שהרימה לרגע את ראשה באזור לוס אנג'לס אי שם בשנות השמונים והושפעה מהפסיכדליה של שנות השישים. אחת הלהקות הבולטות בשטח היתה ה Dream Syndicate. אפילו שם הלהקה מתייחס להרכב אקספרימנטלי מהימים ההם שאחד מחבריו היה מיודענו ג'ון קייל.

בשנים האחרונות הלהקה ניעורה לחיים והוציאה מס׳ אלבומים לא רעים בכלל, שלא נופלים מהאלבומים של תחילת הדרך. ב 2020 הם הוציאו אלבום שלישי במספר מאז האיחוד האחרון והוא גם הפסיכדלי ביותר מביניהם. The Universe Inside יצא באפריל האחרון ולמרות שאורכו כמעט שעה הוא מכיל חמישה קטעים בלבד. מדובר בג׳ימג׳ומים טריפיים פתלתלים שכאילו אומרים: אנחנו במילא תקועים בבית, אז בואו ניקח את הזמן, שום דבר לא מחכה לנו בחוץ, למה למהר? גם שם האלבום מרמז על איזו התכנסות פנימה. אולי אי אפשר להופיע או לטייל בעולם אבל את הטריפ שבתוך הראש אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. גם עטיפת האלבום הפסיכדלית מרמזת היטב על תוכנו.

קחו למשל את הקטע הראשון באלבום, The Regulator. מדובר בטריפ באורך של כעשרים דקות עמוס פאזים, יש גם סקסופון שמשתלב יפה, בכלל לא שמים לב שהזמן טס. 

שילוב הגיטרות של סטיב ווין וג׳ייסון ויקטור (שגם ניגנו בעבר יחד בהרכב Miracle 3) הוא נהדר. משתתף באלבום גם כריס קאקאבס שהיה בימי הפייזלי העליזים בהרכב Green on Red (ברנש מוכשר נוסף שיצא מאותו הרכב לקריירה עצמאית הוא צ'אק פרופט). 

החבר׳ה אמנם יודעים לתת בראש אבל הם כבר לא ילדים. הטקסטים באלבום נוגעים בין השאר בהתבגרות וזיקנה. בשיר השני, The Longing שר ווין:

You felt invincible

Anything was possible

Now all that's left is the longing

השיר האחרון, The Slowest Rendition בנוי משני חלקים ונפתח בספוקן וורד: 

I can hear those ringing bells again

Carefully I check to see if I'm awake

A formless mass that would not hold its form

A crucial deviation from the norm

To think I once would've welcomed in delight

This chaos that flickers in the night

I'm a passive audience at best

Sentient and awake, for that I'm blessed

כשסטיב ווין חוזר בהמשך שהוא שומע שוב את צלצול הפעמונים אני לא יכול שלא לחשוב שאמנם מצד אחד הוא כבר לא אותו אנרכיסט כמו בימים הפרועים ההם, אבל אולי מדובר כאן בקריאה להתעוררות. מדובר בחבר׳ה בתחילת שנות השישים שיש להם עוד הרבה מה לתת. יש לי הרגשה שהסגר וההתכנסות פנימה עשתה להם רק טוב. 

מראות

 אני מניח שכולם מכירים את האמרה המפורסמת של בריאן אינו על זה שמעט מאוד אנשים שמעו בזמן אמיתי על הוולווט אנדרגראונד אבל כל מי שנחשף אליהם הקים להקה. הוא אמנם לא אמר את זה בדיוק ככה אבל בערך. על להקה אחת כזו אני רוצה לכוון זרקור, ויש לי הרגשה שהאור יחזור אלי מכמה כיוונים. להקת Mirrors פעלה בין השנים  1973 ו 1975 בקליבלנד, אוהיו. יש הטוענים שהיא הוקמה כבר ב 1971, אבל לך תסמוך על זיכרון של אנשים לגבי דברים שקרו בעולם הרוק באותה תקופה.

Mirrors

הוולווט אנדרגראונד הגיעו להופיע באוהיו בין השנים 68 ל 71 לא פחות מ 14 פעם. הרבה יותר ממספר ההופעות שהיו להן בניו יורק. זה אמנם לא מתחרה במספר ההופעות במועדון מסיבת התה בבוסטון, אבל בהחלט מספר מכובד. ברנש צעיר בשם Jamie Klimek לא פספס אף אחת מהן. הוא אפילו הביא טייפ והקליט מעמדתו בקהל את כל ההופעות בהן נכח. הוא גם הקים להקה. המראות (בעצם "מראות", לא היה לפני השם שום The) ניגנו בכל מקום שרק נתנו להם. ערבי ריקודים בתיכון, ברים, בתי קפה או אפילו בסלון של הילד עם ההורים שעזבו את העיר לסוף השבוע והיו בטוחים שהמלאך שלהם צריך את השקט כדי ללמוד למבחן. הסגנון היה משהו בין גראז' לפסיכדליה, אולי אפילו פרוטו-פאנק. כפתור הווליום במגבר הועלה למספר 12. 

