מחתרת הדמעה

הבניין בו אני עובד נמצא במקום קצת מוזר. מדובר במפלצת הי-טק טיפוסית. בניין זכוכית עם קימורים עגולים שהעננים והשמים משתקפים תחת לוגו החברה. מעבר לכביש נבנו בשנים האחרונות קומפלקסי מגורים מפונפנים עם קולנוע, חדר כושר ובריכה המיועדים לזוגות יאפים צעירים שמוציאים את הכלב לגינה לפני שהם נוסעים לעבודה במכונית ההיברידית שלהם.

זה לא תמיד היה ככה. לפני כמה עשרות שנים היה במקום מגרש בו נערכו מרוצי סוסים, יכולת להמר על “Miracle”, לצפות בו מועד ומאבד את ההובלה ממש בסיבוב האחרון, ואח״כ לשבת בבר בשם ״אוכף הסוס״ ולהטביע יגונך בפיינט של בירה מקומית לצליל להקת קאנטרי. עם השנים האזור ירד מגדולתו ואת מגרש המרוצים החליפו האנגרים תעשייתים מכוערים. רק שמות הרחובות נשארו להעיד על תהילת העבר. הבניין בו אני עובד נמצא על רחוב Race פינת Saddlerack. אגב, אותו בר עבר לעיר שכנה והוא משמש כיום כמפלטם האחרון של נציגי אמריקה הלבנה ״של פעם״ בסיליקון וואלי. גברברים עם כובע בוקרים ואבזם ענק בחגורה, ובלונדיניות חטובות עם מכנס קצרצר וחולצה קשורה מעל הטבור ומבליטה את מה שצריך, נפגשים לרקוד ריקודי שורות, לנסות לדהור על שור מכני כשיד אחת מונפת אל על, ללגום ויסקי או בירה ולשמוע להקות קאנטרי.

בשנים האחרונות, עם שידרוג עולמנו לחיים בענן ועליית מחירי הנדל״ן, האזור המוזנח החל לשנות את אופיו. אבל לא לגמרי. מדובר בשעטנז מכוער של ישן וחדש. מיש-מש אקלקטי של מחסנים ישנים, בתי ״סוכנות״, סוכנויות למכירת מכוניות יד שנייה לצד בנייני הייטק, בארים מעוצבים ומבצרי מגורים חדישים סגורים ומנותקים מהסביבה. אבל… מהלך בלוק אחד מהמשרד, בין שירותי ה Psychic של ברטה לתחנת דלק וחנות צמיגים, נמצא צריף אדום וישן ומעליו שלט דהוי: ״Paramount Imports”. כשנכנסים פנימה כאילו עוברים טרנספורמציה בזמן. ריחות קטורת, פוסטרים פסיכדליים, חולצות של להקות, קריסטלים, כמות אדירה של באנגים, נרגילות וכלי עישון מכל הסוגים והמינים, אמנות ארוטית (סוג של פרורנו-רך סטייל תחילת המאה ה-20), ומוכרים בהיי תמידי שישרתו אותך בחיוך רחב. החנות, שחגגה בקיץ האחרון יובל להיווסדה, החלה את דרכה כעסק לייבוא סחורה ממקסיקו וניסתה לענות על צרכי האפנה של הצעירים שנהרו לאזור סביב קיץ האהבה. עם השנים מבחר המוצרים התרחב, אבל ברוחו, המקום עדיין נטוע אי שם ב 67. כשאני עצוב ורע לי על הלב (או סתם סובל מאובר-דואוז טכנולוגי), סיבוב קטן מסביב לבלוק, והופ אני צולל במעמקי מאורת הארנב, או לפחות פוגש בהיפים מזדקנים מעבר לדלפק שמעולם לא יצאו ממנה.

אחרי ששרדתם את הפתיחה הארוכה הזו אני רוצה לכתוב על ז׳אנר, או יותר נכון תת-ז׳אנר, או שמא תת-תת-ז׳אנר שהתפתח בעיקר בלוס אנג׳לס בתחילת שנות השמונים ואיגד בתוכו להקות שנמצאו הרחק מהסינטיסייזרים של הליגה האנושית או התסרוקות של Kajagoogoo ורוחם היתה נטועה אי שם בסוף שנות השישים. אני מדבר על ה Paisley Underground .