Mirrors

קצת רקע כללי: קליבלנד של שנות השבעים לא היתה מקום סימפטי במיוחד. מלחמת כנופיות בכל מקום והפשע שולט ברחובות. מי שרק יכל, עזב את העיר בלי להביט לאחור. מכוניות תופת התפוצצו על ימין ועל שמאל. לא סתם העיר זכתה בכינוי המפוקפק: "Bomb City, USA". הרבה זעם היה שם, מה שיכול להסביר את הנטייה של חלק מהלהקות לכיוון מלוכלך, רועש ופאנקיסטי . קחו למשל את ה Dead Boys שהוקמה באותה תקופה בעיר. גם כריסי היינד גדלה לא רחוק משם, מעט דרומה באקרון, ועזבה בלי להעמיד פנים שהכל בסדר.

Scenes from the bomb city

בניגוד ללהקה אחרת שהושפעה חזק ממחתרת הקטיפה - המאהבים המודרניים (כתבתי עליהם כאן בעבר, אתם מוזמנים לחפש את הפוסט), הצליל של המראות היה מלוכלך יותר וגס למדי. אפשר לראות בזה חוסר מקצועיות, אבל אפשר לתת להם קרדיט ולראות בזה סוג של וייב פאנקיסטי מכוון. הם ביצעו קאברים של הוולווט כמובן, הקינקס ועוד להקות מהתקופה לצד חומר מקורי. אגב, הם לא היו חבורת נאדות כבדים ומדוכאים שבטוחים שהשמש זורחת להם מהישבן ושילבו לא מעט הומור בהופעות. בניגוד למה שכתבתי לפני שני משפטים, לא הכל היה רועש. תקשיבו למשל ל All my life, שיר שקט יחסית ומקסים או ל How Could I.

חברי הלהקה כללו מלבד את קלימק שכתב את השירים ניגן בגיטרה ושר, גם שני ג'ימים נוספים על הגיטרה: ג'ים קרוק וג'ים ג'ונס, פול מוראטה בקלידים, בסיסט בשם קרייג בל והמתופף מייק וולדון. בהמשך בל גוייס לצבא והוחלף והיו כמה שינויים בהרכב, אבל בינינו, מי בכלל יזכור משהו משהשמות שהזכרתי עוד חמש דקות? 

בזמן אמת הלהקה הוציאה סינגל אחד בלבד (ב 75). זה היה השיר Shirley ומצידו השני She smiled wild. רק הרבה שנים אחרי פירוקם, חומרים שלהם החלו להשתחרר. חומרים שהם הקליטו לאלבום בשם Another Nail in the Coffin יצא רק ב 89 במספר עותקים זעום היות והלייבל, Dutch, פשט את הרגל. הם גם הופיעו בתקליט אוסף לצד להקות אחרות מקליבלנד מאותה תקופה (למשל ה Electric eels) אבל רק מעטים שמעו עליהם. בתחילת שנות האלפיים, כששולי הפנינים הפסיכדליות נכנסו לפעולה, יצא האוסף Hand in my pockets בלייבל Overground records שכלל גם קטעים מהופעות חיות, יצא מחדש Nail in the Coffin עם בונוס דיסק שכלל גרסאות דמו ושוחרר אלבום של שירים נוספים שלא יצאו לפני כן בשם Something That Would Never Do. אגב בכתבה על הלהקה שעשה ג'וליאן קואפ למדתי שיצא גם אלבום סלף טייטלד ב 82, אבל לא נתקלתי באלבום הזה בשום מקום אחר. 

בסוף הקיץ של 75 התקיימה הופעת פירוק בשם ההולם "Extermination Night". מלבד המראות היו שם שתי הלהקות הנוספות שפעלו בקליבנד באותם חוגים: Rocket From The Tombs ו The Electric Eels (פול מוראטה, ניגן בשתי להקות באותו הערב, המראות והצלופחים החשמליים). ג'יימי קלימק הרגיש שההרכב מיצה את עצמו ובזה בעצם נגמר הסיפור. ג'ים ג'ונס המשיך ל Electric Eels ומשם להרכב מוכר למדי: Pere Ubu. המתופף מייק וולדון הקים בשנת 80 מגזין וידאו בשם Psychotronic Video.

יותר מעשור אחרי הפירוק קלימק ומוראטה ניסו לתת למראות הזדמנות נוספת להראות את עצמם ועשו פרפור נוסף בין השנים 86 ל 92. בזו חלפה לה תהילת עולם. בעצם תכלס, תהילה אף פעם לא היתה שם. ככה זה כשאתה חי ויוצר בקליבלנד ולא בניו יורק או לוס אנג'לס או סן פרנסיסקו...

** אני הגעתי אליהם רק לאחרונה ודי במקרה. הקשבתי ל Trip, ה EP חדש של Lambchop. מדובר בשישה קאברים. הסולן בעל הקול הנמוך מים המלח, קורט וגנר, נתן לכל אחד מחברי הלהקה לבחור שיר שהוא רוצה לעשות לו קאבר וקבע איתו לסשן של אחד-על-אחד באולפן. התוצאה היא אוסף אקלקטי למדי של שירים. יש שם את סטיבי וונדר, הסופרימס לצד ווילקו, זמר הקאנטרי ג'ורג' ג'ונס ו… Mirrors. מכיוון שאני חפרן בלתי נלאה, ישר הלכתי לנבור וגיליתי את החבורה הזו. 

Lambchop

אלעזר והפיל (סיפור משפחתי לחנוכה...)

כולם יודעים שטלי אוהבת חיות. בילדותה בקיבוץ היא גידלה סוס, היו לה לא מעט כלבים והיא אפילו קיבלה דג באקווריום ממחזר רומנטיקן... אבל פחות אנשים יודעים שזה אצלה במשפחה עוד מקדמת דנא. אז בואו תשמעו סיפור על סבתא רבא רבא רבא ועוד מלא פעמים רבא של טלי. 

בואו נחזור לכנען ולשנת 170 לפני הספירה. תקופה לא קלה וסוערת למדי. האינטרנט והסלולר עדיין בחיתולים והקליטה באזור מודיעין לא משהו, בצורת קשה פוגעת בגידולי החיטה, ובנוסף לכל הצרות ממשל בית סלווקוס מחליט להעלות מיסים. היוונים שולטטטטטים.

מרים, סבתא רבא רבא וכו׳ של טלי נישאת לאלכסנדר אנטיגונוס, בן למשפחה אמידה מבית חורון עם שדות חיטה נרחבים שהגיעו עד עמק האלה. המשפחה אימצה אורח חיים ליברלי לתקופה. הם אהבו את מנעמי החיים שהביאו היוונים, את תרבות הספורט, את הפילוסופיה, המתמטיקה והמדע, אך לא ביטלו את מורשתם היהודית וראו בעצמם יהודים בדתם אך יווניים בחלק מאורחות חייהם. אלכסנדר היה תלמיד מצטיין במדעי המתמטיקה ומרים הביאה ילדים לעולם וטיפלה בגידולם וחינוכם.

יום סתיו אחד בחודש חשוון של שנת 170 לפנה״ס, כשרוחות הסתיו הקרירות של אזור ירושלים מנשבות והאוויר נמלא צינה, מגיעה לבית המשפחה משלחת מטעם המלך אנטיוכוס הכוללת פקיד מס מלווה כיתת חיילים ודורשת את חלקו של המלך. אלכסנדר טוען שהיבול השנה חלש במיוחד ואינו יכול לעמוד בנטל המס, דבר המעלה את חמתו של פקיד המס. לא אלאה אתכם בפרטי המשא ומתן (שכמעט ועלו לאלכסנדר בחייו ובלקיחתה של מרים לשפחה), רק אומר שכשאותו פקיד למד על כישורי החשבון של אלכסנדר, הוא החליט שבתמורה לוויתור על תשלום המס, על אלכסנדר להיתלוות אליו למסע הגבייה בתור חשב. 

שנה חלפה, אלכסנדר חזר הביתה וסיפר למרים על קורותיו בדרכים. הדבר שהכי הרשים אותה בסיפוריו היה המפגש עם חיה גדולת מימדים וחזקה בעלת אף ארוך וגמיש אותה פגש באפריקה בשם פיל. לפתע עלה למרים רעיון יזמי: מדוע להיות תלויים כל שנה בגשמי ברכה ולקוות ליבול טוב של החיטה, כשאפשר לגדל בנוסף את אותה חיה מופלאה? החיה תוכל לשאת משאות על גבה החסון ואף לעזור בשמירה על חלקות המשפחה. אף אחד לא יעיז להתעסק עם אלכסנדר כשיראה את המפלצת המשוריינת עליה הוא רוכב. לאחר נדנודים רבים ולחץ בלתי קונבנציונלי (לפתע תקופת הנידה התארכה למשך כל החודש…), נאות אלכסנדר לחזור לאפריקה ולהביא פילים. 