הסגנון כלל בתוכו בעיקר להקות מזרם הניאו-פסיכדליה, אבל לא רק. היו השפעות של פאנק, ואף היו להקות שעשו פופ עם הרמוניות קוליות א-לה דה מאמאס אנד דה פאפאס או הבירדז. לפעמים יש תחושה שלא ממש מדובר בז'אנר אלא יותר בכותרת שקיבצה תחתיה להקות שפעלו בשנות השמונים והושפעו משנות הששים. להקת Rainy Day היא על הצד היותר רך של הסקאלה, Green on Red הושפעו מבאפלו ספרינגפילד ואולי גם מ Gram Parsons, יש גם את Thin White Rope הנפלאים שהגיעו בכלל מ Davis שליד סקרמנטו והלכו לכיוון קצת יותר נסיוני, יש את The Three O'Clock שהם יותר גל-חדש ועוד רבים ומגוונים. הלהקה הכי מפורסמת בתת הז'אנר היתה חבורת הבנות הסקסיות עם השיער הנפוח שהביאו לנו להיטי ענק דוגמת Manic Monday ,Hazy Shade of Winter או Eternal Flame וגם לימדו אותנו ללכת כמו מצרי. איך להקת פופ של להיטי מצעדים כמו ה Bangles מתקשרת עם הפסיכדליה ורוק הגיטרות של ה Rain Parade? יש לי הרגשה שמעבר למיסתורין שאופף את השם (אמרתם "מחתרת", מיד קיבלתם תשומת לב), הקשר הוא אכן די רופף ומלאכותי. מאיפה צצה פתאום ה"סצינה" הזו ולמה בכלל היא נקראת Paisley Underground? סיפור די מקרי. בחורה בשם Lina Sedillo, שהיתה הבסיסטית של להקת הפאנק Peer Group הקליטה את הלהקה באחת החזרות. היא הגיעה באותו ערב כשהיא לבושה בשמלה אדומה, אותה קנתה בחנות יד-שניה, עם דוגמאות פייזלי (Paisley) - אותה דמעה מעוטרת בסגנון פרסי, שהיתה פופולרית בקרב לא מעט היפיות בשנות הששים. Michael Quercio מלהקת The Three O'Clock, ידיד של לינה שנכח בחזרה והביט בשמלה המעוטרת, מילמל לעצמו באחד הקטעים: "Words from the paisley underground". לינה שמעה את ההקלטה למחרת, והתקשרה למייקל בהתלהבות כששמעה את הביטוי. כמה שבועות אח"כ, כש Quercio נשאל בראיון לפשר הקשר בין The Three O'Clock, ה Rainy Day וה Bangels אשר חלקו יחד במה באחד המועדונים בעיר, הוא זרק את הביטוי שוב. הכתב השתמש בזה ככותרת למה שהולך להיות באותו ערב, והשאר היסטוריה.

אחת הלהקות הבולטות בזרם היא ה Dream Syndicate שהוקמה ב 81 והושפעה רבות ממחתרת הקטיפה. אפילו שם הלהקה מתייחס להרכב אקספרימנטלי שפעל בשנות הששים וג'ון קייל היה אחד מחבריו. החבורה התפרקה ב 89 אחרי שהספיקו להוציא ארבעה אלבומי אולפן. לאחרונה הם ניעורו מתרדמת החורף, הוציאו אלבום חדש (ולא רע בכלל) וחזרו להופיע. מדובר בלהקה שעושה יופי של עבודת גיטרות והיא ידועה בהופעות החיות הסוחפות שלה. התמזל מזלי לראות אותם במועדון קטן ממש לאחרונה, והם הצדיקו לחלוטין את המוניטין. Jason Victor, שהיה בעבר עם הסולן Steve Wynn בלהקת Miracle 3 הוא גיטריסט מדהים שהשאיר אותי שמוט לסת כל ההופעה. בהדרן Wynn הזמין לבמה את Kendra Smith שהיתה איתם בתחילת הדרך, וגם תורמת את קולה באחד השירים באלבום האחרון. קנדרה עלתה לבמה כמו femme fatale אמיתית ושרה בקול נמוך מים המלח. קנדרה אמנם לא ניקו, אבל יש לה נוכחות מרשימה וכשהיא על הבמה היא שואבת את כל תשומת הלב. קצת אחרי שהסינדיקייט דרים הוציאו את אלבומם הראשון, The days of wine and roses, שגם נחשב לאלבומם הטוב ביותר, קנדרה פרשה כדי להצטרף להרכב מחתרת-פייסלי אחר בשם Opal, ההרכב הוציא אלבום אחד בלבד לפני שקלט לשורותיו את Hope Sandoval המהפנטת ושינה את שמו ל Mazzy Star.  

אם הלכתם לאיבוד בים השמות והלהקות, זה ממש לא נורא. בשורה התחתונה, אנחנו לא לבד. גם בשנות השמונים היו כאלו שנשאבו לפסיכדליה ולצליל שהתפתח קצת פחות מעשרים שנה קודם וחלקם עשו יופי של מוזיקה. במקרה גם היה בסביבה מישהו שקרא לזה "סצינה" ונתן לזה כותרת מחתרתית סקסית. מה רע? טוב, הגיע הזמן לעזוב את המקלדת ולצאת לעוד סיבוב מסביב לבלוק וביקור בצריף אדום וישן המכונה בשם המעט בנאלי Paramount Imports.