שישה פילים ופילות הביא עימו אלכסנדר ומרים הקדישה את ימיה לטיפול בהם ואילופם. היא מאוד אהבה את יצורי הענק והם החזירו לה אהבה. תושבי הכפרים מהסביבה החלו להגיע כדי לחזות בחיה הפלאית ושימעה של מאלפת הפילים הגיע למרחוק. 

עברו עוד שנתיים, ובשנת 167 לפנה״ס פרץ במודיעין הסמוכה מרד גדול ביוונים. אנטיוכוס אפיפנוס שלח פלוגת חיילים כדי להלאים את החיות הכבירות במטרה להפכם לחיות מלחמה. מחאותיה ותחנוניה של מרים לא הועילו. אך רגע לפני שנלקחו הפילים ביקשה מרים להיפרד מהם ונאותה. היא ניגשה לתת חיבוק אחרון, לחשה מילות פרידה באזניהם, וכשאיש לא רואה, הצמידה שקית קטנטנה מאחורי אזנו של פינחס, הפיל הגדול ביותר.

השנים חלפו והמרד לא פסק. משפחת החשמונאים גייסה לוחמים אמיצים שהכו ביוונים בטקטיקות של לוחמת גרילה. בשנת 162 לפנה״ס, ארבו הלוחמים, בראשות אלעזר החשמונאי לפלוגה יוונית באזור בית זכריה. הפלוגה היוונית היתה מצויידת בכידונים ארוכים, בקשתים מיומנים וגם בכמה פילים. לפתע, תוך כדי קרב,  חשב אלעזר שהוא מזהה את מנהיג היוונים על הפיל האימתני ביותר. בצעד אמיץ של מתאבד קמיקזה הוא התקדם לעבר הפיל במטרה לחסלו. הוא שלף את חרבו ונעץ אותה ברגל הפיל. הפיל התמוטט על אלעזר, מחצו תחתיו והרגו בו במקום. סיפור גבורה הרואי ועצוב בו זמנית, לא כן? חומר ממנו נבנים מיתוסים ונולדות אגדות. אבל האם זה באמת מה שקרה??? 

או, מסתבר שאנחנו קורבנות של פייק ניוז… במגילת אנטיוכוס מופיעה גרסה אחרת לאשר ארע באותו היום: ״ואלעזר היה מתעסק להמית הפילים, ויטבע בפרש הפילים. וכאשר שבו, בקשוהו בין החיים ובין המתים ולא מצאוהו, ואחר כך מצאוהו אשר טבע בפרש הפילים". כלומר, אלעזר מצא את מותו בצורה הרבה פחות הרואית… לא בדיוק חומר גלם לחגיגות החנוכה (וטוב שכך, לא הייתי רוצה שהלביבות, הסופגניות ושאר מאכלי החג יושפעו בטעמם מהסיפור הזה...). 

על ערש דווי סיפרה מרים לבעלה אלכסנדר סוד אותו שמרה כל חייה: ביום בו הגיעו היוונים לקחת את הפילים, הצמידה מרים חומר משלשל מאחורי אוזנו של פנחס ולחשה לו שברגע שירגיש איום על חייו, יאכל את האבקה ויגן על עצמו ע״י הפניית אחוריו אל הסכנה. פינחס, שהיה פיל מאולף, זכר את דברי מרים ופעל ברגע הנכון. 

אם כן, לא בדיוק סיפור גבורה חשמונאי לפנינו אלא דוקא משל מסוג אחר. יש הטוענים שאת הריח באזור בית זכריה מריחים עד עצם היום הזה…

בתמונה: ציור של גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה-19, שגם הוא, ממש כמונו, קורבן פייק ניוז…

 

The Thursdays

זה היה ערב אוגוסט נעים, יום חמישי. באחד הרחובות המנומנמים של סאניוויל מוציאה חבורת הייטקיסטים ציוד הגברה, מערכת תופים, קלידים, גיטרות חשמליות, בס ומתחילה לתת בראש. שכנים, עוברי אורח, וחברים עוצרים להקשיב לקונצרט רוק חינמי ברחוב ככה סתם באמצע סברביה. לא עובר זמן רב וארבע מכוניות משטרה מגיעות לאירוע. תכ׳לס, מסיבה היא לא באמת מסיבה אם המשטרה לא מופיעה באיזשהו שלב... 

השוטרים מחכים בצד בנימוס לסוף השיר, מתנצלים ואומרים שאחד השכנים התקשר כי לא בא לו בטוב כל הרעש הזה, ובעקבות התלונה הלהקה חייבת להתקפל. 

למחרת חוזר לזירת הפשע אחד השוטרים שהיה שם ערב קודם, דופק בדלת, מציג את עצמו ואומר שהוא מאוד אהב את העובדה שהם נותנים גוד טיים בתקופה הזו ושהוא ישמח לגשר בין הלהקה לשכן, כדי שהחבורה תוכל להמשיך להופיע. סיפור פרברים שכזה לא היה יכול לקרות בשום תקופה אחרת...

באופן כללי אני עובר את תקופת הקורונה די בסבבה (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה), אבל אם יש משהו שמעכיר את רוחי ומבאס אותי ברמות זה המחסור בהופעות חיות. פעם, לפני שוירוס מעצבן החליט להשתלט לנו על סדר היום הייתי נוסע בערך אחת לשבוע לעיר הגדולה בצפון לראות הופעה, מקבל את המנה השבועית כמו נרקומן. כן אני יודע, אתם בטח הולכים לצטט את קרן מור בחמישייה הקאמרית אומרת ״אני שומעת אותך, וזה נשמע לי כמו אוי יוי יוי״ ואני יודע טוב מאוד שיש ילדים בהודו שלא רואים אפילו שתי הופעות בפילמור בשנה, אבל סססעמו, די, נמאס.

לאחרונה מצאתי אור קטן בקצה המנהרה, ולא, זו לא רכבת שדוהרת לעברי. אני מדבר על הופעה שבועית בימי חמישי של להקה העונה לשם, תחזיקו חזק, The Thursdays.

 

מזה כחודשיים-שלושה כמעט בכל יום חמישי אנחנו נפגשים עם חברים ברחוב פלמינגו בק״ק סאניוויל מול ביתו של איתי בן צבי, מביאים כיסאות מתקפלים, גבינות ויין, פותחים שולחן ורואים הופעה חיה הכוללת קאברים של להיטי רוק שכולם מכירים. האווירה היא של גיאם סשן ומדי פעם עולה לשיר שכן אמיץ. יש למשל אחד שעושה ביצוע מעולה ל Creep של רדיוהד. הבחור ממש נכנס לזה ואי אפשר שלא להידבק בהתלהבות שלו. גם יערה, אשתו של איתי עולה מדי פעם לשיר ועושה את Linger של הקרנבריז. 

ביום חמישי האחרון, בסוף ההופעה לקח מיגו, קלידן הלהקה, גיטרה ויחד עם יערה ביצעו את "שקט" של בלאגן ואילתרו עוד מספר שירים ישראלים כולל פאמלה שהוקדש לפאמלה, זמרת הלהקה... היה שווה להישאר עד הסוף.

אחרי שהכניסו את מערכת התופים, המיקרופונים וציוד ההגברה לגראז׳, נשארתי עם שלושה מחברי הלהקה: פאמלה, איתי ומיגו לשיחה בחצר האחורית.

ערב טוב, בואו תציגו את חברי הלהקה

פאם: זאן פאולו, איתי וג'ראד מנגנים גיטרה, ג'ראד ואני שרים, מיגו על הקלידים, תומר מתופף ואדוארדו הוא הבסיסט.

איתי: יש גם את ליאנה ששרה אבל היא עזבה כרגע לפריז. היא עוד תחזור… 

פאם: כן, אנחנו שרות ביחד יופי של דואטים.

(כאן איתי סיפר לפאם ומיגו שאני זה שהפגיש בין ליאנה, שהיא אמא של חברה של ביתי הקטנה, לבין חברי הלהקה) 

איך הכל התחיל?

            

איתי: אספתי את כולם מכל מיני מקומות. בהתחלה ארגנתי בגוגל ערבי מיקרופון פתוח. אדוארדו ואני היינו היחידים שהגיעו לכל מפגש ככה שהתחלנו לג'מג'ם ביחד. את תומר פגשתי פה בשכונה. הוא גר כמה בתים ממני, יצא שלקחנו את הילדים ברגל לבית הספר באותו הזמן והתחלנו לדבר. ככה למדתי שהוא מתופף. בהמשך הבאתי את פאם, איתה עבדתי בגוגל על אותו פרויקט (Loon , פרויקט הבלון הענק המרחף שמספק אינטרנט במדינות מתפתחות שאין בהן תשתית תקשורת טובה). את ז'אן פאולו שמעתי מנגן במסיבה והצעתי לו להצטרף. אגב היו עוד נגנים שבאו והלכו במהלך השנים, אבל היינו חמישה במשך תקופה ארוכה. ליאנה הצטרפה מאוחר יותר. הנגינה התקיימה בבניין החזרות של גוגל במאונטיין וויו. אחרון הצטרף מיגו, שגר בבית ממול. זה כבר קרה בתקופת הקורונה.

 כאן נכנס מיגו עם שאלה: איך הגעתם לשם The Thursdays? מתי? 

איתי: היינו צריכים לבחור שם לפני ההופעה הראשונה, שנערכה בבניין החזרות בה הופיעו הלהקות השונות שמתאמנות במקום. השם נבחר פשוט כי היינו נפגשים לנגן בימי חמישי

פאם: בהמשך גם הופענו בכמה פאבים בהרכב מצומצם, למשל בריטניה ארמז. ממש לפני הקורונה עשינו הופעת רחוב בדאון טאון לוס גאטוס. תומר ואדוארדו לא יכלו להגיע אז עשינו הופעה אקוסטית. המשכנו מהרחוב לתוך אחד הברים ומשם עברנו לעוד בר והיה ממש מגניב.

מה עשיתם כשהתחילה הקורונה?

פאם: בהתחלה כולם פחדו ופשוט הפסקנו להתאמן. אחר כך ניסינו לעשות מפגשים דיגיטליים אבל זה לא עבד כמו שצריך.

איתי: אני הרגשתי מאוד מבודד והתחלתי לצאת לנגן על גיטרה אקוסטית בכניסה לבית סתם לעצמי. מיגו ראה אותי והצטרף. ניגנתי עם פאם אצלה בבית מספר פעמים. פאם ארגנה שם כמה הופעות בחוץ. עשינו שם הופעה ברביעי ביולי. אחר כך הרגשנו מספיק בטוח להיפגש והפכנו את החזרות שלנו למופע רחוב שבועי אצלי בדרייבווי. זה היה נהדר לחזור לנגן כולם יחד.  

חשבתם לנגן גם חומר מקורי שלכם?

איתי: כן, רצינו. אדוארדו היה זה שדחף הכי חזק בכיוון. הוא גם הקליט כמה דמואים, רצה שנקשיב ונכניס פנימה את הנגינה שלנו. גם אני רציתי לכתוב.

פאם: אני כותבת מילים אבל אף פעם לא עשינו עם זה משהו ביחד.

איתי: אחת הבעיות היא שאנחנו נפגשים רק אחת לשבוע ועוד עושים את זה לפני קהל, ככה שאין לנו בעצם מתי לעבוד על חומר מקורי.

איך אתם בוחרים איזה שירים לנגן?

פאם: אנחנו עושים רוטציה וכל אחד מביא שיר שהוא בוחר בתורו.

איתי: רגע, זה לא תמיד התחיל ככה, ספרי איך זה התחיל.

פאם: (צוחקת) בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום… בהתחלה איתי בחר את כל השירים והיתה לו נטייה לשירי דיכאון. אמרתי לו שאם הוא רוצה שאשיר בלהקה חייבים לשנות את הרפרטואר אחרת בסוף אחתוך את הורידים…

איתי: ואז רצינו שכולם יבחרו שירים אבל מה שקרה זה שמישהו אמר: ״הי, בואו נעשה את השיר הזה״, אנשים ענו: בטח, מגניב, אבל אז מישהו אחר אמר: ״למה שלא נעשה את השיר הזה״ וככה נזרקו שירים לחלל האוויר אבל בסוף לא עשינו עם זה שום דבר.

אם לא הייתם בגוגל או בכלל בהיי-טק, מה הייתם רוצים לעשות בגלגול אחר?

איתי: הייתי רוצה לנסות להיות מוזיקאי ולתת לזה צ׳אנס בגיל צעיר. התחלתי לנגן ברצינות בגיל יחסית מאוחר.

מתי התחלת?

התחלתי לנגן גיטרה קצת לפני תיכון כדי להתחיל עם בנות כי לא הייתי אתלטי במיוחד. גם הייתי בלהקת מטאל כמו כולם… בצבא הנחתי את זה בצד ורק בשנים האחרונות עם ה Thursdays חזרתי להשקיע יותר ואני משתדל לנגן לפחות שעה ביום.

הזכרתי לאיתי שפגשתי אותו ב Makers fair לפני כמה שנים עם מן גיטרה משונה שהוא יצר. 

איתי: היתה לי אובססיה להיות מייקר. רציתי לחבר את העניין שלי באלקטרוניקה וטכנולוגיה עם האהבה שלי למוזיקה. לקחתי גיטרה חשמלית, הכנסתי פנימה אורות LED ומצגים שעשו תצוגת צבעים בהתאם למוזיקה שהתנגנה. רציתי לנגן עם הגיטרה הזו על הבמה אבל כל האלקטרוניקה יצרה בעיה עם הצליל של הגיטרה והיא לא נשמעה מספיק טוב. הגיטרה הזו היתה בעצם המעבר שלי מעולם המייקר חזרה להתמקדות במוזיקה.

פאם: אני גדלתי בבית מוזיקלי. ההורים שלי הכירו כשהם נגנו במארצ׳ינג בנד ככה שבעצם נועדתי למוסיקה… שרתי במקהלה של הכנסייה והכלי הראשון שלי היה קלרינט. שנאתי את זה. התחלתי להקת ג׳ז בבית הספר ושם לקחתי על עצמי לנגן בבס. אח״כ קצת עזבתי את המוזיקה וחזרתי לשיר בעצם כשהקמנו את הלהקה. 

(הפסקה מתודית, תיאודור האופוסום המקומי, שהוא החיה הרשמית של הלהקה, חולף על פנינו על הגדר שמפרידה בין החצר האחורית לבית השכנים והולך לעבר יעד בלתי ידוע)

מיגו: מוזיקה תמיד היתה חלק מהחיים שלי. אפילו גיליתי שסבי היה מוזיקאי, לצערי לא יצא לי להכיר אותו. התחלתי בערך בגיל 12 לנגן בקלידים. כשהביאו לי מורה שנאתי את זה והפסקתי. חזרתי מאוחר יותר לנגן כשאני מלמד את עצמי. בתיכון לימדתי את עצמי לנגן על גיטרה, בין היתר בשביל הבנות… קצת זנחתי את המוזיקה לתקופה ארוכה, ולאחרונה באמצע התקופה הלא קלה הזאת פגשתי את איתי וחזרתי לנגן

פאם: אז המוטיב החוזר כאן הוא שאם אתה הולך לאיבוד בחשכה איתי יהיה שם לפגוש אותך ויוציא אותך אל האור…

https://www.facebook.com/watch/?v=3155468468012824

לידה קשה

אין לי איזו חיבה מיוחדת ל Three dog night. נכון, היו להם כמה להיטי ענק והם היו חזקים בלקיחת שירים לא מוכרים של אחרים, ולהפוך אותם לשלאגרים (״שלאגר״, איזה מילה כייפית😀). הם בסך הכל חביבים, אבל מעולם הם לא העיפו לי את הסכך, להקה ״בסדר״, לא יותר מזה. אבל יש לי סיפור על אחד האלבומים שלהם:

יום אחד אני מקבל טקסט מחברה: ״יש ארוע התרמה בבית הספר של הבת שלי בו אנשים תורמים דברים שהם לא צריכים. מישהו הביא ארגז גדול מלא תקליטים, בוא!״. העמסתי כמה דברים מהבית חסרי שימוש שהגיע הזמן שמישהו אחר יהנה מהם והגעתי לרחבת בית הספר בתקווה למצוא פנינים אבודות. הארגז כלל כמעט את כל תקליטי אלטון ג׳ון, המון ג׳ון דנוור, גורדון לייטפוט, קצת ג׳ון לנון, סיימון וגרפונקל, בי ג׳יז, להקת אמריקה. קיויתי למבחר קצת פחות מיינסטרימי. אחד האלבומים שתפס את תשומת ליבי, בגלל העטיפה ולא כל כך בגלל תוכנו המוזיקלי, היה אלבום המראה סצינה של לידה עם פלסטר ענקי (אמיתי!) שמכסה חלק ניכר מהצד הקדמי של העטיפה. סוקרנתי.

אז מה הסיפור? Three dog night עשו ב 1974 אלבום בשם Hard labor. כדי להדגיש את חבלי הלידה של הוצאת אלבום חדש הם בחרו בהמחשה ויזואלית על העטיפה: חברי הלהקה, לבושים כרופאים רוכנים סביב מיטה בה בובה פסוקת רגליים (נראית קצת כמו איזה חייזר או ייצור מסרטי אימה עם רגלי תרנוגלת אימתניות) יולדת תקליט שחור משחור.

העטיפה עוררה סערה ממש עם צאת האלבום לחנויות, וחברת התקליטים ניסתה לתקן את הסקנדל. מכיוון שהיה מסובך לגנוז את כל התקליטים שהודפסו, הפתרון היה הדבקת פלסטר שיסתיר את התקליט היוצא מבין רגלי הבובה. בהדפסות מאוחרות יותר של האלבום השאירו את העיצוב ופשוט הדפיסו את הפלסטר כחלק מהתמונה.

התקליט שלי מכיל את הפלסטר הממשי. לא אחת מתחשק לי לקלף אותו בעדינות ולראות מה הסוד הגדול ומה באמת מסתתר שם שכל כך חשוב להסתיר מאיתנו...

פרחים שבורים

ב 2005 יצא הסרט Broken Flowers של ג׳ים ג׳רמוש. ביל מוריי משחק רווק מזדקן שעשה כסף בתעשיית המחשבים, ובדיוק כשהוא  מתכנן לפרוש ולחיות חיים שקטים קורים שני דברים: 1. החברה שלו עוזבת אותו 2. הוא מקבל מכתב אנונימי מאהובה לשעבר שמבשר לו שיש לו בן. הבן כבר בן 19 ויש סיכוי שהוא יבוא לחפש אותו.

מוריי מתייעץ עם חברו/שכנו חובב ספרות המתח (אותו משחק ג׳פרי רייט), והלז משכנע אותו לצאת למסע בעקבות הרומנים שהיו לו כשהיה סוג של דון ז'ואן בימי הקולג׳ העליזים ואף פותח עבורו חפ״ק. לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, אבל הסרט הופך לסרט מסע בו פוגש גיבורנו את חברותיו לשעבר במטרה למצוא את בנו. אפשר למצוא ביניהן שחקניות נהדרות כגון שרון סטון, ג'סיקה לאנג וטילדה סווינטון. 

הסיבה שאני חופר לכם את כל זה הוא פסקול הסרט. פסקול אקלקטי למדי וכולל ג'אז אתיופי, סול, רוקסטדי/רגאיי, מוזיקה קלאסית וגם לא מעט פסיכדליה. ג׳ים ג׳רמוש לא זר לעולם המוזיקה. מלבד העובדה שהוא בעצמו מוסיקאי ואף הוציא אלבומים (יחד עם Josef van Wissem), הוא עשה דוקומנטרי מצויין על ניל יאנג והקרייזי הורס בשם Year of the horse, ודי לאחרונה גם על הסטוג׳ז בשם Gimme danger. אגב, בסרט על הסטוג׳ס יש רגע קצר שכאילו לא קשור לכלום בו ג׳רמוש מציג לפנינו עטיפות אלבומים ללא הסבר. מבט מהיר מספיק כדי להזכיר לנו שכולן להקות שהושפעו מאיגי וחבורתו. עושה רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר. לפסקולים בסרטיו יש תפקיד חשוב. קחו למשל את ״נרדפי החוק״ הנפתח עם Jockey full of Bourbon הנפלא של טום וויטס (שגם מככב בסרט לצד רוברטו בניני).

Jim Jarmusch

הכוכב הגדול של פסקול הסרט הוא הג׳אזיסט האתיופי הוותיק Mulatu Astatke אשר מביא לנו שלושה קטעים. מת על המוזיקה של מולטו ואני חושב שבעצם הכרתי אותו בזכות הפסקול הזה אי אז כשהסרט יצא לאקרנים. הייתי אמור לראות את אסטטקה לפני מספר חודשים בברקלי אבל וירוס מעצבן החליט לשנות לכולנו את התכניות. עד כמה שידוע לי הוא הופיע מספר פעמים בארץ. 

Mulatu Astatke

להקה נוספת שיש לה נוכחות מכובדת בפסקול היא  The Greenhornes. מדובר בחבורה מסינסינטי עם צליל פסיכדלי וסאונד שנטוע עמוק בשנות השישים. האלבום נפתח בקטע There is an end בו הם מארחים זמרת בריטית בשם הולי גולייטלי שנשמעת לי קצת כמו ננסי סינטרה. הולי גם עושה שיר נוסף, קאבר ל Tell me now so I know הישן והנהדר של הקינקס. החבורה המוכשרת הזו (אני מדבר על הגרינהורנס, לא הקינקס, למרות שאין על הקינקס כמובן...) שיתפה פעולה עם ג'ק ווייט (בימי ה Raconteurs) וגם עשתה EP עם אריק ברדון, אבל למרות ההערכה בקרב מוזיקאים, מעולם לא הצליחה מסחרית. ממליץ לכם לתת להם האזנה. 

The Greenhornes

Holly Golightly

יש בפסקול גם שיר בשם Not If You Were the Last Dandy on Earth של בריאן ג'ונס מאסקר הותיקים מסן פרנסיסקו. יש קצת סול עם I want you של מרווין גיי, רגאיי של The Tennors ואפילו מוסיקה של המלחין הצרפתי המוערך בן המאה ה 19 Gabriel Faure.

מאחורי השיר של BJM יש סיפור. ב 1997 הוציאו ה Dandy Warhol שיר בשם Not If You Were the Last Junkie on Earth שעוקץ את אנטון ניוקומב וחיבתו באותה תקופה להרואין. אנטון החליט להשיב מלחמה והוציא שיר תגובה כשבשם השיר רק החליף את המילה Junkie ב Dandy...